לכל היצורים החיים, ובמיוחד, למין האנושי, יש את היכולת להבחין בין אושר וסבל, טוב ורע, מה מזיק ומה מועיל. בשל היכולת הזאת לזהות ולהבחין בין שני סוגים אלו של תחושות, כולנו זהים ברצון שלנו לאושר ובאי הרצון לסבול.
למרות שכאן אינני יכול להיכנס למורכבות של התחקות אחר המקור הנוגע לאופן בו שני סוגי התחושות הללו התפתחו, מה שברור לחלוטין לכולנו הוא שאכן יש לנו הערכה לאושר והסתייגות מהחוויות של כאב וסבל. לכן, זה חשוב באופן מיוחד לנהל חיים שמביאים הרמוניה ושלווה ולא מובילים לטרדות ומהומות.
כשזה מגיע לשאלה על השגת שלווה ואושר, שגוי לחשוב שכל שלוותינו ואושרנו מגיעים רק משגשוג חומרי חיצוני. יכול להיות שדרך הישענות על אמצעים חומריים, נוכל לקדם את אושרנו הפיזי והנאותינו, ולהסיר כמה מהקשיים הפיזיים. אבל מה שנפיק מהאמצעים החומריים מוגבל אך ורק להתנסות של הגוף.
שלא כמו מינים אחרים של בעלי חיים, לבני ובנות אנוש יש יכולת עצומה לחשוב, לחשב, לשפוט ולערוך תוכניות ארוכות טווח. לכן, אופן חוויית הכאבים וההנאות שלנו חזק יותר והרבה יותר עוצמתי. בשל כך, ייתכן שבני ובנות אדם חווים סוגים נוספים של סבל המתקשרים ישירות ליכולת החשיבה האנושית.
לדוגמא, במקרה של המין האנושי, שלא כמו בעלי חיים, אין לנו סיפוק מהשגת אושר זמני כלשהו ומיכולתנו להיפטר מכאבים זמניים כלשהם. זאת משום, שלנו כבני ובנות אנוש יש את היכולת לערוך תוכניות ארוכות טווח, ולחשב את צעדינו, לכן גם נערכות על ידינו הבחנות בינינו לבין הזולת. בהתבסס על הבחנות אלו, השיח שלנו מפריד בין אומות שונות, גזעים שונים, ודתות שונות. נערכת על ידינו כמות אינסופית של הבחנות ועל הבסיס הזה מתפתחים סוגים רבים של מחשבות הרסניות ותפיסות שגויות. לכן, יש לנו לעתים תקוות רבות מדי, ולפעמים יותר מדי ספק.
על כן, בהתבסס אך ורק על אינטיליגנציה ותפיסה אנושית, נחווים על ידינו סוגים רבים של אומללות. עניין זה מתואר באופן מובהק בטקסט המפורסם הנקרא "ארבע מאות הפסוקים" מאת ארייאדווה, שם נאמר :"אל רמי המעלה המיוחסים בא סבל מנטלי, בעוד אצל פשוטי העם סבל פיזי מופיע".(2,8). הכוונה פה, שלאלו שיש להם יותר כוח, יותר עושר, אולי אין סבל פיזי רב, אך יש יותר חוויות של סבל מנטלי. במקרה של אנשים פשוטים, חוויית הסבל הפיזי רבה יותר מאחר ונעדרת היכולת להשיג מספיק בגדים, מספיק אוכל וכיו"ב. לכן זה ברור שכבני ובנות אדם אנו חווים הרבה יותר סבל בגלל צורת החשיבה שלנו.
כפי שציינתי קודם לכן, ניתן לצמצם סבל פיזי על ידי התקדמות במישור החומרי, אך מפגש עם סבל העולה כתוצאה מהגישה המנטלית שלך, לא יכול להיות ממוזער באמצעות העלאת רווחתך החומרית.
דוגמא ברורה היא שניתן לראות הרבה עשירים ועשירות, שיש ברשותם את כל האמצעים החומריים, אך למרות זאת ממשיכים לחוות סוגים רבים של סבל מנטלי. זה משהו שעל כולנו לבחון מקרוב. לפיכך, מאוד ברור שחוסר הנוחות, הבעיות ומצבי הסבל שבאים אך ורק כתוצאה מהגישה המנטלית יכולים להיות ממוזערים ולהיעלם באמצעות שינוי נקודת המבט המנטלית ולא על ידי אמצעים חיצוניים חומריים.
לסיכום הנקודה הזאת, כשמתקיים שיח בנוגע להתנסותנו באושר וסבל, יש שתי דרכים להתנסות בהם. אחת מתייחסת במידה רבה לחוויות החושיות- כלומר חוויית ההנאות והכאבים שנחווים דרך הפתחים של חמשת החושים שלנו, ואז יש רמה נוספת של התנסות באושר וסבל, המבוססת על תודעתנו, או גישתנו המנטלית. מבין השתיים הללו, החוויה שלך, של אושר וסבל דרך התודעה היא הרבה יותר חזקה והרבה יותר עוצמתית מזו שנחווית על ידך באמצעות החושים.
דוגמא ברורה לכך היא שאפילו שיש לך את כל האמצעים החומריים בהישג יד ואפילו אם אין לך שום סוג של בעיות פיזיות וסבל למינהו, אך עדיין כשהתודעה שלך לא שקטה, כשיש לך סבל מנטלי, אז הנחמות הפיזיות לא מסוגלות להתגבר על חוויית הסבל שנחווית על ידך ברמה המנטלית. מצד שני, אפילו אם יש לך התנסות בכמה קשיים פיזיים וסבל, אך המצב מתקבל באמצעותך מבחינה מנטלית, תהיה לך יכולת להכיל את הסבל הפיזי הזה.
אם ניקח לדוגמא איש או אישה עם מחויבות מלאה לממש איזשהו תרגול רוחני. אפילו אם בזמן שיוקדש לדבר יעלו קשיים פיזיים רבים, אף על פי כן, בזכות התחושה של המלאות המספקת ובשל הראייה הברורה של המטרה שאליה מכוונת הנחישות של/ה, הקשיים יופיעו, כמשהו להתעטר בו, יותר מאשר כקושי. כך שיש מי שמסוגל/ת לגבור על הסבל הפיזי דרך מוכנות מנטלית לקבל את המצב באמצעות ראיית מטרות נשגבות יותר. יש דוגמאות רבות לאיך יש ביכולתנו לגבור על מצבי הסבל הפיזיים שלנו בשעת עבודתנו למען מטרה ויעד נשגבים יותר. במקרים כאלה, למרות היתקלויותינו בבעיות פיזיות מרובות, נתייחס לבעיות הפיזיות בהנאה רבה, עם שמחה גדולה, ובאופן חינני.
כדי לסכם את הנקודה הזאת, כפועל יוצא של שתי התנסויות בהן מתחולל בך מפגש דרך החושים שלך ודרך תודעתך, זו שבה המפגש נחווה באמצעות התודעה שלך היא הרבה יותר חשובה.
כשזה מגיע להתמודדות עם בעיות מנטליות, כפי שציינתי, עם בעיות שנובעות אך ורק מהגישה המנטלית שלך ונקודת המבט המנטלית שלך, הן יכולות להפוך מזעריות ולהתפוגג דרך שינוי גישתך. לפיכך, ישנה הדרך, ישנו האמצעי, וישנה השיטה לפתור בעיות מנטליות. לכן, חשוב לדעת את השיטות והאמצעים שדרכם נוכל למזער ולפתור הרבה מהבעיות המנטליות הללו. יתרה מכך, כשמתקיים בינינו שיח על המיומנויות והשיטות הללו לפתור את הבעיות המנטליות הללו, חשוב לדעת ולהכיר בטבע הטוב המולד של תכונותינו האנושיות.
למשל, אני תופס את זה כך: אם מבטך יתמקד היטב בחברה האנושית הזאת, יתגלה לך שאנחנו בעלי חיים חברתיים. זה אומר שאנו חיים בחברה ויש בינינו תלות גומלין מוחלטת. החל מרגע הלידה שלנו עד הזמן שבו נתבגר ונוכל לדאוג לעצמינו, עלינו להישען על טוב לבו של הזולת, אפילו בשביל רווחתינו הפיזית. זה נובע מהמבנה הביולוגי שלנו עצמו, המבנה המסוים של גופנו. ככל שנפגין קרבה וככל שנפתח חמלה ודאגה אלו לאלו, כך נצליח יותר להגיע לשלווה ואושר. בשל התרומה של הערכים האנושיים הבסיסים הללו, נוכל לומר שערכי יסוד אלו הם חשובים, נחוצים, ולכן הם תכונות נדרשות.
במקרה של כמה דוגמאות אחרות, כמו צאצאי הפרפר או צאצאי הצב, נראה שאין הרבה תלות בין האם והצאצאים של הצב והפרפר. למשל, לאחר שהביצים הוטלו במקרה של פרפרים, מפגש בין הצאצא והוריו לא מתאפשר, ובמקרה של צבות, הן רק מטילות את הביצים ואז נעלמות. אפילו אם יזדמן לך להביא את האם קרוב לקן, אני בספק אם תהיה לצאצאים יכולת להגיב או להראות צורה כלשהי של אהבה וחיבה כלפי ההורים, מכיוון שצורת החיים שלהם היא של ניהול חיים עצמאיים מרגע הלידה. זה קורה אולי הודות להתגלמות חייהם הקודמת או בשל המבנה הפיזי שלהם. במקרה של צאצאי הצב, בגלל הרגלים מחיים קודמים או האופן בו הם בנויים, פיזית, ביכולתם לדאוג לעצמם. כאשר הם שומעים את אדוות הגלים של האוקיאנוס, הם נעים בהדרגה לכיוון האוקיאנוס ומסוגלים לדאוג לעצמם. האימהות מן הסתם לא באות להזמין את הצאצאים וללמד אותם חיים עצמאיים, ושם לא ניתן לראות הרבה חיבה בין הצאצאים וההורים.
עכשיו במקרה של בנות ובני אדם, בגלל המבנה הפיזיולוגי שלנו, החל מרגע לידתנו יש לנו היכולת להפגין אהבה וחיבה חזקות כלפי הורינו. במיוחד כלפי אמנו. אני מדגיש את הנקודות הללו לא מתוך השקפה של קבלת חיי עבר ועתיד או כנושא דתי, אלא שאם נקודת המבט שלך תתמקד בתשומת לב באופן שבו בני ובנות אנוש שורדים ודרך התפתחותם, יתגלה לך שזה בשביל הישרדותנו שפיתחנו תלות מוחלטת בערכים אנושיים, אהבה אנושית וחמלה. ובמקרה של ילדים וילדות, החל מרגע הלידה יש להם תלות בחלב האם, ואז בהדרגה, עד שמתפתחת היכולת לדאוג לעצמם, שוב ישנה הזדקקות מוחלטת לטוב הלב של הוריהם. ואפילו אחרי הגדילה, עדיין מתקיימת תלות בטוב הלב של בני ובנות אדם אחרים.
כל עוד יש לך קשרי רעוּת, כל עוד לזולת אכפת ממך, התחושה המתלווה לכך היא הרבה יותר שלווה ,הרבה יותר רגועה, יש הרבה יותר הרגשה של בית. ולכן, חשוב לנהל חיים בהם לא מתרחשת פגיעה שלך באף אחד, שבהם יתקיים ניסיון שלך לעזור לזולת עד כמה שאפשר. אם יש לך את תחושת האהבה הזאת, תחושת החיבה הזאת ליצורים חיים אחרים, בתגובה האהבה והחיבה יינתנו לך מכולם/ן, ובשעת המוות גם לך לא תהיה שום חרדה, שום פחד, שום הפרעה מנטלית.
בכל אופן, במהלך ההתבגרות שלנו, לעתים סוג של אינטיליגנציה של בני אנוש נכנסת חזק לתמונה ולפעמים האינטיליגנציה המסוימת הזאת נותנת לנו תקווה ריקה. נושאים חדשים נלמדים על ידינו, ידע חדש נרכש דרך האינטיליגנציה האנושית שלנו. עם סוג הידע הזה, עולות בנו לעתים מחשבות, במיוחד במקרה בו יש לך הרבה הצלחה, עלולה לעלות אצלך מחשבה: "יש באפשרותי לפגוע בזולת, יש ביכולתי לנצל את הזולת. בגלל שיש לי את האינטיליגנציה והידע הנפלאים הללו, אז במקרה שלי ערכי האנוש הבסיסיים הללו אינם חשובים". הסוג הזה של תקווה ריקה מוטמע אצלך, ובדרך הזאת מתפתח על ידך סוג אחר של גישה ונקודת מבט מנטליות, ואז אין לך היסוס לנצל ולפגוע בזולת, כאילו שבדרך הזאת תהיה לך אפשרות להשיג איזושהי תועלת.
בכל אופן במציאות, אם יש לך כזאת התנהלות חיים, של חוסר אכפתיות מהאושר של הזולת, אז בהדרגה יתגלה לך שמסביבך יש רק אויבים/ות. בין אם מבטך יופנה ימינה, שמאלה, אחורה או קדימה, בקושי יימצא שם מי שחיבתו/ה נתונה לך. ובגלל ניהול חיים כל כך שלילי, כשתגיע שעת מותך, כל הסביבה תשמח בכך שזמן המוות שלך קרב. בך עצמך עשויה להופיע חרטה, דרך הפניית המבט לאחור והרהור על אילו מן חיים היו לך. ייתכן ותעלה בך שוב אכזבה על כך שבגלל דרך החיים הזאת, אין מי שדואג/ת לך יותר. לכן, זה ברור שאם יש בך התעלמות מערכי האנוש הבסיסיים הללו, זה חסר תקווה לצפות לאושר אמיתי או שלווה בת קיימא. ולכן כשהמוות יגיע לבסוף, לא יהיה מי שידאג לך, אף אחד שיאהב אותך, והפרידה מהעולם הזה תיעשה בידיים ריקות, עם תחושה גדולה של ריקנות, עם תחושה גדולה של אכזבה. לכן, דרך חיים שכזאת, של היעדר אכפתיות כלפי שאר היצורים החיים, היא באמת דרך טיפשית לנהל את החיים.
לעומת זאת, אם יש לך את היכולת להזין ולהוקיר את ערכי האנוש הבסיסיים הללו, תוך הסתייעות בתבונה וחכמה אנושית רבה, אז תהיה בידך היכולת לפתח את החמלה האנושית הזאת למידה רבה לאין שיעור. ניהול חיים בדרך כזאת, היא הדרך החכמה. זו הדרך של הפיכת חייך לבעלי משמעות.