תשומת לב מודעת: הגורמים המנטליים המעורבים

ב מודעת (בפאליsati) מבוסס על "הנתיב לשחרור" של אופטישֹֹֹּה (בפאליVimuttimagga) ועל "הנתיב לטיהור" של בודהאגוסה (בפאלי: Visuddhimagga). שם, תשומת לב מודעת מתוארת כהיבט בלתי נפרד של מדיטציות רבות מסוגים שונים. במהלך מדיטציה, לתשומת לב מודעת יש את התכונה המאפיינת של זכירה או הזכרות מחדש, כמו בזכירה תדירה של הנשימה או של עובדת המוות. התפקיד שלה הוא לא לשכוח וזה בא לידי ביטוי בשמירה על התודעה מאיבוד האובייקט שלה. במובן מסוים, אם כן, תשומת לב מודעת הינה סוג של "דבק מנטלי" הנצמד לאובייקט בו הוא ממוקד מבלי להרפות ממנו. ברגע שהתקבעה על אובייקט, אֶל תשומת הלב המודעת צריכה להתלוות מוּדעוּת מבחינה ביחס לתכונה כלשהי של האובייקט הזה, כמו למשל הארעיות שלו. 

ואסוּבנדהו, המייצג את האסכולה ההינאייאנית- וויבשיקה באבידהרמהקושה (בסנסקריט(Abhidharmakosha  שלו, אוצר החכמה הגבוהה לנושאי יֵדע מיוחדים, מציין את תשומת הלב המודעת (smrti בסנסקריט) כאחת מעשרה גורמים מנטליים המתלווים לכל רגעי התפיסה ההכרתית. היא מתלווה אליהם בין אם תפיסות ההכרה הללו מתלוות אף הן לגורמים מנטליים אחרים בונים, הרסניים, או רק כאלה שאינם מובחנים באופן מסוים (ניטראליים מבחינה מוסרית). לפיכך, תשומת לב מודעת נוכחת כל הזמן, לא רק בהקשר של מדיטציה. 

בביאור שלו ל "אוצר החכמה הגבוהה לנושאי יֵדע מיוחדים" (בסנסקריט Abhidharmakosha-bhashya), ואסוּבנדהו מגדיר תשומת לב מודעת כגורם מנטלי של לא להרפות או לא לשכוח את האובייקט שלה, ולפיכך היא מצריכה התאווּת לאובייקט שלה, או סימון האובייקט שלה. כתוצאה מהתאווּת לאובייקט או סימון שלו, תשומת הלב המודעת מאפשרת לנו להיזכר מחדש באובייקט הזה מאוחר יותר. 

בכתב הצ'יטמטרה של המהאייאנה, אופן ההתייחסות לחמשת המצבורים (בסנסקריט-Panchaskandha-prakarana),  ואסוּבנדהו, מציג תשומת לב מודעת  בפרט בהקשר של היזכרות באובייקט. לפיכך הוא טוען שם שתשומת לב מודעת היא המצב המנטלי של לא לשחרר אחיזה מאובייקט מֻכָּר ולסמן אותו שוב מחדש. בביאור שלו לכתב הזה, סטהיראמאטי מסביר ש"אובייקט מֻכָּר" פירושו משהו שכבר חווינו בעבר. לכן, היזכרות באובייקט יכולה להתקיים בתוך ההקשר של מדיטציה על האובייקט או בפשטות בהתרחשויות יומיומיות של היזכרות במשהו. 

אסנגה, בכתב הצ'יטמטרה שלו, אֲסֻפָּה לנושאי ידע מיוחדים (בסנסקריט (Aabhidharmasamuccaya, מציג תשומת לב מודעת כאחת מחמשת הגורמים המנטליים המאמתים. כאחת מהחמישה הללו, תשומת לב מודעת היא גורם מנטלי המופיע רק בתפיסות הכרה בונות ורק באותן תפיסות הכרה בונות המבינות את האובייקטים שלהן, במלים אחרות תפיסות הכרה התופסות את האובייקט שלהן באופן מדויק והחלטי. האובייקטים שלה חייבים להיות משהו בּונה המֻכָּר לנו; ההיבט של תשומת הלב המודעת חייב להיות שהיא ממוקדת באובייקט הזה ולא שוכחת או מאבדת אותו; ותפקידה הוא למנוע שיטוט מנטלי.

ב-לאם-רים צ'נמו- התיאור הנרחב והמפורט של הדרך המדורגת להארה- כתב מהותי ועצום, בחלק של פיתוח ריכוז מוטמע (בסנסקריט- (Samadhi, ומצב תודעה יציב ומיושב (בסנסקריט- shamatha), המאסטר הטיבטי צונגקאפה מרחיב בנוגע להגדרה של אסנגה לתשומת לב מודעת. הוא מסביר שלתשומת לב מודעת (בטיבטית- dran-pa), בהקשר של מדיטציית שאמאטה, ישנם שלושה מאפיינים:

• היא מתמקדת באובייקט שמֻכָּר לנו עוד מלפני כן, לא במשהו בּלתי מֻכָּר. לכן האובייקט שלה הוא דְּבַר מָה שיש בנו וודאות לגביו, ויכול להיות או בונה, כמו הדימוי הוויזואלי של בודהה, או לא מוגדר (ניטראלי מבחינה מוסרית), כמו הגוף. 
• ההיצמדות המנטלית שלה לאובייקט היא כזאת שבאמצעותה האובייקט לא יִשָֹכַח מאיתנו. ב"לא לשכוח" אין הכוונה רק למצב בו במידה וישאלו אותנו, נוכל להיזכר בהנחיות לתרגול, או בכך שהאובייקט למיקוד שלנו הוא כזה או אחר. הכוונה היא שברגע שכָּרַכְנוּ את התודעה שלנו לאובייקט הממוקד, נחזיק בו מנטלית באופן מִיָּדִי ללא ההפרעה הקלה שבקלות של שיטוט מנטלי. אם הקשב שלנו ינדוד החוצה אפילו באופן מזערי, איבדנו את תשומת הלב המודעת שלנו. כך שאחרי שנמקם את תשומת הלב שלנו באובייקט המיקוד ונחולל את המחשבה שכָּרַכְנוּ את התודעה שלנו לאובייקט הזה באופן כזה, אז עם מצב תודעה שלא חושב באופן מילולי שום דבר חדש, טיפוח המשכיות של רצף חזק של זה, היא הדרך להפקיד את עצמנו בידיה של תשומת הלב המודעת. להפקיד עצמנו בידי תשומת הלב המודעת, אם כן, זה כמו להפקיד עצמנו בידי הרופא/ה שלנו או המורה הרוחני/ת שלנו. נפקיד עצמנו בידי רופא/ה או מורה רוחני/ת רק כשיש בנו בטחון שיש להם/ן כשירות מלאה. באופן דומה, נפקיד עצמנו בידי תשומת הלב המודעת רק כשמצב התודעה שלנו ממלא את כישוריו להיות בפועל במצב של תשומת לב מודעת.
• התפקיד שלה הוא לא לתת לתודעה שלנו להיות מוסחת אל עבר אובייקט מיקוד אחר כלשהו. באופן ממצה יותר, תשומת הלב המודעת מוֹנעת מהקשב שלנו לשכוח מאובייקט המיקוד או לאבד אותו; היא מחזיקה את הקשב שלנו על האובייקט עם סיבולת, ומשמרת רצף של היכרות עם האובייקט הזה. 

במהלך תרגול להשגת מצב תודעה יציב ומיושב, שאמאטה, אובייקט המיקוד במדיטציה נשאר קבוע, למשל בהתמקדות על הדמיה של בודהה. בתרגול תשומת לב מודעת, בכל אופן, כפי שזו נלמדת בחברה המערבית המודרנית, האובייקט הוא רגע ההווה המשתנה ללא הרף של האובייקטים המשתנים תדיר של תפיסת ההכרה המנטלית או הגופנית שלנו. זה תואם יותר לתיאור של התהרוודה של תשומת לב מודעת, במונחים של האובייקט שלה, ובהתאמה לתיאור הווהייבשיקה של ואסוּבנדהו לפיו תשומת הלב המודעת מתלווה לכל רגעי תפיסת ההכרה. האובייקט, בכל אופן, אינו, כפי שואסוּבנדהו וְאסנגה מציינים בכתבי הצ'יטמטרה שלהם, משהו שיש לנו היכרות מוקדמת איתו, כמו ההופעה הפיזית של בודהה. אלא, ניסיון מצידנו להתמקד במה שנחווה על ידינו בכל רגע- התחושה הגופנית, המחשבה, הרגש, או ההרגשה. אבל, כפי שאסנגה מסייג, נתמקד בהם תוך דיוק והחלטיות. 

המצב של תשומת לב מודעת של רגע ההווה שננסה לפתח הוא למעשה עירוב של כמה וכמה מרכיבים מנטליים שהבחינה האנליטית הבודהיסטית של התודעה מגדירה אותם. העיקריים שבהם המשמשים לכך הם תשומת הלב המודעת עצמה, דריכות וגישה כְּרוּיָה. על מנת לתרגל תשומת לב מודעת באופן יותר יעיל, עוזר לזהות כל אחד מהמרכיבים הללו כך שאם מי מהם נחלש, נוכל לכוונן אותם מחדש. 

תשומת לב מודעת 

תשומת הלב המודעת עצמה, מה שנקרא "דבק מנטלי", צריכה להיות מלווה על ידי שני מרכיבים מנטליים נוספים: הבחנה (זיהוי), והבנה שקולה.

"הבחנה" (בטיבטית- ’du-shes ,בסנסקריט- samjna) מתמקדת בתכונות המאפיינות של החלקים השונים המרכיבים כל רגע בחוויה שלנו. היא מייחדת אותן מכל דבר אחר. למשל, יצירת הבחנה המייחדת את התחושה הגופנית של כאב מתחושות גופניות אחרות שנחוות על ידינו בו זמנית, כמו הטמפרטורה של החדר שבו אנו נמצאים/ות. הבנה שקולה תופסת את האובייקט באופן מדויק למה שהוא- כאב הוא רק תחושה גופנית, לא פחות ולא יותר. 

עם תשומת לב מודעת המתלווה אל הבחנה והבנה שקולה. ננסה להישאר במיקוד על התכנים של רגע ההווה המשתנה ללא הרף. ננסה לעשות זאת מבלי לאבד את התכנים של רגע ההווה כאובייקט המיקוד שלנו בזמן שתגיע הסחת דעת. הסחת דעת מתרחשת לעתים קרובות בגלל שעולה בנו חשיבה על מה שחווינו ברגעים הקודמים או על מה שעשויה להיות החוויה שלנו ברגעים שיגיעו בעתיד. נאבד אז את היכולת לשים לב לעובדה שהמחשבות הללו על העבר או העתיד הן רק מה שמופיע כרגע. נפסיק להבחין בכך שהן רק תוכן של רגע ההווה הנוכחי של החוויה שלנו, ובמקום זאת נישאב לתוך "סיפורי העלילה" שלהן. כתוצאה מכך, נאבד את אובייקט המיקוד שלנו בשל הסחת הדעת של המחשבות הללו. אם, מצד שני, נצליח לשמור על מצב תודעה בלתי מוסח, נשיג תשומת לב מודעת יציבה שלא שוכחת את אובייקט המיקוד שלה. בדרך הזאת, תשומת הלב המודעת מתפקדת כדבק מנטלי לייצוב הקשב שלנו על רגע ההווה המשתנה תדיר של החוויה שלנו. 

בביאור שלו לחיבורו של אסנגה- הבחנה בין האמצע לבין נקודות הקיצון (בסנסקריט- Madhyantavibhaga), שט'יראמאטי מסביר שכסיוע לשימור תשומת לב מודעת, עלינו להזכיר לעצמנו מדי פעם בפעם את אובייקט המיקוד שלנו. פירושו של דבר לומר באופן מנטלי מילת מפתח כך שנשמור את התודעה שלנו מיוצבת בחוזקה. הדבר תואם לקביעה של ואסוּבנדהו שתשומת לב מודעת כרוכה בציון האובייקט שלה. צונגקאפה מפרט על אודות הנקודה הזאת: "אם הדבר הזה יופרך על ידך, מתוך אמירה שמדובר פה בשיחה מנטלית מחשבתית ועל כן לא תתבצע על ידך תזכורת לעצמך, יהיה זה מאוד קשה לפתח תשומת לב מודעת חזקה ודריכות. 

דריכות

דריכות (בסנסקריט- shes-bzhinבטיבטית Samprajanya) היא הגורם המנטלי המשגיח אחר מצב ההחזקה המנטלית של תשומת הלב המודעת על אובייקט המיקוד שלנו ובודק אותו. היא מתפקדת בתוך ההקשר של שימור תשומת לב מודעת על אובייקט המיקוד שלנו- התכנים של רגע ההווה של החוויה שלנו. במובן מסוים, אם כן, דריכות היא חלק מתשומת לב מודעת חזקה. כפי שצונגקאפה מציין, ככל שתשומת הלב המודעת שלנו הופכת להיות חזקה יותר, כך נרגיל את עצמנו יותר לשמר תשומת לב מודעת בלי הסחת דעת. כתוצאה מכך, תתפתח בנו יותר ויותר רגישות לשים לב מתי למעשה דעתנו נעשית מוסחת. בדרך הזאת, ככל שתשומת הלב המודעת שלנו חזקה יותר, כך הדריכות שלנו תהיה חזקה יותר. 

אל לנו לחשוב על דריכות במונחים דואליסטיים של זקיף תודעתי הקיים מצד עצמו ומתבונן בתודעה מתאמנת שהיא לחלוטין נפרדת ממנו. מצד שני, צונגקאפה מציין שעלינו להבחין בין השתיים, תשומת לב מודעת ודריכות, בקפדנות. הוא מזהיר, "אם עולה בך בלבול ועירוב של מצבי התודעה הללו יחד ואינך עושה את ההבחנות הללו, כמו הרבה מודטים/ות בטיבט כיום, הכול נעשה מבולבל, ואני בספק אם הם אכן ישיגו מצב של ריכוז מוטמע". 

דריכות לא רק ערה לחריגוֹת בתשומת הלב המודעת שלנו, אלא היא גם, במובן מסוים, מעוררת "מערכת אזעקה" פנימית, כך שעם השבה של תשומת הלב, נתקן את המיקוד שלנו ונכונן מחדש תשומת לב מודעת. על מנת שדריכות ושחזור קשב יבצעו את התפקודים שלהם, בכל אופן, עלינו להסתייע במרכיב העיקרי השלישי של תרגול תשומת לב מודעת: גישה כְּרוּיָה. 

גישה כְּרוּיָה

גישה כְּרוּיָה (בטיבטית bag-yod בסנסקריט apramada , ערנות, אכפתיות) היא המרכיב המנטלי העֵר המסייע לשמור על מצב התודעה שלנו ולנקוט אכפתיות בנוגע אליו. היא האמצעי המגן על התודעה שלנו מלנטות לכיוון הצד ההרסני ושומרת אותה על הצד הבונה, החיובי. לפיכך, עם גישה כְּרוּיָה, ניקח ברצינות את מצב התודעה שלנו; יהיה לנו "אכפת" ממנו. בהקשר הזה, גישה  כְּרוּיָה דומה במובן מסוים לגורם המנטלי של "להתאוות" לאובייקט המיקוד שואסוּבנדהו מתאר כחלק מתשומת לב מודעת. 

ואסוּבנדהו מבהיר שאם לא היינו מתאווים/ות לאובייקט שלנו ברגע נתון, במלים אחרות אם לא היינו מחזיקים/ות בו מקרוב, במובן מסוים, כמשהו ששווה לזכור, לא הייתה בנו מסוגלות להיזכר בו. גישה כְּרוּיָה, על כל פנים, כרוכה בהרבה מעבר ל- התאווּת. אין מדובר רק בלגלות מספיק אכפתיות ביחס לאובייקט המיקוד כך שנוכל לזכור אותו. אלא שהודות לגישתנו הכרויה יש מה שמניע אותנו להשיב את הקשב על מנת לתקן את היצמדותה המנטלית של תשומת הלב המודעת שלנו כאשר הדריכות תזהה שמשהו השתבש בה. בלי גישה כְּרוּיָה, לא יהיה לנו אכפת מכך ששכחנו את אובייקט המיקוד שלנו, הרגע הנוכחי, אפילו אם נבחין בכך שדעתנו הוסחה. גישה כְּרוּיָה אם כן, היא הבסיס למשמעת עצמית מוסרית, אשר תעזור לנו להימנע מלהתנהג באופן הרסני. 

המונח הטיבטי לגישה כְּרוּיָה, bag-yod, פירושו מילולית "לנהוג בתשומת לב זהירה". ההיפך מכך הוא bag-med, לנהוג ללא תשומת לב זהירה, להיות חסר זהירות. המקור בסנסקריט, בכל אופן, אשר תורגם לטיבטית כ-  bag-yod הוא apramada, שפירושו "“not-pramada

הפירוש של Pramada להיות במצב של שיכרות, או אי יציבות מנטלית, כך שאו שלא אכפת לנו ממה שנאמר או נעשה, או שאיננו דואגים/ות לשמור על אף אחד מאלו. עם גישה כְּרוּיָה, אם כן, אנחנו לא כמו אדם שיכור. יש בנו צלילות מפוכחת ואחריות, ולפיכך נדאג לשמור על מצב התודעה שלנו. 

התרגול של תשומת לב מודעת, אם כן, מפעיל רשת מורכבת של גורמים מנטליים, אשר כולם ממוקדים בתכנים המשתנים ללא הרף של רגע החוויה הנוכחי שלנו. בנוסף לשלושת העיקריים שבהם, של תשומת לב מודעת, דריכות, וגישה כְּרוּיָה, נכללים בתרגול גם הבחנה, הבנה שקולה, משמעת עצמית מוסרית ו, כאשר נדרש, שחזור של קשב. לכן, יש לנו צורך במוּדעוּת מבחינה על מנת להבחין עם וודאות בכל אחד מהגורמים הללו. הבחנה מודעת בהקשר של מדיטציית תשומת לב מודעת, אם כן, לא מוגבלת להתמקדות רק בהיבט כלשהו של אובייקט המיקוד שלה כמו הארעיות של כל רגע בחוויה לנו. היא ממוקדת בנוסף בהיבטים השונים של מצב התודעה שלנו בזמן שהייתנו במדיטציה. 

צונגקאפה מדגיש, אם כך, בדיון שלו על פיתוח מצב שאמאטה יציב ומיושב, את הצורך להישען על הכתבים המוסמכים של המאסטרים הבודהיסטיים ההודיים הגדולים. הוא מייעץ:

אל ימוקמו התקוות שלך רק בלדחוף את עצמך בקשיחות תוך התלהבות עיוורת. כפי שארייהשורה כתב בתקציר של הגישות מרחיקות הלכת (בסנסקריט- Paramitasamasa), "הסתייעות בהתלהבות ותו לא, סופה שתסתיים בתשישות שלך. אך אם פיתוח עצמך יעשה בסיועה של הבחנה מודעת, תהיה לך אז האפשרות להגשים יעדים נשגבים".