עצותיו של סרקונג רינפוצ'ה למתַּרגלים בודהיסטים

רינפוצ'ה תמיד ייעץ לאנשים להסתייע בשכל הישר. לכן, הוא לא אהב שאנשים ביקשו ממנו לחזות את העתיד בנוגע לעניינים ארציים יומיומיים. המצב היחיד בו יאה לבקש חיזוי עתידות הינו כאשר לא ניתן ליישב בעיה באמצעים רגילים, במיוחד כזו הנוגעת לעניינים רוחניים. פעם הייתה לי בעיה בקשר לשכר הדירה שלי וביקשתי חיזוי לגבי מה שעלי לעשות. רינפוצ'ה גירש אותי משם, ואמר לי לפנות לעורך דין.

מעבר לכך, בתכנון כול פעילות שהיא, רינפוצ'ה המליץ להכין תמיד לפחות שלוש דרכי פעולה אפשריות. הגמישות המושגת מאסטרטגיה כזו מוֹנעת פאניקה של חוסר אונים במידה ותוכנית אחת משתבשת. הכנת מספר חלופות מספקת תחושת בטחון תוך הסתמכות על כך שלפחות אחת מהן תעבוד כראוי.

יחד עם זאת, לעיתים תלמידות ותלמידים הופכים להיות תלויים בחיזויֵי עתידות, ועל-ידי כך מתמכרים לחוסר היכולת שלהם לחשוב בעצמם. בעודם נמנעים מלקחת אחריות על חייהם, בני ובנות אדם כאלה רוצים שמישהו יקבל החלטות עבורם. למרות שלעתים קרובות התייעצות עם מורה רוחני/ת לגבי החלטות חשובות מועילה, הדרך היציבה ביותר לעשות זאת היא להפנים את ערכיו או ערכיה של המורה. גם אם הלאמה נעדר, הערכים הללו הינם תמיד בהישג יד כדי לסייע לקבוע את דרך הפעולה הנבונה ביותר.

רינפוצ'ה ייעץ בייחוד נגד הנוהג של חלק מהאנשים לפנות להרבה לאמות בבקשה לחיזוי עתידות לגבי אותה השאלה עד לקבלת התשובה שהם חפצים בה. בקשה לחיזוי עתידות מעידה על ביטחון ואמון בלאמה. המשמעות היא לפעול בהתאם לכול מה שהלאמה מייעץ. בנוסף, רינפוצ'ה הזהיר מלבוא ללאמה ולומר שמורֶה או מורָה אחרים אמרו לעשות כך או אחרת, ולשאול "אבל מה דעתך? האם עלי לעשות זאת?" לשים את הלאמה בעמדה מביכה של צורך לומר שמאסטר/ית רוחני/ת אחר/ת טועה, מצביע על חוסר רגישות.

רוב בני ובנות המערב, למעשה, אינם יודעים איך לשאול את הלאמות שאלות בצורה נאותה. כשהם היו באים לרינפוצ'ה ושואלים אותו דברים בצורה מטופשת, רינפוצ'ה היה נוהג לתקן אותם. למשל, אם מישהו או מישהי לא יודעים האם להשתתף בהַעֲצָמָה, זה מגוחך לשאול "האם זה טוב להשתתף בחניכה הזו?" כמובן שזה טוב; אי אפשר להגיד שזה רע. ואם מישהו או מישהי ישאלו "האם כדאי לי להשתתף או לא?" מה שישתמע מכך הוא "האם חובה עלי להשתתף או לא?" אף אחד או אחת לא חייבים להשתתף. בחיפוש אחר עצות של מורה רוחני/ת לגבי עניינים מסוג זה, מוטב לשאול במקום זאת, "מה את/ה ממליץ/ה לי לעשות?"

יתרה מכך, כאשר ניגשים ללאמה כדי לבקש רשות לקבל העצמה שהוא או היא מעניקים, זה טיפשי לשאול: "האם באפשרותי לקבל את החניכה או לא?" מה שמשתמע מכך הוא "האם יש בי את המסוגלות לכך או לא?" שזה אבסורדי לחלוטין. הדרך הנכונה לשאול היא "האם אפשר בבקשה לקבל את ההעצמה?" זה כמו הגשת בקשה להארכת אשרת שהייה בארץ זרה, רק אידיוט ישאל: "האם אוכל להישאר זמן רב יותר או לא?" הדרך הבוגרת לבקש היא "ברשותך האדיבה, הייתי רוצה להישאר זמן רב יותר."

פעם אחת הטריד אדם בשם טרנר את רינפוצ'ה שוב ושוב במשך מספר חודשים כדי שרינפוצ'ה יעניק לו את ההרשאה הטקסית לחולל את דמות המגן הרוחני מהאקאלה בעל שש הזרועות. לבסוף, כאשר רינפוצ'ה הסכים, טרנר שאל אותו מה תהיה מחויבות הדקלום היומית. רינפוצ'ה כמעט היכה אותו, בעודו נוזף בו שעליו לגלות נכונות לעשות כול דבר שהוא בתור המחויבות.

רינפוצ'ה לא היה ממש שבע רצון כאשר מערביים ומערביות ניסו להתמקח לגבי מחויבות הדקלום הכרוכה בקבלת חניכה. הוא תמיד הדגיש שיש לקחת העצמה עבור דמות-בודהה מסוימת רק מתוך המִשאלה הכֵּנָה לקיים את התרגול שלה על מנת להשיג הארה לטובת כולם/ן. להשתתף רק בגלל "האווירה הטובה", או בגלל שכול השאר עומדים להשתתף, היה לתחושתו אבסורדי. דבר נוסף שאינו ראוי הינו להשתתף מתוך כוונה לעשות ריטריט התוודעות קצר ואז לשכוח את עניין תרגול המדיטציה. המחויבות לתרגול טנטרי מסוים היא לכול החיים.

רינפוצ'ה הדגיש שיש לבחון בקפידה את התרגולים הרוחניים ואת המורים/ות לפני שלוקחים חלק בפעילות, ולא לחכות ולעשות זאת לאחר מכן. זו הייתה טעותם העיקרית של המערביים והמערביות בעינֵי רינפוצ'ה. יש לנו נטייה להיחפז לעשות דברים בטרם עת. רינפוצ'ה הזהיר שלא להיות כמו אדם היוצא מדעתו ורץ אל אגם קפוא ואז בודק מאחור עם מקל כדי לראות אם הקרח חזק מספיק כדי לשאת את משקלו.

רינפוצ'ה אמר שבני ובנות אדם יכולים להשתתף בלימוד שמועבר על-ידי כול אחד ואחת מהמורים או המורות, ומתוך נימוס, אפילו לבצע קידות אל מול גלימות הנזירוּת של המורה או אל מול תמונת הבודהה שבחדר. לעומת זאת, להפוך לתלמיד/ה של אותו/ה מורה, זה עניין אחר. הוא אפילו אמר לי שבאפשרותי לתרגם עבור כול לאמה שהוא, אולם עבודה עבור מישהו לא הופכת את האדם הזה למורה הרוחני שלי. הוא הסביר לי שזה נכון, גם אם הייתי מתרגם הַעֲצָמָה טנטרית. מה שקובע הוא היחס של האדם כלפי המורה.

רינפוצ'ה גם הרגיש שמערביים ומערביות רבים הופכים לנזירים ונזירות בודהיסטים מהר מדי, מבלי לבדוק אם זה באמת מה שהם רוצים לשארית חייהם. לעתים קרובות, הם אינם שוקלים כיצד ההסמכה שלהם תשפיע על הוריהם או כיצד הם יפרנסו את עצמם בעתיד. כמובן, אם מישהו מישהי הם כמו המתרגלים הגדולים שהשיגו שחרור מהעבר, הוא או היא לא צריכים לחשוב על גורמים כמו משפחה או כסף. עם זאת, אנחנו יודעים/ות בעצמנו אם אנחנו מילַארפּוֹת או לא.

בהקשר הזה, רינפוצ'ה נתן לעתים קרובות את הדוגמה של דרוּבְּקַאנְג גֵלֵג-גיאַטְסוּ. המאסטר הטיבטי הגדול הזה רצה להיות נזיר בצעירותו, אבל משפחתו לא הסכימה והייתה נסערת מאוד. אי לכך הוא שירת היטב את הוריו במהלך חייהם, וכאשר הלכו לעולמם, הוא תרם את ירושתו למטרות ראויות. רק אז הוא הפך לנזיר.

רינפוצ'ה תמיד הדגיש שיש לכבד ולשרת את ההורים שלנו. כבודהיסטים ובודהיסטיות מהמערב, אנו נחפזים לדבר על הכרה בכולם/ן כמי שהיו האימהות והאבות שלנו בחיינו הקודמים ועל שיש לגמול להם על טוב ליבם. עם זאת, ברמה האישית, רבים ורבות מאיתנו לא מסוגלים להסתדר היטב אפילו עם הורינו בחיינו הנוכחיים. רינפוצ'ה לימד שלשרת את הורינו ולגלות כלפיהם נדיבות-לב זהו אכן תרגול בודהיסטי נהדר.

רינפוצ'ה הסביר שאם מישהו או מישהי בוחנים זאת קודם לכן בקפידה ואז הופכים לנזיר או לנזירה, או אם מישהו או מישהי כבר קיבלו הסמכה נזירית, אז שלא יעשו זאת רק למחצה כמו עטלף. כאשר עטלף נמצא בין ציפורים והוא אינו רוצה לפעול בדרכן ולעשות את מה שהן עושות, הוא אומר, "אה, איני יכול לעשות זאת. יש לי שיניים." כשהוא בין עכברים, הוא אומר, "אה, איני יכול לעשות את זה. יש לי כנפיים." לנהוג על-פי הדוגמה הזו זה לעשות שימוש בגלימות נזירות רק מטעמי נוחות. כאשר בני ובנות אדם כאלה אינם אוהבים פעילויות מסוימות של אנשים מן השורה, כגון לפרנס את עצמם כלכלית, הם משתמשים בתירוץ של הגלימות שלהם. כאשר אין להם עניין בפעילויות נזיריות מסוימות או בנְהָגִים נזיריים מסוימים, כמו השתתפות בטקסים ארוכים או יציאה לנסיעה בגלימותיהם, הם משתמשים בתירוץ של היותם מערביים או מערביות. כפי שרינפוצ'ה היה אומר "במי את/ה מנסה לשטות?"

זה לא אומר, הסביר רינפוצ'ה, שמתַּרגלים בודהיסטים אינם צריכים לעבוד. בין אם כאנשים מן השורה ובין אם ככאלה שהוסמכו לנזירוּת, כולם צריכים להיות יעילים ומעשיים. רינפוצ'ה לימד שהאופן בו אנו מעסיקים/ות את התודעה והדיבור שלנו חשוב יותר מהאופן בו אנו מעסיקים/ות את הגוף שלנו. לפיכך הוא ייעץ למתרגלות ומתרגלים אינטנסיביים שצריכים להתפרנס, לעבוד בעבודת כפיים. במהלך העבודה, ביכולתנו לחזור על מנטרות ולהרחיב רגשות חמימים ומחשבות טובות. אם החשיבה על התורות במהלך העבודה קשה מדי וקיבלנו הָעֲצָמוֹת טנטריות, נוכל לכול הפחות להתמיר את הדימויים העצמיים שלנו. לאורך היום, נוכל לנסות לדמיין את עצמנו כדמויות-בודהה ואת סביבותינו כארצות טהורות המסייעות באופן מושלם להתפתחות רוחנית. ואז, בשעות הבוקר המוקדמות ובלילה, נוכל לתרגל את ההדמיות המפורטות של הסַדְהַאנוֹת. רינפוצ'ה תמיד הדגיש לא להפוך את הבודהיזם למשהו נפרד מהחיים.

במשך שנים רבות התגורר טרנר באנגליה עם אשתו ושני ילדיו כשהוא מובטל ונתמך על-ידי שירותי הרווחה. הוא העביר כמעט את כול זמנו בתרגולי ריטריט אינטנסיביים. הוא חשב: למה לבזבז זמן בעבודה כשאני יכול לתרגל את התורות? קודם לכן הוא קיבל מרינפוצ'ה את האישור הטקסי לתרגול מאהאקאלה הלבן, דמות-בודהה שמעניק הגנה ומקושר לעושר, והוא התפלל מדי יום שהבעיות הכלכליות שלו ייפתרו. רינפוצ'ה לא היה מרוצה כלל וכלל. הוא אמר שזה כמו אדם חולה המתפלל לבודהה המְרַפֵּא על מנת להבריא, אבל אף פעם לא לוקח שום תרופה. הוא אמר לטרנר למצוא עבודה ולבצע את תרגוליו האינטנסיביים לזמן קצר יותר בלבד, בבוקר ובלילה. ואז, פנייתו למאהאקאלה הלבן תסייע לעבודתו להפוך להצלחה כלכלית.

רינפוצ'ה ראה לנכון שאנשים יפעלו באופן מעשי ויעיל, מבלי "לרחף". לכן, הוא תמיד העדיף שהתרגולים והמזמורים ייעשו בקצב מהיר. פעם, התלמידים והתלמידות במרכז גהפלינג במילאנו, איטליה, ביקשו מרינפוצ'ה להוביל מפגש מדיטציה לסיכום הלימוד שהעניק שם בנושא הדרך המדורגת להארה (לאם-רים) ובנושא התרגול של אוולוקיטשוורה. רינפוצ'ה נעתר לבקשתם והנחה אותם לחולל הדמיה של עצמם כאוולוקיטשוורה באמצעות התהליך כפול-השש ולאחר מכן למדוט על כמה עשרות נקודות של הלאם-רים, ולעשות את כול זאת במשך שתי דקות. כאשר התלמידים והתלמידות התרעמו על כך שזה בלתי אפשרי ומחו על כך שהוא הקציב לתרגול זמן מועט כול כך, רינפוצ'ה התרצה ואמר, "בסדר, עשו זאת במשך שלוש דקות". לאחר מכן הוא הסביר שמתרגל או מתרגלת טובים יכולים לעבור על כול הלאם-רים בזמן שנדרש להם כדי להעביר את רגלם מעבר לאוכף בעת רכיבה על סוס. כשהמוות מגיע, אין זמן לשבת יפה ולחולל הדמיה בתהליך איטי והדרגתי.

רינפוצ'ה הדגיש את הצורך לראות באופן מציאותי את כול ההיבטים של התרגול הבודהיסטי. זה הכרחי במיוחד אם אנחנו בשאיפה להיות בודהיסטוות בניסיון להיטיב עם הזולת. למרות שמצדינו עלינו לגלות תמיד נכונות לסייע, עלינו לזכור שהפתיחוּת של אחרים ואחרות לסיוע שלנו, ובסופו של דבר הצלחתם של המַאמצים שלנו, תלויות בקארמה שלהם - הדפוסים הקודמים שהיוו את התנאים בתודעתם. לכן, רינפוצ'ה הזהיר מלהציע לסייע בעניינים שאינם נוגעים לנו או כאשר אחרות ואחרים אינם מעוניינים לקבל את עזרתנו. ההתערבות שלנו רק תגרום לתרעומת, ואם הסיוע שהצענו ייכשל, תופנה לעברינו כול האשמה.

הכי טוב זה תמיד לשמור על פרופיל נמוך. נוכל ליידע את האחרים והאחרות שיש בנו נכונות לסייע, ואם הם יבקשו, נוכל בהחלט לגלות מעורבות בענייניהם. עם זאת, עלינו להימנע מלפרסם את עצמנו כ"בודהיסטווה להשכרה". הטוב ביותר הוא פשוט לעשות את תרגילי המדיטציה היומיומיים שלנו ולחיות בענווה. רינפוצ'ה הזהיר במיוחד מפני מתן הבטחה לעשות יותר מכפי שביכולתנו לקיים או לפרסם ברבים שניקח על עצמינו או שנשלים מַשהו בעתיד. זה רק גורם לעוד מכשולים, ובסופו של דבר, אם לא נממש את מה שעליו הכרזנו, נעשה מעצמנו צחוק ונאבד כול אמינות.

הנקודה הזו של לא להבטיח לעשות יותר מכפי שביכולתנו לקיים רלוונטית במיוחד ליחסינו עם המורים והמורות הרוחניים שלנו. רינפוצ'ה אמר שיש לעקוב תמיד אחר הקווים המנחים מתוך "חמישים הפסוקים על המאסטר הרוחני" מאת אשוואגושָה שאותם הוא דיקלם מדי יום כחלק מתרגול המדיטציה שלו. אם המורים או המורות שלנו מבקשים מאיתנו לקחת על עצמינו משהו שמסיבה כלשהי אין לנו יכולת לעשות, עלינו להסביר בענווה ובנימוס מדוע אין לנו את המסוגלות להיענות לבקשתם. רינפוצ'ה הדגיש שעצם העניין של מחויבות מכול הלב למורה רוחני/ת הוא לא להפוך להיות עבד או רובוט, אלא ללמוד לעמוד על הרגליים שלנו בכוחות עצמנו, לחשוב בעצמנו ולהגיע להארה. אם אין לנו את היכולת לעשות את מה שהמורות או המורים שלנו מציעים, זה לגמרי לא הולם לחוש אשמה על כך שאנחנו מאכזבים/ות את המנטורים או המנטוריות שלנו ולכן אנחנו תלמידות או תלמידים רעים. מורָה רוחנית או מורה רוחני ראויים אינם עריצים משוללי היגיון.

אם נסכים לעשות מַשהו עבור מישהו או מישהי, בין אם עבור המורים/ות שלנו או עבור כול אחד או אחת אחרים, רינפוצ'ה ייעץ להבהיר הכול מלכתחילה. נהיה במצב הֲרֵה אָסוֹן אם נסכים, כמו עושי-טוב נאיביים, ולאחר מכן, תוך כדי ביצוע המשימה או לאחר השלמתה, רק אז נודיע שיש לנו ציפייה למשהו בתמורה. רינפוצ'ה לימד שאם נראה את הדברים באופן מעשי ומציאותי, ונחשוב על הדברים מראש, אז גם העניינים הארציים וגם אלה הרוחניים יסתדרו. אם ננקוט בגישה שאינה מעשית ולא מציאותית, ונחפז בפזיזות מבלי לדעת במה דברים אמורים, אף אחד מהשניים לא יִצְלַח.  

רינפוצ'ה ייעץ גם למרכזים בודהיסטים מערביים לנקוט באותה גישה. הוא אמר להם שעליהם להימנע מלהיות כה גדולים עד כדי כך שהם יעמיסו על עצמם חובות והבטחות לפרויקטים שאין סיכוי שהם יוכלו ליישם או להשלים. הוא אמר שיש להתחיל בקטן ובאופן לא יומרני, ולעמוד בפיתוי להתמקם באזורים מרוחקים במדינה. מרכזים בודהיסטים צריכים להיות נגישים עבור תושבי ותושבות העיר כדי שיוכלו להגיע אליהם בנוחות ולמצוא עבודה בקרבת מקום. הקבוצה תוכל תמיד למכור את המרכז ולרכוש אחד גדול יותר אם יהיה צורך, אבל הכול בזמן המתאים.

מטרתם של מרכזים בודהיסטים אינה למשוך קהלים גדולים באמצעות פרסום יומרני כמו עבור קרקס. רינפוצ'ה תמיד העדיף קבוצות קטנות של תלמידות ותלמידים כנים. יתרה מכך, בעת בחירת מורה רוחני/ת, הנקודה העיקרית אינה עד כמה האדם משעשע או עד כמה מצחיקים הסיפורים שהוא או היא מספרים. אם ברצוננו לצחוק או לראות משהו אקזוטי, באפשרותנו ללכת לראות את הליצנים בקרקס או לבקר במופע בידור.