נחיצותם של טווח הביניים והטווח המתקדם של הלאם-רים בטנטרה

אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה: סבל

הדבר הראשון שאנו מסתכלים עליו כאן הוא החשיבות של התייחסותנו לַסבל ולַקשיים שבהם אנו נתקלים אפילו במצבים הגבוהים של לידה חוזרת: מישורי הקיום של האֵנוֹש והאֵל. בטווח הקודם, שאיפתנו הייתה שחרור מהסבל הגס הנמצא במישורי הקיום הנמוכים. כעת, עלינו להיווכח ולהבין כיצד האושר הרגיל שלנו הוא רק עוד צורה של סבל.

האושר שאנו חווים בחיינו כבני ובנות אנוש, והאושר שחווים אֵלים בחייהם, אינו מהימן והוא זמני. הוא אף פעם לא מְסַפק אותנו ולעולם אינו נמשך- אף פעם אין לדעת איך נרגיש ברגע הבא. תמיד יש בנו רצון לעוד, ועם זאת, אם נשיג עוד, זה יסב לנו חוויה של אומללות. כמו עם שוקולד: כמות קטנה ממנו משמחת אותנו ולכן יש בנו רצון לעוד ועוד, עד שעולה בנו תחושת בחילה עמוקה. מצער ככל שיהיה, אושר רגיל תמיד משתנה לכדי סבל ואומללות.

בתוך כל סַדְהַנָה טנטרית יש חלק הכרוך בהגשת מנחות. אנו מדמיינים שאנו מגישים מנחות לאחרים ולאחרות ומביאים להם אושר, או שאנו מגישים מנחות לעצמנו בצורתו של בודהה מסוים, ומקבלים אותן ונהנים מהן באושר. זהו אושר נטול רגשות מפריעים ועִרפולים מנטליים כלשהם - לא האושר הרגיל שלנו שמשתנה ואינו משביע רצון.

כאשר הסיבות לאומללות מוּסַרוֹת לַנֵצַח, גם האושר שאנו חווים נמשך לנצח, ואינו מתנוון. אם אושר מבוסס על מצב שאינו נמשך - כמו למשל לקבל אוכל טעים - אז האושר הזה, כמובן, לא יכול להימשך. אם נִשאף לאושר רגיל עם התרגול הטנטרי שלנו, אז זה מה שנקבל: בריחה זמנית ושטחית מהאומללות שלנו. עשוי להיות שנשב במדיטציה ונחשוב שהכל מושלם; אבל כשזה יסתיים, שוב נחוש תחושת אומללות.

במחלקה הגבוהה ביותר של טנטרה, אנחנו גם מנסים להתמקד בריקות, עם תחושה של מוּדעוּת מאושרת, אבל מה זה אומר? שוב, חשוב שלא נַשווה את התחושה הזו רק לַאושר הרגיל של קבלת אוכל נחמד או עיסוי, אלא לַאושר של להיות חופשיים לחלוטין מכל הרגשות המפריעים והמערפלים. זו צריכה להיות תחושה המשוחררת מהיאחזות, בניגוד גמור לאושר הרגיל שלנו הכרוך בדרך כלל בהיאחזות חזקה כלפי אובייקט כזה או אחר.

לפעמים אנשים עשויים בטעות להתייחס לדמויות הבודהה כאל "אֵלֵי-על" או כאל קדושים, ולכן חשוב לזכור שגם במישורי הקיום של האֵלים יש סבל. כאשר אנו מתמקדים בדמויות-בודהה שלפנינו, עלינו להבין שהן התעלו מעל ומעבר להיותן אֵל. הרבה סַדְהַנוֹת ארוכות מכילות שבחים רבים ליישויות נרתמות למיניהן וקל להתבלבל, במחשבה שהמטרה היא שהן ימלאו את כל משאלותינו. המטרה האמיתית של השבחים היא לזכור את תכונותיהן החיוביות של היישויות הנרתמות, המעוררות בנו השראה לִרְצות להגשים את אותו המצב. הבודהות נִיחָנִים במַעלָה של התייחסות אחידה שוות-יחס באופן מושלם, ולכן אם תהיה בנו פתיחוּת לעזרתו של בודהה, נקבל אותה בין אם נציע מנחות ובין אם לא. 

אמת הנאצלים והנאצלות השנייה: רגשות מפריעים וחוסר מוּדעוּת

לאחר שהרהרנו בַּסבל בששת מישורי הקיום, נסתכל על הגורם לכך מתוך אמת הנאצלים והנאצלות השנייה: רגשות מפריעים.

רגשות מפריעים גורמים לסבל שלנו מכיוון שהם מובילים אותנו לפעול בצורה הרסנית, הבּוֹנָה פוטנציאלים שליליים, אשר בתורם מביאים ללידה חוזרת גרועה יותר. לעומת זאת, פוטנציאלים קארמיים חיוביים מתוך התנהגות בונה מביאים ללידה חוזרת טובה יותר בסמסרה.

אנו פועלים בצורה הרסנית בגלל רגשות מפריעים, המבוססים על חוסר מוּדעות הן למציאות והן לסיבה ותוצאה (סיבתיוּת). גם כשאנחנו פועלים בצורה בונה בתוך ההֵקשר של סמסרה, עדיין יש בנו חוסר מוּדעות לאופן שבו אנחנו קיימים, וזה עשוי להיות מעורבב עם רגשות מפריעים או בלעדיהם. בזמן המוות, חוסר המודעות שלנו מפעיל פוטנציאלים קארמיים שליליים או חיוביים המובילים תּוֹצְאָתִית ללידה חוזרת בסמסרה. ברמה הזו, עלינו להרהר בחסרונותיהם של הרגשות המפריעים שלנו ועל חוסר המוּדעות הנמצא בבסיסם.

לפני שנירתם לתרגול טנטרה, חשוב מאוד להחליש את כוחם של הרגשות המפריעים שלנו. זה לא אומר שהשתחררנו לחלוטין מכעס או היאחזות, אלא שהשקענו קצת עבודה עצמית על הרגשות שלנו. אמנם אנו מסתייעים ברגשות המפריעים שלנו - תשוקה, כעס, נאיביות, גאווה - כחלק מהדרך, אך אם לא התקדמנו בהתגברות עליהם, קיימת הסכנה שהם יסחפו אותנו כך שנְעשֶֹה טרודים מבחינה רגשית, שנפעל בצורה הרסנית ונבנֶה פוטנציאל קארמי שלילי נוסף.

דוּגמה אחת היא תשוקה. ישנם הרבה דימויים טנטריים שנראים לכאורה מיניים באופיים, ולעתים קרובות אנו מדמיינים את עצמנו כזוג באיחוד במהלך התרגול. כאן, הזוג אינו מייצג גבר ואישה רגילים. במקום זאת, הדימוי הוא של אם ואב: האֵם מייצגת את הבנת הריקות, בעוד האב מייצג את השיטה. האיחוד של אֵם (חוכמה) ואב (שיטה) מוליד את הצאצא, המייצג בּוּדְהִיוּת. כתבים טנטריים קובעים שעלינו להסתייע בתשוקה כדי להיפטר מהתשוקה עצמה. לכן, אם אנחנו לא בסכנה של היסחפות על ידי תשוקה, נוכל להסתייע בה כדי לחולל תודעת אושר עילאי, אשר, יחד עם הבנת הריקות, תבטל לחלוטין כל תשוקה. זה עדין - אפילו היאחזות קלה בחוויה, כמוצקה לכאורה, תעצור כל סיכוי להבין ריקות.

דוּגמה נוספת היא כעס. בתרגולים טנטריים רבים אנו מדמיינים את עצמנו כדמות כוחנית ותקיפה, שבאמצעותה אנו מסתייעים בכעס שלנו עצמנו כנֶשק כדי להרוס את הגישות השליליות שלנו. זה יעיל במיוחד בהתגברות על גישה המתאפיינת ברַכּוּת-יתר כלפי עצמנו, או על מחשבה שאין לנו את היכולת להגיע להארה. שוב, אם לא התקדמנו באופן משמעותי בהתגברות שלנו על הכעס לפני התחלת התרגולים האלה, אז נייסר את עצמנו מבחינה מנטלית ויהיו לנו מעט מאד אורך-רוח וסבלנות לרגשות המפריעים של הזולת. 

אמת הנאצלים והנאצלות השלישית: החלטה נחרצת להשתחרר (Renunciation)

לאחר שהבנו את הסבל ואת הסיבה לסבל, עלינו לראות שאפשר להשיג היפסקות אמיתית של שניהם. אם נוכל להבין זאת, אז תהיה לנו החלטה נחרצת להשתחרר: הנחישות להשתחרר מסבל, על סמך הביטחון שזה אפשרי. אם אין לנו את זה, הכל הופך להיות תקוות שווא.

עלינו גם לגלות נחישות להשתחרר מראיית המופעים הרגילה שלנו, שבָּה אנו רואים הכל כאובייקטים העומדים בפני עצמם, כאילו הם ארוזים בניילון, כשהם בנפרד מכל השאר. התודעות שלנו מתייחסות למופעים הללו בצורה מבולבלת; מתוך מחשבה שהם באמת קיימים באופן בו הם נראים לנו, יש בנו משיכה לחלק מהם, דחיה כלפי אחרים והיעדר רגש כלפי השאר. זה קשה ביותר לִרְצות באמת להשתחרר מהדרך הרגילה שלנו לתפוס את העולם, אבל היאחזות במופעים האלה גורמת לנו לסבל, ועלינו לחולל את הנחישות להשתחרר מהם.

עלינו להיזהר לא ללכת לקיצוניות של חשיבה שמכיוון שהדרך הרגילה בה התודעות שלנו גורמות לאובייקטים להופיע ולהיראות היא מתעתעת, אז שום דבר לא קיים בכלל. הסוג הזה של ניהיליזם מסוכן מכיוון שהוא עלול לגרום לנו להתעלם מאלה שסובלים, מתוך מחשבה שהם אינם אמיתיים כלל וכלל.

אמת הנאצלים והנאצלות הרביעית: שלושת האימונים הגבוהים 

עם החלטה נחרצת להשתחרר כמוטיבציה המניעה אותנו, אנו מתרגלים את שלושת האימונים הגבוהים יותר:

• מִשמעת מוּסרית, שבלעדיה לא נוכל לשמור על התרגול
• ריכוז, שבלעדיו לא נוכל לערוך את ההדמיות המורכבות
• מוּדעוּת מַבְחינה, להבין את ההבדל בין מציאות לפנטזיה.

משמעת מתחילה בניסיון להתבונן בפעולותינו ובדיבור שלנו, ולאחר מכן בתודעות שלנו. ריכוז מתייחס לתודעה נטולת נדודים מנטליים, מעוֹפפוּת, קהות מנטלית וכן הלאה - מַשהו שביכולתנו לפתח באמצעות תרגול טנטרי, אך שקַשֶׁה להסתדר בלעדיו בהתחלה. באופן אידיאלי, כבר יהיה לנו את המצב התודעתי הנלהב, המרוכז באופן מושלם, הנקרא שַׁאמַאטָה, שניתן לשמר אותו במשך ארבע שעות ללא כל הפרעה או היחלשות.

בשלב היצירה שבמהלכו אנחנו עובדים עם הדמיון שלנו, עלינו להתמקד בכמות עצומה של פרטים: אנחנו אמורים להיות מסוגלים לדמיין את כל הדמויות והמאפיינים של המנדלה כולה כגודל היקום, ובנוסף, גם לדמיין את כל זה כלול בתוך טיפה זעירה בקצה האף שלנו, בצורה מושלמת למשך ארבע שעות. לאחר שנסגל את המיומנות לעשות זאת, נוכל להתחיל בעבודה על שלב השלמה, עבודה הנעשית בעזרת מערכת האנרגיה המעודנת הממשית שלנו. אם אין לנו את היכולת לדמיין במדויק את הפרטים המובהקים של כל חלק במנדלה, אז זה חסר תקווה לִרְצוֹת לתפעל הלכה למעשה את מערכות הרוחות והאנרגיות הפנימיות בערוצים. אם ננסה לשלוט באנרגיות שלנו ללא ריכוז חד כמו לייזר, אנחנו עלולים לשבש אותן ולגרום לכמות עצומה של נזק למערכת העצבים ולתודעה שלנו. חשוב לכבד את זה ולא סתם לחשוב שזה משהו שכל אחד ואחת יכולים לבצע בכוחות עצמם.

נדרשת מוּדעוּת מַבחינה כדי שנוכל לראות מהי מציאות ומהי פנטזיה. ללא הבנה של ריקות, קיימת הסכנה שנמצא את עצמנו במצב סכיזופרני לחלוטין בו למעשה נזהה את עצמנו בתור היישות הנרתמת, בצורה מוצקה. זוהי סיבה להיוולד בלידה חוזרת כרוח רפאים בצורתה של היישות הנרתמת.

ברמה המתקדמת, אנו מפתחים תחילה התייחסות אחידה שוות-יחס כלפי כל היצורים. זוהי נקודה מהותית מכיוון שבסַדְהַנוֹת, כאשר אנו מדמיינים את קרני האור הבוקעות החוצה כדי להיטיב עם כל היצורים, המשמעות כאן היא למעשה כל אחד מהיצורים ללא יוצא מן הכלל. זה כמו השמש, שקרני האור שלה זורחות על כולם ללא העדפה.

על הבסיס של התייחסות אחידה שוות-יחס אנו מפתחים אהבה, המשאלה שכל אחד ואחת יהיו מאושרים ושיהיו להם הגורמים לאושר; וחמלה, המשאלה שכל אחד ואחת ישתחררו מסבל ומהגורמים לסבל. אנו מדמיינים קרני אור בוקעות החוצה, מסירות את סבלם של כל אחד ואחת ומעניקות להם כל אושר. זהו תרגול עמוק להפליא, שבו האורות הבוקעים מייצגים את האנרגיה שלנו, המיטיבה עם אחרים ואחרות, וקרני האור החוזרות מייצגות את התמוססותן של רוחות האנרגיה לתוך הערוץ הפנימי המרכזי. אבל בלדמיין רק את קרני האור הבוקעות מאיתנו ומתמוססות בחזרה פנימה, ללא תודעה של אהבה וחמלה המְלַוָוה את התרגול, אין הרבה טעם. 

לְבָסוֹף, אנו מפתחים בודהיצ'יטה, השאיפה להגיע להארה שלנו עצמנו, על מנת להועיל לאינספור יצורים חיים ככל האפשר. ההארה שלנו עצמנו עדיין לא התרחשה, אבל תרגול טנטרי מאפשר לנו לדמיין את עצמנו כדמות בודהה המייצגת את המצב המואר הזה אליו אנו שואפים. אחרת, מה הטעם לדמיין את עצמנו בצורה כזו? אבל לאחר שאימַנו את עצמנו באמצעות ההדמיות הללו, אז על-ידי כך שנמשיך לאמן את מערכת האנרגיה המעודנת שלנו ואת התודעה המעודנת ביותר שלנו, נוכל בסופו של דבר לחולל בטבעיות צורה של בודהה מואר.

כדי לתרגל טנטרה ביעילות, נחוץ לנו הבסיס של שלושת שלבי המוטיבציה כפי שהם מתוארים בסדרת ההרצאות הזו בת שני החלקים. בטווח הראשוני, אנו מסתמכים על מורֶה או מורָה רוחניים הנוגעים בליבנו, ואנחנו מוקירים באופן עמוק את לידתנו החוזרת יקרת-הערך כבני ובנות אנוש, המהווה את בסיס התרגול טנטרי. הטווח הראשוני כרוך בַּהבנה של מוות וארעיות המשמשת כבסיס לתהליך המוות, הבַּרְדוֹ והלידה החוזרת בתוך התרגול הטנטרי, ומניעה אותנו לעשות שימוש בהזדמנות שיש לנו כעת.

טווח הביניים, שבו אנו רוצים להשתחרר כליל מלידה חוזרת ולהשיג אושר טהור, מְגוּבֶּה בהבנה עמוקה יותר של ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. בשלב הזה אנו גם לומדים כיצד להחליש את הרגשות המפריעים שלנו ולהסתייע בהם כדי להעצים את התרגול הטנטרי שלנו, ולהחליט באופן נחרץ להשתחרר מהתפיסה הרגילה שלנו. עם החלטה נחרצת להשתחרר, אנו מתַּרגלים את שלושת האימונים הגבוהים יותר של משמעת, ריכוז ומוּדעוּת מַבחינה. יש לנו את היכולת להישאר ממוקדים במציאות של ההדמיות שאנו עורכים בפועל במהלך כל הסשנים של התרגול שלנו, מבלי שנתבלבל. 

לבסוף, ברמה המתקדמת, אנו מפתחים התייחסות אחידה שוות-יחס כלפי כל היצורים; שנית, אהבה וחמלה לכך שכל אחד ואחת יהיו מאושרים ולא יסבלו; ושלישית, אנו מפתחים בודהיצ'יטה אשר דרכה נשאף להארה למען רווחתם של כל אחד ואחת. אנו מסתייעים בכולם במהלך ההדמיות שלנו, ומדמיינים שכבר עכשיו, כבודהה, אנו מעניקים באופן נרחב תשומת לב אוהבת, במידה שווה לכולם.