להיות מציאותי/ת בנוגע לבודהיזם

כאן במערב, אין לנו באמת את הדברים הללו. רובנו לא מאמינים בלידות חוזרות  וקארמה, ואם נחלוק את אמונתנו בקארמה, לעתים קרובות נבלבל אותה עם גורל, מה שאינו נכון כלל וכלל. וכאשר נחשוב על בודהה, נשווה אותו לאלוהים, ודמויות בודהה אחרות תעשנה דומות לקדושים/ות, שמוגשים להם תפילות ונרות כאילו היו אייקוניות בכנסייה. 

כמובן שרובנו לא רוצים ורוצות להפוך לנזיר או נזירה. באופן כללי במערב, אין מידה רבה של כבוד כלפי בני ובנות המערב שנוהגים/ות כך, וחבל שכך. כאנשים מן הישוב, הציפייה שלנו היא שנהיה מסוגלים/ות לשים את המיקוד העיקרי על למידה, תרגול ,וקבלת לימוד בעוד שהמציאות היא שאין לנו זמן. יש לנו עבודה או לימודים, משפחות, וחיים חברתיים. אנו באים ובאות הביתה לאחר העבודה, אולי אחרי היתקעות בפקק תנועה גדול, ונוחתת עלינו עייפות, כך שאפילו אם נרצה ללמוד, ואולי ללכת ללימוד בערב, אנחנו כל כך מותשים/ות עד שנרדמים/ות. ולכל היותר, נוכל לפנות לכך לילה או שניים בשבוע, לכן, זו בעיה די גדולה.

הרבה תלוי במה שאנו מצפים לו באופן מציאותי. זו לא גלולה שנעים לבלוע, אבל תרגול בודהיסטי הוא קשה. הוא כולל בתוכו עבודה עצמית על האישיויות שלנו כדי לסלק מאיתנו הרגלים שליליים כמו אנוכיות, כעס, חמדנות- כל הדברים הלא נעימים שהדלאי לאמה קורא להם- "יוצרי הצרות". אלו הם הדברים שיוצרים את מרבית הבעיות עבורנו ועבור הזולת. תרגול בודהיזם כולל בתוכו גם אימון של עצמנו לפתח הרגלים יותר בונים, שהם למעשה קשים לביצוע. אנוכיות וכעס לא נעלמים מעצמם ככה סתם, באמצעות השתתפות בהרצאה פעם בשבוע, או ישיבה במדיטציה למשך שעה ביום. עבור רובנו, אפילו חצי השעה הזאת מרגישה כמו זמן רב שיש להקדיש לכך. אז עכשיו כשהבודהיזם כאן במערב, צריכה להיות לנו גישה מציאותית כלפיו.

בהתחלה, המשיכה של הרבה בני ובנות אדם לבודהיזם מתרחשת מסיבות שלא ממש מוליכות לקראת התקדמות. ישנם אלו החושבים שזה אופנתי, הטרנד העכשווי. כמובן, אופנות משתנות כל הזמן, כך שזו איננה סיבה ברת קיימא להגיע לבודהיזם. אחרים ואחרות באים בגלל העניין שלהם בדברים אקזוטיים- אולי קראת איך טיבטים קודחים חורים לתוך מצחם של אנשים על מנת לפתוח את העין השלישית או משהו כזה. 

פעם תרגמתי עבור נצ'ונג רינפוצ'ה בניו יורק. מישהו בקהל, שנראה כאילו לקח סמים, קם ואמר, "אני מבין שאטלנטיס היא מתחת לאדמה וצלחות מעופפות נמצאות שם  ומגיחות ממרכז כדור הארץ דרך הרי געש, כך שהשאלה שלי היא האם כדור הארץ הוא חלול?" הלאמה הביט בו במבט מאוד, מאוד רציני ואמר, "לא, האמת היא שהכדור שטוח ומרובע. עכשיו לשאלה הבאה!". זה היה מענה מיומן מכיוון שהוא היה אפילו יותר מוזר מהשאלה. אם נתור אחר אקזוטיקה, נתאכזב אחרי זמן מה. למרות שהתרבות הטיבטית היא מאוד שונה מזו שלנו באירופה, למעשה אין בה שום דבר מסתורי. 

כמה בני ובנות אדם מגיעים לבודהיזם מכיוון שהם מיואשים ומחפשים אחרי איזשהו ריפוי ניסי בשביל בעיה פיזית או רגשית. זה מאוד מסוכן מכיוון שהגעה עם סוג כזה של ציפייה ותקווה חושפת את האינדיבידואל/ית לכל מיני סוגים של ניצול אפשרי. ישנם אנשים שאומרים, "לאמה לאמה, רק תגיד/י לי את מילות הקסם שיש לומר, ואעשה הכל!" זה בהחלט יכול להוביל לתוצאות לא רצויות.

כעת, אפילו אם נבוא מלכתחילה עם המוטיבציות הללו, המוטיבציה עשויה להשתנות. ורבים ורבות מאיתנו מגיעים פשוט מתוך סקרנות, או אולי חיבור קארמי שאיכשהו מניע אותנו באופן לא מודע. 

אם נסתכל על הכתבים המסורתיים, נמצא הרבה תיאורים של מהי הגישה הנכונה עבור מישהו או מישהי אם הם רוצים להגיע וללמוד בודהיזם. אריאדווה, מאסטר הודי קדום, אמר שתלמיד/ה פוטנציאלי/ת צריך/ה תחילה להיות ללא משוא פנים. הכוונה היא ללא הנחות מוקדמות, עם תודעה פתוחה. זה לא עוזר לחשוב, "ובכן, אקרא כמה ספרים ואז אדע הכול; כל מה שדרוש לי זה רק קמצוץ שבקמצוץ כדי לסיים את כל זה". זה לא טוב שיש רעיונות משונים על בודהיזם ולחשוב שזה כל מה שיש, או להיות מסוגר/ת בפלג דתי מסוים ולחשוב, "זוהי הדת שלי, הפלג הדתי שלי, המסורת שלי, כל היתר טועים". עלינו להיות עם תודעה פתוחה: "אני רוצה ללמוד". 

אז, אריאדווה אמר שאנו זקוקים/ות לשכל ישר. שתהיה לנו המסוגלות לראות מה הגיוני ומה לא הגיוני בתורות. הדוגמא המסורתית היא שאם יוצא לך לקרוא בטקסט מסוים שאומר שיש ללבוש בגדים חמים ואחד אחר אומר שיש ללבוש ביגוד קל מאוד- השתמש/י בשכל הישר. תהיה לך הבנה שבחורף הלבוש שלך יכלול בגדים חמים ובקיץ משהו קל יותר. 

כוונת הבודהיזם היא באמת לעזור לנו לחשוב עבור עצמנו. אין לנו את המנטליות הצבאית שבה המורה אומר לנו מה לעשות ואנו פשוט נאמר- "כן אדוני!" בלי לשאול דבר כלשהו. זו איננה הדרך הבודהיסטית. נוכל לקרוא על הכישורים של מורה רוחני/ת ואיך הוא או היא אמורים ללמד ולהתנהג, ואם נראה אותם פועלים בניגוד לכך, נסתייע בשכל הישר לומר לעצמנו שמשהו איננו כשורה. אז עליך לשאול ולבדוק מה קורה. 

הדבר השלישי שנזדקק לו הוא לגלות עניין- עניין אמיתי- בתורותיו של הבודהה. מאסטר גדול של הסאקייה שנקרא סונאם-טסמו כתב טקסט שנקרא השער לתורות, המזכיר שלושה דברים שנזדקק להם על מנת להיכנס לתוך הלימודים הבודהיסטיים, שבאופן בסיסי מפרטים מה שאריאדווה אמר. אחד מהדברים העיקריים הוא ההכרה שלנו בסבל שיש בחיים שלנו- במלים אחרות, מדוע לגלות עניין בבודהיזם? האם רק מתוך סקרנות, כדי שיוכל להיות לך משהו שתהיה לך אפשרות לפטפט עליו עם חברים/ות על כוס קפה? או האם זה בגלל שחשבת על החיים שלך, וראית שישנם קשיים ובעיות ויש לך רגשות שליליים, ויש לך משאלה כנה להיחלץ מהם, לא רק מן השפה ולחוץ. ישנן הרבה גישות פסיכולוגיות שאומרות, "ובכן, החיים קשוחים, המצב שלך קשה, אבל תצטרך/י ללמוד לחיות אתו בלי להתלונן יותר מדי". אבל לא לכך מכוון הבודהיזם. משאלתנו היא לצאת מזה, באופן מלא!

אז נכיר בסבל שיש בחיים שלנו, נהיה עם משאלה כנה לצאת ממנו, ואז מה שנזדקק לו הוא הידע של תורות הבודהה ואיזשהו שכנוע שהן אכן מראות את הדרך החוצה. זו כל המשמעות של הנחישות להיחלץ. אנו מתנערים באופן בסיסי- רוצים להיפטר- מהסבל שלנו ומהסיבות שלו. יש בנו רצון מוחלט לוותר עליהם, ומבטינו מופנה אל הבודהיזם כאל דרך להיחלץ מהם. זו הכוונה הבסיסית של מקלט- להציב את הכיוון הזה בתוך החיים שלנו. 

אפילו אם אין בנו, המערביים והמערביות, את המסוגלות להקדיש באופן מלא את כל הזמן שלנו לתרגול בודהיסטי באמצעות הפיכתנו לנזירים או נזירות ואפילו אם עלינו להתמודד עם המציאויות של עבודה, לימודים, משפחה, פקקי תנועה וכך הלאה, עדיין, אם יש לנו את שלושת הנקודות הללו שהמאסטרים ההודיים והטיבטים הגדולים הזכירו, נוכל להיתרם באופן עצום מתורותיו של הבודהה. 

כמות הזמן שאנו מסוגלים ומסוגלות להקדיש לתרגול בודהיסטי גם היא קשורה באופן בסיסי למידת ההבנה שלנו. תרגול בודהיזם לא באמת אומר לקחת חצי שעה כדי לשבת בשקט או לשנן משהו, לסגת לתוך איזה מן עולם של חלומות. בני ובנות אדם רבים עשויים לעשות זאת, אבל זו רק בריחה. ואפילו שהדברים הללו עשויים לעזור להם להירגע, הם לא באמת יודעים איך להטמיע את התורות הבודהיסטיות לתוך חיי היום יום שלהם. זה הופך להיות מעט סכיזופרני- התרגול שלהם הוא דבר אחד והחיים ה"אמיתיים" זה משהו אחר. דוגמא קלאסית שניתנת היא מישהו/י שהולך/ת אל מישהו או מישהי שנמצאים במהלך מדיטציה כדי לשאול שאלה, ואלו מתחילים להתכעס, באומרם, "לא להפריע לי! לך/י מכאן! אני מודט/ת על אהבה!". 

ככל שנלמד ונבין יותר את התורות הבודהיסטיות, נגיע להבנה רבה יותר של איך הן באמת משתלבות בתוך חיי היום יום שלנו. כמובן, זה כרוך בלהקשיב תחילה ללימוד, שזה מעט כמו הרכבת פאזל. נתפוס קצת מכאן וקצת משם וזוהי האחריות שלנו עצמנו לראות איך זה מתחבר יחד. מכיוון שהחתיכות יכולות להתאים אחת לשנייה בדרכים רבות, לא רק אחת. מכיוון שהחיים מורכבים ומגוונים, התורות והתרגולים הבודהיסטיים הם גם מאוד עמוקים, מאוד נרחבים, ומאוד מורכבים. כך שעלינו לקרוא די הרבה ולהסתייע בשכל הישר שלנו כדי להרכיב את זה ביחד. ואם לא נבין משהו על ההתחלה, מוטל עלינו לא לדחות אותו וזהו, אלא להמשיך לחזור עליו, עם תודעה פתוחה. נושא אחד כזה הוא קארמה. במקום לדחות אותו על הסף, נוכל לחשוב, "או.קי, אין לי הבנה של זה כרגע, ארפה מכך לזמן מה, ואחזור מאוחר יותר ואראה איזו הבנה יש לי". 

לאחר שנרכיב כמה חתיכות מן הפאזל הזה יחד, עלינו למעשה לחשוב על כולן, כולן מכוונות אל עבר השגת הבנה רבה יותר. זה הזמן שבו נסתייע שוב בשכל הישר. אם משהו נראה ממש מטורלל, לגמרי מוזר, אז נצטרך לשאול שאלות. אם אין מורים או מורות הזמינים לענות, ישנם ספרים רבים ו, כמובן, האינטרנט. ודאי, יש גם הרבה פסולת שם בחוץ, אז עלינו תמיד לנקוט זהירות. אם הדברים שנקראים על ידך נשמעים כמו מיסטיקה או בסגנון של כת- שכח/י מהם. כמה מהמאסטרים הגדולים עשויים להיות ברמת התפתחות גבוהה, אך בוודאי שאינם יכולים לרחף באוויר או לחולל ניסים!

אם אכן יש לנו מורה בודהיסט/ית במצב של זמינות ונגישות, שאילת שאלות יכולה להיות לעזר רב, אך רק אם הן נשאלות בזמן הנכון. טוב לקבל את כל המידע קודם, כמו בעת השתתפות בהרצאה, ממתינים עד הסוף כדי לשאול. זה לא דבר טוב, שברגע ששומעים משפט אחד, לקפוץ מיד ולשאול שאלה בלי לדעת מהו הדבר הבא שהולך להגיע. 

באופן מסורתי בבודהיזם טיבטי, נזירים לא שואלים את המורה כל כך הרבה שאלות באופן ישיר. במקום זאת הם מנהלים קרבות שיח (דיבייטים) אחד עם השני, ולפעמים, גם עם המורה. תהליך הלמידה, אז, הוא מאוד אקטיבי: כולם חייבים להשתתף בקרב שיח. אין לך אפשרות פשוט לשבת ולהקשיב באופן פאסיבי. 

מפגשי קרבות השיח מלאים בשאלות מאתגרות שגורמות לך לחשוב אודות ההבנה שלך. הן מחייבות אותך להביט על ההשלכות שלה ולחשוף כל אחת מהסתירות שעשויות לעלות בה. זה ממש חשוב מכיוון שאנו לעולם לא נטיל ספק בהבנה שלנו בעצמנו באותה המידה שבה מישהו או מישהי אחר/ת יעשו זאת- אנחנו נוותר מהר מאוד. בסוף התהליך של קרב השיח נישאר עם הבנה טובה של הנושא ולא יהיו לנו שום ספקות או שאלות. רק אז נוכל באמת להטמיע את הנושא ולמדוט אודותיו. 

באיזשהו אופן, הדרך שבה אנו שואלים ושאלות שאלות במערב אינה כה מועילה בשביל התפתחות אישית. הציפייה שלנו היא רק לשאול את השאלה ולקבל עליה תשובה וזה הכול. זוהי איננה השיטה הבודהיסטית, שהיא להשאיר לתלמידים ולתלמידות לגלות אותה בעצמם/ן כך שבאמת יוכלו לפתח את התודעות שלהם/ן עצמם/ן. כמובן, זה קשה בעולם שבו אנו רוצים ורוצות תשובה מיידית לאחר שהקלדנו שאלה לתוך מנוע חיפוש- אך הסגנון הטיבטי המסורתי הוא מאוד שונה. 

בין אם נערוך קרב שיח רשמי ובין אם לא, יוכלו להיות לנו דיונים על התורות הבודהיסטיות האחד/ת עם השני/יה. למשל, בסוף לימוד, יש לתלמידים ולתלמידות אפשרות להתחלק לזוגות ולדון ביניהם/ן אודות מה שהבינו מהשיחה. אם יש משהו שבאמת לא הבנו ואין לנו אפשרות להבין בעצמנו, נוכל לשאול את המורה. באותו זמן, עלינו להיות מוכנים ומוכנות לכך שהמורה ייבחן או תיבחן תחילה את ההבנה שלנו, מה שהרבה אנשים מהמערב לא אוהבים כי זה מרגיש להם כמו מבחן בבית הספר!

בכל אופן, קרבות השיח הם מאוד אנרגטיים ומהנים. וכאשר מישהו או מישהי אומרים משהו לא נכון, כולם/ן צוחקים/ות עליהם- זהו תרגיל נהדר להתגברות על אגו גדול. כל כך הרבה קרבות שיח מתרחשים כך שאצל כולם/ן תגיע לבסוף אמירה טיפשית והם/ן יהיו מושא לצחוק, אז לאף אחד לא אכפת. במערב, אם כולם בכיתה יתחילו לצחוק כשנאמר משהו שגוי או טיפשי, סביר להניח שזה בעיקר יגביר דימוי עצמי נמוך. פעמים רבות נראה שרבים מבני ובנות המערב סובלים וסובלות מדימוי עצמי נמוך, בעוד שעבור טיבטים נראה שזה די נדיר. למעשה זה מרגיש לעתים שיש להם/ן קצת יותר מדי דימוי עצמי גבוה! כך שעבור טיבטים, שהם אנשי הרים גאוותניים שתמיד חושבים "אני צודק", קרב השיח עם כולם/ן באמת עוזר להוריד אותם קצת למטה. 

כשאנו ניגשים וניגשות לבודהיזם, אז, עלינו לשים לב למטען התרבותי שאנו סוחבים/ות אתנו שעלול לבלבל אותנו בתרגול שלנו. זכרו שאריאדווה אמר שהדבר הראשון שחניכ/ה ראוי/ה צריכ/ה הוא להיות ללא משוא פנים, מקום שבו נגיע לבודהיזם ללא הנחות מוקדמות. פעמים רבות יש לנו גישות לא ראויות כלפי התורות הבודהיסטיות בשל הרקעים שלנו, בין אם דתיים או לא, וזה אפילו משתקף בתרגום מונחים שבאמצעותם נלמד תפיסות בודהיסטיות. מידה טובה וזו שאיננה מידה טובה, זכות וחטא, טוב ורע- אלו נושאים איתם פעמים רבות את כל התפיסה של אשמה הנפוצה ברבות מדתות המערב, הגורמת לנו לחשוב שאנו רעים/ות אם איננו מתרגלים/ות. רק זה כשלעצמו יוצר בעיות עצומות בתרגול שלנו. רעיונות מן הסוג הזה מגיעים מדתות המבוססות על חוקים שניתנו מסמכות גבוהה יותר, עם כללי מוסר המבוססים על ציות. אם תציית/י תתוגמל/י, ואם לא, תיענש/י. הדבר תקף גם לגבי אתיאיסטים- בימים הסובייטיים, או שהיית חבר/ה במפלגה הקומוניסטית או אדם רע. זה אותו הדבר, אותה מנטליות. 

ואילו, בבודהיזם, כשנפעל בדרך הרסנית זה לא בגלל שאנחנו בני ובנות אדם רעים/ות ועלינו לחוש אשמה; לחילופין, זה בגלל שיש לנו בלבול בסיסי. אין בנו את ההבנה שהתנהלות בדרכים מסוימות תביא איתה בעיות עצומות. אז התגובה למישהו או מישהי שעושה משהו נורא היא לא "את/ה אשם/ה ופניך לגיהנום", אלא חמלה. אז, כמובן, לכמה דתות יש את הרעיון הזה של אמת אחת, שפירושה שישנה רק דרך אחת נכונה וכל היתר הוא טעות. זה יגרום בעיות מכיוון שהבודהה לימד מגוון עצום של דרכים שונות בשביל לסייע לבני ובנות אדם שונים/ות, מה שהיה מועיל ונחוץ לחלוטין. 

זה לא מועיל לחשוב שזה באמת קשה להגיע מרקע כזה או אחר או דת או תרבות. הנקודה העיקרית היא להיות בערנות לגבי דרכי חשיבה מסוימות שהן רק מחסום תרבותי, להגיע מתרבות או דת אחת, ולא להשליך מהן על הבודהיזם. 

זה תמיד חכם להשאיר את רגלינו על הקרקע כשאנו ניגשים וניגשות לבודהיזם. אפילו כאשר חלק מהדמויות שייתכן ונפגוש בלימודי הבודהיזם הטיבטי ייראו לנו מאוד זרות, זה לא אומר שהן מסתוריות ומוזרות; הן פשוט שונות. פעם תרגמתי עבור סרקונג רינפוצ'ה שנתן הסבר בנוגע לדרך בה טיבטים מחשבים חישובים מתמטיים, שזה מעט  שונה מהדרך שבה אנו עושים ועושות זאת במערב. הערתי, "וואו, זה באמת מוזר," והוא נזף בי, באומרו, "אל תתנשא כל כך. זה לא מוזר; זה שונה. לקרוא לזה מוזר זה רק סימן לגאווה". 

כעת משהבנו משהו מהתורות, אז דרך מדיטציה נוכל לבנות זאת כהרגל מועיל. מדיטציה איננה רק משהו שאנו עושים ועושות תוך ישיבה על כרית בחדר שלנו, אלא דבר שנוכל לעשות בכל מקום, לאורך כל היום. נוכל גם להרהר אודות הלימוד הבודהיסטי לאורך כל היום. אך אם לא נקשיב לשיעורים רבים או נקדיש זמן להרהר ולנסות להבין אותם, נתמלא ספק וחוסר וודאות הססני. איך נוכל לממש התקדמות כלשהי?

זה כל כך חשוב לזכור תוך יישום התרגול הבודהיסטי שהחיים מטבעם רצופים עליות ומורדות. זה נכון במיוחד במונחים של חיי היום יום שלנו והתרגול היומי הבודהיסטי. בחלק מהימים התרגול שלנו יתקדם ממש טוב, ובחלק מהימים לא. בחלק מהימים לא נרצה לתרגל כלל, ובימים אחרים נתמלא התלהבות. זה נורמאלי לחלוטין.  

כשדברים לא הולכים כשורה, ובכן, למה נוכל לצפות? זה אף פעם לא הולך להיות גן עדן. אין שום דרך לפיה התרגול הבודהיסטי שלנו יתקדם בצורה לינארית ופשוט ישתפר וישתפר עד שנחיה באושר לנצח נצחים, כמו באגדת ילדים. 

אפילו אחרי המון, המון שנים, עדיין נתעצבן על דברים. הנקודה המרכזית כאן היא לא להתייאש. 

זה לא משנה אם את או אתה בן אדם או בת אדם מהישוב או נזיר או נזירה, העניין הוא שלא נוכל לצפות לתוצאות מיידיות, אפילו לא אם נתרגל במשך 24 שעות ביממה. האנוכיות שלנו והרגלים שליליים אחרים הם מאוד חזקים, אך עדיין נוכל לעבוד עליהם כל פעם קצת. כפי שהמאסטר ההודי הגדול שנטידווה אמר: "הזמן שבו הרגשות המפריעים שלי יוכלו להביס אותי חלף. עכשיו אני הולך להיפטר מהם, ואין לי כוונה לוותר".

הדלאי לאמה אומר שעלינו לא להתבונן במונחים של תרגול קצר-טווח כדי לראות אם עשינו התקדמות. עלינו להביט בחמש השנים האחרונות, אם תרגלנו תקופה ארוכה כזאת, לראות את זה, כן, ביום יום היו עליות ומורדות, אבל אחרי טווח הזמן הזה במלואו האם הייתה איזושהי התקדמות בדרך בה התמודדנו עם הבעיות שלנו ועצב וכעס וכך הלאה? אם תוכל/י להתמודד עם קשיי החיים באופן קצת יותר רגוע, אז השגת איזושהי התקדמות. 

אבל ההתקדמות המעטה הזאת לא צריכה להספיק. איננו צריכים/ות להיות שבעי/ות רצון. אם נחשוב על הטבע הנרחב של התודעה, נזכה בביטחון שזה אכן אפשרי להיפטר מכל הפסולת שגורמת לכל הבעיות שלנו. יש לנו דוגמאות חיות של זה, כמו הדלאי לאמה, ורבים ורבות אחרים/ות שיכולים/ות לעורר בנו השראה דרך הדוגמא שהם/ן נותנים/ות לגבי מה אפשרי להשיג. בין אם הם או הן מוארים/ות או לא- מכיוון שאיך נוכל לדעת?- נוכל רק לראות את דרך ההתמודדות שלהם/ן עם קשיי החיים. נדמיין את הדלאי לאמה, עם מיליוני בני ובנות האדם בסין ובמקומות אחרים המחשיבים/ות אותו כנבל האיום ביותר עלי אדמות, ועדיין זה לא מפריע לו כלל. אך עבור רובינו, אם אדם אחד יחשוב שאנחנו נוראיים, נוטרד כל כך שבקושי נוכל להתמודד!!

אפילו אם מעולם לא פגשנו או ראינו את הדלאי לאמה באופן אישי, נוכל לקרוא עליו ולצפות בסרטוני וידאו שלו. הם מאוד מעוררי השראה, וזוהי ההשראה שמאפשרת לנו להתקדם בדרך בזמנים קשים בהם ההתנסות שלנו נמצאת בתקופות השפל של העליות והמורדות של החיים. 

עוד נקודה חשובה בנוגע לתרגול בודהיסטי במערב, או באופן כללי, היא משהו שנוכל למצוא בלימודי הלו ג'ונג, או שיטות לאימון תודעה. מה שנאמר לנו הוא שעלינו להתמיר את עצמנו מבפנים, אך מבחוץ להישאר רגילים ורגילות לגמרי. זה אומר שאת העבודה אנחנו עושים/ות על התודעה, הגישות והאישיות שלנו. אנחנו לא מסתובבים/ות בחוץ עם עשרים חוטי רקמה כרוכים סביב צווארנו, עטורים/ות מחרוזות תפילה, או לבושים ולבושות בדברים משונים. כשאנשים יראו זאת הם יחשבו שיש בנו משהו מוזר! אין שום דבר רע בחוטים אדומים או מחרוזות תפילה אם זה עוזר לך, אך ניתן לשמור אותם בארנק או בתיק שלך, הם לא צריכים להתגלות לעיני העולם כולו. לימודי הטנטרה מדגישים מאוד את שמירת הדברים הללו באופן מאוד פרטי, מכיוון שכשמראים את הדברים הללו כלפי חוץ, אנשים עלולים לצחוק או לעשות ממך צחוק. ואם נוצר בך צורך להגן על זה, כל ממד של רוממות או קדושה מתרוקן מזה.  כאשר זה פרטי ואישי, זה הופך להיות מיוחד עבורנו, וזה כל מה שזה צריך להיות. אם כלפי חוץ אנחנו בני ובנות אדם רגילים ורגילות, אז מרביתם של יתר האנשים יכולים להתייחס אלינו בנינוחות, וזה מאוד חשוב. 

כשיש בנו הבנה של התרבות ממנה הגיע הבודהיזם, לא נעמיס על עצמנו או על המורים/ות שלנו דרישות לא הגיוניות וציפיות. זה מאפשר לנו להיות בענווה גדולה יותר, מכיוון שיש בנו הכרה בכך שאין לנו את היתרון של להאמין באופן אוטומטי בקארמה וכך הלאה, כך שעלינו לעבוד לקראת ההבנה הזאת. נבחין בכך שיש לנו חינוך מערבי, שמעניק לנו את הכלים לחשוב על הדברים הללו באופן די בהיר. ונודה בכך שבעוד שאין לנו את האפשרות להקדיש את כל זמננו באופן מלא ללימוד, כי עלינו לנהל חיים פרקטיים, עדיין יש ביכולתנו לעשות איזושהי התקדמות. בסופו של דבר לא נהפוך להיות בעלי/ות דרישות יתר, כך שבמקום "אני רק רוצה גלולת פלא כדי שאוכל להבין הכל באופן מיידי!" נחשוב, "יש לי את כמות הזמן הזאת, אז אעשה איתה מה שאוכל". 

זהו קו דק בין להיות בהתנשאות מצד אחד ו, מצד שני, להיות בייאוש מוחלט. זה כל כך קל לחשוב שאין לנו זמן או יכולת ופשוט לוותר. חשוב להימנע משתי הקיצוניות הללו, ופשוט לעשות את המיטב שביכולתנו לעשות. 

אם ניגש לבודהיזם ללא הבנה של התרבות המסורתית שאנו מגיעים ומגיעות ממנה, הדבר יכול להוביל לבלבול עד כדי תהיה בנוגע לְ-מַה פשרו של כל זה. אין צורך עבורנו לשנות את הלבוש שלנו או השיער או התכשיטים; למעשה, אין שום דבר חיצוני שעלינו לשנות בכלל. עם תודעה-פתוחה, ועם נחישות להבין את התורות, הדבר הכי חשוב עבורנו הוא ליצור התמרה של התודעות שלנו עצמינו.