איך רצפים מנטליים מנציחים את עצמם

לפי המדע, קודם מתפתח היקום ולאחר מכן נובעים חיים. כך שחומר/אנרגיה מִשתנים לכדי חוויה של דברים. הבודהיזם, מאידך, נוקט בהשקפה הרבה יותר רחבה מזו של המדע. הבודהיזם מסביר שגם לחומר/אנרגיה וגם לחוויית דברים אין נקודת התחלה. ביקום מסוים אחד, בדומה להסבר המדעי, הסביבה החומרית מתפתחת תחילה, וברגע שהסביבה מפותחת דיה כדי שתוכל לתמוך בחיים, בְּריות אינדיבידואליות מתחילות להיוולד בה מחדש בלידה חוזרת. כמו כן, בהסכמה עם המדע, צורות החיים הזמינות ללידה חוזרת ביקום מסוים אחד או, בפלנטה מסוימת אחת ביקום, יכולות להתחקות אחר חוקי האבולוציה הדַַרְוִוינִיִים. אולם, הבודהיזם טוען לאינספור יקומים, אשר באופן כללי הם כולם ללא התחלה, כאשר כל יקום עובר דרך מחזור של אבולוציה והריסה, אך הם אינם מתואמים זה עם זה. לכן, במונחים של זמן חסר התחלה, איננו יכולים לומר שהיקום החומרי הגיע ראשון ולאחר מכן הוּתמר והפך לחווייתם של דברים.

ברמת המיקרו האינדיבידואלית, מדענים רבים טוענים כי התהליכים הכימיים והחשמליים בְּעוּבָּר הופכים להיות לחווייתם של דברים, כאשר הבסיס הפיזי בא ראשון. אבל שוב, הבודהיזם מפריך את העֵמדה הזו. התמורות האלקטרוכימיות ברשת של נוירונים אינן יוצרות או מִשתנות לכדי חוויה אינדיבידואלית, סובייקטיבית של דברים. רצף רגעים של תהליכים אלקטרוכימיים ורצף רגעים של חווית דברים, מהווים רצפים שונים, מכיוון שהם רצפים של קטגוריות שונות של תופעות. עם זאת, לשני הרצפים יש קשר זה עם זה.

הבודהיזם טוען שלרצף מנטלי חייב להיות תמיד בסיס פיזי; לרצף המנטלי נחוצה תמיכה. ברמה הגסה ביותר, נחוץ גוף פיזי כתמיכה לרצף מנטלי. יחד עם זאת, התמיכה לא יוצרת את מה שנתמך בה. האדמה תומכת באנשים העומדים עליה, אבל האדמה לא יוצרת את האנשים העומדים עליה ולא נעשית לַאנשים העומדים עליה, נכון?

אולי נוכל להבין את הקשר הזה בין גוף ותודעה באמצעות דוּגמה שהיא לא לגמרי מדויקת, אבל זו דוּגמה נחמדה בכל מקרה: כוס מים. הכוס מייצגת את הגוף והמים מייצגים את התודעה. עכשיו, הכוס נחוצה כמיכל למים, אבל הכוס לא יוצרת את המים, נכון? הזכוכית מגיעה מהרצף שלה עצמה; המים מגיעים מהרצף שלהם עצמם. אבל, נחוצה לך כוס שתכיל את המים כדי שתהיה כוס מים, נכון? ואפילו כשהמים אינם בכוס, עדיין, למעשה, למים יש מעֵין סוג של צורה, איזושהי התגבשות. זה משום שהם בכל זאת חומר ולפיכך הם מעוצבים על ידי כוחות הכבידה וכוחות פיזיקליים אחרים.

אז, אנחנו מדברים כאן על "החוויה של דברים". לחוויַית דברים תמיד נחוצה תמיכה, ובדרך כלל מדובר בתמיכה של חומר ואנרגיה גסים של גוף, למשל במהלך סבב חיים כבן-אנוש או כחיה. אבל זו יכולה להיות גם צורה מעודנת יותר של אנרגיה, כמו למשל בין לידות חוזרות או בעת לידה חוזרת כרוח רפאים.

אם יש לכם מים ואתם מוזגים אותם מכוס אחת לאחרת, יש להם צורה מסוימת ותמיכה בכוס הזו; יש להם צורה מסוימת ותמיכה בכוס ההיא. אבל, בזמן שהם נִשפכים מכוס אחת לאחרת, לא הייתם אומרים שהמים לא קיימים במהלך פרק הזמן הזה, נכון? יש להם מעֵין סוג של צורה מעודנת, המעוצבת על ידי כוחות הכבידה. זה כך גם לגבי רצף אינדיבידואלי של חוויַית דברים כאשר הוא עובר מגוף אחד למשנהו. אתם לא יכולים להגיד שהוא לא קיים אז, רק בגלל שחסר לו מיכל של גוף מוצק. הבודהיזם מסביר שבמהלך פרק הזמן של הבַּארְדוֹ שבין סבב חיים אחד למשנהו, רצף אינדיבידואלי של חוויַית דברים מעוצב על ידי כוחות הקארמה של אותו אינדיבידואל. 

עכשיו, כמובן שזוהי רק אנלוגיה גסה, שכן מים וכוס הן שתיהן צורות של תופעות פיזיקליות. כמַשהו פיזי, מים יכולים להיות מוכלים פיזית בתוך משהו. פעילות מנטלית, לעומת זאת, היא לא איזה משהו פיזי שניתן להכיל בתוך אובייקט פיזי אחר. פעילות מנטלית היא מה שעושים המוח ומערכת העצבים. ייתכן שהיא ממוקמת במוח ובמערכת עצבים, אבל הפעילות עצמה היא לא מַשהו שיושב בתוך המוח ומערכת העצבים. זכרו, הבודהיזם אינו מדבר על "תודעה" היושבת בתוך הראשים שלנו כמעֵין סוג של "כלי" שאנחנו, כבְּריות אינדיבידואליות, משתמשות בו כדי לדעת דברים. אבל, במובן רופף, ניתן לומר שיש לנו גוף פיזי גס המשמש כתמיכה עבור חוויַית דברים.

כעת, הגוף הפיזי שלנו מִשתנה מרגע לרגע ומהווה רצף אינדיבידואלי. הרצף הפיזי של גופנו, של סבב החיים הנוכחי, הוא רצף אחד; אבל, הרצף של גופינו בסבבי חיים קודמים או עתידיים יהיה רצף אחר, לא? הגוף שלנו, של סבב חיים אחד, לא הופך להיות לגוף של סבב חיים נוסף באותו האופן בו הגוף שלנו כילדים מִשתנה והופך לגוף שלנו כמבוגרים, נכון? אבל, האם זה אותו הדבר עם הרצף המנטלי שלנו?

בואו נסתכל קצת יותר מקרוב על ההבדל בין הרצף הפיזי של הגוף לרצף המנטלי. ראשית, נבחן כל אטום וכל יחידת אנרגיה ונתייחס אליהם, אם יורשה לי להשתמש במילים אלה באופן רופף, המרכיבים בכללותם את הגוף ברגע מסוים. הגוף, בכל רגע, מורכב מהמון סוגים ומספר אטומים שונים והרבה מאד סוגים וכמויות שונות של אנרגיה. לכל אחד מהחלקים והפיסוֹת הקטנים הללו יש רצף אינדיבידואלי משלו, המִשתנה ללא הרף. רצף החלקים והפיסוֹת הנוכחים בכל רגע ספציפי בגוף ממשיכים להיות נוכחים בגוף לפרק זמן קצר בלבד, ואז, רצף הרגעים של כל אחד מהחלקים והפיסוֹת עשוי להיפרד וללכת לדרכו שלו. 

לחלק מהפיסוֹת והחלקים עשוי להיות רצף מתמשך לאורך דורות ברציפות. הזרע והביצית המאוחדים של זוג הורים הופכים להיות לגוף של עוּבָּר; גוף העוּבָּר הופך להיות לגוף של תינוק; גופו של תינוק הופך להיות לגוף של מבוגר; וחלק מגופו של אותו מבוגר, זרע או ביצית, יחד עם ביצית או זרע מגוף של מישהו אחר, הופכים להיות לגוף של מישהו מהדור הבא.

אבל, זה הרבה יותר מורכב מזה. לכל חלק קטן - נניח לכל אטום פחמן או אטום חמצן או יחידת אנרגיה - יש שלבים קודמים כחלקים של מַשהו אחר. ייתכן שזה היה חלק מאיזה מזון שאכלנו, או חלק מאיזה אוויר שנשמנו, או חלק מחום השמש שהרגשנו על העור שלנו. זה יכול היה להיות חלק מגוף של בְּרִיָה אחרת, או כבשר או כזרע או ביצית של ההורים שלנו. אבל הוא השתנה ועכשיו נַעֲשָׂה חלק מגופנו של הרגע הזה. לאחר פרק זמן מוגבל כחלק מגופנו, הרצף של הפיסה הקטנה הזו הולך להימשך ולהיות חלק ממַשהו אחר. הוא הולך להיות עכשיו חלק מהפסולת הגופנית או מהאנרגיה הקינטית של כדור שאנחנו זורקים. זה יכול להיות לחֶלק מהגוף של מישהו אחר: הילד שלנו או תולעת האוכלת את הגופה שלנו. 

במילים אחרות, כל החלקים והפיסות הקטנים האלה שמרכיבים את הגוף שלנו בכל רגע נתון מגיעים ממַשהו אחר ונעלמים ונַעשים לחֶלֶק ממַשהו אחר. כל פיסה קטנה של חומר/אנרגיה פשוט מִשתנה כל הזמן. היא לא יכולה להיווצר או להיהרס, אלא רק להשתנות. ולכל פיסה קטנה יש רצף אינדיבידואלי משלה שנמשך לַנֵצַח ללא התחלה וללא סוף.

כמובן שזוהי פשטנות יתר במידת מה, מכיוון שלאור התיאוריה הנוכחית של המפץ הגדול וההשקפות על האופן שבו היקום הנוכחי הזה יסתיים, אין זה המקרה שלְרצף של אטום פחמן מסוים אין התחלה ואין סוף. כמו כן, כמובן, במהלך רציפותם של רגעי הרצף של אטום פחמן ספציפי, אטום הפחמן מִשתנה מרגע לרגע, במיוחד בכל פעם שהוא נקשר עם אטומים אחרים בתגובה כימית. אבל, אני חושב שהבנתם את הרעיון של מה שאני מנסה להמחיש כאן.

הגוף הפיזי הנוכחי שלנו ממשיך להתקיים כיְשוּת שלמה למשך רצף סופי של רגעים, עם התחלה וסוף. ובזמן שהוא מתקיים כיְשוּת שלמה, הוא שומר על האינדיבידואליות שלו, וזה די מדהים. איך הוא עושה זאת, אם כל חלק וכל פיסה ממנו משתנים בכל רגע? האטומים של הדנ"א בתא אחד כשהיינו בגיל עשר, אינם זהים לאלה של הדנ"א בתא אחר כלשהו, כשאנחנו בגיל ארבעים. ובוודאי שהאטומים של הקוד הגנטי של גופיהם של ההורים שלנו אינם אותם אטומים כמו אלה של הקוד הגנטי שלנו עצמנו.

כל תאי הגוף שלנו מוחלפים ללא הרף בחדשים. ובכן, הרופאים יגידו שאולי יש כמה תאים או יחידות מהזרע והביצית של ההורים שנשארים חלק מלְשַׁד העֲצָמוֹת או מַשהו כזה, והם נותרים כך לאורך כל סבב החיים. למעשה, גם הבודהיזם אומר את זה. הבודהיזם מְכַנֵה אותם "בודהיצ'יטה לבנה ובודהיצ'יטה אדומה". אבל אף אחד משאר החלקים והפיסות הקטנות של הגוף לא נמצא שם מההתעברות ועד המוות. וכשאנחנו מתים, אפילו החלקים הקטנים האלה שהיו שם מההורים שלנו מִשתנים ונַעשים מַשהו אחר. הם נַעשים חלק מרצף של מַשהו אחר: אדמה או דבר אחר כלשהו.

אז, לסיכום, זה מאוד ברור שכשאנחנו מדברים על הגוף שלנו, הוא מגיע מכל מיני דברים אחרים. ישנו רצף של הגוף כיְשוּת שלמה - די מוזרה - אך ישנו רצף שנמשך לאורך זמן מוגבל מסוים - תוחלת חיים. אולם כל החלקים והפיסות מגיעים מכל מיני דברים אחרים. מה שהוא חלק מהגוף שלנו בכל רגע נתון, הוא למעשה רק חלק מהרצף הזה של גופנו לזמן קצר, אבל למעשה יש לו רצף משלו - הוא היה חלק ממַשהו אחר לפני כן ויהיה חלק ממַשהו אחר לאחר מכן.

אבל, מה לגבי חוויַית הדברים, רצף מנטלי? האם מדובר באותו סוג של רצף? זוהי שאלה מאוד מעניינת. כאן, לאמיתו של דבר, אנו מגיעים לשאלת הלידה החוזרת. האם חלק מהרצף המנטלי שלנו מגיע מההורים שלנו וחלק ממנו עובר לילדינו, כמעֵין קוד גנטי, או מה?

רצף של חוויַית דברים מורכב אף הוא מחַלקים רבים. בכל רגע, למשל, יכולה להיות הרְאִיָיה של אובייקט, כמו למשל פריט בחנות, התעניינות בו ותשומת לב אליו, חיבה כלפיו, שִמחה לגביו, השתוקקות אליו וכדומה. כל אלה הם חלקים של רגע אחד של חוויית משהו. לכל אחת מהדרכים הללו לחוות מַשהו עשוי להיות רצף של רגעים כחלק מרצף מנטלי אינדיבידואלי אחד. על הרצף המנטלי שלנו, עשוי להיות לנו רצף רגעים של ראיית מַשהו, של מתן תשומת לב למַשהו, של תחושת שמחה לגבי מַשהו, או של השתוקקות למַשהו. ה"מַשהו", כמובן, עשוי להשתנות, כמו גם רמת תשומת הלב, העניין, השמחה או התשוקה שאנו מרגישים. חלק מהדרכים הללו של חוויַית דברים ממשיכות ברצף ללא הפסקה גם כאשר אנו ישנים, כגון הרגשת רמה מסוימת של אושר, אומללות או ניטרליות. עבור דרכי חוויה אחרות, כמו השתוקקות, יש תקופת ביניים, בין לבין, שבמהלכה הן כבר לא באות לידי ביטוי. אף על פי כן, באותו פרק זמן של בין לבין, הבודהיזם מסביר שהן עדיין ממשיכות על הרצף המנטלי שלנו בצורה מעודנת יותר, כנטייה.

אבל, שלא כמו האטומים של הגוף שלנו, לאף אחד מהחלקים והפיסות המנטליים האלה לא יהיה לעולם שלב קודם או שלב עוקב שבו הוא מהווה חלק מרצף מנטלי אחר. זה לא כמו אטום פחמן המהווה חלק ממזון, ואחר כך חלק מהגוף שלנו, ואז חלק מהפסולת הגופנית שלנו ובסופו של דבר חלק מהאדמה. זה לא שהאושר שאנו חווים בזמן צפייה בסרט היה חלק מהרצף של האושר של מישהו אחר לפני שחווינו אותו ומאוחר יותר הוא יהפוך לחלק מהרצף של האושר של מישהו אחר. זה לא שהאושר של מישהו אחר הפסיק להיות האושר שלו, הגיע לְתוֹכֵנוּ והמשיך כאושר שלנו לזמן מה, ואז עזב אותנו והפך לאושר של מישהו אחר. זה שונה מאוד מהחומר הפיזי המרכיב את הגוף שלנו, הלא כן? דרך של חוויית משהו לא הגיעה מההורים שלנו או מאף אחד או אחת אחרים.

כעת, נוכל לומר שהמסוּגלוּת שלנו לחוות דברים באופן אינדיבידואלי נובעת מהעובדה שהורינו היו מסוגלים לחוות דברים בצורה אינדיבידואלית. ניתן לומר זאת. אבל, זה כמו לומר שבגלל שההורים שלנו חוו את היותם חיים, אנחנו יכולים לחוות את היותנו חיים. זה נכון שאם ההורים שלנו לא היו חווים את היותם חיים ואת היותם בעלי גוף, לא הייתה לנו היכולת לחוות את היותנו חיים ובעלי גוף. אבל זוהי הנחת מוצא נכונה אשר אינה רלוונטית. לא על זה אנו מדברים כשאנחנו מנתחים באופן אנליטי רצפים מנטליים.

האושר הנחוָוה בזמן צפייה בסרט - האושר הסובייקטיבי, האינדיבידואלי הנחוָוה - הינו רק פרק זמן עוקב, בהמשך לפרקי הזמן שהיו לפניו, של חווית אושר בתוך אותו רצף מנטלי. הוא יכול להיות אך ורק חלק מרציפות של רגעים בתוך רצף אחד! הוא לא הגיע מהרצף המנטלי של הורינו והוא לא הולך לעבור אל תוך הרצף המנטלי של הילדים שלנו. הדבר היחיד שעשוי להיות הוא שיהיה לו רצף משל עצמו בתוך רצף מנטלי אינדיבידואלי אחד - זה מה שבאמת משמעותי כאן.

וחוויית האושר שלנו היא אינדיבידואלית וסובייקטיבית, ואותו הדבר נכון גם לגבי תהליך חוויית הדברים שלנו באופן כללי. ביכולתנו ללמוד מההתנסות החווייתית של מישהו אחר, אבל החוויה האינדיבידואלית, הסובייקטיבית שלנו של מזג האוויר, לא הופכת להיות לחווייתו האינדיבידואלית, הסובייקטיבית של מישהו אחר החוֹוֶה את מזג האוויר. זהו רק רגע נוסף של חוויה אינדיבידואלית, סובייקטיבית שלנו עצמנו, של מזג האוויר.

מהסיבה הזו, כאשר אנו מדברים על "הרצף המנטלי האינדיבידואלי" שלנו, הוא לא מגיע מהגוף - כלומר, מחומר ואנרגיה. כל רגע מהרצף המנטלי האינדיבידואלי שלנו צריך להגיע מרגע קודם של חוויה אינדיבידואלית, סובייקטיבית של דברים. והוא לא יכול להגיע מחוויה אינדיבידואלית סובייקטיבית של דברים של מישהו אחר, כמו למשל זו של ההורים שלנו. הוא יכול להיות אך ורק חלק מהרצף של החוויה האינדיבידואלית, הסובייקטיבית שלנו עצמנו של הדברים.

ביססנו את הקביעה שרצף מנטלי אינדיבידואלי יכול להתעורר ולעלות אך ורק ממַשהו בתוך קָטֵגוֹרְיַת התופעה שלו עצמו. למרות שרצף מנטלי מצריך רצף פיזי של גוף כתמיכה בו, הרצף הפיזי של גוף הוא רק תנאי עבור רצף מנטלי - אם כי תנאי הכרחי. הוא אינו הסיבה הקודמת המיידית שהופכת להיות לרצף מנטלי. ביססנו גם את הקביעה שרצף מנטלי אינדיבידואלי אינו יכול להגיע מרצף מנטלי אינדיבידואלי של מישהו אחר. הוא חייב להגיע מתוך עצמו הוא ולהמשיך מתוכו הוא.

השאלה העיקרית שנותרה כעת היא האם לרצף מנטלי אינדיבידואלי יכולה להיות התחלה מוחלטת או לא - ללא קשר לשאלה האם ההתחלה המוחלטת הזו קורית ברגע ההתעברות או בשלב מסוים מאוחר יותר, כאשר העוּבָּר מפותח מספיק כדי להיות מסוגל לתמוך בפעילות מנטלית - והאם לרצף מנטלי אינדיבידואלי יכול להיות סוף מוחלט או לא. זה בעטיין של שתי השאלות הללו שהדיון בלידה חוזרת קשור במידה רבה לדיון על סיבה ותוצאה (סיבתיות) ועל ריקות. האם הרגע הראשון של רצף מנטלי, המוליד באופן סיבתי את הרגע השני, יכול לנבוע משום סיבה בכלל? והאם הרגע האחרון של רצף מנטלי, שהתעורר כתוצאה מהרגע הקודם שלו, יכול שלא להוליד את הרגע הבא? האם יכולה להיות סיבה שאינה תוצאה של סיבה קודמת, והאם יכולה להיות תוצאה שאינה הסיבה לתוצאה מאוחרת יותר? אלו הם הנושאים שעלינו לנתח אנליטית באופן הגיוני על-מנת להבין לידה חוזרת (לידה מחדש).

כמו כן, אם בסיס פיזי אינו יכול להיות הסיבה לרצף מנטלי ואם כל רגע של רצף מנטלי אינו נובע מרגע קודם של אותו רצף ומוליד את הרגע הבא, אז מה האלטרנטיבה? האם האלטרנטיבה היא ש"כלום" מוחלט הופך להיות ל"מַשהו" מוחלט בנקודת התחלה מוחלטת, וש"מַשהו" מוחלט הופך להיות ל"כלום" מוחלט עם סוף מוחלט? במילים אחרות, האם רצף מנטלי בלתי קיים הופך לרצף מנטלי קיים בנקודת התחלה מוחלטת, והאם רצף מנטלי קיים הופך לרצף מנטלי בלתי קיים עם סוף מוחלט? אלו הן שאלות חשובות שיש להשיב עליהן כאשר בוחנים את ההשלכות האתיות של נושאים כמו הפלה, התאבדות והמתת חסד.

הבודהיזם עונה על כל השאלות הללו באומרו שלא יכולים להיות התחלה מוחלטת או סוף מוחלט לרצף מנטלי. בדיוק כפי שהמדע טוען שחומר ואנרגיה אינם יכולים להיווצר או להיהרס, אלא רק להשתנות; הבודהיזם טוען שגם פעילות מנטלית אינדיבידואלית אינה יכולה להיווצר או להיהרס, אלא רק להשתנות תוך התמרה.

נזכיר שהרצף הפיזי של גוף - או של אנרגיה מעודנת כלשהי בין סבבי חיים - הינו רק תנאי תומך הכרחי לרצף מנטלי, ותו לא. ובכן, התפקוד של גוף מסוים עשוי לתמוך ברצף מנטלי למשך פרק זמן מסוים. כאשר גוף מסוים מפסיק לתפקד ואינו יכול עוד לתמוך ברצף מנטלי מסוים, הבודהיזם מסביר שהרצף המנטלי הזה ממשיך עם בסיס פיזי אחר - תחילה בסיס מעודן ולאחר מכן גוף גס אחר. הרצף המנטלי לא מסתיים בפשטות כאשר התמיכה הפיזית הנוכחית שלו מפסיקה לתפקד, משום שהתמיכה הפיזית של רצף מנטלי אינה הסיבה להמשכיותו של הרצף המנטלי. כצורה של חומר/אנרגיה, התמיכה הפיזית היא אך ורק התנאי התומך, כפי שנאמר זה עתה. הסיבה עבור רצף מנטלי לחולל רגע נוסף של עצמו חייבת להיות דרך של חוויַית דברים, שהיא חלק מאותו הרצף. שום דבר אחר לא הגיוני.

לפי ההסבר הבודהיסטי, שלוש דרכים של חוויַית דברים גורמות לרצף מנטלי אינדיבידואלי לחולל את הרגע הבא במהלך השלב הסַמְסַרי שלו, או באופן כללי, או באופן ספציפי בזמן המוות. אלו הן: (1) השתוקקות, (2) רגש מפריע או גישה מפריעה המְשִֹיגִים שִׁפְעוּל, ו- (3) דחף קארמי או יֶצֶר המממשים הֶמְשֵׁךְ קיום – והן מתורגמות בדרך כלל כ"השתוקקות", "היאחזות" ו"התממשות". אלו מהוות שלוש מתוך תריסר החוליות של התהוות מותנית, נושא עמוק המסביר את המנגנון של הסמסרה - לידה חוזרת ללא שליטה.

ראשית, בהתבסס על תחושת רמה מסוימת של אושר, ישנו הרגש המפריע של השתוקקות. השתוקקות עשויה להיות (1) לכך שלא ניפַּרֵד מהאושר הרגיל שאנו חווים כעת, או (2) לכך שניפַּרֵד מהכאב והאומללות שאנו חווים כעת, או (3) לכך שתחושה ניטרלית שאנו חווים כעת, תמשיך להתקיים ולא תתנוון. כפי שהוסבר קודם במהלך הדיון הכללי שלנו על חוויַית דברים, ההשתוקקות אינה חייבת להיות מוּדעת. בזמן שינה או אפילו בתרדמת, אנו עשויים עדיין לחוות השתוקקות לא מודעת לכך שהתחושה הניטרלית שאנו חווים כעת לא תתנוון.

בעקבות זאת, מתעוררים לאחר מכן אחד או יותר מתוך כמה סוגים שונים של רגשות וגישות מפריעים מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל, המבוססים על חווית השתוקקות. הם נקראים "מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל" משום שהם משיגים עבורנו שִׁפְעוּל של המשך קיומנו עם גוף ותודעה המוכתמים על-ידי חוסר מוּדעות למציאות. הבסיסית ביותר מבין מְשִֹיגֵי החֲזָקָה הללו היא השקפה שגויה לגבי הגוף והתודעה שלנו, שבאמצעותה אנו מזהים "אני" מוצק לכאורה עם היבט או היבטים מסוימים של השניים (הגוף והתודעה), או מחשיבים אותם כ"שלי" באופן אמיתי. לדוּגמה, אנו עשויים להזדהות עם הגוף שלנו או עם קרובי משפחה שלנו, ובהתבסס על כך, לא נרצה להיפרד מהם לעולם.

השתוקקות ורגש או גישה מפריעים מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל, מביאים לדחף קארמי או לְיֵצֶר המממש המשך קיום. בדומה במידת מה לְיֵצֶר הישרדות, הדחף הקארמי הזה מממש המשך קיום על-ידי שִׁפְעוּלָן של ההשלכות הקארמיות כתוצאה מפעולות קארמיות שביצענו בעבר. "השלכות קארמיות" מתייחסות לפוטנציאלים הקארמיים, הנטיות וההרגלים התמידיים הניתנים לשיוך ככאלה הכרוכים ברצף המנטלי שלנו. בעקבות זאת, הרצף המנטלי שלנו מחולל את הרגע הבא של עצמו, למשל את הרגע הראשון של סבב החיים הבא. בקיצור, בואו נקרא לדחף הזה של המשך הקיום "יֵצֶר הישרדות".

אם נחשוב על כך, קשה מאוד להטביע את עצמנו על-ידי הכנסת הראש שלנו לכיור מלא במים. מדוע? בגלל שבאופן אוטומטי, אינסטינקטיבית, נוציא את הראש מהמים. במערב, ניתן אולי להסביר זאת במונחים של אינסטינקט הישרדותי או רפלקס הישרדות. הבודהיזם מסביר זאת באמצעות שלוש הדרכים הללו של חוויַית דברים - השתוקקות, רגש או גישה מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל, ויֵצֶר הישרדות.

אם כן, במהלך השלב הסמסרי של רצף מנטלי, רגשות וגישות מסוימים ודחפים קארמיים מהווים את הגורם האחראי להנצחת המשכו של הרצף. במהלך השלב הנירְוָונִי של הרצף המנטלי, כאשר מגיעים אל סיומם גם הרצף של כל הרגשות והגישות המפריעים וגם הרצף של כל הדחפים הקארמיים, שהיו חלקים מהרצף המנטלי הזה, אז שני היבטים נוספים של חוויַית דברים שהם חלקים מהרצף המנטלי הזה, גורמים לרצף להמשיך ולחולל את הרגעים הבאים. שני ההיבטים הללו, בהתייחס באופן ספציפי לשלב המואר של רצף מנטלי, הם (1) חמלה גדולה ללא רבב לסייע לשחרר את כל היצורים מסבלם ו- (2) ההשפעה המאירה שבודהה מפעיל כדי לסייע ולהביא לשחרורם - לפעמים מתורגם בתור "פעילות הבודהה".

בואו נסכם את ההיגיון שמאחורי הנקודות הללו הנוגעות להנצחתו של רצף מנטלי, למשל בדבר השלב הסמסרי. אם רגע אחד של רצף מנטלי מייצר רגע שני ורגע שני מייצר רגע שלישי, מאחַר שגם רגע מספר אחד וגם רגע שני מכילים שניהם השתוקקות, רגש או גישה מפריעים מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל ויֵצֶר הישרדות; אז מדוע שרגע שלישי לא ייצור רגע רביעי? הוא חייב לייצר רגע רביעי בַּרצף המנטלי, משום שהרגע השלישי מכיל אף הוא השתוקקות, רגש או גישה מפריעים מְשִֹיגֵי שִׁפְעוּל ויֵצֶר הישרדות. זה חייב להיות המקרה גם אם הרגע השלישי הוא רגע המוות. זה לא הגיוני מבחינה לוגית שסיבה ותוצאה (סיבתיות) יפעלו ברציפות מלאה לאורך רגעים של רצף, אבל לא יפעלו ברגע הראשון וברגע האחרון.

באופן דומה, חמלת הבודהה לעולם אינה מסתיימת. אם כל רגע של רצף מנטלי במהלך השלב המואר שלו מכיל חמלה גדולה לכל היצורים, אין שום סיבה שכֹּל רגע לא ייצר את הרגע הבא.

זכרו, אנחנו לא מדברים כאן על הרצף הפיזי של הגוף. גם לאחר המוות יימשך הרצף הפיזי של האטומים של הגוף, למרות שהגוף לא יוכל לשמש עוד כתמיכה של הרצף המנטלי. אבל, ממש כפי שהרצף הפיזי של זרע וביצית אינו יכול להפוך ולהיות לרצף מנטלי או להצמיח אותו, כך גם רצף מנטלי אינו יכול להפוך ולהיות לרצף הפיזי של גופה או להצמיח אותו. כפי שכבר עלה בדיון שלנו, רצף מנטלי חייב להישאר רצף של אותה קָטֵגוֹרְיַת תופעה.

כשאנחנו אומרים שיש לנו רצף מנטלי אינדיבידואלי - רציפות של רגעי חוויַית דברים - והוא סובייקטיבי, לְמה אנחנו מתכוונים בזה? האם קיים מַשהו שניתן למצוא מהצד של הרצף המנטלי או מצדו של הרצף הפיזי התומך בו המעניק לו את זהותו האינדיבידואלית או המבסס את הזהות הזו מכוחו שלו עצמו? האם יכול להיות שאֵלֶה הם אישיוּת, טביעות אצבע או דנ"א, אשר כסימן מאפיין אינדיבידואלי, הופכים את הרצף ל"אני?"

ובכן, כל האטוֹמים של טביעות האצבע משתנים במהלך חיינו וכך גם כל האטוֹמים של הדנ"א בתאים. באפשרותנו לעבור ניתוח ולשנות את טביעות האצבעות שלנו; באפשרותנו לעבור טיפול גנטי ולשנות את הדנ"א שלנו; ביכולתנו לשנות את האישיוּת שלנו באמצעות טיפול אינטנסיבי או תרגול מדיטציה, או שדמנציה עשויה לשנות זאת עבורנו. אם כך, מה עשוי להיות המאפיין המגדיר אותו ניתן למצוא? בודהה העלה נקודה חשובה משמעותית בנוגע לזה: אין שום דבר שניתן למצוא, מצידם של התודעה או הגוף, שקיים שם באופן מוצק, באופן מהותי, שלעולם אינו משתנה, באופן בלתי תלוי בכל דבר אחר, ואשר מכוחו שלו, מעצמו, מבסס את הזהות האינדיבידואלית שלנו . ובכל זאת, אתה אינך אני ואני איני אתה. כל אחד הוא אינדיבידואל. איך זה יכול להיות?

ישנם שני מודלים לאופן שבו רצף זמני יכול להמשיך ולשמור על זהותו: מודל המסוֹע ומודל הסרט. הבודהיזם מפריך את מודל המסוֹע שבו ישנו רצף זמני של "אני" מוצק, מהותי, בלתי משתנה, קבוע, העוֹבֵר מרגע אחד למשנהו - דרך רגע אחד של חוויַית דברים לרגע הבא של חוויַית דברים - כמו איזו מִזוודה הנעה על מסוֹע בשדה התעופה. זה לא שעכשיו אנחנו נמצאים בתוך החוויה הזו, ועכשיו בתוך החוויה ההיא - אותו "אני" זהה: "הנה תמונה של 'אני' ברומא; הנה תמונה של 'אני' בהודו", כמו איזו מִזוודה הממשיכה לנסוע ולהתקדם לאורך המסוֹע הזמני של החיים. זה לא כך, למרות העובדה שרובנו חושבים באופן הזה וזה מרגיש ככה, ולכן, למרבה הצער, עם חוסר מודעות לגבי המציאות, אנחנו מאמינים שהמודל הזה נכון.

המודל המדויק יותר הוא זה של סרט. זִכרוּ, עם האנלוגיה של הסרט, אנחנו מדברים על מה שמוצג, על מה שאתם רואים, לא על רצועת הפלסטיק. אין שם שום דבר מוצק בְּמה שאנו רואים; הכול משתנה מרגע לרגע. באפשרותנו לתייג את הסרט, אנחנו יכולים לתת לו שם ולקרוא לו "מלחמת הכוכבים". אבל סרט הוא לא הכותרת שלו, ויחד עם זאת סרט אכן קיים באופן קונבנציונלי. הסרט הקיים באופן קונבנציונלי הוא מה שהכותרת שלו מתייחסת אליו. אין שום דבר שניתן למצוא מצדו של הסרט הקיים באופן קונבנציונלי ששומר על זהותו האינדיבידואלית כ"מלחמת הכוכבים". הכותרת לא מופיעה במהלך הצגת כל פרֵיים. הסרט שומר על זהותו האינדיבידואלית כ"מלחמת הכוכבים", פשוט מכוח התיוג "מלחמת הכוכבים" שניתן לשייכו אליו באופן תקף. והוא שומר על הזהות הזו ללא קשר להיכן או מתי הוא מוקרן ואיזה עותק שלו מוקרן. זה די מדהים, לא?

בדומה לכך, ביכולתנו לתייג כ"אני" את הרצף המנטלי הזה של החוויה הסובייקטיבית של דברים, אבל אין "אני" מוצק שניתן למצוא בתוך הרצף המנטלי הזה או בתוך הרצף של הגוף התומך שלו, ההופך את הרצף ל"אני". כל מה שקיים הוא חוויה אינדיבידואלית, סובייקטיבית של דברים, שניתן לתייג כ"אני", וה"אני" הזה יתייחס לַ"אני" הקונבנציונלי (המוסכם) הקיים. וה"אני" הקונבנציונלי הזה שומר על זהותו האינדיבידואלית ללא קשר להיכן או מה הוא עושה, או מתי הוא עושה זאת, ואפילו לא משנה באמצעות איזה גוף הוא עושה זאת. שוב, הוא שומר על זהותו האינדיבידואלית כ"אני" פשוט מכוח התיוג "אני" שניתן לשייכו אליו באופן תקף. אך כדי להבין זאת יותר לעומק, עלינו להבהיר את ההבחנה בין "אני" קונבנציונלי ל"אני" כוזב.

אנחנו אכן קיימים באופן קונבנציונלי. זה בהחלט נכון שאני יושב כאן; אני כותב את הדף הזה; אני כותב את העמוד הזה. זה לא שמישהו אחר עושה את זה שהוא לא "אני", או שאף אחד לא עושה את זה. בְּרַם, בכל רגע של השלב הבלתי מואר של רצף חוויַית דברים באופן אינדיבידואלי וסובייקטיבי, הרצף המנטלי מתעורר ועולה אוטומטית עם הרגשה או תחושה של "אני" מוצק, בלתי משתנה, קבוע, הנמצא בנפרד מפעולת החוויה של מַשהו והקיים לכאורה כמי שחווה זאת. באופן אינסטינקטיבי, זה מרגיש כמו, "אני הוא שחווה את זה." "אני חוויתי פשוט תקופה נוראית." "אני חוויתי זה עתה ארוחה נפלאה." זה באמת מרגיש ככה למעשה, לא? זה כאילו שהיינו המִזוודה הזו הנעה לאורך המסוֹע של הזמן.

אולם, למרות שזה מרגיש כאילו יש בתוכנו "אני" מוצק - אם יורשה לנו להשתמש בדרך המוזרה מאוד להביע זאת- למעשה אין שם בנמצא אחד כזה כלל וכלל. מה שאנחנו מרגישים הוא רק תחושה מבלבלת. בכל אופן, בהתבסס על התחושה הזו שאני הוא "אני" מוצק, אז לפני השחרור אנחנו מאמינים שמה שאנו מרגישים תואם את המציאות. ולאחר מכן, בנוסף לעוד חוסר מודעות ובלבול, מתעוררת ועולה התחושה שעל-מנת לשמור בבִטחה על ה"אני" המוצק הזה, "אני" חייב לקבץ סביב "עצמי" ולהחזיק ברשותי דברים ש"אני" אוהב, ו"אני" חייב להיפטר מאותם דברים ש"אני" לא אוהב. לכן, אנו חווים כמיהה משתוקקת, חמדנות, עוינות וכעס כחלקים מהרצף המנטלי שלנו של חוויַית דברים. בהתבסס על הרגשות המפריעים הללו, אנו פועלים מתוכם באופן כפייתי ו"בּוּם", מה קיבלנו? אנו חווים את כל סוגי הסבל של הסמסרה, לידה חוזרת ללא שליטה עמוסת בעיות.

עם זאת, "אני" שכזה - "אני" מוצק שניתן למצוא - אינו מתייחס לדבר אמיתי כלשהו. התחושה שאנו קיימים כ"אני" מוצק שניתן למצוא אותו, ידועה כ"מופע דואליסטי". הוא דואליסטי במובן שהוא אינו תואם את המציאות, מכיוון שאין דבר כזה כמו "אני" שניתן למצוא אותו. ה"אני" הזה שניתן למצוא ידוע כ"אני" הכוזב. וההיעדר המוחלט כ"אני" כוזב, של ה"אני" הקיים באופן קונבנציונלי, ידוע כַּ"ריקות". ריקותו של ה"אני" הקונבנציונלי.

לא רק שאין דבר כזה "אני" שאותו ניתן למצוא מצידם של רצף מנטלי או פיזי, שהינו בעל מאפיינים מגדירים שאותם ניתן למצוא, אשר מכוחם שלהם עצמם, מבססים את זהותנו כ"אני" אינדיבידואלי. אלא שיתרה מזו, ה"אני" הקונבנציונלי הינו חסר כל זהות מוצקה, קבועה, בלתי משתנה כבן אדם, כזכר, כנקבה, כחרק או דג, כמקסיקני, גרמני או הודי. אין מאפיין מגדיר שניתן למצוא מצדו של ה"אני" הקונבנציונלי,  הגורם לו להיות בעל הזהות המוצקה של בן אדם וכן הלאה.

עם זאת, ישנו "אני" קונבנציונלי והוא אינדיבידואלי. הוא משמר זהות אינדיבידואלית קונבנציונלית באמצעות רציפות של פריימים של חווית מַשהו. סרט משמר את זהותו הקונבנציונלית באמצעות העובדה שישנו קו עלילה מסודר. הרציפות של הפריימים והסצנות הגיונית. זה אותו דבר עם חוויתם הסובייקטיבית האינדיבידואלית של דברים. ההמשכיות הסדוּרה של "הסצנות" שלה נשמרת על ידי הקארמה האינדיבידואלית שלה - כמובן, באינטראקציה עם הקארמה של כל השאר והדינמיקות הפיזיוֹת של היקום. אבל גם את הקארמה לא ניתן למצוא מצדו של הרצף המנטלי או של הבסיס הפיזי התומך שלו - בדיוק כפי שלא ניתן למצוא את העלילה של סרט בכל פריים של הסרט.

אז מהו הדבר שמבסס "אני" כ"אני" אינדיבידואלי? אם כן, כל מה שביכולתנו לומר הוא שמה שמבסס "אני" כַּ"אני" האינדיבידואלי הוא רק העובדה שהתיוג "אני" מתייחס ל"אני" האינדיבידואלי, על סמך היותו משויך באופן תקף לרציפות אינדיבידואלית סדוּרה של רגעֵי חוויתם הסובייקטיבית של דברים. זה כך, על אף העובדה שאין שום דבר שניתן למצוא מצדו של רצף הרגעים או מצדה של הרציפות הסדוּרה ההופך את "אני" ל"אני". במילים אחרות, מלבד זה ש"אני" הינו מה שמשויך לתיוג המתייחס אליו באופן תקף, אין בנמצא שום דבר שנוכל לומר לגביו שהוא זה המבסס את הזהות האישית שלנו כ"אני". זה בדיוק כפי שאין שום דבר שניתן למצוא מצדו של רצף הרגעים של סרט או מצדה של עלילה המבססת את הסרט כ"מלחמת הכוכבים". מה שמבסס את הסרט כ"מלחמת הכוכבים" הוא רק העובדה שהתיוג "מלחמת הכוכבים" מתייחס לסרט "מלחמת הכוכבים", בהתבסס על כך שניתן לשייך אותו באופן תקף לרציפות אינדיבידואלית סדוּרה של סצנות סרטים.

כל זה, יש להודות, קשה מאד להבנה. אבל זה באמת מאוד עמוק, כי אפילו אם תהיה לנו מעט הבנה, נוכל להתחיל להסתכל על בְּריוֹת אינדיבידואליות גם במונחים של מה שהן באופן קונבנציונלי כרגע וגם בתור רצפים מנטליים. לא נסתכל על מישהו רק באופן הפשוט כ"בן אדם" או כ"חרק", או כ"דוד שלי פרד" או כ"פיפי הפודל", או כ"זכר" או כ"נקבה", או בגיל זה או אחר. נראה אותו גם כ"אני" אינדיבידואלי המשויך באופן תקף לרצף מנטלי אינדיבידואלי, שבעטיה של הקארמה שלו, מקושר כרגע לקבוצת האטומים הזו בתבנית הגופנית הזו. ההבנה של זה היא מרכזית לשם הבנת ההסבר הבודהיסטי של לידה חוזרת (לידה מחדש).

לגבי לידה חוזרת, אנחנו לא מדברים על "אני" מוצק בעל זהות מוצקה קבועה אשר נולד שוב בלידה חוזרת. זה לא ש"אלכס" נולד עכשיו מחדש כ"פיפי הפודל". במקום זאת, אנחנו מדברים על רצף רגעים של חוויַית דברים, הממשיך ועוקב אחר קו עלילה המבוסס על קארמה ואשר משתרע על פני אינספור סבבי חיים. לאורך מספר הסצנות הזה, אותו הרצף ממשיך בעודו נתמך על-ידי הרצף הפיזי של גוף האדם המסוים הזה. והרצף הפיזי הזה נשמר, כמובן, על ידי הרצפים הפיזיים האינדיבידואליים של כל האטומים והאנרגיות הנכנסים אליו ויוצאים ממנו.

ה"אני" הקונבנציונלי מתויג באופן זמני באמצעות השם "אלכס", ו"אלכס" מתייחס באופן תקף ל"אני" הקונבנציונלי בזמן שניתן לשייך אותו בצורה תקפה לרצף של הבסיס הפיזי הזה. הבודהיזם אף פעם לא מכחיש זאת. אבל, לאחר זמן מה, עשוי הרצף המנטלי להיתמך על-ידי בסיס הרצף הפיזי של גופו של כלב. במהלך השלב הזה של אותו הרצף המנטלי האינדיבידואלי, ניתן לתייג את ה"אני" הקונבנציונלי כ"פיפי". ו"פיפי" יהיה כעת התיוג הנכון מבחינה קונבנציונלית המתייחס לאותו ה"אני" הקונבנציונלי האינדיבידואלי המתויג על הרצף המנטלי האינדיבידואלי הזה.

אפילו עמוק יותר מזאת, ללא קשר ללידה חוזרת מסוימת כלשהי ולַשֵׁם בו ניתן לתייגה באופן זמני, ניתן לתייג באופן תקף את הרצף המנטלי האינדיבידואלי כ"אני" אינדיבידואלי ללא התחלה וללא סוף.

זהו מה שעליו מדבר הבודהיזם באשר ללידה חוזרת: שום דבר מוצק לא זורם ועובר מסבב חיים אחד למשנהו. אף על פי כן, למרות העובדה הזו, רצפים אינדיבידואליים של חווייתם הסובייקטיבית של דברים, אכן קיימים באופן קונבנציונלי. החוויה שלי של מַשהו היא לא החוויה שלך ממנו; ו"אני" אינני "אתה".

ובכן, ישנה כאן הבחנה חשובה מאוד בין להיות בעל זהות קבועה לבין להיות אינדיבידואל. אני אינני אתה. החוויה שלי של דברים היא לא חוויַית הדברים של ההורים שלי. רצף מנטלי של חוויַית דברים הוא אינדיבידואלי וסובייקטיבי, והוא משתרע על פני מיליוני סבבי חיים, ללא התחלה וללא סוף. יתרה מכך, רצף של חוויַית דברים אינו קבוע ככזה שהוא בן אדם, או ככזה שהוא נקבה, או ג'וק. עם זאת, הרצף המנטלי הוא אינדיבידואלי, והרצף הפיזי של סוג הגוף המסוים התומך בו בכל סבב חיים מסוים הוא תוצאה של קארמה - התוצאה של מה שאנו עושים בתגובה לְמה שאנו חווים.

אז, כאשר אנו מדברים על לידה חוזרת בדרך הזו בה היא מוסברת, מהו מה שממשיך מסֶבֶב חיים אחד למשנהו? זוהי חוויַית הדברים הסובייקטיבית האינדיבידואלית, עם "אני" קונבנציונלי מסוים כַּתיוג שבו ניתן לתייג אותו, כדי להתייחס אליו באופן מסודר- ולא התיוג "אני" בעצמו אלא במקום זאת מה שאליו מתייחס התיוג "אני".

אם נבחן את ההסבר המופיע במחלקה הגבוהה ביותר של טנטרה, אַנוּטָארָהיוֹגָה, הוא מדבר על רמות שונות של חוויַית דברים. ובהקשר זה, הוא מדבר על הרמה המעודנת ביותר של חוויַית דברים. רמת התודעה המעודנת ביותר הזו נקראת בדרך כלל "תודעת האור הצלול". כמו כן, קיימת האנרגיה תומכת החיים המעודנת ביותר, שהיא הרצף הפיזי המעודן ביותר התומך בחווייתם של דברים. התודעה המעודנת ביותר והאנרגיה המעודנת ביותר אינן ניתנות להפרדה והן למעשה שתי דרכים לתיאור אותה התופעה - אבל זה אולי קצת מסובך מכדי להיכנס לזה עכשיו.

ובכן, בסופו של דבר, זהו מה שממשיך ללא התחלה וללא סוף: רצף אינדיבידואלי של הרמה המעודנת ביותר של חוויַית דברים, באופן בלתי ניפרד יחד עם רצף אינדיבידואלי של אנרגיה תומכת חיים מעודנת ביותר ורצף אינדיבידואלי של "אני" קונבנציונלי המשויכים לרצף הרגעים שלהם.

אף על פי שהרצף של השלושה הללו ממשיך ללא התחלה וללא סוף, הרצפים של עוד כמה דברים מצטרפים גם הם ללא התחלה. אך לאלו עשוי להיות סוף. אלו הם רצף אינדיבידואלי של חוסר מודעות או בלבול לגבי המציאות ורצף אינדיבידואלי של תוצאות קארמיות מביצוע פעולות המוּנַעוֹת על ידי הרגשות והגישות המפריעים הנובעים מאותו הבלבול. רצף של בלבול הוא רצף של הדרך לחוות דברים; בעוד שרצף של תוצאות קארמיות - כלומר, פוטנציאלים קארמיים, נטיות והרגלים קבועים - הינו רצף של מַשהו הניתן לשיוך על גבי רצף מנטלי, כמו במקרה של הרצף של "אני" קונבנציונלי.

הרצפים של בלבול ותוצאות קארמיות עשויים להגיע לקיצם, משום שזה אפשרי שחוויַית הדברים תלוּוֶה באופן רציף בהבנה נכונה של המציאות. הבנה נכונה והבנה שגויה של המציאות סותרות זו את זו. הן לא יכולות להתרחש בו זמנית ברגע אחד של רצף מנטלי. ומכיוון שלהבנה נכונה יש גיבוי הנתמך בהגיון, הרי שרצף בלתי שבור של הבנה נכונה יכול לעקור רצף חסר התחלה של בלבול באופן שהבלבול לעולם לא יחזור על עצמו.

מכיוון שלידה חוזרת ללא שליטה- או סמסרה - מתרחשת כאשר רצף מנטלי מוכתם על-ידי רצף של בלבול ורצף תוצאות קארמיות, אז כאשר שני הרצפים המכתימים הללו מגיעים לסיומם, מגיע לסיומו גם השלב הסמסרי של הרצף. בתוך השלב הנירְוָונִי, ברגע שרצף ההרגלים הקבועים הקארמיים מגיע לסיומו, מתחיל העידן המואר וממשיך ללא סוף. מה שנמשך, אם כן, דרך השלבים הסמסריים והנירווניים, הוא מארז הרצפים של תודעת אור צלול אינדיבידואלית, אנרגיה אינדיבידואלית תומכת חיים מעודנת ביותר ו"אני" קונבנציונלי אינדיבידואלי המשויך להם.

אם נוכל להתחיל לחשוב על עצמנו במונחים של רצף חסר התחלה ואינסופי של חוויה אינדיבידואלית, סובייקטיבית של דברים, אז אם לא נשחרר את הרצף המנטלי שלנו מהבלבול, בסבב החיים הקצר המסוים הזה, נִרְצה באופן טבעי להמשיך בכך בסבבי חיינו העתידיים. הסיבה לכך היא שיש בנו את ההבנה שהרצף המנטלי האינדיבידואלי שלנו ללא ספק ימשיך הלאה באמצעות סבבי חיים נוספים. לפיכך, נִרְצה באופן טבעי שסבבי החיים הבאים הללו יכללו את הנסיבות הטובות ביותר כדי שנוכל להמשיך ולפעול על-מנת להשתחרר מרצף הבלבול שלנו.

כמו כן, אם יש בנו יכולת להמשיג קונספטואלית את כל הרצף שלנו בכללותו על פני סבבי חיים חסרי התחלה, אז כל תורות הלימוד על קארמה מתחילות להיות הרבה יותר הגיוניות. יש בנו את ההבנה שמצב הלידה החוזרת שיש לנו כעת וכל הדברים שאנו חווים באופן סובייקטיבי במהלכו, מבוססים על הפעולות הקארמיות הקודמות שלנו מהרבה, הרבה מאוד סבבי חיים ושההבשלה המתמשכת של רצף תוצאותיהן הקארמיות משויכת לרצף המנטלי שלנו.

ואם נבין שרצפים של חוויַית דברים אינדיבידואלית, סובייקטיבית - בין אם שלנו או של כל אחד אחר - חסרים כל זהות מוצקה וקבועה כבן אדם, כג'וק או ככל דבר אחר; אז כאשר נראֵה ג'וק, נבין שכיצור אינדיבידואלי, הוא נולד מחדש בלידה חוזרת בהרבה, הרבה מאוד צורות חיים שונות. נבין שגם אנחנו לקחנו אינספור צורות חיים בסבבי החיים הקודמים. לפיכך ברור שבאיזשהו זמן היצור הזה שֶׁרָץ על רצפת חדר האמבטיה, חייב  היה להיות אמא שלי. עקב ההבשלה של הקארמה האינדיבידואלית שלו, הבְּרִיָה האינדיבידואלית הזו, בסבב החיים הזה, נתמכת במקרה על ידי הרצף הפיזי של גוף ג'וק. אולם הרצף המנטלי שלנו, ללא ספק, נתמך אף הוא מתישהו על ידי רצף פיזי של גוף ג'וק. התובנה הזו מאפשרת לנו להזדהות עם סבלו של ג'וק ולא להיבהל ממנו או להרוג אותו. ביכולתנו להתייחס אליו כפי שבְּרִיָּה אינדיבידואלית אחת מתייחסת לבְּרִיָּה אינדיבידואלית אחרת, ולכן, ביכולתנו לפתח כלפיו חמלה במקום זאת. אולי לא נאמץ אותו כחיית מחמד, אבל לפחות לא נדרוך עליו!

אם כן, ביכולתנו להיווכח בכך שכאשר אנו מתחילים להבין מהי למעשה משמעותה של לידה חוזרת בבודהיזם, ההבנה שלנו הופכת להיות לאחד המפתחות הבסיסיים לשם פיתוחן של התובנות הרבּוֹת הנוספות. כמעט הכול בבודהיזם בנוי על ההבנה הזו של לידה חוזרת. לכן, ראשית עלינו להכיר בחשיבותה של לידה חוזרת ואז עלינו לגלות פתיחות להבנתה ולרְצות להבין אותה. לאחר מכן, בהמשך לכך שנאזין להסבר נכון או נקרא אותו ונחשוב עליו היטב, נגיע להבנה אינטלקטואלית של לידה חוזרת ולשכנוע בה. אבל לא נִרְצֶה להשאיר זאת כך; ברצוננו להגיע להבנה פנימית עמוקה ולשכנוע בלידה חוזרת. 

מה ההבדל בין הרמה האינטלקטואלית לרמה הפנימית של מעמקי הקרַבַיִים? אלו הן קטגוריות מערביות והבודהיזם לא מדבר במונחים שלהן. אני חושב שזה בגלל שהמחשבה המערבית יוצרת דיכוטומיה גדולה בין תודעה ללב, בין אינטלקט לרגשות. הבודהיזם מדבר רק על דרכים שונות לחוות דברים, הכוללות את שתי הקטגוריות המערביות. אבל, אם אנחנו באים מרֵקע המושפע מהסוג הזה של מחשבה מערבית, אז אנחנו בהחלט מאמינים שקיימת הדיכוטומיה הזו בין תודעה ורגשות, ולפיכך בין רמה אינטלקטואלית לבין רמה פנימית עמוקה של הבנה ושכנוע. ומכיוון שאנו מאמינים שהדיכוטומיה הזו אמיתית, אנו חווים דברים באופן הזה. אנחנו אכן חווים למעשה הבדל בין הבנה אינטלקטואלית לבין הבנה רגשית או פנימית עמוקה של מַשהו ושכנוע בו. אבל, איך אם כן, מנתח הבודהיזם, את התהליך של השגת רמות עמוקות יותר של הבנה ושכנוע? הניתוח הזה עשוי אולי לשפוך אור על איך לעבור מהרמה האינטלקטואלית לרמה הפנימית של מעמקי הקרַבַיִים.

ראשית, ההבחנה המערבית בין רמת ההבנה האינטלקטואלית לרמת ההבנה הפנימית העמוקה מהקרַבַיִים אינה זהה להבחנה הבודהיסטית בין הבנה מושגית (קונספטואלית) להבנה שאינה מושגית. תפיסת הכרה מושגית היא תמיד מנטלית, לא חושית. היא כרוכה בהכרה של מַשהו דרך קטגוריה שבה אנו ממקמים אותו, כמו למשל לראות אובייקט מעֵץ עם ארבע רגליים וחלק עליון שטוח ואז לזהות אותו כשולחן. למרות שעשויה להיות לנו ההבנה שאובייקט כלשהו הוא שולחן, על ידי שיוך אסוציאטיבי שלו למושג או לרעיון של מהו שולחן, מחשבה מושגית לא חייבת להיות מילולית - היא לא בהכרח כרוכה באמירת המילה שולחן בראשנו. בניגוד לכך, תפיסת הכרה לא-מושגית של מַשהו לא מערבת את האובייקט עם קטגוריה קבועה. אף על פי כן, לתפיסת הכרה לא-מושגית של מַשהו עשויה גם להיות הבנה של האמת המוסכמת (הקונבנציונלית) של מהו האובייקט.

אני חייב להודות שממש קשה לדעת מהי באמת המשמעות של תפיסת הכרה לא-מושגית והבנה לא-מושגית של מַשהו. אבל, בכל מקרה, להבחנה הבודהיסטית בין הבנה מושגית להבנה לא-מושגית בהחלט אין שום קשר להבחנה המערבית בין הבנה אינטלקטואלית להבנה פנימית עמוקה. כמובן שיכולה להיות לנו הבנה פנימית עמוקה של לידה חוזרת תוך שהחשיבה עליה תעשה באמצעות תיווכה של הקטגוריה לידה חוזרת או באמצעות רעיון של משמעותה של הקטגוריה לידה חוזרת.

הבודהיזם עושה הבחנות אחרות שלדעתי מתקרבות יותר להבחנה שעורכת החשיבה המערבית. זוהי ההבחנה בין הבנה ושכנוע מתוך יגיעה ומאמץ לבין הבנה ושכנוע נטולי יגיעה ומאמץ לגבי מַשהו, ולאחר מכן, בהתבסס על ההבחנה הזו, הבחנות נוספות בנוגע לאופן שבו הדברים מופיעים בפנינו. בואו נחקור את הנקודות הללו.

כאשר אנו תופסים מַשהו באופן הכרתי באמצעות הבנה ושכנוע מתוך יגיעה לגביו, עלינו לבנות את תפיסת ההכרה הזו על ידי מעבר דרך נתיב של הנמקה לוגית. לדוגמה, באפשרותנו להסתכל על המחשב שלנו ואז לעבור דרך נתיב של הנמקה לוגית ולראות שזהו אובייקט המופיע בתלות בסיבות ותנאים ושהוא מושפע מסיבות ותנאים נוספים. לפיכך, הוא משתנה מרגע לרגע והוא ארעי: הוא יתקלקל באופן בלתי נמנע ובכל רגע ורגע הוא מתקרב אל סופו. כאשר נתמקד בהמשך לכך בארעיותו של המחשב שלנו, עם הבנה ושכנוע בארעיות הזו, תפיסת ההכרה שלנו את המחשב ככזה שהינו ארעי, היא תפיסת הכרה מתוך יגיעה. זוהי גם תפיסת הכרה מושגית (קונספטואלית), המשלבת את הארעיות הממשית של המחשב עם הקטגוריה של תופעה ארעית.

לאחר פרק זמן ארוך שבמהלכו נתוודע בצורה יסודית, באמצעות נתיב ההנמקה הלוגית,  לכך שכל התופעות המותנות הן ארעיות, נוכל בסופו של דבר לתפוס באופן הכרתי את הארעיות של המחשב שלנו בצורה אוטומטית בכל פעם שנראֵה את המחשב שלנו או נחשוב עליו, מבלי שנצטרך לעבור דרך נתיב ההנמקה הלוגית. תפיסת ההכרה שלנו ללא יגיעה, בנוגע לארעיותו של המחשב, תלוּוֶה בהבנה ובשכנוע בארעיות, אך עם זאת, זו עדיין תהיה תפיסת הכרה מושגית המשלבת את הארעיות הממשית עם הקטגוריה- ארעי. אני חושב שההבחנה הזו בין הבנה ושכנוע מתוך יגיעה לבין הבנה ושכנוע ללא יגיעה, היא הבחנה חשובה, אך, עדיין, היא לא בדיוק שוות-ערך להבחנה בין הבנה ושכנוע אינטלקטואליים לבין הבנה ושכנוע פנימיים מעומק הקרַבַיִים. 

עם זאת, חשוב להתקדם מתפיסת הכרה מתוך יגיעה לתפיסת הכרה ללא יגיעה, על-מנת שבסופו של דבר יהיו הבנה ושכנוע פנימיים מעומק הקרביִים לגבי מַשהו. כדי לעשות זאת ביחס ללידה חוזרת, עלינו לִבנות התוודעות ניכֶּרֶת עם ההסבר הבודהיסטי של לידה חוזרת, על ידי כך שנעבור שוב ושוב דרך נתיבי ההנמקות הלוגיות והנקודות שדנו בהם כאן. זהו מַשהו שאנחנו עושים בעיקר במהלך סשנים של תרגול מדיטציה. לאחר מכן, עלינו לתרגל, שוב ושוב, תוך ראִיָית עצמנו והזולת דרך הקטגוריה הזו של לידה חוזרת, בהתבסס על הבנה שלה ושכנוע בה מתוך יגיעה. ביכולתנו לעשות זאת במדיטציה, תוך כדי חשיבה על עצמנו ועל אחרות ואחרים שאנו מכירים, אך באפשרותנו לעשות זאת גם בחיי היומיום כאשר אנו פוגשים באחרות ואחרים - גם אם נדרשים לנו כמה רגעים כדי להזכיר לעצמנו את הסיבות התומכות בלידה חוזרת. לאחר שהתוודענו ביסודיות ללידה חוזרת, על ידי כך שעברנו שוב ושוב דרך נתיבי ההנמקות הלוגיות ותרגלנו את ראִיָית עצמנו והזולת בצורה כזו; אז בסופו של דבר, הדרך הזו של ראִיָית בני ובנות אדם ובעלי חיים, תתעורר באופן אוטומטי וספונטני. היא תהיה ללא יגיעה, אם כי עדיין מושגית (קונספטואלית), כמובן.

בעקבות זאת, באופן אוטומטי, נראֵה את כל הבְּרִיוֹת במונחים של היוֹת כל אחת מהן רצף אינדיבידואלי, סובייקטיבי של חוויַית דברים, שניתן לייחס ולשייך באופן תקף ל"אני" אינדיבידואלי, ולא רק כאישה או גבר, או ככלב או ג'וק. באופן אוטומטי נראֵה כך, בדרך הזו, גם את עצמנו, את יקירינו ויקירותינו ואת אויבינו, משום שהתוודענו באופן ניכר מאד לַהבנה והשכנוע הללו. אבל, על מנת שתהיה זו הבנה נאותה, לא נאבד את ראיית כל אחד ואחת מהם כמי שהם באופן קונבנציונלי, כעת.

ובסופו של דבר, לא רק שנראֵה את כולם באופן הזה, אלא שלאחר הִתוודעוּת ניכֶּרת עם התובנה הזו לגבי לידה חוזרת, כולם יופיעו מולנו אוטומטית באופן הזה ויירַאו כך בעינינו. כל אחד ואחת יופיעו בפנינו כ"אני" אינדיבידואלי שניתן לשייכו לרצף מנטלי אינדיבידואלי חסר התחלה ואינסופי, במְקום שהם יירַאו בעינינו כאילו הם לכאורה מַשהו מוצק וקבוע בדומה לְמה שצילום שלהם ברגע זה היה מראֵה. זה לא שאחרות ואחרים מופיעים עכשיו מהצד שלהם, במונחים של לידה חוזרת. זה גם לא שהתודעה היא מעֵין "דבר" הגורם לאחרות ואחרים להופיע בצורה כזו. אלא שבמקום זאת, באופן אוטומטי, סוג כזה של נִרְאוּת יעלֵה ויופיע כחלק מהחוויה דרכה אנו רואים כל אחת או אחד.

מה זה אומר? מה אנחנו מתארים? אנו מתארים "תחושה" של לידה חוזרת, שמשמעותה הבנה ושכנוע בלידה חוזרת, כמו גם נִרְאוּת שזה אכן כך - כאשר כל השלושה מתעוררים ועולים אוטומטית כחלק מהאופן שבו אנחנו חווים מישהי או מישהו במונחים של היותם רצף אינדיבידואלי סובייקטיבי של חוויַית דברים. אלה הן הרבה מילים, אבל הנקודה העיקרית היא שההבנה והשכנוע שלנו, כמו גם הנִראוּת, יתעוררו ויעלו אוטומטית כחלק מהחוויה שלנו במפגש עם הזולת, וזה ירגיש כאילו מה שנראָה, מה שאנחנו מבינים ומה שאנחנו מאמינים שהוא נכון, הם אכן באמת נכונים.

אם אנחנו והזולת לא נראים בפנינו בצורה הזו באופן אוטומטי, אז למרות שאולי יש לנו הבנה ושכנוע ללא יגיעה בלידה חוזרת, אני חושב שעדיין ניתן לקרוא לְמה שאנו חווים "הבנה אינטלקטואלית". וכאשר, בנוסף להבנה ושכנוע ללא יגיעה בלידה חוזרת, החוויה שלנו, של ראיית עצמנו והזולת במונחים של לידה חוזרת, מתעוררת ועולה אוטומטית; אז אני חושב שניתן לקרוא לזה "הבנה פנימית מהקְרַבַיִים" או "תחושת בטן" של לידה חוזרת. זאת משום שזה מרגיש שזה באמת כפי שזה. השאלה אם לקרוא לתחושה זו "רגש" או לא, תלויה באופן שבו אנו מגדירים "רגש" הלא כן? לפיכך קשה לומר שההבדל בין הבנה אינטלקטואלית להבנה פנימית מהקְרַבַיִים הוא הבדל רגשי.

בכל מקרה, מַעֲבָר מהבנה אינטלקטואלית להבנה פנימית מהקְרַבַיִים ומשכנוע אינטלקטואלי לשכנוע מעומק הבטן הם לא דברים שפשוט קורים באורח פלא. זה גם לא עניין של מַעֲבָר מהבנה מושגית (קונספטואלית) להבנה לא מושגית, משום שזה קשה לביצוע במידה שלא תיאמן. וזה בהחלט לא עניין של מַעֲבָר מלחשוב מַשהו ללא לחשוב כלום, כאילו שהחשיבה הינה מילולית בלבד וכאילו שמה שאנשים במערב מכנים "להיות אינטואיטיבי" פירושו להפסיק לחשוב ופשוט "להרגיש" משהו באופן אינטואיטיבי. אני חושב שהמַעֲבָר מרמה אינטלקטואלית לרמת עומק הבטן הוא פשוט תוצר של התוודעות קרובה לראייתם של דברים בצורה מסוימת, באמצעות הבנה ושכנוע. וזה מתחיל במדיטציה מתוך יגיעה ומאמץ ובתרגול של ראיית עצמנו והזולת בדרך הזו.

אז אל תדאגו אם יש לכם רק הבנה ושכנוע אינטלקטואליים לגבי לידה חוזרת. זה נהדר שיש לכם אותם, אז אין צורך להרגיש אי נוחות לגבי זה. הרבה אנשים מתלוננים על כך שההבנה והשכנוע שלהם הינם אינטלקטואליים בלבד, אבל אני חושב שזה הישג גדול שיש להם הבנה ושכנוע אינטלקטואליים לגבי לידה חוזרת. הנקודה היא לתרגל מדיטציה ולהתוודע לראיית עצמנו והזולת בדרך הזו, שוב ושוב. ואל תעשו זאת רק תוך כדי ישיבה על כרית המדיטציה שלכם, אלא תַּרגלוּ את ראִיָית בני ובנות האדם ברחוב, את ראִיָית האנשים בבית שלכם, ראִיָית הג'וקים בחדר האמבטיה שלכם או בגינה, או את ראִיָית עצמכם במראָה בצורה כזו. דרך סוג ההתוודעות הזה באופן חוזר ונשנה, בסופו של דבר כל אחד ואחת יירַאו לנו אוטומטית כקיימים במונחים של לידה חוזרת וזה ירגיש שזה אכן כך.

כמובן, עלֵינו באמת לקחת את משך הזמן המתאים הנדרש כדי לעכל את כל הנקודות הללו הנוגעות להסבר הבודהיסטי על לידה חוזרת, וכמובן, ייקח שנים לעכל אותן במלואן. כל מטרת ההרצאה הזו היא להצביע על הדרך שבה אנו מנתחים אנליטית וחושבים על לידה חוזרת בבודהיזם, כיצד אנו מנסים להבין אותה ומהם הטיעונים לכך. הדיון כולו נסמך על הבנת הרצפים, סוגי הרצפים השונים, וכיצד הרצפים מנציחים את רצף הרגעים שלהם.

אם, כתוצאה מהצגת הדברים הללו, ניקח את נושא הלידה חוזרת ברצינות רבה יותר ונחשוב, "זה באמת חשוב; אני מתקשה להבין זאת רק על סמך ההרצאה הזו, אבל זה מַשהו שעלי באמת לעמול עליו כדי להבין אותו", אז הרווחנו הרבה מאוד. נתחיל לראות, ולוּ במעט, עד כמה הנושא באמת עמוק - במיוחד הנקודות הללו הנוגעות לגוף שלנו. איך הרצף של הגוף הזה שומר על האינדיבידואליות שלו אם כל אטום שלו מוחלף ללא הרף, כשהוא מגיע ממַשהו שאינו חלק מהגוף הזה וממשיך והולך למקום אחר כדי להיות חלק ממַשהו אחר? זה באמת מופלא.

לאחר מכן, נתחיל לחשוב ולבחון איך רצף מנטלי אינדיבידואלי של חוויַית דברים והרצף הפיזי של הגוף התומך בו, שומרים על הימשכוּת הרציפות שלהם בדרכים שונות מאוד. ואז עלֵינו למזג זאת יחד עם התיאור הבודהיסטי של קארמה והרֵיקוּת של סיבה ותוצאה, ובהמשך לכך כל הנושא מתחיל להיות באמת מאוד עמוק. אנחנו מתחילים לראות, קצת יותר, איך הנושא הזה של לידה חוזרת הוא באמת מאוד מרכזי עבוּר ההבנה של איך הדברים קיימים בפועל.

אין צורך לחשוש מלכלול בדיון הזה גנטיקה, תורשה מההורים, אבולוציה וכדומה. למעשה, הגורמים הללו הופכים אותו למעניין ומורכב עוד יותר. אפשר שנֹאמר, "או, כמה מעניין", אבל זה לא רק מעניין. להבנת הלידה החוזרת באופן הרמוני עם המדע המערבי יש השלכות מיטיבות עמוקות על אופן ההתמודדות שלנו עם החיים ועם חוויות היום-יום שלנו. תודה לכן ולכם.