הבחנה בין הבודהיזם לבין תרבות אסיה

הבודהיזם הופיע בהקשר של תרבות אסיה, במיוחד של התרבות ההודית הקדומה. ככל שהוא הופץ לציוויליזציות אחרות הוא אומץ על ידי תרבויות אסייתיות אחרות, כולל הטיבטית. אבל איך נערוך הבחנה בין הבודהיזם לבין תרבות אסיה או תרבות טיבט? זו שאלה שחשוב מאוד לשאול, במיוחד אם מאמצינו מופנים להיטיב עם הזולת. למשל, ייתכן ובנו עצמנו עולה היקסמות מהתרבות הטיבטית או אהבה לתרבות אסיה באופן כללי, אך אם נרצה לעזור לאחרים ואחרות וללמד אותם על התורות הבודהיסטיות, הדהרמה, האם זה יועיל להם? אני חושב שפה טמונה השאלה האמיתית.

בדיוק כפי שיכולה להיות לנו אהבה להיבטים של התרבות הטיבטית, או הירתעות מהם, באופן דומה, יהיו אחרים ואחרות שננסה לעזור להם שייתכן שיאהבו או שלא יאהבו אותה גם. עלינו לגלות גמישות במונחים של עבודה ועזרה לזולת. האם נעודד אחרים ואחרות להדליק מנורות חמאה ולהניף דגלוני תפילה או שזה דבר שעשוי לגרום להם לפנות הלאה מהבודהיזם? ישנם שני שיקולים כאן: המטרות שלנו עצמנו ומה שייטיב אתנו, והמטרות והיעדים של הזולת. 

יש לשאול שאלה מאוד בסיסית: האם ייתכן לימוד בודהיסטי בלי ההקשר התרבותי? במלים אחרות, האם התורות יכולות להתקיים בפני עצמן, מחוץ להקשר? באותו אופן, האם דבר כלשהו יכול להתקיים מחוץ להקשר? אם נרצה להסתייע במינוח שניתן למצוא בלימודי הריקות, אז נשאל "האם אפשר ליצור משהו כמו לימוד בודהיסטי שקיים רק מצד עצמו, או שהוא נוצר בתלות בהקשר שלו?"

כמובן, מהניתוח הלוגיֹ של ריקות שנמצא בבודהיזם, לא נוכל ליצור לימוד בודהיסטי מחוץ להקשר. 

הדבר תואם את העקרון הכללי הידוע לנו לפיו בודהה לימד בשיטות מיומנוֹת. הוא לימד בני ובנות אדם שונים, תלמידים ותלמידות, וחניכים וחניכות תוך הסתייעות במונחים שביכולתם/ן להבין. אחרים ואחרות חיים בחברה עם תרבות ורעיונות בסיס. באופן כללי אנשים לא חיים באופן שהוא בלתי תלוי בחברה ובתרבות שלהם. 

אם נתבונן במונחים של הבודהה ההיסטורי בלבד, הוא לימד קהל הודי. אם נחשוב באופן נרחב יותר לפי המהאייאנה, בודהה לימד מספר רב לאין שיעור של יצורים באינספור יקומים, אך בכול אחד מהיקומים ותחומי הבודהה הייתה תרבות. 

כשנתבונן על התורות הבודהיסטיות שנכתבו ונגישות לנו כיום, נמצא נושאים כלליים הקיימים בפועל בכל מערכות הידע ההודיות של פילוסופיה ומחשבה. נמצאות שם קארמה ולידות חוזרות ונשנות תחת השפעת הקארמה המושתתות על בסיס תפיסה מוטעית או היעדר מודעות. ישנו הנתיב של הקשבה ללימוד מפי מורה רוחני/ת ולאחריו הרהור מעמיק וביצוע מדיטציה אודותיו על מנת להגיע לשחרור מהתפיסה המוטעית הזאת ומלידה חוזרת סמסרית. במלים אחרות, שחרור מגיע מהבנת המציאות וטיהור הקארמה. נמצא את זה כחלק מכל כך הרבה מערכות ידע הודיות שונות, יחד עם לימוד על אהבה וחמלה וכל השיטות להגעה לריכוז. אפילו התורות על איך להגיע לשאמאטה וויפאשיאנה, שלפעמים יש לנו מחשבה שהן בודהיסטיות במובחן, למעשה אינן כאלה. מערכות ידע הודיות אחרות גם הן מלמדות שיטות להגעה למצב תודעתי יציב ורגוע של שאמאטה, ולנקודת מבט תודעתית יוצאת דופן של ויפאשיאנה. 

בודהה עיצב את הקהילה הנזירית שלו לפי קהילת הג'יין שכבר הייתה שם קודם לכן. הפגישה הדו חודשית של הנזירים והרעיון של מקלט הגיעו לפני הבודהיזם, מג'ייניזם. הכנת מנחות וקבלת קיומם של יצורים שונים במישורי קיום שונים: יצורי גיהנום ורוחות אלים בהחלט נכחו בכל מערכות הידע ההודיות, יחד עם הר מרו וארבע היבשות. אם נוציא את כל אלה החוצה, באומרנו שנוכל להסתדר בלי ההקשר התרבותי ההודי, מה יישאר לנו?

הוראת הבודהיזם נעשתה באופן ברור בתוך ההקשר של התרבות ההודית. כשנביט על איך הוא הגיע לתרבויות אסייתיות אחרות, נמצא שכל ההיבטים הללו שהזכרנו-כמו משמעת מוסרית- השתמרו. בני ובנות טיבט, סין, יפן, שימרו אותם, ובני ובנות דרום מזרח אסיה שימרו אותם. כמובן, בכל אחת מהארצות הללו הוסיפו מעט למרכיבי הבסיס הללו שעזרו להפוך את התורות הבודהיסטיות לקצת יותר נינוחות בתוך התרבות שלהם/ן. 

הרבה מהמרכיבים שתרבויות אסיה האחרות הללו הוסיפו היו די מלאכותיים. למשל, הטיבטים והטיבטיות הוסיפו דגלוני תפילה, שבאים במקור ממסורת הבון הקדומה. נוכל לטעון שאין זה חיוני ליישם דברים כאלה במה שנקרא "בודהיזם מערבי". ולפיכך, עלינו להבדיל בין ההיבטים התרבותיים המסוימים הללו שתרבויות אחרות הוסיפו לבודהיזם לבין המאפיינים ההודיים היותר בסיסיים. ואז עלינו לבדוק אם במידה ונוציא החוצה אפילו את ההיבטים ההודיים, האם יישאר משהו שיאפיין את התורות כבודהיסטיות?

היבטים תרבותיים מסוימים שהם שטחיים

הרבה מאפיינים תרבותיים ספציפיים שתרבויות אחרות הוסיפו לבודהיזם התווספו מתוך סיבות מעשיות של כורח. הטיבטיות והטיבטים, למשל, לא יכלו למלא אחר חלק מהמנהגים ההודיים בגלל שמה שהיה זמין בהודו לא היה זמין בטיבט. אני חושב במונחים של מנחות פה. לבני ובנות טיבט לא היה את כל מגוון הפרחים שהיה נחוץ למנחות, אז הם השתמשו במשהו לבן, דק כנייר, דמוי עלים שניתן למצוא בתוך תרמילים שנמצאים בכמה עצים הצומחים בטיבט וקראו לזה פרח. האם עלינו להיעזר באלו? בוודאי שלא. הנוהג הטיבטי הוא להדליק מנורות חמאה, כפי שנהוג לעשות בהודו. אך האם עלינו להסתייע בהן? כנראה שלא. האם נוכל להגיש נורות אור ולהדליק את החשמל במקום זאת?  למה לא? זה אור. חלק מהטיבטים והטיבטיות שחיים בהודו עושים זאת, וגם מגישים פרחי פלסטיק מאחר והם נשמרים לאורך זמן רב יותר. בני ובנות טיבט הם מאוד מעשיים!

מה לגבי ציורי טאנקות? הטיבטים והטיבטיות תפרו בד ברוקד סיני סביבם והפכו אותם לציורים שניתן לגלול, האם עלינו לעשות זאת? לא בהכרח, אלא אם כן יש בנו חיבה לסגנון הזה. אבל זה די שטחי. נוכל להציב את הציורים הבודהיסטיים בתוך מסגרות של תמונה. 

מה בנוגע למוזיקה? לטיבטים היו כלים מוזיקליים שונים מאלו שבהודו. הם הלחינו את הליווי המוזיקלי שלהם לדברים. האם עלינו לנגן בכלים המוזיקליים הטיבטיים או שנוכל לנגן בטרומבון או בסקסופון כמנחה? האם זה יהיה מקובל ? בתיאוריה, מדוע לא? הנקודה של הכנת המנחות הללו היא לפתח ולתרגל נדיבות. מצדם שלהם, לבודהות בוודאי לא אכפת אם הם שומעים סיטאר הודי, קרן ארוכה טיבטית, או סקסופון מערבי. מה ההבדל מבחינתם? כמובן שאין הבדל. הדבר החשוב הוא שזה יהיה מכבד ולא יישמע כמו איזו מנגינה פופולרית מטופשת. 

על אילו עוד דברים המשתנים בין תרבות לתרבות נוכל לחשוב? מה לגבי הגלימות של הקהילה הנזירית? לגלימות הטיבטיות בהחלט יש צבע וצורה שונים מאלו של דרום מזרח אסיה. הגלימות הסיניות שונות משתי אלו, ולמונגולים יש בנוסף עוד סוג של גלימות. אך לכולם יש גלימות, זו הנקודה. 

נוכל לשאול אודות נדרי הנזירים והנזירות. גרסה כזאת או אחרת מן הגרסאות המגוונות של הנדרים שהתפתחו בהודו נשתמרו בכל הארצות השונות באסיה שהבודהיזם הגיע אליהן. 

האם הטיבטים והטיבטיות, לדוגמא, ממלאים אחר כל הנדרים שנכללים בגרסה שלהם שעליה הם שומרים? יש להודות בכך שכמה מהנדרים נראים לא רלבנטיים. טיבטים לא מסתובבים יחפים בחוץ עם קערות נזיר לאיסוף מזון, ולכן אפילו אם לנזירים הטיבטיים יש את הנדרים השונים הנוגעים לאופן התחינה לאיסוף מזון: השפלת המבט כלפי מטה, וכך הלאה, ודאי שהם אינם ממלאים אחריהם.

כמובן שזו הופכת להיות שאלה מאוד מסובכת ועדינה. אם יש לך את הנדרים הנוגעים לתחינה לאוכל, האם זה אומר שעליך ללכת סביב בפועל ולשאת תחינה לאוכל? בטיבט, הנזירים והנזירות ניזונו במנזרים ממנחות שבני ובנות אדם הביאו להם. הם לא יצאו החוצה ללקט את המנחות. אז האם זה עדיין נשאר במסגרת כללי הנזירות? קשה לומר. הסינים והסיניות, למשל, הפסיקו לחלוטין עם נוהג התחנונים לאוכל של נזירים ונזירות. על הנזירים והנזירות לייצר את האוכל שלהם; עליהם להיות עובדי/ות אדמה. מן הסתם, הייתה פה איזושהי הסתגלות תרבותית. 

אם נסתכל על מוסד הנזירוּת, האם קיבוץ נדבות הוא עניין שהוא תרבותי גרידא? לא. מן הסתם כל המערך של הממסד הנזירי היה כזה שנתמך על ידי החברה. אז איך ניתן להתאים את זה לחברה המערבית כשעדיין ישנם נדרי קיבוץ נדבות? השאלות הללו הן קשות מאוד למענה. האם עלינו לשלוח את כל הנזירים והנזירות כאן בגרמניה לרכבת התחתית המקומית לקיבוץ נדבות עם קערה קטנה כדי שישיגו את האוכל שלהם מדי יום ביומו? זה יהיה קצת מוזר, הלא כן? אבל, זה יהיה קיבוץ נדבות. אם החברה לא תומכת בקהילה הנזירית, אז איך הקהילה הנזירית תשרוד? זו סוגיה די מורכבת במערב. האם מסורת נזירית היא רק עניין תרבותי? ישנה מסורת נזירית בנצרות המערבית, למשל. יש מסורת של מתן תרומות שיתמכו בהם, אך חלק מהמנזרים במערב מייצרים יין. זה לא יכול לעבור בהקשר הבודהיסטי. האם נתאים את עצמנו? לְמה אכן ניתן להתאים את עצמנו? כמה התאמה אפשר לעשות? 

דוגמא מאוד טובה לדברים אחרים שנתווספו לתוך הבודהיזם היא שבבודהיזם הסיני, נוסף הנוהג של כיבוד הורים כחלק מכללי ההתנהגות המיטיבים, מה שאומר שבנים ובנות ידאגו להורים שלהם. הסינים והסיניות מדגישים זאת מאוד. הם אפילו מגישים מנחות לאבות הקדמונים שלהם במקדשים הבודהיסטיים. מנקודת מבט בודהיסטית, זה די מוזר מכיוון שההורים המנוחים כבר המשיכו הלאה ללידה הבאה שלהם!

לטיבטים/יות יש מנהג לפיו כמה גברים לוקחים יותר מאישה אחת ובאופן מסורתי זה הופיע בסין בתדירות גבוהה. חלק מהנשים הטיבטיות נישאות ליותר מגבר אחד. איך הדבר מתיישב עם הלימוד על פעילות מינית בלתי הולמת? אם כן, הטיבטים/יות והסינים/יות מתאימים את המנהגים שלהם לתורות ההודיות בנושא. האם עלינו לאמץ את הפרקטיקות הללו של פוליגמיה (ריבוי נשים) ופוליאנדריה (ריבוי גברים) לתוך התרבויות שלנו? לא. אך מה לגבי נקודות אחרות ביחס להתנהגות מינית שהרבה מבני ובנות המערב מחשיבים כנורמליות, בעוד שבכתבים הבודהיסטיים המסורתיים נרשם כי הן לא הולמות? 

מה לגבי שפה? רבים מהלאמות הטיבטיים מדגישים שעלינו לתרגל את התרגול שלנו בטיבטית. בהרצאה שדזונגסר קייאנצה רינפוצ'ה נתן לאחרונה כאן בברלין, הוא העלה שאלה מאוד מעניינת בנוגע לנקודה הזאת. הוא אמר שאם הטיבטים והטיבטיות היו צריכים לחזור על כל התפילות והתרגולים שלהם בגרמנית, כשהם כתובים, פונטית, באותיות טיבטיות, בלי להבין דבר ממה שהם אומרים, אז הוא תוהה כמה מהטיבטים והטיבטיות אכן יעשו זאת. מן הסתם, על אף שחלק מהלאמות אכן מדגישים שנעשה את התרגול שלנו בטיבטית, נוכל לשאול אם הדבר באמת מסייע או לא. טיבטים וטיבטיות בוודאי לא מתרגלים בסנסקריט. הם גם לא עורכים הדמיות של מנטרות לפי האלפבית בסנסקריט. הם מסתייעים באלפבית הטיבטי, והם אפילו לא מבטאים את המנטרות בדרך שבה הם היו מבטאים אותן בסנסקריט. את המילה "ואג'רה" בסנסקריט הם מבטאים "בֵּנְזָה", כשזה עובר מטיבט למונגוליה, מונגולים מבטאים זאת "אוכיר", אז איזו מהן היא ההגייה הנכונה? כשזה מגיע לסין אפילו לא ניתן יהיה לזהות את המלים, וההגייה היפנית של האותיות הסיניות הופכת אפילו עוד יותר רחוקה.

אחת מהסיבות שלאמה טיבטי דגול אחד נתן להתעקשות על כך שבני ובנות אדם יבצעו את התרגולים בטיבטית הייתה שהיו לו תלמידים ותלמידות מכל רחבי העולם, ואם כולם היו מדקלמים את התרגולים שלהם בטיבטית, כמו טקס הפוג'ה לצ'נרזיג, אז היה מתאפשר לכולם לתרגל ביחד. אם כולם היו עושים זאת בשפתם שלהם, לא היה מסתייע להם לתרגל ביחד. כתקדים להנמקה שלו, נוכל לראות שלא משנה מאיזו ארץ מגיעים נזירי התהרוודה, כולם מדקלמים את הכתבים הבודהיסטיים בפאלי. אך לפי אותו הגיון, היה על הטיבטים והטיבטיות, הסינים והסיניות, לעשות הכול בסנסקריט, וזה לא קרה. כך שיש טיעונים בעד ונגד. 

כשמתחילים לחשוב על כך, ישנם דברים רבים שניתן לתהות אם הם אינם רק ייחוד תרבותי כלשהו. מה לגבי הדרך בה בני ובנות אדם יושבים במדיטציה? ההודים וההודיות יושבים בשיכול רגליים, בני ובנות טיבט אף הם עושים כך. בודהיסטים ובודהיסטיות מיפן יושבים באופן כללי על הברכיים עם הרגליים מאחור. בני ובנות תאילנד יושבים עם שתי הרגליים לכיוון אחד. האם ביכולתנו, כמערביים ומערביות שאינם מורגלים לשבת על הרצפה, לשבת על כסאות? לתרגולים מסוימים בטנטרה המשלבים עבודה עם מערכות האנרגיה העדינה, אולי לא. אולם כתרגול רגיל, מדוע לא? אפילו הדרך בה מתבצעת הקידה משתנה בארצות אסייתיות שונות. יש לחשוב במקרים כאלה על הקו המנחה, והקו המנחה מאחורי זה הוא להראות כבוד, כך זה לגבי קידה, ובישיבה למדיטציה תוך משמעת עצמית במקום לשבת סתם בכל דרך עתיקת יומין שהיא. 

בדוגמאות הללו, ישנם כמה עקרונות שבהם נוקטים באופני תרבות שונים בארצות השונות הללו. יכולה להיות לנו דרך תרבותית משלנו. הנזירים והנזירות עוטים גלימות מיוחדות. האם עליהן להיות בדיוק כמו הגלימות הטיבטיות או הסיניות? אולי לא, אך הן צריכות להיות מיוחדות. עליהן להיות שונות מהלבוש של בני ובנות אדם מהשורה וכולם צריכים לעטות את אותן הגלימות כך שלא יהיו מוטרדים מעד כמה יפה הם נראים. מה העקרון מאחורי קיבוץ נדבות? העקרון מאחורי זה הוא שלא תהיה מעורבות במסחר, בניסיון לעשות כסף, בניסיון לעשות רווחים. את או אתה חיים על מה שאחרים ואחרות נותנים לכם ומה שניתן מתקבל. לשביעות רצונך המלאה. האם ישנה איזושהי דרך שבה אפשר יהיה להביא זאת לחברות שאנו חיים בהן? האם נחוצים לנו במרכז הבודהיסטי כל הקישוטים לפרטי פרטיהם בסגנון טיבטי עם אלטר טיבטי (שולחן להגשת מנחות טיבטי) עם וילונות עד התקרה וצבעים מיוחדים? האם זהו צורך אמיתי שלנו? האם זה עניין תרבותי? הייתי אומר שכן, זה עניין תרבותי. בוודאי שלא נמצא את זה במקדש בודהיסטי יפני. אך חלק מבני ובנות האדם אוהבים את העיצוב הזה ואם הם אוהבים את זה, למה לא? חלק מבני ובנות האדם עשויים שלא לאהוב את זה וימצאו שזה מאוד מוזר. 

דבר אחד שעליי להוסיף: מה לגבי כל המנחות שהטיבטים מכינים לרוחות? תוכלו למצוא את זה גם בהודו. יש מגוון שלם של גאנדהארבשות ויאקשות וראקשות. הם קוראים להן "שדים", "רוחות קניבליות", וכך הלאה, ועורכים עבורן מנחות. "הגנו עלינו! אל תזיקו לנו!" טיבטים וטיבטיות לא המציאו את זה למען האמת, אך למרות שיש את זה בהודו, הטיבטים והטיבטיות הוסיפו הרבה מאוד רוחות מקומיות. לאחר מכן המונגולים המשיכו עם כל מה שהיה אצל הטיבטים והוסיפו אפילו עוד. האם יש לנו צורך בזה? זו סוגיה עוד יותר מורכבת אפילו, מכיוון שהיאקשות האלו והראקשות האלה וכל הרוחות הללו נמצאות בתרבות ההודית הכללית, לא רק בזו הבודהיסטית. עכשיו תוכלו להציע שבבודהיזם המערבי נוכל לערוך מנחות לגמדוני האֶלְף (אֵלְפִים), לגובּלינים, להוביטים ולכל יתר היצורים שניתן למצוא בספר של טולקין מכיוון שהם המקבילות של התרבות שלנו. אם היינו עושים זאת, זה היה ממשיך את העקרון של מה שניתן למצוא בבודהיזם? למעשה, ישנם אפילו מתרגמים ומתרגמות מהמערב שיתרגמו דאקיניות כ"מלאכים" ו"פיות". אז האם נחוץ לנו שיהיו גם מלאכים ופיות בבודהיזם שלנו?

עלינו לחשוב: האם ישנה משמעות עמוקה יותר לכל זה? האם אנחנו באמת מדברים פה על כוחות מזיקים? אני חושב שבמערב נוח לנו יותר עם המילה "כוחות" מאשר "רוחות". זו הופכת להיות שאלה קשה מכיוון שאז מתחילים לדבר על "רֶשַׁע". האם ישנו רֶשַׁע בעולם ועלינו להילחם ברֶשַׁע הזה? אז זה מגיע לכל הסוגייה של השטן ודברים מן הסוג הזה. האם באמת נרצה שהבודהיזם ילך לכיוון הזה? האם זה מה שיתאים לחברה שלנו, לתרבות שלנו?  זו שאלה קשה. רובנו בטח ירגישו יותר בנוח בלי זה. אם הבודהיזם היה מגיע לאירופה של ימי הביניים, מן הסתם היו לו את כל הדברים האלה כאמצעים להבריח את השטן, הלא כן?

דבר אחר שהוא מאוד טיבטי שמן הסתם נוכל לשים תחת הקטגוריה הזאת של דברים ספציפיים של שטחיות תרבותית שאם הם מוצאים חן זה בסדר, ואם לא אוהבים אותם, אפשר גם בלעדיהם, יהיו טורמות. אלו הם חרוטים (קונוסים) עשויים מקמח שעורה מעורבב עם חמאה המקושטים בעיצובים שנעשים מחמאה מפוסלת. המורה האישי שלי, סרקונג רינפוצ'ה, נהג לומר שאפשר פשוט שתהיה לך קופסת עוגיות במקום- לא חייבים  את כל מנחות הטורמה מרובות הפרטים הללו. 

מאפיינים כלליים של התרבות ההודית

בואו נפנה כעת למאפיינים הכללים של התרבות ההודית כמו קארמה, לידה חוזרת, שחרור, והארה. האם אפשרי הדבר שיהיה לנו בודהיזם בלעדיהם? אני חושב שזה כבר יהיה יותר מדי. מה יישאר? מדיטציה היא משהו שנמצא בכל התרבות ההודית. האם נזרוק אותה החוצה רק בגלל שהיא הודית מבחינה תרבותית? דברים כמו התנוחה שבה נסתייע בזמן מדיטציה עשויים להשתנות מתרבות לתרבות, אך השיטה עצמה היא משהו שמן הסתם הוא חלק בלתי נפרד מהדרך. 

התורות הבודהיסטיות הטיבטיות של ה לאם רים, הדרך המדורגת, מתווֹת באופן מובהק את הגבול בין מה שהוא תרגול דהרמה לבין מה שהוא לא. מה שקובע את הגבול הוא האם המטרה שלך היא לשפר את החיים העתידיים שלך ומעבר להם או לא. אם התרגול שלך מכוון אך ורק לשיפור החיים הנוכחיים, זו אינה דהרמה. זה דבר מאוד ברור בתורות. לאחר מכן ישנן שלוש רמות טווח של יעד או מוטיבציה לפי הלאם רים: השגת לידות עתיד חוזרות טובות יותר, השגת שחרור מלידות חוזרות, והגעה להארה כך שתהיה לך אפשרות לעזור לכל היתר להשתחרר מלידות חוזרות. האם אפשר להסתדר בלי הרעיון של לידה חוזרת בבודהיזם? אני אטען שלא. אך בנוגע להשגת חיי עתיד ולידה חוזרת טובים יותר, זה בהחלט לא מיוחד לבודהיזם, ובטח שלא למערכות הידע ההודיות. לדתות המקרא גם יש את זה בצורה מותאמת עם החתירה להגיע לגן עדן לאחר החיים הארציים הללו. זוהי לידה חוזרת, הלא כן, וטובה יותר בצורה הזאת! על כל פנים, מאחר ושיפור לידות חוזרות עתידיות בלבד הוא לא מטרה אולטימטיבית בבודהיזם, ורק מאפשר לנו את הנסיבות התומכות ביותר להמשיך בדרך, ניתן לכלול זאת בנקל בבודהיזם.  

עם יוצא מן הכלל אחד, כל המערכות הפילוסופיות ההודיות טוענות לאינסוף לידות חוזרות ללא ראשית שהבנה מוטעית של המציאות וקארמה מניעות אותן. כולן גם חותרות לשחרור מאינסוף לידות חוזרות באמצעות הבנה נכונה. כך שזה ברור שרק לשאוף לשחרור מלידה חוזרת ומקארמה דרך הבנת המציאות, בפני עצמו, גם זה לא דבר שהבודהיזם מתייחד בו. אבל, בהתייחסו למערכות הידע ההודיות האחרות הללו, בודהה הכריז שהשחרור כפי שהופיע בטענה שלהן לא היה שחרור ממשי, מכיוון שהבנתן את המציאות לא הייתה נכונה. הוא המשיך והסביר ששחרור בא מן ההבנה שסוגי הנשמה, אטמן, שעליהם הן נשענו לא תואמים לשום דבר מציאותי. ההבנה הבלתי-מושגית הזו של היעדר מוחלט או של ריקות הקיום הבלתי אפשרי של הנשמות הללו היא הדבר שמביא שחרור מלידות חוזרות ללא ראשית תחת כוחן של תפיסה מוטעית וקארמה. מן הסתם, האחרים אומרים את אותו הדבר על בודהיזם: מה שבודהה לימד היה לא נכון ורק מערכת הידע שלהם היא נכונה. מאסטרים בודהיסטיים מאוחרים יותר הציגו את העמדה של בודהה באמצעות הנמקה לוגית בקרבות-שיח (דיבייטים) שבהם לקחו חלק מאסטרים אחרים ושכנעו מאוד בטיעונים שלהם. 

כל הסוגייה הזאת של לידה חוזרת הינה גורם מכריע להפיכת הלימוד על קארמה להגיוני. מכיוון שהתוצאות של ההתנהגות שלנו לא בהכרח מבשילות במהלך החיים הנוכחיים. למעשה, רובן לא. זה הופך לנקודה מאוד לא פשוטה. "מדוע שאלך אחר הנחיות המוסר של הבודהה? ביכולתי לרמות ולהימלט מזה". יש להבין לידות חוזרות על מנת להתמודד באופן אמיתי עם קארמה ולהשיג שחרור ממנה, וכדי להגיע להבנה הזאת, יש להבין את כל העקרונות ההתנהגותיים של סיבה ותוצאה.  

אני עורך הבחנה בין "דהרמה של ממש" ו"דהרמה לייט" כמו "קוקה קולה שהיא הדבר האמיתי" ו"קוקה קולה לייט". גרסת ה"לייט" היא הגרסה נטולת הלידות החוזרות: רק להיטיב ולהתייחס בנועם לזולת כדי לשפר את האיכות של החיים הנוכחיים. בהקשר הזה, תהיה לך אפשרות ללכת אחר כל תורות הבודהה הנוגעות לשיטות להתגברות על רגשות מפריעים מבלי לצקת פנימה לידות חוזרות ושחרור מלידות חוזרות. אך זה אינו "הדבר האמיתי". השאלה הופכת להיות, "אם נצמצם את הבודהיזם לצורה נוספת של פסיכולוגיה, האם זה עדיין יישאר בודהיזם?" אז שוב, אם תקרא/י לזה :"דהרמה לייט" ואם זה מה שמתאים לך, מכיוון שלמעשה זה לגמרי מסייע, אז בסדר גמור, אין בעיה. רק לא לבלבל את זה עם דהרמה של ממש, שמגיעה עם קארמה, לידות חוזרות, שחרור והארה, כאשר כל אלו הם מרכיבים מהתרבות ההודית.  אך יש להכיר בכך שמשמעת עצמית מוסרית הופכת לקצת מסובכת מדי כשהולכים אחרי דהרמה לייט, מכיוון שבמקרים רבים לא תהיה לך אפשרות לחוות את התוצאות של ההתנהגות ההרסנית שלך בחיים האלו. למשל, ישנם פושעים שמצליחים להתחמק מעונש על הפשע שלהם ולא נתפסים לעולם. 

עולה שאלה מאוד מעניינת. במקום לעבוד על מנת לשפר את החיים העתידיים שלנו עצמנו, האם נוכל לחילופין לחשוב מעבר לחיים הנוכחיים במונחים של ההשפעה של ההתנהגות שלנו על הדורות הבאים? האם זה יהיה בסדר להוסיף זאת לבודהיזם כחלופה לחיים העתידיים? האם זה אכן יתאים באופן נינוח יותר לדרך המחשבה המערבית, לפחות לדרך המחשבה החילונית המערבית שלנו. אני לא חושב שתוספת כזאת תהווה סתירה לדבר מה בבודהיזם, בדיוק כפי שהתוספת הסינית למסירות וכבוד להורים לא סותרת עקרון בודהיסטי כלשהו. אך האם זו יכולה להיות חלופה ללידות חוזרות, או רק מהווה משהו בנוסף?

אחד מהעקרונות המרכזיים של קארמה שבודהה לימד ביחס לקארמה הוא שהדבר היחיד הוודאי בנוגע להתנהגות שלנו הוא שאנו נחווה את התוצאה שלה. אין וודאות ביחס למה תהיה ההשפעה של ההתנהגות על כל האחרות והאחרים וזה כולל את הדורות הבאים. ייתכן ונגיש למישהו או מישהי ארוחה נפלאה וטעימה והם ייחנקו ממנה. אפילו אם נכלול כחלק מהבודהיזם המערבי את העקרון המנחה של לנסות להימנע מלפגוע בדורות הבאים, אני חושב שעדיין עלינו לכבד את העקרון הבודהיסטי הכללי הזה שהדבר היחיד שוודאי הוא שאנו עצמנו נחווה את ההשפעה של ההתנהגות שלנו. 

בודהה לא כיוון את התורות שלו עבור קהל הודי בלבד. המסר שלו היה אוניברסלי, אך הוא כלל את המרכיבים מן התרבות ההודית של קארמה, לידות חוזרות ושחרור מלידות חוזרות. על כן עלינו לשקול ברצינות מה היא באמת המטרה של הדרך הבודהיסטית? האם היא לשפר דברים בחיים הנוכחיים בלבד? זו המטרה של דהרמה- לייט. או שקצת יותר טוב לשפר את העולם עבור הדורות הבאים, כמו סוגיות סביבתיות, סוגיות הקשורות להתחממות הגלובלית, וכד'? אפילו אם נוסיף דהרמה לייט לתיאור המערבי שלנו של בודהיזם, אני חושב שעדיין עלינו להכיר בכך שהבודהה ייעד את המטרות של דהרמה של ממש ללידות חוזרות טובות יותר, שחרור והארה עבור כולם וכולן, כולל אנו עצמנו שכרגע מתגלמים בלידה חוזרת כבני ובנות אדם במערב. זה המצב למרות העובדה שמערכות ידע הודיות אחרות גם הו מדברות על המטרות הללו, על אף שההבנה שלהן בנוגע לאיך להגשים אותן היא שונה. 

האם יש אי אילו תכונות מאפיינות של הבודהיזם שאינן כלולות בשאר מערכות הידע ושיש לכלול אותן בלי קשר לתרבות? למעשה ישנן. הן נקראות "ארבעת סימני ההיכר" או "ארבעת סימני החותם" של הדהרמה. המונח המלא עבורן הוא- "ארבע הנקודות החותם לצורך תיוג השקפה כמבוססת על מלים מאירות עיניים". אם מערכת של תורות מכילה את ארבע הנקודות הללו, זה מבטיח שמקורן הוא מה שהבודהה לימד. אז, מהו הדבר המסמן לימוד כייחודי לבודהיזם? אלו לא אהבה וחמלה שמייחדות את זה כבודהיסטי, גם לא מדיטציה, קהילה נזירית, או מערכת כללי מוסר המונעים גרימת נזק. כל אלו מסתכמים לכדי תפיסת המציאות שהופכת את הלימוד למיוחד לבודהיזם. אבל זה לא אומר שנוכל להיפטר מכל המאפיינים האחרים הללו ולהסתפק בהשקפה בלבד. כך שיש לנו את ארבע הנקודות הללו. 

כל התופעות המותנות הן ארעיות

סימן החותם הראשון הוא שכל התופעות המותנות, או התופעות המושפעות, הן ארעיות, במלים אחרות לא קבועות. זה אומר שכל הדברים המושפעים מסיבות ותנאים ימשיכו להשתנות ללא הרף. רובם, אך לא כולם, יגיעו אל סיומם. חלקם יימשכו לתמיד, כמו הרצף המנטלי שלנו, ולחלקם אפילו אין התחלה, כמו הלידות החוזרות; אך היעדר קביעות כאן פירושה שכולם משתנים מרגע לרגע מאחר ודברים שונים משפיעים עליהם. 

העקרון של הארעיות אינו ייחודי לבודהיזם, למרות העובדה שרוב בני ובנות האדם אפילו לא מבינים שהכול משתנה. הם מרגישים שדברים הם קבועים, שהם עומדים להימשך לתמיד ולעולם לא ישתנו. הם מיישמים זאת אפילו על עצמם. אך כשבודהה לימד זאת, הוא הדגיש שארעיות חלה גם על העצמי. עלינו להכיר בכך שאנו מושפעים ומושפעות מסיבות ותנאים ומכאן נובעת ההשתנות שלנו מרגע לרגע. יתר מערכות הידע ההודיות מלמדות שהעצמי, אטמן, הוא יציב וקבוע. הוא לא מושפע מכלום. "הגוף שלי מושפע מסיבות ותנאים ועל כן הוא משתנה, אך לא אני. אני עשוי לחוות הרבה דברים שונים בחיים, אך זה לא משנה אותי". מאחר ובודהה החיל את הטענה שלו על כל התופעות המשפיעות ובכלל זה על העצמי, במובן הזה הסממן הזה של תורותיו הוא מיוחד. 

כמה תופעות מושפעות, כמו הגוף, לא רק שמשתנות מרגע לרגע, אלא אף מתנוונות מרגע לרגע ובסופו של דבר מגיעות אל סופן. בודהה לימד שעל אף שהעצמי מושפע מסיבות ותנאים ועל כן אף הוא משתנה מרגע לרגע, הוא לא מתנוון עם הזמן. כמו הרצף המנטלי שגם הוא תופעה מושפעת שאינה קבועה, לכל עצמי אין התחלה ואין סוף. הוא משתנה תמידית. ניתן לערוך תהליך חקר עמוק למדי בנוגע לנקודה הזאת.

כל התופעות הבלתי צלולות הן בעייתיות

הסממן השני הוא שכל התופעות הבלתי צלולות הן בעייתיות; הן כולן כרוכות בסבל. "בלתי צלולות" פירושן שהן מופיעות בתלות ברגשות מפריעים וקארמה, אשר מביאים אותנו בחזרה ללידות חוזרות. בודהה הסביר את הנקודה הזאת במלואה בלימוד שלו על תריסר החוליות של התהוות מותנית. הוא לימד שכל ההתנסויות שלנו, כל מה שקורה לנו, מופיע בתלות בתפיסה המוטעית שלנו, במיוחד בהיעדר המודעות שלנו בנוגע לאופן שבו אנחנו ואחרים קיימים. היעדר המודעות הזה מוביל לרגשות מפריעים, המניעים התנהגות קארמית כפייתית, שהיא הסיבה להתנסות שלנו בלידות חוזרות הנשנות בצורה בלתי נשלטת, סמסרה, והיעדר אושר ואושר רגיל, בלתי מספק הנחווה בכל תקופת חיים. ההסבר הזה על אודות המכניזם של איך לידות חוזרות סמסריות פועלות הוא ייחודי לבודהיזם, ובודהה לימד שכל זה בעייתי, כל זה הוא סבל. 

כל התופעות הן משוללות וחסרות "עצמי" בלתי אפשרי. 

הסממן השלישי הוא שכל התופעות הן משוללות וחסרות "עצמי" בלתי אפשרי או נשמה בלתי אפשרית. קיומו של סוג הנשמה או אטמן שמערכות ידע הודיות אחרות לימדו, הוא בלתי אפשרי. כאן מועברות לנו כל התורות הבודהיסטיות על ריקות, בין אם נדבר במונחים של ריקות של העצמי או האדם, האישיות, או הריקות של כל התופעות. אמנם הופיעו מערכות ידע בודהיסטיות שונות, המעניקות רמות הבנה שונות בנוגע ללימוד של הבודהה על הדרך הבלתי אפשרית של קיום, אך הטענה אודות ריקות היא חיונית באופן מוחלט להשקפה הבודהיסטית. 

ריקות פירושה היעדר מוחלט של דרכי קיום בלתי אפשריות. נדמה כי דברים מתקיימים בדרכים בלתי אפשריות, אך אופן הקיום הזה לא תואם לשום דבר שהוא אמיתי. דרכי הקיום הללו הן בלתי אפשריות. כמה מערכות ידע הודיות אחרות טוענות שהכול הוא אשליה ושיש להבחין בכך שהכול הוא אשליה על מנת לזכות בשחרור. אך מה שהן טוענות שהוא המציאות, בודהה  לימד שגם הוא אשליה- למשל שהעצמי, כשהוא משוחרר, מתקיים באופן שאינו תלוי בשום דבר אחר או מתקיים כאחד עם הקיום או אחד עם ברהמה. 

נירוונה כשלווה נצחית

הסממן הרביעי הוא שנירוונה, בהתייחס לשחרור מלידות חוזרות סמסריות, היא השכנת שלוווה תודעתית נצחית. הנקודה הזאת מתייחסת באופן בסיסי לאמת הנאצלים והנאצלות השלישית, שנירוונה, המושגת דרך הבנה של שלושת הסממנים הראשונים, היא היפסקות אמיתית לתמיד של כל הסיבות לסבל- היעדר מודעות, הרגשות המפריעים, קארמה, והסבל עצמו, כמו גם של לידות חוזרות ונשנות באופן בלתי נשלט. נירוונה כזאת, או שחרור, הוא עניין בונה ומביא אושר. משתמע מכך ששחרור הוא אפשרי.

נוכל לראות שארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות הן דרך נוספת של הצגת ארבעת סימני החותם או סממני ההיכר הללו של הדהרמה. למרות שנוכל לחשוב על ארבע הנקודות הללו במונחים של החיים הנוכחיים בלבד, האם זה באמת בודהיזם? שכל הדברים שמושפעים מסיבות ותנאים משתנים, שכל מה שבא מבלבול ייצור אצלך בעיות, שאין "עצמי" מוצק, ואם אוכל להשתחרר מכל הבעיות שלי זה יכול להיות נהדר. זה יהיה, לדעתי, הגרסה של דהרמה- לייט. זה לא באמת נכנס מספיק עמוק במונחים של סיבה ותוצאה ומה שבאמת נרצה להיפטר ממנו. 

יש בעיה עם לשים את כל זה בהקשר של החיים הנוכחיים בלבד- כל הסוגייה של סיבה ותוצאה. אם נחשוב רק במונחים של החיים הנוכחיים, אז במונחים של סיבה ותוצאה, מה נחשיב כרגע הראשון של התודעה ו"עצמי"? האם הם הופיעו בלי סיבה או מסיבה לא רלבנטית, כמו הזרע והביצית של ההורים שאיכשהו השתנה לתודעה ול"עצמי"? ברגע המוות, האם התודעה והעצמי, המייצרים השפעות על כל החיים שלנו, מפסיקים לייצר השפעות נוספות כלשהן? ישנם קשיים לוגיים רציניים הנוגעים לתודעה ולעצמי במונחים של עקרונות הסיבתיות אם לא נצא מנקודת הנחה של לידות חוזרות מזמן ללא ראשית, תודעה שאין לה התחלה ואין לה סוף, ו"עצמי" שלא התחיל אי פעם ולא ייפסק אף פעם. אבל כאן אנו לא מדברים ומדברות על "עצמי" בלתי אפשרי ללא התחלה וללא סוף, אלא על "עצמי" קונבנציונלי שאכן כן קיים ומתפקד. 

לבודהיזם יש כמה תכונות המאפיינות אותו: ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, ארבעת סימני החותם, ולקיחת מקלט בבודהה, בדהרמה, ובסנגהה באופן בו בודהה הגדיר אותם. כך שלבודהיזם יש תכונות מגדירות. האם הקיום של הבודהיזם נוצר באמצעות כוחן הבלעדי של התכונות הללו, באופן בלתי תלוי בשום דבר אחר? לא, אין לך אפשרות לומר זאת. זה בלתי אפשרי, לפי התורות על ריקות. הקיום של הדהרמה הבודהיסטית יכול להתבסס רק בתוך הקשר. 

חלק מההקשרים הם אוניברסליים, נטולי מובחנות תרבותית. לדוגמא, המרכיבים התרבותיים ההודיים הכלליים של קארמה, לידות חוזרות, ושחרור מהווים הקשר אוניברסלי הנדרש כדי לבסס דהרמה של ממש, ולא רק בגלל שהקהל שבודהה לימד היה הודי. נקודות אחרות כמו אהבה, חמלה, אורך רוח, ריכוז וכך הלאה מהווים מרכיבים חיוניים של ההקשר האוניברסלי שאינם רק הודיים. 

ואז יש עוד רמה של הֶקְשֵׁרִים שהיא יותר מובחנת מבחינה תרבותית. הם עשויים לכלול עקרון משותף כללי מאחוריהם, אך הצורות שבהן הם באים לידי ביטוי משתנות מתרבות לתרבות. למשל, הדרכים לערוך מנחות ולהפגין כבוד עשויות להגיע במגוון צורות. האופנים שבהם הקהילה הנזירית תומכת בעצמה יכולים להתממש בדרכים מגוונות. סוג הגלימה של הנזירים והנזירות שדרכו ניתן יהיה להבחין ביניהם לבין אנשים מן השורה ולא יביא להיאחזות יכול להיות תלוי תרבות ובוודאי שהשפה תהיה תלוית תרבות. 

הוד קדושתו הדלאי לאמה אמר שניתן יהיה לשמוט מהבודהיזם דברים כמו הר מרו וארבע היבשות, אם יופרכו על ידי המדע ויהוו סתירה לתפיסה תקפה. כך שכשהיקום מוגש על ידך כמנחה בתרגול הבודהיסטי, זה יכול להיות בצורת מערכת השמש או כדור הארץ. הנקודה היא שיש להציע את הכול. מנחת היקום מוגשת על ידך והחשיבה המתלווה היא על עוד יצורים חוץ מבני ובנות אדם בלבד, עם אלו שיש להם יותר סבל ואלו שיש להם פחות סבל. בתיאוריית התפיסה הבודהיסטית הנוגעת לאופן שבו פועלת התודעה לעולם אין אזכור של המוח, אך ניתן להכניס את זה פנימה. אין סתירה. 

בקצרה, כשנשאלת השאלה, "האם נוכל להבחין בין הבודהיזם לבין ההקשר האסייתי שלו"? נראה שזו למעשה שאלה די מורכבת. עלינו לבחון זאת במונחים של מה חיוני במהותו, מה כללי, מה מגיע מתרבות כמו התרבות ההודית, ומה שטחי ועשוי להשתנות בהתאם לתרבות, מול מה שמקיים עקרון ויש לכבד אותו.