שלמות אורך הרוח (סבלנות): קשנטיפרמיטה

סוג אורך הרוח הראשון הוא לא להתכעס או להתרגז על אלה שפוגעות או פוגעים בנו. לא מדובר רק על בני ובנות אדם שמתנהגים באופן שלילי, אלא גם על אלה שנבזיים כלפינו באופן ממשי, שמתייחסים אלינו רע, ושלמעשה פוגעים בנו, גם מנטלית וגם פיזית. זה אפילו כולל את אלה שלא מודים לנו או שלא מעריכים אותנו. במיוחד כאשר נסייע לאחרות ואחרים, חשוב שלא נתכעס עליהם אם הם לא מקבלים את עצתנו או אם זה לא מצליח. יש בני ובנות אדם רבּים שקשה מאוד לעזור להם, ולכן במקום לאבד את אורך הרוח, עלינו לעמוד בכול הקשיים הכרוכים בכך.

אם אנחנו מורות או מורים, אסור לנו לאבד את אורך הרוח כלפי תלמידות ותלמידים שלנו, ולא משנה עד כמה הם איטיים או לא אינטליגנטים. עלינו כמורה, בין אם נלַמד דהרמה או משהו אחר, להיות באורך רוח ולא להיכנע לתסכול. זה כמו ללמד תינוק: עלינו להתנהל במיומנות; איננו יכולים/ות לצפות מתינוק ללמוד במהירות כמבוגר.

סוג אורך הרוח השני הוא לקבל בהבנה ולעמוד בסבל שלנו עצמנו, דבר ששנטידווה מדבר עליו הרבה. הוא אומר שאם יש לנו בעיה שניתן לפתור, אין טעם לכעוס, להתרגז או לדאוג. צריך בפשטות לעשות את מה שנדרש כדי לפתור זאת. אבל, אם אין שום דבר שניתן לעשות בעניין, אז מדוע לכעוס? זה לא עוזר. זה דומה למצב שבו קר ויש לנו ביגוד חם. למה להתלונן ולכעוס שקַר, כשביכולתנו פשוט ללבוש שכבות נוספות? אם אין לנו בגדים חמים, אז כעס או רוגז לא יעזרו לנו להתחמם.

נוכל גם לראות בסבל שאנו חוות וחווים ככזה ששורף מכשולים שליליים, ולהיות מאושרות ומאושרים מכך שקארמה שלילית מבשילה כעת, ולא בעתיד, כאשר זה יכול להיות גרוע עוד יותר. במובן מסוים, תהליך היפטרותנו מהקארמה השלילית עובר באופן קל יחסית. למשל, בואו נגיד שהרגל שלנו נתקלה בחוזקה בשולחן וזה ממש כואב - טוב, זה נהדר, כי לא שברנו את הרגל! חשיבה כזו יכולה לעזור לנו לא להתכעס. אחרי הכול, לקפוץ מעלה ומטה ולעשות סצנה גדולה כשרגלנו כואבת לא יעזור ולו במעט. גם אם אמנו תבוא ותנשק את מקום המכה, זה לא ישפר את הכול!

נקודה נוספת באה לידי ביטוי כאשר אנו מנסות ומנסים לעשות עבודה חיובית ובונה מאוד, כמו להתחיל ריטריט ארוך, לצאת למסע כדי לסייע לזולת, או לעבוד על מיזם דהרמי כלשהו. אם יש המון מכשולים וקשיים בהתחלה, אז זה בעצם נהדר. זה כאילו שכּוֹל המכשולים נשרפים ומתכלים וכך העבודה שלקחנו על עצמינו יכולה להתנהל כהלכה. עלינו לשמוח שהמכשולים נשרפים כעת, במקום שיהפכו לבעיה גדולה יותר בהמשך. 

שנטידווה אמר כי לסבל ולבעיות יש גם מעלות. זה לא שעלינו לצאת ולחפש באופן פעיל בעיות כדי לענות את עצמנו, אך כאשר נחווה סבל, ישנן מעלות שונות שנוכל להעריך. סבל מקטין את יהירותנו והופך אותנו לענווים וענוות יותר. זה גם מאפשר לנו לפתח חמלה כלפי אחרות ואחרים הסובלים מסוגים דומים של בעיות. זה דומה למצב שבו נחלה במחלה מסוימת, ותהיה לנו באופן טבעי הערכה וחמלה כלפי אחרות ואחרים שסובלים ממנה כמונו. כשנזדקן, נוכל סוף סוף להבין באמת את כאב הזקנה. בדרך כלל אין בנו חמלה לאנשים זקנים כשאנחנו בני או בנות 16, כי בקושי יש לנו את היכולת להבין איך זה להיות בני 70. אך כשנזדקן ונחווה את כול הנילווה, תהיה בנו מידה רבה של חמלה והבנה כלפי אנשים בגיל זקנה.

כמו כן, אם יש לנו הבנה מסוימת לגבי הסיבה והתוצאה ההתנהגותית - קארמה - אז כשנחווה סבל זה יזכיר לנו להימנע מהתנהגות הרסנית. מדוע? פשוט משום שפעולה שלילית היא הסיבה לסבל. זה יעודד אותנו לעסוק ביתר שאת בפעולות מועילות ובונות, שהן הגורם לאושר.

הסוג השלישי של אורך הרוח הוא עמידה בקשיים הכרוכים בלימוד ובתרגול הדהרמה. נדרשת כמות אדירה של עבודה ומאמץ כדי להגיע להארה, ועלינו להיות מציאותיים/ות לגבי זה כדי לא להתייאש: עלינו לסגל אורך רוח כלפי עצמנו. 

חשוב להבין ולקבל את טיבעה של הסמסרה של עליות ומורדות, לא רק מבחינת התגלמויות מחדש גבוהות ונמוכות יותר, אלא באופן כללי, כל הזמן. לפעמים מתחשק לנו לתרגל, ולפעמים לא. לפעמים התרגול שלנו ילך טוב, ולפעמים לא. לְמה עוד נוכל לצפות? אחרי הכול זו סמסרה. זה לא ילך וישתפר מידי יום ביומו, אז עלינו לגלות אורך רוח ולא להרים ידיים כשיום אחד אינו מתקדם כמתוכנן. אולי חשבנו שכבר התמודדנו בהצלחה עם הכעס ושלעולם לא נתכעס יותר, אבל לפתע קורה משהו שגורם לנו לאבדן עשתונות. ובכן, זה קורה. אין לנו היפטרות מוחלטת מהכעס עד שנשתחרר כמו הארהט. אז, אורך רוח הוא המפתח.

שנטידווה מציין מספר דרכים לפיתוח אורך רוח בספרו "המדריך לאורח חיי הבודהיסטווה". בואו נביט בכמה דוגמאות:

אם היד שלנו תיכווה באש או על הכיריים, לא נוכל לכעוס על האש על היותה חמה. זהו טבע האש. באופן דומה, לְמה נוכל לצפות מהסמסרה? כמובן שיהיו בני ובנות אדם שיאכזבו אותנו, שיפגעו בנו, והדברים יהיו קשים. בבקשנו ממישהו או מישהי לעשות משהו עבורנו, עלינו לצפות שיעשו זאת בצורה לא נכונה. אם הם לא יעשו זאת בצורה מספקת מבחינתנו, מי אשם בכך? זו אשמתנו שהתעצלנו לעשות זאת בעצמנו וביקשנו מהם/ן. אם עלינו לכעוס על מישהו, עלינו לכעוס על העצלות שלנו!

"לְמה נוכל לצפות מהסמסרה" הוא ביטוי שמועיל לזכור לגבי כול סוגי אורך הרוח שעלינו לפתח. האם יש לנו מחשבה שהחיים יהיו קלים ושהכול יתנהל כהלכה תמיד ולעולם? טיבעו של כול רגע בחיינו הוא סמסרה – ופירוש הדבר שזו מחזוריות בלתי נשלטת של סבל ובעיות שחוזרים ונשנים. אז כשדברים לא מסתדרים בהתאם לרצוננו, או כשבני ובנות אדם פוגעים בנו או מאכזבים אותנו, אין לנו מה להתפלא. לְמה עוד נוכל לצפות? זו בדיוק הסיבה שבגללה ברצוננו להיחלץ ממצב זה.

זה כמו להתלונן שהחורף כל כך קר וחשוך. ובכן, איזו ציפייה יש לנו מהחורף - שיהיה מקסים וחם ושנוכל להשתזף ?! בדיוק כפי שטבע האש הוא חם, ושנשרוף את היד שלנו אם נדחוף אותה לתוך הלהבות, כך יהיה החורף חשוך וקר. אין טעם להתכעס.

שיטה נוספת שמציע שנטידווה היא לראות את בני ובנות האדם האחרים כאילו שאחז בהם טירוף או כאילו שהיו תינוקות. אם אדם שלוקה בשיגעון או שכרות צועק עלינו, יהיה זה משוגע מבחינתנו לצעוק בחזרה, לא? אם בן או בת השנתיים שלנו יצרחו, "אני שונא אותך!" כשנכבה את הטלוויזיה ונשלח אותם/ן למיטה, האם ניקח את זה ברצינות ונתרגז מכך שהתינוקות שלנו שונאים אותנו? לא, משום שמדובר בתינוקות. אם נוכל לראות בני ובנות אדם אחרים, שמתנהגים בצורה נוראית, כאילו שהיו תינוקות או אדם שאחז בו טירוף, זה באמת יסייע לנו לא לכעוס עליהם.

בנוסף, אם מישהו או מישהי מערימים עלינו קשיים גדולים, זה מאוד מועיל לראות אותם/ן כמורה שלנו. לכולנו יש את האחד או האחת המעצבנים במיוחד שנדמה שלעולם לא נוכל להימנע מהם/ן, נכון? ובכן, כשנהיה בחברתם/ן עלינו לחשוב, "האדם הזה הוא המורה שלי לאורך רוח." למעשה, אם אנשים לא היו מעצבנים אותנו או מקשים עלינו, לעולם לא היה ביכולתנו ללמוד מהו אורך רוח. לעולם לא היה עומד בפנינו האתגר הזה, וכך נוכל להבין שזה נדיב מאד מצד בני ובנות האדם הללו לספק לנו הזדמנויות מהסוג הזה. ה"ק הדלאי לאמה אומר תמיד שהמנהיגים הסינים הם מוריו, וכי מאו צה טונג היה המורה הגדול ביותר שלו לאורך רוח.

בכל יום ויום שבו אנחנו תקועות ותקועים בסמסרה, נפגוש בבעיות ובתסכול. לפעמים הדברים ילכו בדיוק כפי שנרצה, ולפעמים יראה כאילו שהחיים יוצאים משליטה. לכל מה שאנחנו עושות ועושים יש את הסיכוי להשתבש, לכל חבר או חברה שנכיר יש פוטנציאל להפוך לאויב/ת. לא משנה כמה עזרנו לחבר/ה הכי טוב/ה שלנו, הם/ן יוכלו בסופו של דבר לומר עלינו דברים נוראים מאחורי גבנו.

במצבים אלה, נראה טבעי שיעלה בנו כעס, מה שמניע אותנו להאמין שעם השמדת אויבנו, סוף סוף נזכה בשלווה התודעתית שאנו מייחלות ומייחלים לה. למרבה הצער, גם אם נשמיד את האויב שלנו היום, מחר ומחרתיים, יצוצו חדשים. שנטידווה ממליץ לנו פשוט לכסות את כפות רגלינו בעור, במקום לנסות לכסות בעור את כל כדור הארץ. במילים אחרות, אין טעם לנסות להתגבר על כול האויבים החיצוניים שלנו, כאשר כול מה שעלינו לעשות זה להשמיד את האויב הפנימי שלנו - הכעס. העור כאן מבחינתנו מתייחס לאורך הרוח, השער המוביל אותנו לשאת את הקשיים שמערימות ומערימים עלינו אחרים, ושנפגוש בדרכנו לשחרור.