שאלה: מוצא חן בעיניי מאד הרעיון של הגישה הזו של "שום דבר מיוחד". מה שאני תוהה לגביו זה מה קורה במפגש עם שאר העולם כשיש לך גישה כזו. לדוגמה, נניח שאעבוד על פרויקט עם עוד אנשים וכשמשהו ישתבש תהיה לי את הגישה ש"בסדר, זה שום דבר מיוחד! זה קורה." החשש שלי הוא שהאחרות והאחרים יחשבו שההתייחסות שלי לא רצינית מספיק.
ד"ר ברזין: שלא תהיה לך אי הבנה בנוגע לגישה של שום דבר מיוחד. זו אינה גישה של לא לעשות כלום. זו גם לא הגישה האדישה של היעדר אכפתיות: "מה שלא יהיה". הגישה של "שום דבר מיוחד" משמעה שלא נתרגש יתר על המידה ממצבים שבהם נחוש אושר או אומללות ולא נעשה עניין גדול מאף אחד מהם. נתמודד עם כול מעשינו בצורה מאוד רציונלית ורגועה. פשוט נעשה את כול מה שנדרש מבלי שניתן לזה להסעיר את רוחנו.
מה אם אחרות ואחרים יהיו נסערים?
במידה ואחרות ואחרים יהיו נסערים, השלווה שלך תוכל לסייע ולהרגיע אותם. אֵתן דוגמה קלאסית: נניח שנכתוב מסמך במחשב ונלחץ על המקש הלא נכון והוא יימחק. זה קורה. זה לא יועיל אם נתעצבן. אם אין לנו פונקציה שיכולה לבטל את הפעולה ואין לנו דרך לתקן זאת, המסמך יעלם. לבכות בגלל זה, לא יחזיר את המסמך, להתעצבן מזה ולחוש אומללות לא יועיל בכלל. זה יהפוך להיות גורם מעכב. אז פשוט נֹאמר "בסדר" ונכתוב מחדש את המסמך. אם יש לנו מיומנות מספיק טובה כדי לזכור את מה שנכתב, נוכל לשחזר זאת ואולי בפעם השנייה זה יהיה אפילו טוב יותר. פשוט נתמודד עם זה ונמַנע מלעשות דרמה גדולה מכול העניין. אם אנחנו חלק מצוות והמסמך נועד לצוות, השלווה שלנו תסייע להרגיע גם את הצוות.
האם מדובר על להרגיש אושר או אומללות עקב מקרה מסוים או באופן כללי?
אני מדבר על התמודדות עם עצמנו. בין אם נחוש אומללות ובין אם אושר פשוט נמשיך קדימה עם חיינו ולא נעשה מזה עניין גדול. מה בנוגע לכך שמישהי או מישהו אחרים מרגישים מאושרים, אומללים או נסערים? התינוק בוכה, למשל. איזו ציפייה יש לנו? הרי זה תינוק. לא נתרגז "אוי לא, התינוק בוכה!" לא נעשה מזה עניין גדול ופשוט נטפל בתינוק. למה התינוק בוכה? נעשה את כול מה שצריך לעשות. ככה זה.
שנטידווה אומר זאת בצורה יפה מאוד. הוא אומר ש"לבני ובנות אדם יש נטיות ילדותיות". לכן, הם מתרגזים. זה בדומה לתינוק שבוכה. איזו ציפייה יש לנו? לא נעשה מזה עניין גדול, אלא ננסה להרגיע את התינוק וננסה ליישר קו באופן מציאותי יותר עם הדברים שקורים.
להגיב באופן נסער משמעו לנפח את קיומו של משהו, להפוך אותו לעניין גדול. זה כול העניין בריקות. אין עניינים גדולים. עניינים גדולים אינם תואמים את המציאות. דברים קורים, זה הכול. עלינו פשוט להתמודד איתם. האם יש לנו רגשות? בוודאי שכן, רגשות חיוביים כמו אהבה, חמלה ואורך רוח הם נהדרים. אבל אין צורך שנפעל מתוך הרגשות השליליים כמו כעס, היעדר אורך רוח וחוסר סובלנות, מכיוון שאֵלֶה אינם מיטיבים כלל וכלל.
נראה לי שאם נרצה לקחת את הדברים הללו צעד אחד קדימה אז זה יהיה כמו מַשהו שלקוח מהלוג'ונג, התורות לאימון התודעה. נוכל למעשה ללמוד מהבעיות שלנו על ידי כך שנסתייע בהן כקרש קפיצה לתובנה מעמיקה יותר.
זה נכון.
האם לדעתך שיטת אימון התודעה הזו היא לא מציאותית? האם אתה חושב שזה יותר מציאותי עבור בני ובנות אדם להסתייע בשיטה של שום דבר מיוחד, לא עניין גדול?
יש לנו את שיטות הלוג'ונג של אימון התודעה כדי לנסות לשנות את הגישות שלנו. לדוגמה, ביכולתנו לראות נסיבות שליליות כנסיבות חיוביות. אלה הן שיטות נהדרות, אבל אני חושב שעלינו להפסיק לנפח את הרגשות שלנו ולראות מהו המצב בפועל, לפני שנוכל לשנות אותו. קשה מאוד לשנות אותו לאחר שניפחנו אותו למימדים של אסון כזה. "אוי, זה אסון! התינוק שוב לכלך את החיתול שלו." עלינו לאמץ השקפה מציאותית יותר לפני שנוכל לשנות את זה ל"הלוואי שכול מי שיש לו או לה חיתול מלוכלך יגיעו אלי. אני אחליף לכולם חיתול."
יש לנו צורך בשלבים מדורגים: קודם כול התינוק או התינוקת לכלכו את עצמם. אז מה? הם תינוקות. נחליף את החיתול. כעת, בזמן החלפת החיתול, יתכן שלא נמצא בתוכנו את המודעוּת הנעימה הזו ליצירת קשר, מכיוון שזה לא מריח טוב, ונוכל להסתייע בתרגול לוג'ונג כמו זה למשל: "בכך שאנקה את התינוק/ת, מי ייתן ויהיה ביכולתי לנקות את כול הכתמים והלכלוך של כולם/ן. בעשותי זאת הלוואי וזה יהווה סיבה לכך שאוּכל לנקות את כולם/ן." אבל, בראש ובראשונה עלינו לנתח ולפרק את הגישה שלנו למצב כאל אסון. נעשה זאת שלב אחר שלב.
אני רק חושב על להחליף את כול החיתולים האלה לכולם/ן. איזה בלאגן.
אכן, אף אחד או אחת לא ירצו להיות בודהיסטים אם נצטרך לקחת את כול הדברים הלא נעימים של העולם כולו על עצמנו, זה נכון. כעיקרון כללי, אם יש לנו אפשרות להשתמש בדוגמאות הומוריסטיות לגבי הדברים, זה עושה רושם עמוק יותר מאשר שימוש בדוגמאות משעממות. הלא כן?
אני תוהה איך נוכל, ברמה היומיומית, לשלב את מה שנאמר כאן, כאשר יש לנו חוויה לא נעימה כמו למשל במסגרת מערכת יחסים הרסנית או משהו כזה?
אם אנחנו במערכת יחסים הרסנית שמתדרדרת והולכת, לא נֹאמר "אז מה, זה סמסרה." הדבר שבו נרצה להסתייע הוא המוּדעוּת המבחינה שלנו, מה שה"ק הדלאי לאמה מכנה "האינטליגנציה האנושית המופלאה שלנו". צריכה להיות לנו המסוגלות להבחין אם המצב מיטיב או מזיק. האם זה מיטיב או לא מיטיב עבור עצמנו והאדם האחר להיות בקשר הזה? אם זה אינו מיטיב, אם זה מזיק לשני הצדדים, אז נסיים את הקשר הזה. הנקודה היא לסגל יכולת לחשוב בבהירות, ולא על בסיס הגזמה והקרנות תודעה על הדברים שקורים שפשוט אינן תואמות את המציאות. לפעמים עדיף להיפרד, בהחלט. אבל נקבל את ההחלטה על סמך חשיבה בהירה, וניתוח צלול של הדברים.
האם זה יכול להיות דבר חיובי לנסות לגלות מודעות כלפי רגשות התת-מודע שלנו ולהביע אותם בצורה כנה?
לעתים קרובות נחווים על ידנו רגשות, אם להשתמש במונח המערבי, ברמה לא מודעת. השאלה היא האם עדיף בנסיבות מסוימות שהם יהיו גלויים יותר? אני יכול לחשוב על שני מקרים שונים שיהיה עלינו לבחון, האחד הוא רגש הרסני והשני בונה. בואו נבחן כעס או אהבה, למשל. אם יש לנו עוינות לא מודעת כלפי מישהו או מישהי, אז בהחלט נרצה לגלות מודעות בנוגע לכך. להיות במודעות לכך לא אומר בהכרח להביע את העוינות שלנו כלפיהם. שוב, עלינו לנתח ולעשות הבחנה בין היבטים שונים של המתרחש.
נניח, למשל, שיש לי חברים וחברות וכאשר אני פוגש אותם, אני תמיד שואל אותם: "מה שלומך? מה קורה איתך?" עם זאת, הם אף פעם לא שואלים אותי מה שלומי או מה קורה איתי. הם אף פעם לא שואלים אותי וזה מרגיז שהם כול כך מרוכזים בעצמם והם לא חושבים לשאול אותי מה שלומי. עכשיו, יש כאן הבדל. האם יש בזה עוינות לא מודעת? יכול להיות שיש; אולם להביע זאת ולכעוס עליהם לא יועיל למצב. אם אומַר "זה ממש אנוכי מצידך! זה נורא", זה יוביל לכך שאתנהג בצורה כפייתית באופן הרסני ואצעק עליהם. זה לא ייטיב עם המצב. "למה לא שאלת מה שלומי? מה לא בסדר איתך?" דברים מסוג זה אינם מועילים בכלל. אם נשים לב לכך שיש בנו עוינות כלפי מצב כזה, אז עלינו באמת לדאוג לכך שהעויינות לא תבוא לידי ביטוי, משום שאם היא תבוא לידי ביטוי, נאבד את השליטה העצמית שלנו ונתנהג באופן הרסני.
עם זאת, כשנבחין בעוינות הזו, נוכל לנסות לתקן את המצב, מבלי לכעוס. אני בדרך כלל עושה את זה בדרך מצחיקה. אני מוצא שההומור הוא אמצעי מועיל מאוד כדי להקל על המצב. אחרי שהוא או היא יספרו לי את כול הסיפור שלהם על מה קורה איתם ומה שלומם ויתחילו לשנות נושא מבלי לשאול אותי אף פעם לגבי עצמי, אני אגיד, "ומה שלומך אלכס? אה, תודה ששאלת אותי!" זה הופך להיות קצת בדיחה והם מבינים שעליהם להגיב ולשאול אותי מה שלומי. ככה, אין עוינות.
זה מועיל לגלות מודעות לכך שיש לנו את העוינות הזו בבסיס הדברים, אם יש לנו כזו. ומה אם זה לא מפריע לי, מה אז? במקרה כזה שבו לא אכפת לי אם ישאלו אותי מה שלומי או לא, זה לא רלוונטי. האם מחובתי לספר להם מה אני עושה, איך אני? לא באמת. אם באמת ארצה לספר להם, פשוט אומר להם. זה כמו שאִם ילדיך או הנכדים והנכדות הבוגרים שלך אף פעם לא מתקשרים אליך, אז אם ברצונך לשמוע מהם, פשוט תתקשר/י אליהם בעצמך. אך יש לעשות זאת בלי עוינות ומבלי לנסות לגרום להם להרגיש אשמה על כך שלא התקשרו אליך.
מה לגבי רגש בונה? עכשיו, עלינו להתחיל לנתח את זה. אני אאלתר כאן כי לא באמת ניתחתי את זה קודם. אולי יש לנו אהבה שלא באה לידי ביטוי? מה זה אומר? לא מדובר על הרגש ההרסני של תשוקה מוסווית או סמויה ומשיכה מינית למישהו או למישהי. זה לא "אני רוצה להכניס אותך למיטה" או משהו כזה. עכשיו, עלינו לדבר על רגש חיובי באמת. למשל, יש בנו אהבה לילד או לילדה שלנו, בסדר? יש בנו אהבה כלפיהם אבל כמה פעמים אנחנו מביעים/ות את האהבה הזו? האם ברצוננו להביא זאת לידי ביטוי ברמה גלויה יותר? כן, זה יכול להועיל.
לאחר מכן, עלינו להשתמש במוּדעוּת מבחינה כי לא נרצה "לחנוק" את ילדינו מרוב אהבה. לדוגמה, אם יש לנו ילד או ילדה בגיל ההתבגרות והם נמצאים עם החברים שלהם ואנחנו נִכנס בתור אמא ונאמר "אוי, אני כל כך אוהבת אותך", ונחבק וננשק את הילד או הילדה שלנו, נביך אותם מול החברים שלהם וזה לגמרי לא מתאים. דוגמה נוספת יכולה להיות שאנחנו כול הזמן נתקשר או נשלח מסרונים למתבגר או למתבגרת שלנו כשהם מחוץ לבית. "אוי לא, זאת שוב אמא שלי, שואלת האם אני בסדר?"
עלינו להסתייע במוּדעוּת מבחינה כדי לקבוע מתי ואיך לבטא את הרגש החיובי שלנו. הדרך שבה נבטא את הרגש החיובי שלנו כלפי ילד או ילדה בני שנתיים שונה מהדרך שבה נבטא אותו כלפי בן או בת 15. זה בסדר לבטא רגשות חיוביים; אבל שוב, לא צריך להיות "דרמה קווין" ולהפוך את זה למופע דרמטי של ממש. רמות עדינות יותר של ביטוי הן בסדר.
מטבעות רגשיים
זה נכנס לנושא אחר שלדעתי הוא יכול להיות לעזר רב. חבר שלי, פסיכיאטר, הצביע על התיאוריה הזו באמצעות מונחים כלכליים. עלינו ללמוד לקבל שלבני ובנות אדם יש מטבעות שונים ושהם ישלמו באמצעות המטבעות הללו למיניהם. עלינו ללמוד לסגל יכולת לקבל את המטבע שלהם. לדוגמה, חלק מבני ובנות האדם מראים את חיבתם בצורה פיזית, על ידי חיבוק ונשיקה. אחרות ואחרים מראים את אהבתם ודאגתם על ידי טיפול בנו. הם פחות מביעים חיבה בצורה פיזית, אבל הם דואגים ומגוננים.
דוגמה קלאסית ניתן למצוא בקרב הדורות המבוגרים יותר שם בדרך כלל האב לא הביע יתר על המידה את חיבתו כלפי הילדות והילדים. אולם האב הביע את אהבתו אליהם בכך שיצא, עבד, הרוויח את כול הכסף וסיפק את כול צרכיהם. זה היה המטבע שבו שילם האב. כילדות וילדים או אפילו מאוחר יותר בבגרותנו, עלינו להכיר בכך. "אבא שלי כן אהב אותי וכן הראה את הדאגה והאכפתיות שלו. הוא אולי לא שילם במטבע שהיה עדיף עלי או שהייתי רוצה, כמו לחבק אותי או להגיד לי עד כמה הוא אוהב אותי, אבל הוא כן הפגין חיבה". אנחנו לומדים/ות לקבל מטבעות שונים. זה יהיה כמו לשלם בקרונות כאן בדנמרק ולא ביורו. כסף הוא עדיין כסף. בני ובנות אדם שונים מביעים את חיבתם בדרכים שונות.
בנוגע לסיפור שסיפרת על החברים והחברות שלך שלא שאלו מה שלומך, מה אם לא עולה בך כעס אבל יש לך היאחזות או צורך בכך שהם יגלו התחשבות בך ובהרגשתך? זה לא אומר שיש בך כעס, אין לך רצון לצעוק. פשוט עולה בך מעט עצב כתוצאה מכך, תחושה שפחות אוהבים אותך. עדיין ביכולתך לומר את הדברים, אבל אם הם לא ישַנו את גישתם או לא יְענו להצעה הקטנה והחביבה שלך, אז איך אפשר להתמודד עם העצב הזה? האם ניתן לעשות זאת באמצעות ניסיון להתגבר על ההיאחזות שיש לך כלפי הדברים האלה?
ישנם שני סוגים אפשריים של עצב במצב הזה. יש את העצב של ההוקרה העצמית: "יש בי עצב כי היא או הוא לא שמים לב אלי. אין בי כעס על כך, אבל הייתי רוצה שהם ישימו לב אלי". זה מבוסס רק על חשיבה על "אני, אני, אני". זהו סוג אחד של אומללות. עם זאת, יכול להיות בנו גם עצב על כך שהם כול כך מרוכזים בעצמם, אבל לא ניקח את זה באופן אישי בכלל. במקרה הזה, יש בנו עצב על כך שיש להם את הבעיה הזו. זה מוביל אותנו לפתח חמלה כלפיהם. אז נוכל לחשוב על דרכים לנסות לסייע להם.
אם העצב שלנו מבוסס רק על דאגה לגבי עצמנו, "יש בי עצב על כך שאנשים לא שמים לב אלי", אז עלינו באמת לעשות עבודה עצמית לגבי זה. אפילו אם אנשים אכן שמים לב אלינו, מהו רצוננו? האם ברצוננו שצלמי פפראצי יהיו סביבנו ויצלמו אותנו כול הזמן? האם יש לנו צורך בתשומת לב רבה כול כך כלפינו? כוונתי היא שכמובן, זה לא הולך לספק אותנו. אפילו אם אחרות ואחרים שמים לב אלינו בדיוק לפי רצוננו, זהו אושר רגיל והוא אינו נמשך. מצד שני, כמו בדוגמה של הורה שמגונן יתר על המידה, מישהי או מישהו יכולים להעניק יותר מידי תשומת לב ולשאול כול חמש דקות "מה שלומך? האם את/ה מרגיש/ה בסדר?" או "הכול בסדר?"
יתכן שאחשוב שהכול כשורה במערכת היחסים שלי, אולם האדם השני לא יחשוב כך. לכן כדאי לדבר על תאוריית המטבעות, "אני כזה ואת כזו (או להיפך)." כך נגלה מודעות אחד/ת כלפי השני/ה. נוכל לעשות עבודה משותפת על מה שאהוב או לא אהוב על כול אחד/ת מאיתנו וללמוד. זה טוב לדבר על זה, לתקשר לגבי זה ולגלות מודעות לדברים.
אם זו מערכת יחסים מתמשכת והאדם השני פתוח, אז נוכל לשוחח על כך. "הבעת חיבה בדרך הזו מועדפת עלי." הצד האחר יכול לומר שהוא מעדיף שהבעת החיבה תעשה בדרך אחרת. זה לגבי מערכת יחסים זוגית; אבל, זה לא עובד כול כך טוב כשמדובר במערכת יחסים של ילד/ה והורה. אם ההורה כבר נפטר וכול שנותר לנו הוא להביט אחורה על הילדות שלנו, אז זה לא נתון למשא ומתן. חשוב לבחון אם שני הצדדים המעורבים הם למעשה במעמד שווה פחות או יותר. האם ביכולתם לשנות ולהתמודד עם דרך ההתקשרות? יכול להיות שהבוס או הבוסית אף פעם אינם שואלים אף אחד או אחת מה שלומם. לא ננהל משא ומתן עם הבוס/ית על נושא מסוג זה. עם בוס/ית, עלינו לדאוג לנושאים הקשורים לעבודה כגון "באמת שנתת לי יותר מדי עבודה. זה לא מאד משמח אותי." עלינו לראות את המצב ולבחון אותו באמצעות מוּדעוּת מבחינה.
בואו נגיד שלא מימשנו רמת מודעות של ריקות ושלתחושתנו עדיין יש לנו סיבות מאוד ממשיות, שאולי הן אפילו אינן מוגזמות, לכעוס. נתעלם מכך ולא נביע את הכעס שלנו. ננסה לא לעשות מזה עניין גדול, אבל האם יש מנגנון שבאמצעותו זה יכול להפוך למשהו שעלול להיות לא בריא מבחינה פסיכולוגית?
זה מעלה את נושא ההדחקה. אם לא נבין או לא נגיע לרמה תבונית ממומשת כלשהי של ריקות ורק נדחיק עויינות, אז כמובן שהיא תופנה פנימה כלפי עצמנו. זה יכול לגרום לכול מיני צרות. אם כך, אז מה נעשה? אם בכוונתנו להפגין את הכעס או הנסערות שלנו, ואם זה חייב לבוא לידי ביטוי, אז שוב, יש להסתייע במוּדעוּת מבחינה כדי לבחור את הזמן המתאים. זה לא הזמן להביע כעס כאשר האדם השני אף הוא ממש, ממש נסער, או מאוד, מאוד עסוק. יש להסתייע באינטליגנציה על מנת לראות מתי יהיה הזמן המתאים ביותר לבטא זאת. אין להביע כעס כשהוא חזק מדי כי אז המצב יכול לצאת משליטה.
הכול מסתכם בשימוש בשכל הישר ובאינטליגנציה שלנו. מתי זה יועיל? מהו הזמן המתאים? אם האדם השני ממש מותש ורק רוצה ללכת לישון או שהוא או היא חצי ישנים, זה לא הזמן להיכנס לשיחה עמוקה ומשמעותית על חוסר הרגישות שלהם. זה חל גם אם הם ממש עסוקים בעבודה. זה לא הזמן. בסדר?