ללכת בעקבות הדהרמה ולהימנע מסבל

סוגי הסבל שאנו חוות וחווים מתחלקים לשניים: הסוג שכבני ובנות אדם ביכולתנו להבחין בו באופן מיידי והסוג שאין לנו יכולת להיווכח בו ללא כוחות חושיים מחודדים ביותר. הסוג הראשון כולל את הכאבים הכרוכים בתהליך הלידה, חוסר הנעימות שבלחלות מדי פעם, האומללות שמלווה את תהליך ההזדקנות והזִקנה ואימת המוות.

מצבי הסבל שמגיעים לאחר המוות אינם גלויים לאדם רגיל. עשוי להיות שנחשוב שאחרי שנמות, לבטח ניתגלם מחדש כבן או בת אנוש. אולם זה לא בהכרח המצב. אין שום סיבה לוגית להניח שאבולוציה כזו תתרחש. גם אין מצב שלאחר שנמות לא ניתגלם כלל מחדש.

באשר לסוג הלידה החוזרת המסוימת שבה ניתגלם מחדש, זהו דבר שקשה מאוד לדעת, משהו שאינו נמצא כיום במרחב הידע שלנו. אם נייצר קארמה חיובית במהלך החיים האלה, התוצאה העוקבת באופן טבעי תהיה שניתגלם במצבים מאושרים של לידה חוזרת בעתיד. לעומת זאת, אם נייצר בעיקר קארמה שלילית, לא נזכה בלידה חוזרת מאושרת, אלא נחווה קשיים גדולים במישורי קיום נמוכים יותר. זה ודאי. כך פועלת לידה חוזרת. אם נזרע זרעי חיטה, מה שיגדל הוא צמח חיטה. אם נזרע זרעי אורז יופקו מכך צמחי אורז. באופן דומה, על ידי יצירת קארמה שלילית אנו זורעים/ות זרעים של לידה חוזרת באחד משלושת מישורי הקיום התחתונים כיצור-גיהנום, כרוח רפאים רעבה או כבעל-חיים.

ישנם ארבעה מצבים, או מישורי קיום, שונים של גיהנום (עולמות נטולי שמחה): חמים, קרים, סמוכים (זה לזה) ומזדמנים. כדי לחלק אותם לחלוקות משנה, ישנם שמונה גיהנומים חמים שונים. הראשון מביניהם מכונה הגיהינום המְחַיֶּה. בו יש הכי פחות סבל באופן יחסי. כדי להבין את חומרת הייסורים שנחווית כאן, כאבו של אדם שנקלע לשריפה גדולה יהיה זעום בהשוואה לזה שחווים יצורים שנמצאים בגיהינום החם הראשון. לכול מישור גיהנום שנמצא מתחת למישור הגיהנום המְחַיֶּה יש דרגת ייסורים שהולכת וגוברת.

למרות שיתכן וסבלם של יצורי הגיהנום ורוחות הרפאים הרעבות אינו גלוי לעינינו, ביכולתנו לראות במו עיננו את סבלם של בעלי-החיים. אם עולה בנו תהייה לגבי מה שהיה קורה לוּ התגלמנו מחדש כבעלי-חיים, נוכל פשוט להסתכל על חיות הרחוב ועל בהמות-המשא מסביבנו כאן בהודו ולחשוב איך זה יהיה לחיות בתנאים שלהם. הדהרמה היא מה שמונע מבעדנו ומגן עלינו מפני חווית הסבל הכרוך באותן לידות חוזרות נמוכות יותר.

גלגל הלידות החוזרות בכללותו, הקיום המעגלי ללא שליטה (סמסרה) כולו, הוא בעל אופי של סבל. הדהרמה היא אמצעי ההגנה השומר עלינו בבטחה מפני כול הסבל הסמסרי. יתר על כן, הדהרמה של המהאייאנה, התורות של המרכבה הגדולה, מביאה הגנה לא רק לנו, אלא גם לכול היצורים בעלי המגבלות (היצורים בעלי התודעה).

בבודהיזם מדובר רבות על שלוש אבני החן של המקלט- בודהה, דהרמה, וסנגהה. 

הראשונה מביניהן כוללת את כול הבריות המוארות במלואן, שמלמדות את הדהרמה.

בודהה שאקיימוני, שסובב לראשונה את גלגל הדהרמה בוורנאסי על-ידי לימוד ארבע האמיתות של הנצלים והנאצלות, הוא המשמעותי ביותר עבורנו. האחרונה מבין ארבע האמיתות הללו - דרכים אמיתיות- היא הדהרמה שיש לתרגל כדי להגיע לשחרור. זוהי תכלית המקלט של כיוון בטוח שנקראת אבן הדהרמה היקרה.

תרגול הדהרמה טומן בחובו שני דברים: הכרה בשורש הסבל הסמסרי ומיגור השורש הזה. מהו שורש הקיום המחזורי? זוהי ההיאחזות בקיומו האמיתי של העצמי ובקיומן האמיתי של תופעות. עלינו לפתח שאט נפש כלפי ההיאחזות הזו שמביאה לנו את כול סבלנו. עלינו לפתח הבנה של תרופת-הנגד להיאחזות בקיום אמיתי. תרופה זו היא החוכמה (ההבחנה המודעת) של היעדר העצמי או הזהוּת. ההבנה הזו של היעדר קיומו של העצמי היא זו שתביא אותנו לשחרור מהסבל.

כול מצבי הסבל שאנו חווים וחוות בסמסרה אינם מתרחשים ללא סיבה. הם נגרמים על-ידי רגשות מפריעים וגישות (אשליות) ועל-ידי הקארמה שהם יצרו. השורש של כול הרגשות המפריעים והגישות המטרידות ושל הקארמה הוא ההיאחזות בַּעצמי. כאשר נבין זאת, נשאף להשיג את תרופת-הנגד להיאחזות הזו בעצמי. מדוע טרם פיתחנו את תרופת-הנגד ברצף המנטלי שלנו? מדוע סוגיית היעדר העצמי אינה מובנת לנו? סיבה אחת היא שאין לנו מודעות מַסְפקת למוות ולארעיות.

התוצאה היחידה האפשרית של לידה היא מוות. אנו נמות בסופו של דבר באורח בלתי נמנע. אין יצור חי שחייו לא הסתיימו במוות. בני ובנות אדם מנסים שיטות רבות כדי למנוע מהמוות להופיע, אך זה בלתי אפשרי. אף תרופה לא יכולה לרפא אותנו ממוות.

רק לחשוב, "אני הולך או הולכת למות", זו לא באמת הדרך הנכונה להרהר במוות. כמובן שכולן וכולם הולכים למות, אך רק לחשוב על עובדה זו אינו מהווה משהו עוצמתי במיוחד. זו לא השיטה המתאימה. באותו האופן, רק לחשוב על העובדה שנתנוון ונתפרק, שהגוף שלנו ילך ויירקב, זה לא מספיק. מה שעלינו לחשוב עליו הוא כיצד למנוע את נפילתנו.

אם נחשוב על הפחד שמגיע בזמן המוות ועל איך למגר את הפחד הזה, אז המדיטציה שלנו על המוות תהיה יעילה. בני ובנות אדם שצברו קארמה שלילית רבה במהלך חייהם הופכים להיות מפוחדים מאוד בזמן המוות. הם בוכים, דמעות זולגות על לחייהם, פיותיהם מזילים ריר, הם עושים את צרכיהם בבגדיהם והם בהלם מוחלט. אלה הם סימנים ברורים לסבל המתרחש בזמן המוות כתוצאה מפחד הנגרם מפעולות שליליות שבוצעו במהלך החיים.

לחלופין, אם במהלך חיינו נימַנע מפעולות שליליות, אז רגע המוות יהיה מעמד שיהיה לנו קל מאד להשלים עימו. החוויה תהיה כזו של חדווה, כמו של ילד או ילדה השבים הביתה להוריהם. אם טיהרנו את עצמנו, נוכל למות בשמחה. על ידי הימנעות מעשרת הפעולות ההרסניות וטיפוח ההפכים שלהן, עשר הפעולות הבונות, מותנו יהיה קל וכתוצאה מכך לא נצטרך לחוות לידה חוזרת במצב של סבל. נוכל לדעת בבטחה שלידתנו החוזרת תהיה במצבים מוצלחים יותר. על-ידי שתילת זרעים של צמחי מרפא נקבל עצים בעלי כוחות רפואיים, על-ידי שתילת זרעים של עצים רעילים נייצר רק פירות מזיקים. אם נשתול את זרעי הפעולות הבונות בתודעה שלנו, נחווה אושר בלידות חוזרות עתידיות. נזכה במצבים ברי מזל גם פיזית וגם מנטלית. השיעור הבסיסי הזה של הדהרמה - הימנעו ממעשים הרסניים וטפחו את אלה הבונים - ניתן לא רק בבודהיזם, אלא גם במסגרת דתות רבות אחרות, כולל בנצרות.

באיזה אופן נהרהר על מוות ועל ארעיות? כפי שצוין קודם לכן, רק המחשבה "אני הולכ/ת למות" אינה מועילה במיוחד. עלינו לחשוב, "אם ביצעתי אחת מעשר הפעולות ההרסניות, אז בשעת המוות אתמודד עם פחדים רבים וסבל, וכתוצאה מכך אתדרדר ללידה חוזרת של חוסר מזל קשה. מאידך, אם במהלך חיי יצרתי כוח חיובי (זכות צפוּנה), בעת המוות לא אחווה פחד או סבל ואוולד מחדש במצב מוצלח יותר". זוהי הדרך הנכונה להרהר במוות.

אין צורך שלמדיטציה הזו תתלווה רק המחשבה הקודרת והפסימית, "אני עומד/ת למות ואין לי מה לעשות בנידון". במקום זאת, עלינו לחשוב במונחים של מה יקרה כשנמות. "לאן אלך אחרי המוות? איזה סוג של סיבות יצרתי? האם ביכולתי להפוך את מותי למעמד משמח? כיצד? האם ביכולתי לייצר עבורי לידות עתידיות משמחות? אֵיך?"

בעת שנהרהר על לידות חוזרות עתידיות, עלינו לזכור כי אין דבר בסמסרה שניתן להסתמך עליו. לא משנה איזה גוף ניקח, הוא יהיה חייב בסופו של דבר לחלוף. בדפי ההיסטוריה ניתן למצוא דיווחים על בני ובנות אדם שחיו מאה ואפילו אלף שנים. עם זאת, לא משנה עד כמה הדיווחים האלה פנטסטיים, אין מקרה של אדם שלא נאלץ בסופו של דבר למות. כול סוג של גוף סמסרי שנשיג כפוף למוות.

כמו כן אין מקום שאליו נוכל ללכת כדי להימלט מהמוות. לא משנה היכן נהיה, בבוא הזמן ניאלץ למות. אז שום כמות של תרופות, מנטרות או תרגול לא תעזור. ניתוחים כירורגיים עשויים לרפא סוגים מסוימים של מחלות בגופנו, אך אין כאלה שיכולים למנוע מוות.

לא משנה באיזה סוג של לידה חוזרת נזכה, הוא יהיה כפוף למוות. זהו תהליך מתמשך. אם נהרהר עמוקות על ההשפעות לטווח הרחוק של פעולותינו ועל כך שתהליך הלידה, החיים, המוות והלידה החוזרת הוא תהליך מתמשך, זה יסייע לנו לייצר קארמה חיובית מרובה.

למרות שלעתים בכוונתנו לתרגל את הדהרמה, אנו בדרך כלל מתכננים/ות לעשות זאת מחר או מחרתיים. עם זאת, אין לאף אחד או אחת מאיתנו את היכולת לדעת מתי נמות. אם הייתה לנו ערובה לכך שנותרו לנו בוודאות מאה שנים לחיות, היה לנו שפע של זמן פנוי כדי להסדיר במהלכו את התרגול שלנו. אולם אין אפילו שמץ של וודאות מתי נמות. לדחות את התרגול שלנו זה מאוד טיפשי. יש בני ובנות אדם שמתים ברחם עוד לפני שהם נולדים, אחרים מתים כתינוקות קטנים עוד בטרם למדו ללכת. לא משתמע מכך שאנו נחייה חיים ארוכים. 

גופנו שברירי מאוד. אם הוא היה עשוי אבן או ברזל, אולי הוא היה יכול לתת תחושה מסוימת של יציבות. אבל אם נחקור, נראה שגוף האדם חלש מאוד. משהו יכול להשתבש בו בקלות. הוא כמו שעון יד עדין העשוי מאינספור חלקים זעירים ושברירים. זה לא משהו שאפשר להסתמך עליו. ישנן נסיבות רבות שעלולות לגרום למותנו: הרעלת מזון, נשיכה של חרק זעיר או אפילו דקירה של קוץ רעיל. תנאים קטנים שכאלה עלולים להרוג אותנו. המזון והנוזלים שבהם אנו משתמשים/ות כדי להאריך את חיינו עלולים להפוך לנסיבות שמסיימות את החיים. אין ודאות כלשהי מתי נמות, או מה תהיינה הנסיבות שתגרומנה למותנו.

גם אם יש לנו בטחון בכך שנחיה מאה שנים, הרי שחלפו כבר שנים רבות מתוך תוחלת החיים הזו ולא השגנו הרבה. אנו מתקרבים/ות לעבר המוות כמו אדם הישן בקרון רכבת, שמתקרב כול הזמן יותר ויותר אל היעד, ועם זאת הוא אינו מודע לתהליך. אין הרבה מה לעשות כדי לעצור את התהליך הזה. אנחנו פשוט כול הזמן מתקרבים/ות אל המוות.

לא משנה כמה כסף, תכשיטים, בתים או בגדים צברנו במהלך חיינו, זה לא ישנה דבר בזמן מותנו. כשנמות, ניאלץ ללכת בידיים ריקות. לא נוכל לקחת איתנו אפילו את הדבר החומרי הזעיר ביותר. גם על הגוף עצמו להישאר מאחור. הגוף והתודעה נפרדים וזרם התודעה ממשיך מעצמו. לא רק שזה בלתי אפשרי לקחת איתנו רכוש, אין ביכולתנו לקחת אפילו את גופנו.

מה מתלווה אל התודעה לאחר המוות? אם עלינו לעזוב את גופנו, את חברינו ואת כול רכושנו, האם יש גורם מסייע או דבר כלשהו שמלווה את התודעה שלנו לחיים העתידיים?

יש משהו שעוקב אחר התודעה לאחר המוות: המוֹרַשות הקארמיות (הזרעים) שבנינו במהלך החיים האלה. אם ביצענו אחת מעשר הפעולות הקארמיות ההרסניות, אז מיטען קארמי שלילי או "חוב" קארמי ילוו את הרצפים המנטליים שלנו כשימשיכו בדרכם אל תוך לידותנו החוזרות העתידיות. על-ידי הריגת יצורים אחרים, גניבת רכושם של אחרות ואחרים או התנהגות מינית בלתי הולמת, ימוקמו בזרם התודעה מיטענים קארמיים שליליים כתוצאה מהפעולות ההרסניות הללו של הגוף. על-ידי כך שנשקר, נדבר רעות על אחרות ואחרים, נגרום לפילוג בין אנשים, נפגע בזולת באמצעות מילים פוגעניות או נפטפט פטפוטים חסרי משמעות, החובות הקארמיים השליליים של פעולות הדיבור ההרסניות הללו ינדדו איתנו בזמן המוות. אם היו לנו הרבה מחשבות חמדניות, כאשר לעתים קרובות רצינו לנכס לעצמנו רכוש של אחרים; אם היו לנו כוונות רעות כלפי אחרות ואחרים, מתוך רצון שיפַּגעו או שיקרה להם משהו רע; או אם חשבנו בדרכי חשיבה משובשות של אנטגוניזם כמו "אין חיי עבר או חיי עתיד", "אין דבר כזה כמו סיבה ותוצאה", "אין דבר כזה כיוון בטוח של לקיחת מקלט", אז אותן פעולות תודעה הרסניות ייצרו מיטענים קארמיים שליליים שינדדו עם התודעות שלנו ויכוונו אותן אל תוך הלידות החוזרות העתידיות. 

גם ההיפך הוא הנכון. אם ביצענו פעולות חיוביות והתרחקנו מיצירת שליליות, המוֹרַשות הקארמיות של אנרגיה חיובית שכזו ינדדו על-גבי זרמי התודעה שלנו ויפיקו תנאים ונסיבות טובים יותר בחיינו העתידיים.

כאשר באמת נחשוב על המצב שבו אנו נמצאים/ות, נחליט בנחישות לנסות בכול דרך לייצר קארמה חיובית ולחסל את ההיפך שלה. עלינו לנסות לטהר את עצמנו מכמה שיותר שליליות ככול שניתן, מבלי להשאיר אפילו את החוב הקארמי הקטן ביותר שעשוי להיפרַע בחיינו העתידיים.

עלינו לבחון איזה מן תגובות עשויות להתרחש במסגרת חוק הסיבה והתוצאה. יש סיפור על אדם שהיו לו הרבה מאוד תכונות טובות, אולם היה לו דיבור מזיק. הוא פגע באדם אחר ואמר לו: "אתה מדבר כמו כלב." כתוצאה מכך, הוא עצמו נולד בלידה חוזרת ככלב חמש מאות פעמים. לפעולה קטנה לכאורה יכולה להיות תוצאה נרחבת מאוד.

באופן דומה, פעולה חיובית קטנה מאוד יכולה להפיק תוצאה מצוינת. ישנו סיפור על ילד צעיר שהציע מנחה צנועה לבודהה וכתוצאה מכך נולד מחדש כמלך הגדול אשוקה, שבנה אלפי מבנים בודהיסטיים וביצע אינספור פעילויות נשגבות.

הרהור מעמיק על הפעולות ההרסניות השונות למיניהן שביצענו ועל תוצאותיהן הוא דרך מועילה ביותר להבטיח את רווחתנו ואת אושרנו. אם נחשוב על הסבל שיהיה עלינו לחוות בעצמנו כתוצאה מהשליליות שלנו ונחולל בעקבות זאת משאלה חזקה מאוד שלא נצטרך לחוות ייסורים מסוג זה, הרי שפיתחנו מה שנקרא "החלטה נחרצת להשתחרר".

ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו; לאחר מכן עלינו להרחיב את הערנות המודעת הזו לכלל היצורים החיים. נחשוב על כך שכול היצורים אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהיצורים האחרים ישתחררו מסבלם הם? נוכל לשים סוף לכול הסבל שלנו, אך עם זאת זה לא יועיל באופן אולטימטיבי. עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל היצורים החיים, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעות שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם. זוהי דרך חשיבה רחבה ומיטיבה הרבה יותר.

מדוע עלינו לדאוג ליצורים חיים אחרים? כי אנחנו מקבלים/ות כל כך הרבה מאחרות ואחרים. לדוגמה, החלב שאנו שותים/ות מגיע מטוּב ליבן של הפרות והעיזים, הלבוש החם המגן עלינו מפני הקור והרוח מגיע מצמר הכבשים וכך הלאה. אלו הן רק דוגמאות אחדות לסיבות שבגללן עלינו לנסות למצוא שיטה שיכולה לחסל את סבלם.

לא משנה איזה סוג של תרגול נעשה- שינון מנטרה או כול סוג של מדיטציה - עלינו לשמר תמיד בזיכרון את המחשבה, "לו ייטיב הדבר עם כול היצורים בעלי המגבלות." זה מן הסתם ייטיב גם איתנו. מצבי החיים הרגילים שלנו יכולים לספק לנו הזדמנות להעריך את זה. לדוגמא, אם מישהו או מישהי יגלו אנוכיות רבה ותמיד יפעלו למען רווח אישי, אז אחרות ואחרים לא ממש יאהבו אותם/ן. מצד שני, מי שיגלו אדיבות ותמיד יחשבו על איך לעזור לזולתם, יזכו בדרך כלל באהדה מצד כולם/ן. 

המחשבה שעלינו לפתח ברצפים המנטליים שלנו היא, "שכולם/ן יהיו באושר ושאף אחד או אחת לא יחוו סבל". עלינו לנסות לכלול זאת בתוככי החשיבה שלנו עצמנו על-ידי היזכרות בכך שוב ושוב. זה יכול להיות מיטיב ביותר. בריות שבעבר פיתחו חשיבה מסוג זה הם כיום בודהות גדולים, בודהיסטוות או קדושים/ות; כול הגברים והנשים הדגולים באמת בעולם ביססו את עצמם/ן על החשיבה הזו. כמה נפלא זה יהיה אם ננסה לחולל זאת בעצמנו!

האם מומלץ לנו לא להתגונן כאשר מישהו/י עושה ניסיון לפגוע בנו?

שאלה זו מציגה נושא נרחב מאוד. אם מישהו/י מכה אותך בראש עם אָלה או מקל, התגובה הטובה ביותר היא למדוט שאת/ה חווה זאת עקב פעולות שליליות שלך בעבר. מומלץ לחשוב על איך האדם הזה מאפשר למיטען הקארמי המסוים הזה להבשיל עכשיו, ולא מתישהו בעתיד. עליך להרגיש הכרת תודה על כך שהוא סילק את החוב הקארמי השלילי הזה מזרם התודעה שלך.

מה אם מישהו/י תוקפ/ת את בת או בן זוגי או את ילדי, שנמצאים תחת הגנתי? האם עלי להגן עליהם? האם תהיה זו פעולה שלילית לעשות זאת?

מכיוון שחובתך ואחריותך להגן על בת או בן זוגך ועל ילדך, עליך לנסות לעשות זאת בצורה מיומנת ככול האפשר. עליך לנהוג בחוכמה. הכי טוב יהיה להגן עליהם מבלי לפגוע בתוקפ/ת. במילים אחרות, עליך למצוא שיטה להגן עליהם שאינה גורמת נזק.

הצד התוקף יכול להזיק לילדים שלי, אבל אני לא יכול/ה לפגוע בו? האם זה לא מחובתנו להגן על ילדינו מפני מעשים ברבריים ואכזריים? האם פשוט נוותר על חיינו?

כדי להתמודד עם המצב הזה במיומנות נדרש ממך אומץ רב. קיים תיאור על חייו הקודמים של הבודהה, שבהם היה נווט שיצא לים עם קבוצה של חמש-מאות איש בחיפוש אחר אוצר קבור. לאדם אחד מתוך הקבוצה היו מחשבות חמדניות מאוד, וכדי לגנוב את כול התכשיטים עבור עצמו, הוא זמם לרצוח את כול החמש-מאות. הבודהיסטווה (בודהה שאקיימוני בחיים קודמים) היה מודע לכך וחשב שלאפשר למצב להתפתח לא יהיה הדבר הנכון לעשות, שכן אדם אחד יהרוג חמש-מאות. לפיכך הוא פיתח את המחשבה האמיצה ביותר להציל את החמש-מאות על ידי הריגת האיש האחד הזה, תוך שהוא הסכים מרצון לקבל על עצמו את מלוא האחריות להריגה. אם יש בך את המוכנות לקבל על עצמך להיוולד מחדש בגיהנום כדי להציל את חייהם של אחרות ואחרים, יש לך מחשבה אמיצה ביותר. במצב כזה תהיה לך היכולת לעסוק במעשים כאלה, בדיוק כפי שעשה הבודהה עצמו.

בנסיבות כאלה האם עדיין רצח נחשב לפעולה שלילית?

נגארג'ונה כתב במכתב לחבר שאם מישהו או מישהי מבצעים פעולות שליליות בשם הגנה על הוריהם, ילדיהם, הבודהיזם או שלוש אבני החן של המקלט, יהיה עליהם לחוות את ההשלכות. ההבדל טמון בשאלה האם את/ה מודע/ת לתוצאות או לא והאם יש בך מוכנות  לקחת אותן על עצמך על מנת להגן על בן או בת זוגך ועל ילדך בצורה לא אנוכית. אם את/ה פוגע/ת באויב, תהיה לך חוויה של סבל בלידתך החוזרת. למרות זאת, עליך לגלות מוכנות להתמודד עם זה מתוך מחשבה: "אני אקח את הסבל הזה על עצמי ואז בן או בת זוגי והילדים שלי לא יסבלו".

אם כך לפי הבודהיזם, זה עדיין יהיה מעשה שלילי?

להגן על בן או בת זוגך ועל ילדך הוא מעשה בונה חיובי, אך לפגוע באויב זו פעולה שלילית והרסנית. עליך לגלות מוכנות לקבל את ההשלכות של שניהם.

אמרת שאם אדם יוצר קארמה שלילית, הוא יסבול בעתיד, אבל אם יעשה טוב, יבוא האושר בעקבות זאת. האם הפעולות המיטיבות הללו יכולות להוביל לישועה מוחלטת, במובן שלא יהיה צורך לחוות לידה חוזרת?

אם ברצונך להשיג ישועה, עליך לעקוב אחר התורות באופן מלא ומדויק. לדוגמה, אם את/ה הולכ/ת בדרך הנוצרית, עליך לעקוב בצורה מושלמת אחר תורתו של ישו. ואז ישועה נוצרית אפשרית. ישו לבדו אינו יכול להציל אותנו מחטאינו; עלינו לעשות משהו  בכוחות עצמנו. אחרת, מדוע אמר ישו לא לחטוא? אם אנו בעצמנו נפעל נכונה על-פי מה שישו לימד, אני חושב שישועה נוצרית אפשרית. אם נעקוב נכונה אחר תורת הבודהה ונלך בדרכה, הרי ש"ישועה" בודהיסטית - שחרור – היא אפשרית.