בשנת 1970 נפגשתי לראשונה עם גשה נְגוָואנג דהַרְגְיֵי והתחלתי ללמוד אצלו בדָלְהַאוּזי, הודו. הגעתי להודו שנה קודם לכן במסגרת מלגת פוּלְבְּרַייט כדי לבצע את המחקר עבור עבודת הדוקטורט שלי. כבר יצרתי קשר עם גשה וָואנְגיאַל בניו ג'רזי בזמן שלמדתי טיבטית בהרווארד, וברגע שהגעתי להודו, פניתי לעזרתם של שָׁארפָּה רינפוצ'ה וקהַמְלוּנג רינפוצ'ה, שני לאמות צעירים שהתגלמו מחדש (טולקות-tulkus) שלמדו אנגלית באמריקה בהדרכתו של גשה וואנגיאל.
לאחר שהבנתי שלכתוב על טנטרת הגויאסאמדג'ה (Guhyasamaja Tantra) עבור התֶּזָה שלי תהיה משימה שהיא הרבה מעבר ליכולת שלי, ייעץ לי קְיָיבְּגֶ'ה טְריגָ'אנג רינפוצ'ה, המורה המסייע של ה"ק הדלאי לאמה, שאֵלְמַד במקום זאת את הלאם-רים, הדרך המדורגת להארה. גשה נְגוָואנג דהַרְגְיֵי היה המורה של שָׁארפָּה רינפוצ'ה וקהַמְלוּנג רינפוצ'ה והם שאלו אותו בשמי אם יסכים ללמד אותי את הלאם-רים והוא הסכים בנדיבותו. הייתי התלמיד המערבי הראשון שלו.
גשה דהַרְגְיֵי התגורר ברפת נטושה בבקתה עשויה בוץ וגללים, במרחב שהיה גדול מספיק רק כדי להכיל את מיטתו וחלל זעיר לצדה כדי שתלמידיו יוכלו לשבת על הרצפה. הטבַּח חסר השיניים והעליז שלו, קְהדוּפּ טארצ'ין, שהה בחלל המטבח שהיה קטן עוד יותר. גֶן רינפוצ'ה, "הזקן היקר" כפי שכינינו את גשה דהַרְגְיֵי, היה מפורסם כמורם של טוּלְקוֹת צעירים (tulkus)- תשעה מהם היו תחת השגחתו – והוא נודע כמומחה לקרב-שיח (דיבֵּייטר) ומתרגל מלומד. כך שהיה לי בטחון מוחלט בכך שהוא יותר ממוסמך.
השיעורים שלי התקיימו במהלך שישה ימים בשבוע. שָׁארפָּה וקהַמְלוּנג תרגמו עבורי, מכיוון שגֶן רינפוצ'ה דיבר בניב קָהַאמְפָּה כבד שכמעט ולא היה מובן לי באותה תקופה. טולקו צעיר אחר, ג'האדו רינפוצ'ה, ישב גם הוא בשיעורים שלי. הוא המשיך והפך להיות אב המנזר של מנזר נַמְגיאַל של ה"ק הדלאי לאמה וכיום הוא אב המנזר של המנזר הטנטרי גיוּטוֹ. כולנו הצטופפנו בתוך החלל הזעיר לצד המיטה של גֶן רינפוצ'ה.
נראה היה שבבקתה עצמה היו תמיד שפע של זבובים. היה לי הרושם שזה לא הפריע לאף אחד בחדר מלבדי. קהַמְלוּנג רינפוצ'ה למעשה היה משחק במשחקי זבובים, בכך שהיה תופס אותם בידו - הוא היה מיומן להפליא בכך - מנער אותם ואז משחרר אותם. הם היו עפים משם בסחרחורת וכולם היו צוחקים. לא הייתי משועשע במיוחד. כשהבחין באי-הנוחות שלי, נעמד יום אחד גֶן רינפוצ'ה על מיטתו והניף את גלימתו בפראות באוויר כדי לגרש את הזבובים, ואז הביט בי וצחק. לאחר מכן, התמקדתי יותר בשיעורים שלנו ולמדתי להתעלם מהזבובים.
לאחר זמן מה, הענקתי לגֶן רינפוצ'ה קצת כסף כדי שיעבור למקום טוב יותר לחיות בו. הוא קיבל זאת בחביבות לב, אך משום שאהב להיות מסתורי ולהתבדח, הוא לא אמר לאף אחד מאיתנו לאן הוא עבר. הוא פשוט נעלם וחיכה שנמצא אותו. כשמצאנו אותו, הוא שאג מצחוק. הוא עבר לגור בבקתת פח ליד המנזר הטנטרי גיומה - שיפור גדול. המשכנו את שיעוריי שם ומדי פעם, יחד עם הטולקות הצעירים, יצאנו לטיולים ארוכים ולפיקניקים בכַּרי הדשא ההרריים היפים. גֶן רינפוצ'ה תמיד אהב פיקניקים.
ה"ק הדלאי לאמה ידע על השיעורים שלנו והתחיל לתת לנו כמה טקסטים טיבטים קצרים לתרגם לאנגלית לשם פרסום. ואז, בשנת 1971, ביוזמתו של ה"ק הוקמה הספרייה של היצירות והארכיונים הטיבטים בדהרמסלה. כולנו היינו בדהרמסלה באותו סתיו והשתתפנו בכמה משיעורי הגוּהיָאסאמאגָ'ה שהעניק ה"ק הדלאי לאמה, כאשר הוד קדושתו ביקש מגֶן רינפוצ'ה להיות מוֹרם של המערביים בספרייה, ומשָׁארפָּה רינפוצ'ה וקהַמְלוּנג רינפוצ'ה להיות המתרגמים. שאלתי אם גם אני יכול לסייע, והוד קדושתו הסכים, אבל המליץ לי לחזור קודם להרווארד, למסור את התזה שלי, לקבל את תואר הדוקטור ואז לחזור. עשיתי את זאת וחזרתי בשנה שלאחר מכן והצטרפתי לגֶן רינפוצ'ה ולשני הטולקות בדהרמסלה. ביחד הקמנו את לשכת התרגום בספרייה.
במשך שתים עשרה השנים הבאות, למעט סיור לימוד בינלאומי נרחב שהעניק, לימד גֶן רינפוצ'ה שישה ימים בשבוע בספרייה. השתתפתי כמעט בכול השיעורים שלו ותיעדתי בכתב באופן נרחב את כול מה שהוא לימד. באותה תקופה, היה אפשרי עבור אזרחים ואזרחיות ממדינות חבר העמים הבריטי להישאר בהודו ללא ויזה, ולכן רבים מהסטודנטים והסטודנטיות יכלו לחיות בדהרמסלה במשך שנים ארוכות. זה איפשר לגֶן רינפוצ'ה ללמד מִספר קורסים בני שנה על רבים מהחיבורים הבודהיסטיים העיקריים ולהדריך אותנו באמצעות הנחיה מתמשכת של תרגולי מדיטציה. הוא גם נתן חניכות טנטריות ולימודים נרחבים על התרגולים. מִדֵּי כול כמה שבועות, היינו מתכנסים עימו כדי לקיים את הגורו פוג'ה, כשהוא מנחה אותנו איך יש לעשות זאת. זו הייתה תקופה מדהימה: התמזל מזלנו לקבל את ההזדמנות הייחודית הזו.
מה שהיה זכור במיוחד היה עד כמה היה גֶן רינפוצ'ה נלהב בכול פעם שלימד, וכיצד הוא תמיד שילב הסברים מעמיקים עם הומור ארצי. מעולם לא נמאס לו להסביר את אותם הדברים שוב ושוב כאשר לא זכרנו את מה שהוא לימד - דוגמה מעוררת השראה של חמלה ואורך רוח. הוא גם היה קפדן מאוד לגבי משמעת ונדרי הנזיר שלו. גם אם היה קם באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים, הוא היה עוטה את הרְדִיד הנזירי שלו.
גֶן רינפוצ'ה עזר לי לאורך תקופות קשות רבות. כשצנז'האב סרקונג רינפוצ'ה מת באופן פתאומי כול כך בספיטי, הלכתי למתחם המגורים של גֶן רינפוצ'ה מיד אחרי ששמעתי. סרקונג רינפוצ'ה היה גם אחד ממוריו של גֶן רינפוצ'ה. נכנסתי ומצאתי את גֶן רינפוצ'ה יושב עם כמה חברים טיבטיים כשהם שותים תה ומפטפטים בשמחה. הוא אמר לי לשבת ולחכות עד שהם ילכו. כשהם עזבו ואמרתי לו שזה עתה שמעתי על מותו של סרקונג רינפוצ'ה, הוא אמר לי שגם הוא שמע. ואז הוא המשיך וספר בעזרת חרוזי מחרוזת התפילה שלו את כול אחד ממוריו שגם הם הלכו כבר לעולמם. הוא אמר שהמוות פוקד את כולם/ן. זה לא מפתיע. אבל אם הקפדנו לשמור את המורים שלנו ואת העצות שלהם בליבנו, אז לא משנה אם הם הולכים לעולמם באופן גשמי, הם תמיד איתנו. והחיים ממשיכים. זה עזר לי במידה עצומה.
גֶן רינפוצ'ה עזב את הספרייה בשנת 1984, לאחר שנענה להזמנה להתיישב וללמד בדונדין (Dunedin), ניו זילנד. זה נראה מתאים שהוא יעבור למקום כה נידח, מרוחק כול כך מאירופה ומצפון אמריקה. הוא תמיד אהב להיות קצת מסתורי ולגרום לתלמידים ולתלמידות להשקיע מאמץ בלמצוא אותו ולקבל ממנו לימוד.
גֶן רינפוצ'ה נשאר בניו זילנד עד שהלך לעולמו בשנת 1995. עקב מחלת הסוכרת הוא איבד את ראייתו, אבל המשיך ללמד ולתרגל את כול התרגולים היומיומיים שלו בעל פה עד הסוף.
פגשתי את גֶן רינפוצ'ה רק פעמיים נוספות לאחר המעבר שלו לניו זילנד. אבל אני אסיר תודה לו לעד על כך שהוא ביסס אותי בכול התורות והתרגולים הבודהיסטיים הבסיסיים, ועל כך שלימד אותי את החיבורים ההודיים והטיבטיים הגדולים. התגלמותו מחדש, יאנגסי רינפוצ'ה, נולד ב-1996 וכיום הוא ממשיך להרחיב את השכלתו במנזר סרה גֶ'ה בדרום הודו.