מוטיבציה ברמה ראשונית

בנוגע למוטיבציה ברמה הראשונית, הדבר הראשון שאת הבנתו עלינו לממש הוא ההוקרה של מה שמכונה "חיי האנוש יקרי-הערך" שיש לנו. אפילו ברמת הדהרמה-לייט, הדבר יעיל מאוד להתגברות על תחושת המִסְכֵּנוּת שלנו ועל תחושות הנִדְכָּאוּת הנובעות מכך. נהרהר לעומק בכול המצבים הקשים שבהם יכולנו להיות, וננסה להעריך עד כמה זה נפלא שאנו לא נמצאות ונמצאים במצבים האלה.

בתיאור הסטנדרטי ניתן למצוא רשימה ארוכה של מצבים קשים, אך אין צורך לעבור עליו מכיוון שביכולתנו לחשוב במושגים כלליים. למשל, נחשוב עד כמה שפר עלינו מזלנו שאיננו חיים וחיות באזור מלחמה, וגם לא באזור מוכה רעב, שבו נגווע ברעב ולא נוכל להאכיל את ילדינו. נחשוב על כך שיש לנו מזל משום שחיינו אינם מתנהלים תחת דיקטטורה חמורה בחברה מגבילה. זה יכול להיות משהו שלאנשים מבוגרים קל יותר להבין אותו כאן ברומניה. כמה התמזל מזלנו שאין לנו נכות קשה, מבחינה מנטלית, פיזית או רגשית. כמובן, שמנקודת מבט בודהיסטית, נתייחס גם לכך שיש לנו מזל בכך שאנחנו לא ג'וק שכולם/ן רק רוצים/ות לדרוך עליו ולהרוג אותו.

יש כל כך הרבה הרחבות של חשיבה מסוג זה, ואם באמת נסתכל על עצמנו באופן אובייקטיבי, באמת יש לנו הרבה מזל שיש לנו את החירויות האלה. לא רק שיש לנו את החופש מהמצבים הללו, עלינו להבין שקיימת האפשרות שנאבד את החופש הזה בכול עת, כמו למשל עם מחלת אלצהיימר. כיום, יש משבר כלכלי קשה ומצב הדברים עלול להחמיר אף יותר. המילה שלמעשה משמשת לתיאור המצב בו אנו נמצאים ונמצאות היא "הפוגה", מה שאומר שזו רק הפסקה מהמצבים הרעים באמת. ההפוגה הזו יכולה להסתיים בכול רגע.

מלבד החירויות הללו, עלינו לבחון את הגורמים השונים המעשירים את חיינו. למשל, רובנו בריאים ובריאות יחסית. כמובן יתכן שחלק גדול מאיתנו עשוי לחלות, אך ברגע זה, כעת יש לנו את המסוגלות לתפקד. בודהה לימד והתורות הללו הועברו הלאה ועדיין זמינות לנו. יש בנמצא הרבה מורות ומורים וספרים שביכולתנו ללמוד מהם. באופן ברור יש לנו הזדמנויות רבות שעומדות לרשותנו. במצב זה, עלינו להכיר בחירויות ובדברים המעשירים שיש לנו, ובאמת להעריך מעומק הלב עד כמה המזל האיר לנו פנים.

הנקודה הבאה בטווח המוטיבציה הראשוני היא להבין באמת שהחיים יקרי-הערך שיש לנו לא הולכים להימשך לנצח. זה לא מוגבל רק לעובדה שמצבים משתנים במהלך חיינו, אלא גם לכך שכולנו למעשה נמות. לכן, ניתן למצוא מדיטציות רבות על המוות. בני ובנות אדם  רבים, בחברות רבות, מנסים להתעלם מהמוות, שלרוב נחשב כטאבו. אין בנו קבלה אמיתית של המציאות שבשלב מסוים כולנו נמות. זה כולל את יקירינו ואת יקירותינו, את כול מי שאנו מכירים ומכירות, ואת עצמנו. זו המציאות.

ישנם נימוקים רבים שתומכים בעובדה שאנו ללא-ספק הולכים/ות למות. כל מי שחיו אי פעם מתו, אז למה שנהיה אנחנו משהו מיוחד או שונה מהם? סיבת המוות האולטימטיבית היא עצם העובדה שנולדנו, כך שאם נולדנו, אנו הולכים/ות למות. הגוף די חלש ומתחיל להתפרק בחלוף השנים. הוא אינו חזק כמו שלעתים קרובות נחשוב שהוא, אלא יכול להיפגע ולהיפצע בקלות רבה. עלינו לשכנע את עצמנו בכך באופן הגיוני, כך שהדברים ישקעו לאט, לאט, ויופנמו ברמה הרגשית. 

בנוסף לכך שאנחנו נמות באופן וודאי, הנקודה השנייה היא שלעולם אין לדעת מתי. זה לא הכרחי שנגיע לגיל זקנה או שנחלה כדי למות; בני ובנות אדם בריאים מתים בגיל צעיר הרבה לפני אלה החולים שהגיעו לגיל זקנה. לאחרונה אירעה תאונת מטוס גדולה, אך אף אחד ואחת לא ציפו כשעלו למטוס שהוא יתרסק. באפשרותנו להיפגע מאוטובוס בכול עת. החבר הקרוב ביותר שלי, שהיה בן 54 ומצבו הבריאותי היה בהחלט טוב, מת פתאום מהתקף לב רק לפני שבועיים.

יש כל כך הרבה נימוקים שתומכים בכך שהמוות יכול לבוא בכל רגע. המוות לא יחכה עד שנסיים את העבודה או את הארוחה או כול דבר שהוא שנעשה. אין לנו אפשרות לומר למוות, "חכה רגע, הרשה לי לסיים זאת." כשהמוות יגיע, הוא יגיע, וחיינו יסתיימו. כאשר מגיע זמננו, אין לנו הרבה מה לעשות כדי לקבל הארכה. אי אפשר לשחד את המוות. אפשר לחבר את הגוף למכונת הנשמה, אך מה הטעם להישאר במצב של צמח, ואפילו  אז חיינו יסתיימו בשלב כלשהו.

הנקודה השלישית בנוגע למוות היא לבחון מה יהיה לנו לעזר כאשר נהיה על סף מוות. לא נוכל לקחת איתנו סכום כסף כלשהו, או מישהו/י מהמעגל החברתי שלנו או מהמשפחה. גם אם נבנה פירמידה ונדחוף את כולם/ן לתוכה, כשנמות הם לא באמת יצטרפו אלינו. מנקודת המבט הבודהיסטית, נֶאֱמַר שמה שמסייע לנו בפועל בשעת המוות הם ההרגלים החיוביים שבנינו על הרצף המנטאלי שלנו.

אולי עשינו הרבה עבודה חיובית וסייענו לאחרים ולאחרות, או שאולי התקדמנו באופן משמעותי בדרך הרוחנית בנוגע להפחתת הכעס, האנוכיות שלנו וכן הלאה. אלה דברים שיותירו רשמים עמוקים ברצף המנטאלי שלנו. מנקודת המבט של הדהרמה-לייט, נוכל אז למות ללא חרטות ולחוש שניהלנו חיים מיטיבים ובעלי-ערך, במיוחד אם סייענו לאלה שאהבנו או, בקנה מידה רחב יותר, הועלְנו ותרמנו בצורה כלשהי לחברה. תהיה לנו את תחושת השקט הנפשי בליווי המחשבה ש: "חייתי חיים טובים ומשמעותיים".

במונחים של דהרמה של ממש, נוכל בעקבות זאת למות בביטחון מסוים שההרגלים, הנטיות והדחפים החיוביים הללו על הרצף המנטלי שלנו ימשיכו אל תוך החיים העתידיים. נמות בתחושה ש"בחיי העתיד, אמשיך לזכות בלידה חוזרת אנושית יקרת-ערך. איוולד כילד/ה עם אינסטינקטים חיוביים מאוד”. זה משהו שביכולתנו להיווכח בו בעצמנו בנוגע לילדים ולילדות. חלקם בגיל צעיר מאד, תמיד בוכים וכועסים, בעוד שאחרים רגועים וחביבים כלפי אחרות ואחרים. זוהי תוצאה של הרגלים חיוביים שהם יצרו בחיים קודמים. כשמצב התודעה שלנו יהיה שליו בשעת המוות, זה יהיה לעזר רב. סכום הכסף שיש לנו בבנק לא ייתן לנו נחמה כלשהי, מכיוון שברגע המוות הסכום הזה יהפוך להיות רק מספרים על מסך המחשב.

עקב האמור לעיל, יש לנו מדיטציית מוות, שבמהלכה ביכולתנו לדמיין שהיום הוא יומנו האחרון. נשאל את עצמנו, האם יש בי את המוּכנוּת למות בכול עת? האם תהיינה לי  חרטות כלשהן על האופן שבו ניהלתי את חיי אם אמות היום? המטרה היא בפירוש לא סתם להיכנס לדיכאון, אלא לעודד אותנו לנצל את חיי האנוש יקרי-הערך האלה ואת כול ההזדמנויות שיש לנו כעת. זו כול מטרתה של המדיטציה הזו. לא מדובר רק על הזדקנותנו מידי יום, אלא גם על התקרבותנו באופן תמידי אל עבר מותנו. עם סיומו של כול יום שעובר, זהו יום אחד פחות שיש לנו לחיות. הזמן אוזל ואין לנו מושג כמה זמן נשאר לנו. לכן, יש בנו רצון אמיתי לנצל את החיים בצורה המיטיבה ביותר ולא רק לבזבז את זמננו. למות עם הלך-הרוח של ההבנה שבאמת בזבזנו את חיינו ושיכולנו להשיג הרבה יותר מכך, זהו בהחלט הלך-רוח אַיום למות איתו.

עלינו לבסס את הלך-הרוח הזה של "אין בדעתי לבזבז את ההזדמנויות שלי" בצורה מאוזנת. עלינו להימנע מלהפוך להיות קיצוניים/ות ולחיות במצב של פחד מתמיד, לפחד מכך שנפסיק מתישהו לעבוד או לתרגל מדיטציה. עלינו להירגע ולקחת הפסקה אם באמת נזדקק לאחת, כדי שנוכל לאגור כוחות ולהמשיך מאוחר יותר. הזֵן קוּאָן האהוב עלי הוא: “המוות יכול להגיע בכול רגע. הירגע/י". אם נחשוב על כך, זה באמת הגיוני מאוד. כן, יתכן שנמות בכול רגע, אבל לגלות קיצוניות ולחץ בנוגע לכך זה להביס את עצמנו. 

המסר העיקרי הוא לנצל את חיי האנוש יקרי-הערך להפליא שיש לנו, אך לעשות זאת באופן מאוזן. נוכל להירגע כשעולה הצורך, ולגלות כנות עם עצמנו בשעה שאנחנו לא באמת עייפים/ות, אלא פשוט עצלנים/ות. עלינו לנסות לשים לב למוטיבציה שלנו.

כמובן שמדיטציות המודעות למוות ניתנות ליישום הן בגישת הדהרמה לייט והן בגישת הדהרמה של ממש. למשל, כאשר יש דברים שלא סגרת עד הסוף, כמו לומר למישהי או למישהו שאת/ה אוהב/ת אותם ומעריך/ה את מעשיהם, או להתנצל ולהתפייס עם מישהו/י, אז אל תחכה/י. יכול להיות שהאדם הזה לא יהיה בסביבה מחר ויתכן שגם אנחנו לא נהיה. זהו השיעור שיכולה ללמדנו המודעות למוות ברמת הדהרמה לייט. הוא רב-תועלת ומסייע מאד בכול רמה; לא להתכחש למוות, אלא לסגל מוּכנוּת לקראתו. ביכולתנו אפילו לדמיין את מותנו ואת הלוויות שלנו, מה שעשוי לעזור להפוך את המוות למעט יותר מוחשי עבורנו. עם זאת יש להקפיד שלא להתעכב רק על זה בצורה חולנית או לשקוע בדיכאון!

לאחר מכן נמשיך עם בחינה של מה שקורה לאחר מותנו. כאן יש תיאור שמציג בפנינו את מצבי הלידה החוזרת הגרועים ביותר שנוכל לחוות, ומבהיר עד כמה חשוב להתייחס לכך ברצינות. שוב, זה כלל לא פשוט מכיוון שהמצבים שמציג בפנינו הבודהיזם כוללים לא רק לידות חוזרות כבעלי- חיים שהן גרועות יותר מזו הנוכחית שלנו, אלא גם צורות של לידה חוזרת שאין לנו יכולת לראותן בפועל.

כאשר נחשוב על האפשרות של לידה חוזרת כבעל-חיים, עלינו לזכור שהיא כוללת את כול סוגי החרקים והדגים שיש בנמצא מכול זן ומכול מין. ישנן דוגמאות רבות לכמה נורא יהיה להיוולד מחדש בממלכת בעלי-החיים, עם כול הפחד והסבל שעליהם לשאת. כאשר נחשוב על לידה חוזרת כבעל-חיים, לא נדמיין אותה כחייו של כלב פודל עם לק על הציפורניים שחי באחוזה. במקום זאת נחשוב על ג'וקים ועל חולדות שרוב בני ובנות האדם נגעלים מהם, ועל חרקים ודגים קטנים שנאכלים חיים על ידי בעלי-חיים גדולים יותר, וכמובן על בעלי- החיים שגודלו באופן תעשייתי ונשחטו על ידי אנשים.

הרגש שנוצר כאן בנוגע לאפשרויות מסוג זה בעתיד מתורגם לעתים קרובות כ"אימה", אבל אני לא בטוח שזו המילה המתאימה ביותר, כי היא מרמזת לחוסר תקווה, כאילו שאין לנו מה לעשות בנידון. בכול זאת, יש ביכולתנו לעשות משהו כדי להימנע מכך, ולכן אני מעדיף את המילה "חשש", שמשמעו שאנו באמת , מאד לא רוצים/ות שזה יקרה.

לדוגמה, נניח וצפויה לנו פגישה עסקית ממש משעממת שעלינו ליטול בה חלק. יש בנו חשש מלהשתתף בה. היא הולכת להיות משעממת ואיומה, אך אין בנו אימה מעצם ההליכה לפגישה. זהו הרגש שעלינו לחולל. יש לנו את החיים יקרי-הערך הללו שעלול להיות שיֹאבְדוּ בכול רגע נתון, ולכן ברצוננו לנצל את ההזדמנות הזו כדי להבטיח שלא נהיה ג'וק בחיינו הבאים. זה באמת יהיה נורא להיות ג'וק וממש לא היינו רוצים/ות שזה יקרה, אז עלינו לעשות משהו כדי להימנע מכך.

בדהרמה של ממש, מדובר לא רק על לידות חוזרות כבעלי-חיים וכחרקים, אלא גם על לידות חוזרות במישורי קיום של רוחות הרפאים והגיהנום. אל לנו לחוש מבוכה מלכלול את אלה; זה לא הוגן כלפי הבודהיזם פשוט להחביא את התיאורים הללו בארון. במקום זאת, נוכל לגלות פתיחות ולומר, "זה לא באמת מובן לי".

נוכל להתייחס לזה במונחים של פעילות מנטלית, או במילים אחרות, כאל כול רגע שבו נחווה מַשהו. בכול רגע עולה בנו הולוגרמה מנטלית, וזוהי המשמעות של לראות, לדעת או לחשוב על דבר-מה וכן הלאה. לכול רגע שנחווה נלווית איזושהי תחושה של אושר או של אומללות. כנראה שזה למעשה מה שמבדיל אותנו ממחשבים. בתוך המחשב קיים מידע, שבו הוא עוסק ושבמידה מסוימת, הוא יודע. אבל המחשב אינו מרגיש שמח או אומלל, והוא לא ממש חווה את המידע. זה שיש לנו רגשות של אושר ושל אומללות זה מה שמגדיר את החוויה, והמִנעד של האושר והאומללות הוא עצום ורחב ביותר. הכמות, מתוך אותו המנעד, שביכולתנו לחוות תלויה בחומרה שלנו; במילים אחרות, בסוג הגוף שיש לנו.

את זאת ניתן להבין לא רק במונחים של אושר ואומללות, אלא גם בנוגע לכול אחד מהחושים השונים שלנו. יש בני ובנות אדם שיכולים לראות למרחק רב יותר, יש כאלה ששומעים טוב יותר, ויש כאלה שסובלניים יותר כלפי חום וקור מאשר אחרות ואחרים. ביחס לבעלי-חיים, כלב יכול לשמוע תדרים גבוהים בהרבה מאשר האדם מכיוון שיש לו סוג גוף אחר, ולפיכך גם חומרה שונה. עיט יכול לראות הרבה יותר רחוק עם עיני עיט מאשר ביכולתנו לראות עם עיניים של בן-אנוש. אם זה כך עם החושים השונים, אז מדוע שזה לא יהיה נכון גם לגבי המִנעד של תחושת האושר והאומללות?

יכולנו לכלול עונג וכאב בדיון הזה, למרות שהם לא בדיוק זהים. אושר ואומללות נחווים באופן מנטלי, בעוד שעונג וכאב, לפחות מבחינת המילים המשמשות אותנו באנגלית, הם בעיקרם פיזיים. לגבי החוֹמרה האנושית שלנו, כאשר הסבל הפיזי הופך להיות קשה מנשוא אנו חווים/ות אובדן הכרה. עם כאב רגשי, אנו חווים/ות הלם וגופנו יכול פשוט להפסיק לתפקד.

העונג, מצד שני, מעניין. אם ננתח את עניין הגירוי המעקצץ, זהו למעשה עונג עז. זה כלל אינו כואב, אלא למעשה מענג מדי ולכן יש בנו דחף לשים לזה סוף על ידי גירוד. זוהי דרך להתמודד עם בעיות עור כרוניות המלוות בגירוי מעקצץ עז, כלומר להתייחס לגירוי המעקצץ כאל משהו מענג. זה מאוד מתקדם ומאד קשה פשוט להירגע וליהנות מזה, במיוחד אם גירוד עלול לגרום נזק. יחד עם זאת, זה אפשרי. בכול מקרה, אם נחשוב על כך במונחים של עונג מיני, ככול שהוא הופך עז יותר, כך מתעורר בנו הרצון להגיע מהר יותר לאורגזמה ולשיא, ולשים לכך סוף.

אם כן ביכולתנו לראות שהחומרה האנושית הזו שיש לנו מסוגלת לחוות רק חלק מסוים ממנעד האושר והאומללות, וממנעד העונג והכאב. ביססנו גם את העובדה שלבעלי-חיים יש את היכולת לחוות יותר מתוך מנעד החושים למיניהם כמו למשל מתוך חושי הראייה והצליל. לפיכך זה אפשרי מבחינה לוגית שיכולים להיות סוגים אחרים של חומרה המסוגלים לחוות יותר מתוך המנעד של כאב, עונג, אושר ואומללות. מדוע לא?

זוהי הפעילות המנטלית הזו שעליה מדובר במונחים של המשכיות מחיים לחיים. אין שום סיבה לכך שלא תהיה לה היכולת לחוות את המנעד כולו מסבל וכאב עזים עד לעונג ולאושר עילאיים. זהו רק עניין של החומרה שיש לנו בכול אחד ממחזורי החיים. זוהי דרך הגיונית לנסות ולפחות לגלות מספיק פתיחות כדי לשקול את צורות החיים האחרות המתוארות בבודהיזם, שאותן אין לנו יכולת לראות. אין לנו את היכולת לראות אמבות, אך עם זאת בעזרת התפתחויות מדעיות של מיקרוסקופים, ביכולתנו לראות ולקבל אותן כצורת חיים. באופן דומה, אולי אין באפשרותנו לראות רוחות רפאים, אבל עם התפתחותה של התודעה, אולי זה אפשרי.

גרסת הדהרמה-לייט מצמצמת את כל מישורי הקיום האחרים לכדי סוגים של חוויות אנושיות. לדוגמה, מישהו או מישהי יכולים להיות כל-כך מוטרדים מבחינה מנטלית עד שנדמה כאילו שהם חיים בגיהנום. זה יכול גם לסייע לנו לחולל אהדה כלפיהם, בליווי הרצון לא לחוות זאת בעתיד. זה בסדר כמשהו שמתפקד לנו ברמת הדהרמה-לייט. עם זאת, דהרמה של ממש אינה מדברת רק על חוויה אנושית, אלא על חוויות שאנו וכול אחד ואחת אחרים עשויים לחוות, על בסיס קיומו של רצף מנטלי. הפעילות המנטלית הזו יכולה להיות מלווה בכול דבר שכלול במנעד שבין אושר לאומללות, ובין עונג לכאב. בהחלט לא נרצה שיהיה לנו בסיס כלשהו שיהיה מוגבל ויוכל לתמוך רק בחוויות איומות וכואבות בעתיד. זה ברור.

האם יש דרך להימנע מכך? זו השאלה החשובה! ראשית, עלינו להכניס כיוון חיובי מסוים לחיינו, שיאפשר לנו להימנע מאותן לידות חוזרות גרועות יותר. בפועל זה לא יעשה רק את זה, אלא גם יוביל אותנו לשחרור ולהארה.

אני לא כל כך מתלהב מהמונח "מקלט", שנראה מעט מטעה בכך שהוא נשמע פאסיבי מדי, כאילו שאנו פונים/ות לבודהה כאל מושיע, "הו בודהה, הַצֵּל אותי!" זה גם לא כאילו שאנחנו בעלי-חיים שנלקחים למקלט לחיות בר. מדובר על משהו מאוד אקטיבי, שכלל אינו פאסיבי. אני מתאר זאת כלהציב "כיוון בטוח" בחיינו; אם נלך בכיוון זה, אז נגן על עצמנו מפני חווית לידות חוזרות גרועות יותר, ומפני לידות חוזרות ונשנות ללא שליטה בכללותן, כמו גם מפני אי-היכולת לסייע לאחרות ולאחרים בצורה המיטיבה ביותר.

"דהרמה", המילה המתורגמת בדרך כלל כתורתו של בודהה, מתייחסת למעשה לצעדי מניעה או אמצעים מניעתיים. זהו אם כך משהו שנטמיע בתוכנו על-מנת למנוע או להימנע מסבל ומבעיות עתידיים. אנו מכניסים/ות את האמצעים הללו לחיינו, במטרה להימנע משלוש הבעיות של לידות חוזרות גרועות יותר, לידות חוזרות בכללותן וחוסר היכולת לסייע לאחרות ואחרים באופן מלא.

מהו הכיוון הזה שמסמן בודהה? הכיוון הוא למעשה מה שהשיג בודהה עצמו, שהוא היפסקות מוחלטת של כול המכשולים, המגבלות, הבלבול והרגשות המפריעים. בו בזמן בודהה הגיע גם למימוש הידיעה התבונית של כול היכולות החיוביות הצפוּנות בתודעה. זהו הכיוון שעליו מדובר. למעשה לזאת הכוונה בדברינו על הכיוון הבטוח של אבני-החן הנדירות ויקרות-הערך של הבודהה, הדהרמה והסנגהה. הדהרמה הינה המצב שאליו הגיע ושאותו השלים בודהה בפועל ותורותיו בנוגע לדרכים שבאמצעותן נוכל כולנו להשיג את אותו הדבר. הבודהה מציין מישהו שהשיג זאת באופן מלא. הסנגהה אינה מכוונת רק לבני ובנות אדם שנמצאים במנזר או במרכז הבודהיסטי שלנו, אלא יותר לקהילה הנזירית. למעשה, אפילו זה אינו באמת הכיוון הבטוח שלנו. הסנגהה, כחלק משלוש אבני החן, מתייחסת לאותן בריות נעלות, מתקדמות מאד מבחינה רוחנית, בעלות הידיעה התבונית הגבוהה, שמימשו והגיעו לחלק ממה שאליו הגיע הבודהה במלואו.  

בהתאם לכך, זה מה שעלינו לעשות תחילה. עלינו להציב בכנות כיוון בטוח בחיינו; לשַם נחתור במהלך העבודה העצמית שלנו. נפעל להגשים את מה שהשיג בודהה, את דרכו של הבודהה במלואה, ואת הדרך שעשתה הסנגהה באופן חלקי. הכנסת הכיוון הזה לחיינו מחוללת הבדל עצום להפליא בכול רמה, כי כעת לחיינו באמת יש משמעות וכיוון. אנו עובדים ועובדות עם עצמנו כדי להיפטר מהמגרעות שלנו ולממש את היכולות המיטיבות הצפונות בנו. אם נעשה זאת, אז באופן כללי נחווה יותר אושר מבחינה רגשית, כי לא נחשוב, "לא מובנת לי מהות החיים. אין לי מושג מה אני עושה כאן; החיים שלי חסרי משמעות."  זהו הלך-רוח איום, שכאשר בני ובנות אדם סובלים ממנו, לעתים קרובות משמעות הדבר היא שחייהם סובבים סביב כסף. ככול שתהיה זו קלישאה, האמת היא ש"כסף לא קונה אושר".

כעת, יש לנו את הכיוון הבטוח הזה בחיינו. על בסיס זה, מהי הדרך להימנע מלידות חוזרות גרועות יותר? השיטה היא להימנע מלפעול בדרכים הרסניות, מבחינה פיזית, או מילולית או מבחינה מנטלית. המשמעות היא שנעשה מאמץ להימנע מכול אחד משלושת אלה תחת השפעת רגש מפריע כגון כעס, חמדנות, היאחזות, תפיסה מוטעית, קנאה, יהירות ועוד רשימה ארוכה מאד של רגשות מפריעים אחרים. הדרך הטובה ביותר לנצל את חיי האנוש יקרי-הערך האלה כרגע, ברמה הראשונית, היא להימנע מהתנהגות, דיבור וחשיבה בדרכים הרסניות.

בכול אופן, עלינו לעשות זאת במסגרת התשתית הבודהיסטית. באופן כללי, כול הדתות מלמדות שאין לפעול בצורה הרסנית, כמו לא להרוג ולגנוב, אבל הבסיס הבודהיסטי במובהק הוא שזה לא איזה חוק כלשהו. אין בנמצא חוק שנוצר על ידי ישות אלוהית כלשהי או על ידי גוף מחוקק או ממשלה. קווי המוסר הבודהיסטים המנחים אינם מבוססים על ציות לחוק כמו: "עליך לציית לחוק, אחרת תיענש/י". לגבי המשפט האזרחי, יש לנו יכולת להציע שוחד או אולי לשכור עורך דין טוב כדי להימלט מעונש. כמו כן, זה לא שכאשר אנו מצייתים/ות לחוק אנחנו אדם טוב, ואם לא אז אנחנו רעים/ות או פושעים/ות. ציות אינו הבסיס לכללֵי המוסר הבודהיסטיים.

חשוב לדעת לְמה הכוונה בהתנהגות בונה בבודהיזם. נוכל לעשות זאת על-ידי כך שנתבונן בה בהקשר של התנהגויות הרסניות. למשל, אחת הדרכים להרוג או ליטול חיים היא ציד. אבל אם מעולם לא צדנו ולא היה לנו עניין בציד, אז העובדה שאנו לא צדים/ות אינה נחשבת להתנהגות בונה, אפילו אם זה דבר טוב. התנהגות בונה מתייחסת למצב שבו אם מתחשק לנו לחבוט ביתוש כדי להרוג אותו, לא נפעל על פי התחושה הזו שלנו. יש לנו את ההבנה שאם נוציא את התחושה הזו אל הפועל , תהיה זו פעולה שנבצע מתוך כעס, שמגיעה ממחשבה על עצמנו בלבד. רק עליי ועל עצמי. בנוסף, אנו יודעות ויודעים שאם נהרוג את היתוש, זה ייצור אצלנו הרגל חזק שבו ננסה להתמודד עם כול דבר שלא נאהב על-ידי הריגתו. לכן במקום לחבוט ביתוש, נמצא דרך שלווה להתמודד אתו, כמו למשל ללכוד אותו בכוס ולהוציא אותו החוצה. הפעולה הבונה היא להימנע מלהרוג יצור אחר כאשר יש בנו רצון ממשי להרוג אותו. הימנעותנו נעשית מתוך ההבנה שלנו של סיבה ותוצאה. סוג כזה של פעולות בונות בּוֹנֶה יכולות צפוּנות חיוביות חזקות בתודעתנו. 

ישנן רמות חזקות אפילו יותר של פעולה בונה, שהן לא רק לא להרוג את היתוש, אלא גם להאכיל אותו. נוכל לתת לו לטעום קצת מהדם שלנו. אחרי הכול, יש לנו הרבה. ישנם כמה אנשים שפגשתי בפועל שמסוגלים לעשות זאת. עצם העובדה שאנו לא צדות וצדים אינה פעולה חיובית כה חזקה כפי שניטה לחשוב.

בבודהיזם, אם כן, הבסיס של חיי-המוסר בכללותו הינו ההבנה שפעולה בדרכים מסוימות תייצר סוגים מסוימים של תוצאות, וההבחנה בין מה שיזיק לבין מה שיטיב. למשל, אם נפעל בדרכים הרסניות, נייצר מצב תודעתי אומלל וסוער עבור עצמנו. התנהגות שכזו מצידנו נובעת מהבלבול הבסיסי שלנו. ראשית, יתכן שאיננו יודעות ויודעים שפעולה הרסנית היא למעשה פעולה של הרס-עצמי, כמו במקרה של התמכרותנו לסם או לאלכוהול. בנוסף, עשויי להיות שנחשוב בצורה הפוכה שאם נתמסטל או נשתכר כול הזמן, נוכל להימנע מהבעיות שלנו.

לכן, באמצעות ההבנה של מה שנמצא בבסיס ההתנהגות המוסרית, נוכל גם להבין שכאשר הפעולות שלנו הרסניות, זה לא משום שאנחנו רעים/ות, אלא מכיוון שיש בנו בלבול. כאשר אחרות ואחרים פועלים באופן הרסני, זה לא שהם רעים ומגיע להם להיענש, זה משום שהם מבולבלים ומוטרדים מאוד. הם הופכים להיות מושא לחמלה, ומתעורר בנו רצון  לסייע להם כדי שייפטרו מהבלבול שלהם. כן, יתכן שנאלץ לכלוא אותם אם קיימת אפשרות שהם ימשיכו לפגוע בבני ובנות אדם אחרים, אך יש לעשות זאת באמצעות מנטליות מסוג אחר. אין צורך שנעניש אותם או נפגע בהם, אלא שבמובן מסוים ננסה לסייע להם. יש להם רצף מנטלי שיימשך לנצח ואם לא ננסה איכשהו לשקם אותם כעת, הם פשוט ימשיכו לפעול בדרכים הרסניות מאוד בעתיד.

יחד עם זאת, ברמה הראשונית הזו, ההתמקדות שלנו היא בעיקר בעצמנו וברצון שלנו להימנע ממצבים נוראים בעתיד, כשהעתיד הוא עתידם של החיים האלה לפי גישת הדהרמה-לייט, או החיים העתידיים לפי גישת הדהרמה של ממש. ברמה הזו, זה האופן שבו ננצל את חיי-האנוש יקרי-הערך האלה, על ידי מציאת כיוון בטוח. הגענו לכדי הוקרה של החיים האלה מתוך הידיעה שנאבד אותם בשלב כלשהו, וברצוננו להבטיח את זה שנמשיך לזכות בחיי-אנוש יקרי-ערך בעתיד. חיי-האנוש הללו נחוצים לנו מכיוון שייקח הרבה זמן להגיע למטרות השחרור וההארה. בדיוק כפי שדהרמה-לייט היא קרש קפיצה לדהרמה של ממש, הרמה הראשונית הזו שבחנו היא מקפצה לרמת הביניים ולרמת המוטיבציה המתקדמת.

המוטיבציה הראשונית מתחילה בהוקרת חיי-האנוש יקרי-הערך להפליא שיש לנו. יש לנו את הגוף הזה, יש לנו הזדמנויות, ומעל לכול, יש לנו את האינטליגנציה האנושית שלנו; אין כמעט דבר שלא נוכל להשיג אם ניתן את דעתנו לכך.

המצב המדהים הזה שהוא נחלתנו כעת לא יימשך לנצח, כי אין שום דבר נצחי. לא משנה עד כמה נהיה עשירים/ות, או מפורסמים/ות, או כמה חברות וחברים יש לנו, או עד כמה הגוף שלנו חזק, בסופו של דבר אנחנו נמות. לא רק שאין דבר שיכול לעצור זאת, אין גם דרך לדעת מתי יגיע זמננו. נֶאֱמַר שאם באמת נכיר במוות, יהיה זה בלתי אפשרי עבורנו לנהל חיים רגילים.

כשנראֵה שהחיים האלה שבריריים ויכולים להסתיים בכול רגע, נתחיל לחשוב מה נמצא מעבר למוות. מכיוון שישנם כול-כך הרבה מצבים אפשריים, שרבים מהם מבעיתים, שלתוכם אנו עלולים/ות להיוולד בלידה חוזרת, נציב כיוון בטוח בחיינו.

הכיוון הבטוח הזה דוחק בנו להימנע מפעולות הרסניות, הגורמות לסבל עתידי, ולכרוך את חיינו בפעולות בונות, המובילות לאושר עתידי. בדרך הזו, נבטיח את הלידות החוזרות העתידיות שלנו עצמנו, אל תוך מצבים טובים יותר.