עצה בודהיסטית על מוות ועל זמן המיתה

חיינו הנוכחיים, בכל אופן, לא יימשכו לנצח. אך לחשוב: "המוות הוא האויב" זה דבר שגוי לחלוטין. המוות הוא חלק מהחיים שלנו. כמובן, מנקודת המבט הבודהיסטית, הגוף הזה הוא במובן מסוים אויב. על מנת לפתח כמיהה כנה ל מוֹקְשָה (moksha) שחרור- אנו אכן זקוקים לגישה כזאת: שהלידה המסוימת הזאת, הגוף הזה, מעצם טבעם הם סבל ולכן נרצה להפסיק אותו. אבל הגישה הזאת עלולה ליצור בעיות רבות. אם תתייחסו למוות כאל אויב, אז הגוף הזה גם הוא אויב, והחיים בכללותם הם אויב. זה כבר קצת מרחיק לכת מדי.

כמובן, מוות פירושו לחדול מלהתקיים, לפחות מבחינת הגוף הזה. ניאלץ להיפרד מכל הדברים שפיתחנו איזשהו קשר קרוב אליהם במהלך החיים הללו. בעלי חיים לא אוהבים את המוות, כך שבאופן טבעי זה כך גם עם בני ובנות אדם. אך אנחנו חלק מהטבע, ולכן המוות הוא חלק מהחיים שלנו. באופן לוגי, לחיים יש התחלה וסוף- ישנם לידה ומוות. כך שזה לא דבר יוצא דופן. אבל אני חושב שהגישות הלא מציאותיות שלנו וההשקפות בנוגע למוות גורמות לנו יותר מדי דאגה וחרדה.

לכן כמתרגלות ומתרגלים בודהיסטיים, זה מאוד מיטיב שנזכיר לעצמנו מדי יום את המוות והארעיות. ישנן שתי רמות של ארעיות; רמה גסה [לפיה כל התופעות הַנּוֹצָרוֹת יגיעו אל סופן] ורמה עדינה [לפיה כל תופעה המושפעת מסיבות ותנאים משתנה מרגע לרגע]. למעשה, הרמה העדינה של ארעיות היא תורת הלימוד הבודהיסטית האמיתית; אבל באופן כללי, הרמה הגסה של ארעיות גם היא מהווה חלק חשוב של התרגול מכיוון שהיא מפחיתה חלק מהרגשות ההרסניים שלנו המבוססים על התחושה שנמשיך לחיות לנצח.

הביטו במלכים הדגולים או הראג'ות- גם במערב- עם טירות הענק והמבצרים שלהם. הקיסרים הללו מחשיבים עצמם אלמותיים. אך אם נביט היום על המבנים הללו, זה די אווילי.

התבוננו על החומה הסינית הגדולה. היא יצרה סבל עצום כל כך עבור אלו שבנו אותה. אך העבודות הללו נעשו תוך נשיאת הסבל הכרוך בהן עם התחושה: "כוחי והאימפריה שלי יהיו פה לתמיד" ו"הקיסר שלי הוא נצחי". כמו חומת ברלין- אחד מהמנהיגים המזרח גרמניים אמר שהיא תישאר ניצבת על מקומה למשך אלף שנה. כל התחושות הללו מגיעות מההיאחזות שלהם בעצמם ובמפלגתם או באמונות שלהם ובמחשבה שהם יישארו לנצח.

ובכן, זה נכון שאנו זקוקים להשתוקקות חיובית כחלק מהמוטיבציה שלנו- בלי השתוקקות אין שום תנועה. אך השתוקקות שמתלווה אליה בורות היא מסוכנת. למשל, ישנה תחושת הקביעות שיוצרת לעתים קרובות את צורת החשיבה ש"אני אישאר לנצח". זה לא מציאותי. זוהי בורות. וכאשר תצרפו זאת להשתוקקות- לרצות עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו- הדבר יוצר אפילו עוד יותר צרות ובעיות. אבל, השתוקקות המתלווה לחכמה היא מאוד חיובית, ואנו זקוקים לה.

נוכל גם להבחין בתזכורות לארעיות בתרגול טנטרי, עם גולגלות ודברים מן הסוג הזה. ובכמה מנדלות המתבצעות באמצעות הדמיות של מקומות קבורה, אזורים של פיזור גופות. כל אלו הם סמלים שמטרתם להזכיר לנו ארעיות. באחד מן הימים המכונית שלי עברה דרך מקום קבורה, כך שהייתי עדיין תחת רושם טרי בתודעה כשהזכרתי זאת מאוחר יותר בשיחה ציבורית: "רק עברתי דרך מקום קבורה, זה היעד הסופי שלנו. אין לנו ברירה אלא להגיע לשם". ישוע על הצלב הראה למאמיניו שבסופו של דבר המוות מגיע. ובודהה עשה את אותו הדבר. אללה- אני לא יודע- לאללה אין צורה מוגדרת- אך כמובן שמוחמד המחיש זאת.

על כן, עלינו לסגל גישה מציאותית בנוגע לכך שהמוות יגיע במוקדם או במאוחר. אם תפתחו ישר מההתחלה מן גישה שהמוות יגיע; אז ברגע שהוא אכן יגיע, תהיו הרבה פחות בחרדה. אז, עבור מתרגל/ת בודהיסט/ית, מאוד חשוב להזכיר לעצמינו את זה על בסיס יומיומי.

כשיגיע יומנו האחרון, עלינו להשלים עם כך, ולא לראות זאת כמשהו מוזר. אין שום דרך אחרת. באותו זמן, מי שמאמין/ה בדת שבבסיסה אלוהות יצטרכו לחשוב, "החיים הללו נבראו על ידי אלוהים, אז סופם אף הוא מגיע בהתאם לתוכנית של אלוהים. למרות שאין לי חיבה למוות, אלוהים יצר זאת, ולכן חייבת להיות לכך איזושהי משמעות". בני ובנות האדם הללו שבאמת יש להם אמונה באל בורא צריכים להרהר על השורות הללו. 

אלו הפוסעים בעקבות המסורות ההודיות ומאמינים בלידות חוזרות צריכים להרהר על אודות חיי העתיד שלהם ולעשות איזשהו מאמץ ליצור את הסיבות הנכונות לחיי עתיד טובים, במקום לדאוג, לדאוג, לדאוג. למשל, בזמן המוות תוכלו להקדיש את כל מצבור הזכויות הצְפוּנוֹת שצברתם לכך שהחיים הבאים יהיו חיים טובים. ואז, בלי קשר לאמונותינו, בזמן המוות, המצב המנטלי חייב להיות רגוע. כעס, פחד רב מדי- אלו אינם טובים.

אם אפשר, על אלו המתרגלים בודהיזם, להסתייע בזמן שיש ברשותם כרגע על מנת להביט קדימה אל החיים הבאים שלהם. תרגולי בודהיצ'יטה ותרגולים טנטריים מסוימים הם טובים בשביל זה. בהתאם לתורות הבודהיסטיות, בזמן המוות ישנם שמונה שלבים של התפרקות היסודות- הרמות הגסות של יסודות הגוף מתפרקות, ואז הרמות היותר עדינות גם הן מתפרקות. על מתרגלים ומתרגלות של טנטרה לכלול זאת במדיטציה היומית שלהם. כל יום, אני מודט על מוות- בתרגולי מנדלה שונים- לפחות חמש פעמים, ועודני חי! רק הבוקר עברתי דרך שלוש מיתות.

אם כן, אלו הן השיטות ליצור ערובה לחיים הטובים הבאים, זאת הדרך. ועבור אלו שאינם מאמינים ומאמינות, כפי שהזכרתי מוקדם יותר, חשוב להיות מציאותי/ת בנוגע לעובדת הארעיות.

בנוגע לבני ובנות האדם הללו שנמצאים בשעת המיתה שלהם, טוב שלאלו שסביבם יהיה קצת ידע [של איך לעזור]. כפי שציינתי קודם, לגבי הנוטים למות שיש להם אמונה באל בורא, תוכלו להזכיר להם את אלוהים. לאמונה חד נקודתית באלוהים יש לפחות איזשהו יתרון, גם מנקודת מבט בודהיסטית. עם אלו שאין להם אמונה, אין דת, אז כפי שהזכרתי קודם לכן, להיות מציאותיים, וזה חשוב לנסות לשמור על התודעות שלהם רגועות.

שהייה של קרובים וקרובות המתייפחים סביב מיטת הנוטה למות עלולה להיות הרת גורל מבחינת שמירה רגועה על התודעה שלהם- יותר מידי היאחזות. וגם בגלל שיש יותר מדי היאחזות בקרובים ובקרובות שלהם, מתגבש סיכוי להתפתחות של כעס וראיית המוות כאויב. לכן, חשוב לנסות לשמור על רגיעה של המצב המנטלי שלהם. הדבר חשוב. 

במקרים רבים נתבקשתי ללכת להוספיסים בודהיסטיים. כמו באוסטרליה, שבה יש מנזר שבו הנזירות מקדישות עצמן באופן מוחלט לדאגה לנוטים למות ולאלו עם מחלות קשות. זוהי דרך מאוד טובה לתרגול יומיומי של חמלה בפעולה. זה מאוד חשוב. 

המוות הוא לא משהו מוזר. הוא מופיע בכל יום ויום, בכל רחבי העולם. ההבנה שאנחנו נמות באופן וודאי מעודדת אותנו לנהל חיים משמעותיים. כשניווכח שהוא יכול להגיע בכל רגע, תהיה לנו נטייה הרבה פחות גדולה להילחם ולהתווכח על דברים חסרי חשיבות. לחילופין, נהפוך לחדורי מוטיבציה למצות את חיינו באופן מיטבי כך שניטיב עם הזולת עד כמה שניתן.