ארבע אקסיומות לחשיבה על מוות וארעיות

ראינו שמדיטציה היא חלק מתהליך משולש שכרוך בהקשבה לתורות, הרהור עליהן ואז מדיטציה עליהן. מדיטציה, כשלב השלישי, עוסקת למעשה בדרך בה נשלב את התורות בחיינו, באמצעות חזרתיות. אנו בעצם בונים/ות את המצב התודעתי החיובי שברצוננו להשיג באמצעות חזרה עליו, כך שהוא יהפוך להרגל.

אנו מקשיבים/ות לתורות, וכתוצאה מכך אנו משיגים/ות הבחנה מודעת, שבעזרתה נוכל להבחין ש"כן, זוהי תורת הבודהה" ונשתכנע בכך. ראינו גם שהתייחסותנו לתורות נסמכת על הנחה; אנחנו לא בהכרח מבינים/ות את כל התורות, אבל לכול הפחות בגלל המוטיבציה והעניין שלנו, יש לנו יסוד להניח שהן נכונות עד שנוכיח אחרת. אם נגלה שמשהו אינו נכון, נוכל לשכוח ממנו. אבל חשוב שתהיה תודעה פתוחה לפחות כדי להניח שמשהו נכון, ולהחליט לבחון אותו כדי לראות אם הוא באמת כזה. בנוסף עלינו להניח שיש בו תועלת, בדיוק כמו עם ויטמינים. לא ניקח רעל במחשבה ש"תנו לי לבדוק את זה כדי לראות אם זה באמת יהרוג אותי", אבל אנחנו עושים/ות זאת עם לקיחת ויטמינים. אז אנו מניחים/ות שיש בכך תועלת, מכיוון שאנשים רבים אומרים שזה כך, וכך ביכולתנו לנסות ולראות בעצמנו.

כשאנחנו חושבים וחושבות על התורות, אנו בוחנים ובוחנות אותן על מנת להגיע לסופו של תהליך המכונה "הבחנה מוְדעת הנובעת מחשיבה". זה המקום בו אנו משוכנעים ומשוכנעות לחלוטין שהבנו את התורות, שמה שאותו לימד בודהה נכון, שאכן בהחלט יש בו תועלת, ושמה שברצוננו להשיג אכן באמת בר השגה. כשמדלגים על השלבים שלעיל, כפי שעושים רבים ורבות, לאחר זמן מה הם ימצאו את עצמם/ן בסופו של דבר עם "התלבטות לא החלטית", או במילים אחרות עם ספקות, שמערערים את ביטחונם/ן בכך שהכול באמת אפשרי. ואז יוותרו.

מהו שחרור?

כשאנחנו קוראים וקוראות על שחרור או הארה, ועל השיטות להשיג אותם, עלינו באמת להבין נכונה מהי המשמעות האמיתית של להיות משוחרר/ת. מה זה באמת אומר להפוך למואר או למוארת? ומה קורה לאחר מכן? התורות אומרות כי בודהא הוא יודע-כול, יודע הכול נכונה באופן מוחלט ובו זמנית. לבודהה יש גם דאגה שווה לכל אחד ואחת מהיצורים החיים, והוא מסוגל לתקשר בצורה מושלמת עם כל אחד ואחת מהם. כך שבודהה עוזר לכולם/ן בדרך המתאימה ביותר.

האם זה אפשרי או שזו סתם אגדה? אם נחשוב שזה מגוחך, אז מה בדיוק אנו עושים/ות בניסיון להשיג זאת ? אם נחשוב שזו אגדה, ברור שאין בנו אמונה אמיתית שאפשר להשיג זאת. עלינו לבחון בביקורתיות את המטרות הנדונות בבודהיזם ולבחון את המוטיבציה העצמית שלנו.

מהי המטרה שלנו?

למילה הזו, "מוטיבציה", יש משמעות מאוד ספציפית בבודהיזם. לעתים קרובות נאמר ש"עלינו לאשר מחדש או לחולל את המוטיבציה שלנו", ויש לכך שני חלקים. האחד הוא היעד - המטרה שיש לנו – והשני הוא הרגש או התחושה שמאחורי המטרה שמניעים אותנו להשיגה. בדרך כלל באנגלית, למילה מוטיבציה יש בעיקר את הקונוטציה של החלק השני, הרגש שמניע אותנו לעשות משהו.

אני חושב שמבחינת חלק גדול מאיתנו שמתַּרגל את התורות הבודהיסטיות, ה"דהרמה ", אם נהיה כנים, נמצא שהמטרה שלנו היא באמת רק להפוך את החיים האלה לקלים יותר ולמאושרים יותר. וזה בסדר - זה מה שאני מכנה "דהרמה במובן מצומצם" ולא "דהרמה של ממש". זהו צעד ראשון. הדבר האמיתי הוא לעבוד ולתרגל למען התגלמויות מחדש טובות יותר, בעיקר כדי להמשיך ולזכות בלידה חוזרת יקרה כבני ובנות אנוש ממעגל חיים אחד למשנהו. אולם אם אינך מאמינ/ה בהתגלמות מחדש, איך תוכל/י לכוון בכנות במטרה להשיג אחת כזו טובה? כדי להבין לידה מחזורית, עלינו להבין מהו שנולד מחדש, את טבע ההמשכיות של התודעה, את טבעו של העצמי וכו'. למעשה, לכוון ללידה חוזרת טובה אינה מטרה בודהיסטית בלבד. נוצרים ודתות אחרות מכוונים אף הם לכך; במקרה של הנצרות, זו לידה חוזרת בגן עדן.

המטרה הבאה תהיה להשיג שחרור מלידה חוזרת בלתי נשלטת. גם הדתות ההינדיות מכוונות לכך. אז עלינו להבין לְמה מכוון הבודהיזם בפועל באמצעות שחרור זה, ומהן השיטות להשגתו. ואז, כמובן, המטרה האולטימטיבית היא לכוון למצב ההארה של בודהה - זה ייחודי לבודהיזם.

שלב אחר שלב

כאשר נתבונן בתורות הבודהיסטיות, נוכל לראות שהן מדורגות בשלבים. תובנה אחת עוקבת אחר קודמתה, וחשוב לכבד זאת מכיוון שאם רק נגיד: "אני רוצה להפוך לבודהה כדי שאוכל לעזור לכל היצורים החיים" בלי שום בסיס לכך, אז אלה הן פשוט מילים חסרות משמעות. האם באמת יש לנו שאיפה לשחרר ולהביא להארה כל חרק ביקום? כנראה שלא. זה דורש היקף תודעתי רחב באופן כמעט בלתי נתפס בכדי לכוון לשם ולמעשה להתכוון לזאת, ולכן עלינו לבנות את דרך ההגעה לשם בהדרגה. נעשה זאת על ידי בחינת כל אחת מהתורות באמצעות מה שאני מתרגם כ"ארבע האקסיומות", ארבע נקודות המבט לבחינה של דבר כלשהו, ונתחיל בנקודות הבסיסיות ביותר של הדהרמה.

אם כן, כדוגמא לאופן השימוש בארבע האקסיומות, בואו נחשוב ונמדוט על מוות וארעיות. אני בוחר בזה אולי מסיבה קצת אנוכית, כי החבר הכי קרוב שלי נפטר בשבוע שעבר. בכל מקרה, ארבע האקסיומות הן:

  • אקסיומת הדברים התלויים זה בזה  - במה תלוי המצב התודעתי שברצוננו לחולל, מצב של מודעות למוות?
  • אקסיומת התפקיד - אם נשיג את המצב התודעתי הזה, איך הוא ישפיע ומהן תועלותיו או חסרונותיו? 
  • אקסיומת ההתבססות על הגיון - אם נבחן את התורה על מנת לקבוע אם היא נכונה, האם היא משתלבת עם יתרת תורתו של בודהה? האם היא הגיונית? לאחר שניסינו אותה, האם היא מייצרת את האפקט המוצהר שלה?
  • אקסיומת טבע הדברים- האם המוות הוא דוגמה לטבע הדברים? האם כולם/ן מתים/ות?

מה שאנחנו עושים ועושות זה לקחת תורה מסוימת, כמו לגבי מוות, ולנתח אותה מנקודת המבט של ארבע האקסיומות האלה, ולהקדיש לכך זמן רב ככל שנצטרך. אין נוסחה שאומרת שעליך להשקיע 10 דקות כאן ועשרים דקות שם. אבל זה טוב לא למהר מדי, כי אז לעתים קרובות מושא ההתמקדות שלך מאבד משמעות. זה נחמד לתת למשהו לשקוע, ובאמת לעבוד איתו.

השגת הבנה יסודית

ביסודו של דבר ברצוננו להשתכנע בכך שהבנו את הנושא, והגענו למקום בו לא נלך אחורה וקדימה בתהייה לגבי משמעות הדברים. זו הסיבה שלשמה יש לטיבטים את קרב-השיח (דיבֵּייט), שהיא שיטת הדיון החינוכית, שמאלצת אותנו להטיל ספק בהבנתנו. על כולם/ן לעשות זאת – אין לך אפשרות פשוט לשבת בחלק האחורי של הכיתה בשקט. השיטה מתנהלת באופן שאדם אחד מצהיר או מציין משהו, ועל היריב/ה לקבל או לדחות את מה שנאמר. הנקודה של כול התהליך היא לא למצוא את התשובה הנכונה, אלא להשיג וודאות לגבי הבנתנו את הנושא. זו שיטה מצוינת מכיוון שבני ובנות אדם אחרים יאתגרו את החשיבה שלנו הרבה יותר ממה שנוכל אנחנו אי פעם לאתגר אותה בעצמנו. במהלך קרב-השיח, לעתים קרובות יש כמות עצומה של אנרגיה מכיוון שאנשים מוצאים את זה ככיף גדול וצוחקים הרבה כשהם גורמים לאדם האחר לסתור את עצמו. אבל הכול נעשה עם הומור טוב, וכולם נהנים מכך.

יתרון נוסף של סגנון למידה זה הוא שלא משנה מי אתה, בשלב מסוים אתה עומד לסתור את עצמך ולהגיד משהו טיפשי, וזה טוב להפחתת האגו והגאווה. זה גם מסייע להתגבר על ביישנות – בהחלט איל לך אפשרות להיות ביישנ/ית בקומך אל מול הנאספים כדי להתווכח.

אל לנו להתייחס בביטול לקרב השיח כ"אה, אלו דברים אינטלקטואליים; ברצוני להיות אינטואיטיבי/ת ופשוט לעשות מדיטציה." קרב-שיח מסייע לך לעשות מדיטציה, וזוהי כל המטרה. לאחר הדיונים, אין לך יותר ספקות ויש לך בטחון בכך שהבנת, ואז יש ביכולתך לעשות מדיטציה כדי לשלב תובנה זו בביטחון מלא. אחרת, המדיטציה שלך לא כל כך איתנה. כמובן, שיתכן שלא תנהלו כאן קרב-שיח באופן רשמי אחד/ת עם השני/ה, אך זה נהדר לדון בתורות, ללא גאווה או יהירות, ומבלי לנקוט בעמדה מתגוננת במחשבה שמי שמולנו תוקפ/ת אותנו באופן אישי.

שני מונחים בודהיסטיים טכניים נוספים הם "להאמין בכך שעובדה מסוימת היא אמיתית" ו"שכנוע נחרץ". ייתכן שנטעה ונאמין שמשהו הוא נכון, ולכן עלינו להיזהר במהלך בחינת התורות, כדי שלא נגיע למסקנה שהבנו נכונה, כאשר בפועל אין לנו הבנה נכונה. שכנוע נחרץ משמעו שאנחנו משוכנעים או משוכנעות כל-כך עד שאין לחלוטין דבר כלשהו, שיכול לנפץ את האמונה שלנו, וזה מה שעלינו לפתח באמת.

להמשיך להתקדם 

כל האמור לעיל יכול להסתלף לכדי עקשנות ואטימות תודעתית. יש לנו הבנה מוטעית ועקשנות רבה כל-כך עד שאין לאף אחד או אחת את היכולת לתקן אותנו- זה מתורגם לפעמים כ"השקפה מוטעית או שגויה". אנו מחזיקים/ות במשהו לא נכון עם יחס כל-כך עיקש כלפיו עד שאנחנו הופכים/ות עוינים/ות ונתקוף את כל מי שינסו לומר משהו אחר.

עד שנהפוך לבודהות, עלינו לנסות ולהבין דברים יותר ויותר לעומק. כך נֶאֱמַר לנו תמיד, "לעולם אל תהיו מרוצים ומרוצות מרמת ההבנה שלכם/ן, מרמת ההישגים שלכם/ן, מכיוון שתמיד תוכלו להעמיק, תמיד להגיע גבוה יותר, עד שתהפכו לבודהה." כך שגם כשיש לנו הבנה נכונה, זו אולי לא ההבנה העמוקה ביותר. טריג'אנג רינפוצ'ה, אחד ממוריו של ה"ק הדלאי לאמה, נהג לומר, "קראתי את הלאם-רים צ'ן-מו (התיאור הנרחב והמפורט של הדרך המדורגת להארה מאת צונגקאפה - טקסט מהותי ועצום) מאה פעמים, ובכל פעם שקראתי את זה, קיבלתי הבנה אחרת ועמוקה יותר." זו דוגמא טובה לכך שעל אף שמלכתחילה יש לנו הבנה נכונה, עלינו להמשיך ולהעמיק יותר ויותר.

מדיטציה על המוות

כעת נוכל להסתכל על ארבע הנקודות ביחס למדיטציה על המוות, כך שתהיה לנו דוגמא לְמה הן מתייחסות וכיצד ליישם אותן. כמובן, שנעשה זאת רק לאחר שקיבלנו לימוד על נושא המוות ועל תרגול המדיטציה על מוות. כאשר נסתכל על המוות, יש שלוש עובדות בסיסיות שבעזרתן נעבוד:

  • מוות הוא בלתי נמנע.
  • זמן המוות אינו וודאי.
  • בזמן המוות, שום דבר לא יועיל מלבד הדהרמה.

כולנו נמות. זה בלתי נמנע - אני, אתה, את, כול מי שאנו מכירים ומכירות באופן אישי, וגם כול השאר. בנוסף על כך אין לנו שום מושג מתי המוות יכה, וכאשר אכן נמות, שום דבר לא יועיל לנו למעט ההרגלים החיוביים שבנינו ושהפכו לחלק מהרצף המנטלי שלנו.

המוות הוא בלתי נמנע, אך במה זה תלוי (אקסיומת הדברים התלויים זה בזה)? נוכל לנתח זאת בכמה רמות. ראשית, המוות תלוי בחיים. מבלי להיות בחיים, אין ביכולתך למות. ובכל יום אנו מתבגרים/ות, וגופנו, שבתחילת הדרך היה די חזק, נעשה חלש. כך שהמוות תלוי גם בגוף שיכול לחלות, להיפגע ממכונית וכן הלאה.

למה לחשוב על מוות?

ברמה עמוקה יותר של אקסיומת הדברים התלויים זה בזה, מה שעלינו להבין לפני מדיטציית מוות הוא את חשיבותם של חיי האנוש המדהימים והיקרים שיש לנו. מודעות למוות נועדה להניע אותנו לנצל את חיי האנוש היקרים הללו כעת. אם לא נעריך את חיינו ואת ההזדמנות שיש לנו לעבוד עם עצמנו, אז גם לא באמת נחשוב כל-כך הרבה על לאבד את החיים שלנו. מכיוון שהרוב לא מעריך ש"אני בחיים, ויש לי את היכולת להסתייע בגופי ובתודעה שלי בכדי להשיג משהו בונה", הם/ן מבזבזים ומבזבזות את חייהם/ן. אז, מודעות למוות תלויה למעשה במודעות לחיים.

אנו מכירים ומכירות בכך שיש לנו את חיי האנוש היקרים האלה ושאנו חופשיים וחופשיות ממצבים גרועים יותר שיכולים למנוע מאיתנו את האפשרות לנצל את היותנו בחיים. לא נולדנו ג'וק שמי שרואה אותו רק רוצה לדרוך עליו. לא נולדנו כדג זעיר שדג גדול יותר אוכל אותו. לא נולדנו כזבוב. חישבו על כך, מה היה ביכולתנו לעשות או להשיג אם היינו נולדים/ות כזבוב? לא הרבה, היינו מבלים ומבלות את כל חיינו תוך משיכה לצואה ולזבל!

לפיכך, מטרת המודעות למוות (אקסיומת התפקיד) היא לא שבסך הכול ניכנס לדיכאון, "אוי כמה נורא! אני בהחלט אמות! " זה לא העניין. המטרה המעשית היא לגרום לנו לרצות לנצל במלואו את הזמן היקר שיש לנו עכשיו, כי באמת אין לדעת מתי זה יסתיים. ממש כמו חברי בשבוע שעבר, שהיה בריא לחלוטין ולא זקן במיוחד. הוא לא עישן ולא שתה אלכוהול, לא היה לו לחץ דם גבוה, הוא עשה הרבה פעילות גופנית, הוא היה מודט ומתרגל רציני מאד. ובוקר אחד בשבוע שעבר הוא התקלח, עבר התקף לב, נפל ומת. פשוט כך.

אין ודאות כלשהי מתי נאבד את החיים היקרים הללו, והמוות מגיע בדרך כלל באופן די בלתי צפוי. אתה לא צריך להיות זקן, ואתה לא צריך להיות חולה כדי למות. אז מטרתה העיקרית של המודעות למוות היא להתגבר על עצלות ודחיינות, תמיד לדחות דברים למחר. ידידי, אלן, שמת, הוא דוגמא טובה לכך. אימו הייתה מבוגרת מאוד ולא הייתה במצב בריאותי טוב, והוא מאוד רצה לעזור לה, פיזית וכלכלית. אז באופן קבוע, בכול סופשבוע הוא היה הולך לעזור לטפל בה - לעשות קניות וכן הלאה. הוא תמיד אמר שברגע שאימו תלך לעולמה הוא יפרוש מהעבודה וקודם כל יעשה ריטריט ןןאג'ראסטווה של שנה לצורך טיהור, ואז ימשיך לעשות ריטריטים ארוכים יותר. זו הייתה כוונתו.

כפי שאמרתי, הוא היה מתרגל מסור ורציני מאוד, אבל הוא מעולם לא נטל חלק בריטריט מדיטציה מכיוון שרצה להיות זמין לעזור ולפרנס את אימו, אז הוא נאלץ לעבוד. האם היה עליו להמשיך לעבוד כדי לעזור לאימו, או פשוט לצאת לריטריט בזמן שהזדמן לו, ולתת לאנשים אחרים לטפל בה? מה הייתה הדהרמה מורה לנו לעשות? מה היו התורות על המוות מדרבנות אותנו לעשות? טוב לחשוב, מה הייתי אני עושה במצב הזה?

רעיון אחד יהיה לעשות ריטריטים קצרים יותר ולעזור לאימך באותו זמן. ריטריטים לא בהכרח צריכים להיות כרוכים בפעילות מלאה מסביב לשעון – נוכל לקיימם בחלקם בבוקר ואחר כך שוב בערב, ולעשות את מה שנדרש מאיתנו במהלך היום. טוב לעשות ריטריטים, אבל התורות תמיד אומרות שחשוב לגמול על טוב לבם של כל היצורים, במיוחד לאמא שלנו שלמעשה העניקה לנו חיים. הטיפול והדאגה להורים, במיוחד כאשר זה נעשה ללא טינה כמו, "הלוואי שהם ימותו כבר בגלל שאני שונא/ת את העבודה שלי ואני רוצה לפרוש", בונה מבחינתנו כמויות אדירות של פוטנציאל חיובי. אם אין צורך שנדאג ונטפל בהורים שלנו, אז כמובן שעלינו לנצל באופן מועיל את חיינו ככול שנוכל.

לעיתים קרובות, לַאמוֹת טיבטיים אינם מתייחסים ברצינות רבה לתלמידי ולתלמידות הדהרמה המערביים, מכיוון שלרבים ורבות מאיתנו אין באמת את המסירות והמחויבות לדהרמה ואת ההוקרה האמיתית כלפי ערכה כפי שיש לטיבטים וטיבטיות רבים. מערביים ומערביות לעיתים קרובות נוקטים בגישה נינוחה למדי במחשבה ש"אני עייפ/ה היום, אלך ללימוד הזה בפעם הבאה." אבל אם הייתה בנו רצינות של ממש, והייתה לנו מודעות למוות ולחיי האנוש היקרים האלה שיש לנו, זה היה גורם לנו ללכת ללימודים בכול עת שהם זמינים, ללא קשר להרגשתנו.

המוות יגיע. אפשר להירגע!

חיינו היקרים הולכים להסתיים. אנחנו לא יודעים ויודעות מתי. ייתכן שנצנח ונמות במקלחת מהתקף לב; אולי ניפגע מאוטובוס. ואין לנו רצון לבזבז את חיינו. מודעות למוות עוזרת להתגבר על עצלות ומאפשרת לנו לנצל את מלוא ההזדמנויות שיש לנו. אבל, בעשותנו זאת, חשוב לא לחוש לחץ ומתח. לעתים קרובות יש בנו כל כך הרבה מתחים ולחצים בגלל דברים לא חשובים, טריוויאליים למדי, עד שיש בנו נוקשות גם כלפי הדהרמה. עלינו לגלות כנות בתרגול שלנו, אך באופן נינוח - אולם אין פירושו של דבר להתנהל מתוך עצלות. לאחר שבנית הרגלים חיוביים, אז בזמן המוות זו לא תהיה בעיה כי אתה יודע ואת יודעת שההרגלים האלה יועילו לך.

המוות הוא המסקנה ההגיונית של החיים

ואז, נקבע בדרך ההיגיון האם התורות תואמות את מה שלימד בודהה (אקסיומת ההתבססות על הגיון). על מנת לעשות זאת בדרך כלל עלינו לקבל לא מעט שיעורים או לקרוא הרבה ספרים בודהיסטיים כדי לצבור ידע. תורות בודהיסטיות רבות מדברות על ארעיות, ולכן זה עולה בקנה אחד עם מה שלימד בודהה.

האם זה הגיוני? ובכן, כן, מידי יום אנו מתקרבים/ות יותר אל המוות. בנקודה כלשהי ההופעה תסתיים. המוות יבוא בוודאות, כיוון שאין נסיבות שיכולות להרחיק את המוות כשהוא מגיע. תוחלת החיים שלנו לא ניתנת להארכה, ושארית תוחלת החיים שלנו פוחתת מיום ליום, מדקה לדקה, משנייה לשנייה. כדי שכול זה באמת ישקע בנו מבחינה רגשית, כי בהחלט מדובר במשהו עמוק, רצוי שזה יקרה בשעה שנהיה במצב שבו לא נִבַּהל מכך לחלוטין, אלא נתבונן על כך ברוגע, מתוך התייחסות רצינית לנושא. גם אם לא היה לנו זמן במהלך חיינו לתרגל את הדהרמה, נצטרך למות. כול מי שאי פעם חי/ה, מת/ה.

התוצאות המועילות

ומה לגבי התוצאה? ובכן, אם באמת נשכנע שהמוות מגיע ושיש לנו את חיי האנוש היקרים האלה, התוצאה תהיה שזה יפחית את העצלות שלנו, ויגרום לנו לנצל את כל ההזדמנויות שיש לנו. נוכל לראות שזה מועיל מניסיוננו אנו.

האקסיומה הרביעית, בנוגע לטבעם של  הדברים, היא שאכן כן, טבעו של כל מה שחי הוא שהוא ימות. ככה הם פני הדברים, זו המציאות, ואין שום דבר שביכולתנו לעשות מלבד לקבל את העובדה הזו.

באמצעות הדוגמא הזו נוכל לראות כיצד יש ביכולתנו להסתייע בארבע האקסיומות הללו, בהתייחס לניסיוננו האישי, כדי לנתח את התורות. זהו תהליך מתמשך, שכּן נדרשת עבודה רבה כדי להשתכנע ב 100% ולשלב זאת בחיינו. קל להשתכנע מבחינה אינטלקטואלית, אך קשה מאוד להשתכנע מבחינה רגשית. התודעה והגוף שונים גם הם - למשל בנוגע למותו של חברי, מבחינה מנטלית, רגשית, אני מרגיש שליו למדי, אבל הגוף שלי מרגיש מרוקן מאוד מאנרגיה.

אז ישנוֹ עצב ברמה הפיזית, כי התחושה הזו ברמת הגוף של "כולם מתים" קשה להבנה. ועצב יתעורר ברמה המנטלית מעת לעת כי זה טבעי. אנחנו לא בודהות; אנחנו לא יצורים משוחררים. עדיין לא השתחררנו מכול הרגשות המפריעים או מהסבל. אבל לשם פנינו מועדות. 

סיכום

ברגע שנדע באמת מה הם שחרור והארה, נוכל להגדיר את מטרתנו. לאחר שנבין מה אנחנו באמת רוצים ורוצות, נוכל לתכנן את הצעדים כדי להגיע לשם. ארבע האקסיומות מועילות לנו להשגת וודאות בנוגע למה שאנחנו עושים ועושות.

כשנתַּרגל מדיטציה על מוות, ובאמת נגיע להבנה שכולנו נמות, ועם זאת אין לנו מושג מתי, זה ידרבן אותנו להמשיך עם מה שחשוב באמת. מוּדעוּת למוות מביאה לשינוי פנימי מדהים בתוכנו, ואינה מאפשרת להיכנע לעצלות או לדיכאון.

Top