מה שעלינו לדעת לפני שנתחיל למדוט

נוכל אולי להבין את תפקידה של הגישה האכפתית הזו ביתר קלות כאשר היא מכוונת לזולת. אם לא אכפת לי מהזולת, אז זה ממש לא משנה מה אעשה או אומַר, או אם זה מוצא חן בעיני אחרות ואחרים או לא. אבל אם אחשיב אותם כחשובים, אז יהיה אכפת לי מהאופן שבו ההתנהגות שלי משפיעה עליהם. עלינו לפתח את אותה דאגה אכפתית לגבי עצמנו במחשבה שאם אבזבז את כל זמני ולא אנצל את חיי האנוש היקרים שלי, בשלב מסוים אמות עם חרטה שלא תיאמן על הבזבוז העצום הזה.

נוכל לכוון זאת גם כלפי הדברים הרגילים של חיי היומיום. אכפת לי מאופן גידול ילדיי, מהאופן שבו אני עושה את עבודתי; אכפת לי מהמצב הכללי שלי ומרווחתי המנטלית והפיזית. זוהי הגישה שבעזרתה נחשיב את התורות כחשובות לנו. לאט, על ידי כך שנשמור על מודעות לתורות, נוכל לזכור אותן, אם לא במשך כול הזמן, אז לפחות במשך חלק נכבד מהזמן. מדיטציה היא השיטה להתוודע לתורות שוב ושוב, כך שהן הופכות לחלק טבעי בתודעתנו, עד שאין לנו אפילו צורך להתאמץ כדי לזכור אותן.

אם נשתכנע בכך שיש לנו את היכולת להשיג את התובנות הללו, אז נשקיע בכך מכול הלב מתוך נכונות מלאה לעשות זאת. אם לא יהיה לנו שכנוע מלא בכך, יהיה זה כמו לנפנף בידינו כדי לנסות ולעוף: למה בכלל לטרוח? בהתחלה כנראה שלא נדע אפילו מהי המשמעות של שחרור או הארה, אך יש לנו את המטרה ארוכת הטווח להבין זאת ולהשקיע מאמץ בכך, בזמן שהמודעות למוות מועילה כדי לדרבן אותנו לא לבזבז את חיינו.

עכשיו אנו מוכנים ומוכנות להסתכל על השלב השלישי בתהליך, מדיטציה. כדרך להצגת הנושא זה, צונגקאפה, המאסטר הבודהיסטי הטיבטי הגדול, כתב עצות מועילות מאוד. במכתב של עצות מעשיות לסוטרה וטנטרה הוא כתב שכדי לעשות מדיטציה עלינו "להבחין מה הם הגורמים למצב התודעתי שברצוננו להשיג." אז אם ברצוננו לפתח חמלה, למשל, עלינו לדעת מה הגורמים שיובילו להתפתחותה.

זוהי אקסיומת הדברים התלויים זה בזה – שעל פיה כדי לפתח את המשאלה שהאחרים והאחרות יהיו חופשיים מסבל ומהגורמים לסבל (הגדרת החמלה בבודהיזם) עלינו להכיר בכך שיש לנו קשרי גומלין איתם. אחרת, לא יהיה אכפת לנו מהם בכלל. אז עלינו לחשוב על כך שכול קיומנו תלוי בעבודה הקשה ובטוב הלב האוהב של כולם/ן - אלה שייצרו את האוכל שלנו, בנו עבורנו את הכבישים, ועוד ועוד.  בשעה שנזכור את כל מה שהם עשו כדי לאפשר את חיינו, נחולל בתודעתנו הכרת תודה והערכה. כאשר זה נעשה באופן כנה ועמוק, תחושת הכרת התודה שלנו מביאה באופן טבעי לחמימות-לב אוהבת שבאמצעותה נוקיר אותם מאוד ונרגיש רע אם יקרה להם משהו נורא. זה מוביל לאהבה: המשאלה שהם/ן יהיו מאושרים/ות ושיהיו להם/ן הסיבות לאושר. אולם כשנראה שהם/ן לא באושר, אלא חווים/ות ייסורים של סוגים שונים של סבל, נפַתח חמלה. פיתוח החמלה שלנו תלוי בכך שנעבור על כל השלבים הללו, ברצף הנכון שלהם.

חמלה תלויה גם בכך שקיימת החלטה נחושה להיחלץ, כלומר להכיר במצבי הסבל שלנו, לגלות נחישות ברצון שלנו להשתחרר מהם, ואז להבין שלכול האחרים והאחרות יש את אותם מצבי סבל ואותה המשאלה. ההחלטה הנחרצת להשתחרר ((renunciation היא בדיוק זה - הנחישות להשתחרר מסבל. חמלה, עם אותה נחישות המופנית כלפי סבלם של אחרים ואחרות, תלויה בבירור בכך שקודם כול נגלה את אותה נחישות כלפי עצמנו.

אז אם ברצוננו לנסות לחולל את מצב החמלה במדיטציה שלנו, הנקודה הזו של תלות הגומלין היא באמת חשובה, מכיוון שלמרות שבסופו של דבר, עם הרבה מאוד תרגול והיכרות קרובה נוכל לחולל אותה באופן מידי, בהתחלה עלינו לעבור דרך השלבים לבניית עצמנו עד לרמה בה אכן נחוש זאת בכנות. אם כך, על מנת למדוט על חמלה באופן אמיתי, עלינו לדעת מה הם השלבים או הגורמים שבהם תלויה המדיטציה.

צונגקאפה ממשיך ואומר כי עלינו גם "לדעת את ההיבטים", כלומר שאם עלינו לחולל חמלה, עלינו להכיר את כל ההיבטים השונים של הסבל ואת ההיבטים השונים של גורמי הסבל, אם בדעתנו לרצות שכולם/ן ישתחררו מכול זה. לא מדובר רק על לעזור לאחרים ואחרות למצוא עבודה או משהו נחמד לאכול – מדובר כאן על הסבל הנרחב ביותר של לידה חוזרת ונשנית ללא הפסקה (סמסרה), ועל חוסר המודעות והבלבול המהותיים ביותר לגבי המציאות שמייצרים ומנציחים את הקיום הסמסרי.  כדי לעשות מדיטציה על אהבה וחמלה, את/ה לא רק יושב/ת שם וחושב/ת "אה כמה נחמד, אני אוהב/ת את כולם." זה יותר מידי מעורפל - מצבי התודעה שברצוננו לחולל הם מאוד ספציפיים. צונגקאפה מזכיר את כל הדברים שיאפשרו לנו להגדיר את מצב התודעה המסוים שאיתו ננסה לעבוד.

ואז, חשוב מאוד לדעת במה אנו מתמקדים ומתמקדות במהלך הניסיון לפתח את מצב התודעה המסוים. מה צריך להופיע בתודעותינו? בחמלה המיקוד הוא ביצורים אחרים ובסבלם. וכאן זו לא רק חמלה, אלא "חמלה גדולה", שמופנית באותה מידה כלפי כול אחד ואחת. ואלו הרבה מאד יצורים חיים - זה באמת כולם. זהו היקף עצום להפליא לחשוב ש"בכוונתי לעזור לכל חרק ביקום." מדובר כאן על כול אחד ואחת מהיצורים בעלי הרצף מנטלי, שבשל הקארמה שלהם מגולמים כעת כחרקים. זה לא אומר שהם תמיד חרקים - אנחנו הולכים והולכות לשחרר את היצורים שבחייהם האלה הם חרק, אבל שבחייהם הקודמים היו אמא שלי. ונשחרר את אמא שלי בחיים האלה, שבחייה הקודמים ייתכן שהייתה תולעת.

לא כל כך קל לדמיין כול יצור חי באשר הוא, אך במהלך תרגול המאהייאנה הבודהיסטי, רחב-ההיקף התודעתי, אנו מנסים ומנסות לדמיין קהל עצום של יצורים סביבנו, ואת עצמינו כמי שמסירים ומסירות מכולם את הסבל שלהם. בתחילתן של סוטרות מאהייאנה רבות, מתוארים קהלים של עשרות מאות מיליוני יצורים מסביב, מה שמספק מושג על ההיקף.

השגת סוג כזה של חמלה אוניברסלית במידה שווה כלפי כולם/ן היא ממש לא תיאמן. הבסיס לכך הוא גישת ההתייחסות האחידה, שם אנו פותחים ופותחות את תודעותינו לכל האחרים והאחרות. עלינו לדעת את כול זה על מנת שנוכל למדוט נכונה על חמלה.

בנוסף, עלינו לדעת כיצד התודעה מתייחסת למושא המיקוד שלנו. בזמן תרגול מדיטטיבי על חמלה, יש לנו את המשאלה שכול היצורים ישתחררו מסבל, ושכול הגורמים לסבל שלהם יהרסו. זו לא המשאלה שמישהו אחר יופיע ויעזור להם, או שהסבל פשוט ייעלם באופן כללי, אלא שאנחנו בעצמנו ננסה לסייע להם להתגבר עליו.

צונגקאפה מציין עוד כי עלינו לדעת מה יועיל ויעזור לנו לפיתוח חמלה ומה יהיה הרסני ומזיק. מה שלא רק שיעזור לנו לפתח חמלה, אלא שהוא חיוני ביותר, הוא השכנוע המלא שלנו בכך שלמעשה בני ובנות אדם יכולים להיות חופשיים מסבל. אם לא נחשוב שזה אפשרי, אז איך נוכל לשאוף לכך ולעבוד למען המטרה הזו? הבסיס לכך הוא האמונה הבטוחה שביכולתי להשתחרר מהסבל שלי, ושיש לי את היכולת לסייע לאחרים ולאחרות להתגבר על סבלם. לשם כך, צריכה להיות לנו הבנה מציאותית של היכולות שלנו, ואפילו הבנה של יכולותיו של בודהה. מה שמזיק לפיתוח החמלה שלנו, אם כך, הוא לא רק ההתרכזות בעצמי והאנוכיות, אלא גם רפיון ידיים וחוסר ביטחון עצמי. אחרי הכול, בודהה אמר שאי אפשר להסיר סבל כמו קוץ מרגל של מישהו. אפילו בודהה יכול רק להראות את הדרך, אבל האחרים והאחרות צריכים לעשות את העבודה הקשה בעצמם. איך נוכל לצפות שיהיה ביכולתנו להתעלות על יכולתו של הבודהה?

בקצרה, אם אין לנו הבנה של הפרטים הספציפיים הדרושים כדי לחולל מצב תודעתי מסוים, כמו חמלה, לא נגיע רחוק מדי. בדרך הזו נוכל להתחיל להעריך, הלכה למעשה, עד כמה המדיטציה היא מדויקת ומתוחכמת; נוכל אפילו לכנות זאת כ"מדע התודעה".

צונגקאפה גם מציין כי ניצול מרווח הזמן בין תרגולי המדיטציה, חשוב מאוד אף הוא. הוא ממליץ לקרוא טקסטים שונים מתוך הכְּתָבִים שעוסקים בנושא שעליו אנו מודטים ומודטות. מצד אחד, זה יאשש את השכנוע שלנו בכך שאנו באמת עושים ועושות את מה שלימד בודהה, ומצד שני, נקבל השראה בעזרת הקריאה על כול מה שהמאסטרים הגדולים השיגו. בנוסף לכך, צונגקאפה אומר שעלינו לבנות את הכוח החיובי שלנו ולנקות את עצמנו מכוחות שליליים, באמצעות תרגולי טיהור.

אני משתמש במונח "כוח חיובי" במקום במילה "זכות", שלתחושתי נותנת רעיון שגוי. המילה "זכות" יכולה להישמע כאילו שאתה אוסף נקודות ואם אתה מגיע למאה, אתה מנצח. מה שאנו עושים ועושות בפועל, זה לבנות מטען חיובי, שבאמצעותו אתה מקבל מספיק אנרגיה כדי שהדברים יעבדו, כמו עם טלפון סלולרי. לפיכך, לגבי התודעות שלנו, גם שם עלינו להסתייע בתרגולי ניקוי כדי שיעזרו לנו להתגבר על חסמים מנטליים, שיוצרים אצלך הרגשה שאתה פשוט לא יכול להבין כלום. ייתכן שיהיו גם חסמים רגשיים. בניית כוח חיובי וביצוע תרגילי טיהור שונים, מאפשרים לנו לפרוץ את החסמים הללו, כדי לזכות בתובנה ובהבנה.

מה המשמעות של כול זה ברמה המעשית? ברמה המעשית זה אומר: כשאנו מנסים ומנסות להבין משהו, אפילו בעבודה שלנו, ללא הצלחה, אנחנו לוקחים ולוקחות הפסקה. לעיתים נלך וננסה לעשות משהו שמועיל לזולת בצורה כזו או אחרת. משנעשה זאת, בדרך כלל כשנחזור, נגלה שהתודעה שלנו  נמצאת במצב חיובי ומרומם יותר, ונחוש תחושה מוגברת יותר של ערך עצמי, במקום תחושת תסכול, ואז, במרבית המקרים, תהיה לנו יכולת להבין את הדברים מעט טוב יותר. כך שלא משנה מי אנחנו, חייבת להיות פעילות כלשהי שבה נוכל לעסוק שמיטיבה עם אחרים ואחרות, בין אם זה לבלות יותר זמן עם ילדינו, או ללכת לבקר קרוב משפחה חולה מבוגר יותר או כול פעילות אחרת. חשוב מאוד לעשות משהו חיובי. למרות שיש הרבה תרגולים טקסיים שביכולתנו לבצע, תרגול בחיים האמיתיים הוא הרבה יותר עוצמתי.

לרובנו אין מורה אישי שבעזרתו נוכל לבדוק את התקדמותנו, אך תורות הלוג'ונג או אימון התודעה תמיד מדברות על כך שאנחנו העֵד הטוב ביותר של עצמנו. עלינו לשאול את עצמנו האם הצלחנו להתרכז בצורה טובה או לא, או האם יש לנו שוטטות מנטלית מרובה או לא – אין אף אחד אחר שיכול לבחון זאת עבורנו! כול התורות והתרגולים נועדו לכך שנשפר את המצבים הרגשיים האישיים שלנו, וכדי שנעבוד על-כך עם עצמנו. אז לנו עצמנו יש את יכולת ההערכה והביקורת הטובה ביותר על מנת לראות אם עדיין באמת יש בנו התכעסות משמעותית, או האם היא פחתה וכולי.

העיקרון שעלינו לזכור הוא שהחיים מורכבים מעליות ומורדות, ולכן ההתקדמות לעולם אינה לינארית. זה אף פעם לא רק ישתפר יותר ויותר מידי יום. עד לרגע שבו נהפוך להיות יצורים משוחררים, נמשיך לחוות עליות ומורדות. גם אם יש לנו כבר וותק בתרגול ובדרך כלל אין בנו התכעסות, עדיין, לעיתים נתכעס. אבל זו אינה סיבה להתייאש. מצד אחד, עלינו לעבוד קשה כדי לשפר את עצמנו, אך מצד שני, לא להעניש את עצמנו או לחוש אשמה כשנמעד. ה"ק הדלאי לאמה אומר שכאשר ברצוננו לבדוק ולהעריך את מידת ההתקדמות שעשינו, עלינו לבחון זאת על סמך תקופה של חמש שנים, ולא רק על סמך שבוע אחד. אם נבחן כיצד התמודדנו עם הדברים לפני חמש שנים בהשוואה לעכשיו, נוכל לראות בבירור את ההתקדמות שעשינו.

אין צורך במַקום מיוחד כדי לתרגל מדיטציה, רק חשוב שיהיה זה מקום שקט ונקי יחסית, אולם אם אין כזה בנמצא, זה גם בסדר. אחת החברות שלי התגוררה בדירה קטנטנה עם אמה. זה היה בעצם חדר אחד, והיו בו הטלוויזיה והרדיו של האם, ואמה הייתה מתעצבנת כאשר חברתי הייתה מנסה לעשות מדיטציה או משהו כזה. האפשרות היחידה שלה הייתה לתרגל מדיטציה בזמן שישבה על האסלה. שם היא עשתה את התרגול שלה בכול יום, וזה היה בסדר. אין צורך בנרות או קטורת או כול אחד מהדברים האלה – אלה הם פשוט "דברים". הדבר ההכרחי הוא מה שאנחנו עושים ועושות עם התודעות שלנו, ומדיטציה היא תרגול של מצב תודעתי מסוים, וזה משהו שביכולתנו לעשות בכל זמן ובכל מקום. חלק ממצבי התודעה עשויים להיות קלים יותר להתפתחות כשאנחנו ברכבת התחתית או באוטובוס. כשברצוננו לפתח סבלנות ולראות את כולם/ן כמי שרוצים להיות מאושרים ולא רוצים אומללות, איזה מקום טוב יותר מאשר אוטובוס צפוף, במקום לשבת לבד בחדר שלנו ולדמיין אנשים?

מה שחשוב בתרגול מדיטציה הוא שנעשה זאת בכול יום ללא יוצא מן הכלל. אתה לא שוכח לצחצח שיניים או ללכת לשירותים, אז אתה גם לא צריך לשכוח לעשות מדיטציה. נוכל להפוך את זה לחלק קבוע מחיינו, גם אם זה רק לחמש דקות ביום. לא משנה מי אנחנו, לכולנו היכולת להתעורר חמש דקות מוקדם יותר בבוקר כדי להכניס את התרגול ללוח הזמנים שלנו. לא צריך להתייחס לכך כאל מטלה מייסרת כלשהי, במקום זאת זה יכול להוסיף מידה רבה של יציבות - לא משנה עד כמה משוגע הולך להיות היום שלפנינו, תמיד יהיה לנו את הזמן הזה לעצמנו שמאפשר המשכיות.