להרגיע מחשבות

טקסטים רבים של מדיטציה מנחים אותנו לשחרר את עצמנו ממחשבות מושגיות ולכונן מצב לא מושגי. קודם כול, ההנחיה הזו אינה חלה על כול המדיטציות. היא מתייחסת באופן ספציפי למדיטציה מתקדמת להתמקדות במציאות. עם זאת, יש צורה אחת של מושגיות שיש להיפטר ממנה בכול סוגי המדיטציה. אולם כדי להבין את הצורות השונות של מושגיות הנדונות בטקסטים של מדיטציה, עלינו להבין למה מתכוון הבודהיזם ב"מושגי" (קונספטואלי).

חלק מבני ובנות האדם חושב שלנקוט בגישה מושגית מתקשר למחשבות המילוליוֹת היומיומיות הרגילות שעוברות במוחנו - מה שנקרא "הקול בראשנו" – ושלהפוך את המצב ולנקוט בגישה לא מושגית משמעו פשוט להשקיט את הקול הזה. השקטת הקול בראש שלנו היא רק התחלה - התחלה חשובה מאוד - אבל רק הצעד הראשון. זה חלק מהשקטת התודעות שלנו ממחשבות מיותרות ומפריעות על-מנת שתהיה לנו תודעה צלולה ורגועה יותר. חלק אחר מהאנשים חושב שכדי להבין משהו באמת, עלינו להבין אותו בצורה לא-מושגית, ושמחשבה מושגית והבנה נכונה הן נפרדות זו מזו. גם זה לא המקרה.

כדי להתיר את המורכבויות הנוגעות למושגיות, עלינו קודם כול להבחין בין ביטוי מילולי של דבר כלשהו במחשבותינו לבין ההבנה של משהו. ביכולתנו לבטא באופן מילולי משהו במחשבות שלנו יחד עם הבנה שלו או מבלי שנבין אותו. לדוגמה, ביכולתנו לדקלם בלב תפילה בשפה זרה, עם או בלי להבין את משמעותה. באופן דומה, ביכולתנו להבין משהו עם או מבלי שזה יהיה כרוך בלהסביר אותו מנטלית באמצעות מילים, למשל איך זה מרגיש להיות מאוהב/ת.

אולם, הסוגייה של מצבים מושגיים לעומת מצבים לא מושגיים במדיטציה אינה עניין של הבנה או אי הבנה של משהו. במדיטציה, כמו גם בחיי היומיום, עלינו תמיד לשמור על הבנה, בין אם מושגית ובין אם לא מושגית, ובין אם נבטא זאת מילולית באופן מנטלי ובין אם לאו. לפעמים ביטוי מילולי יכול להועיל; לעיתים זה לא מועיל בכלל או אפילו לא נחוץ. למשל, קשירת שרוכי הנעליים שלנו: יש לנו את ההבנה איך לקשור את שרוכי הנעליים. האם עלינו באמת לבטא מילולית את מעשינו עם השרוכים בעת שניקח שרוך אחד ואת השרוך השני ונקשור אותם יחדיו? לא. למעשה, אני חושב שלרובנו יהיה קושי רב לתאר במילים איך אנחנו קושרים/ות את שרוכי הנעליים שלנו. למרות זאת, יש לנו הבנה. ללא הבנה, אין לנו יכולת לעשות שום דבר בחיים, נכון? אין ביכולתנו אפילו לפתוח דלת.

מנקודות מבט רבות, ביטוי מילולי למעשה מועיל; המילוליוּת נחוצה לנו כדי שנוכל לתקשר עם אחרות ואחרים. יחד עם זאת, מילוליוּת בתהליך החשיבה שלנו אינה לגמרי הכרחית; אולם המילוליוּת כשלעצמה היא ניטרלית, מה שאומר שניתן לעשות בה שימוש באופן מועיל או הרסני. יש, למעשה, כמה מדיטציות מועילות הכרוכות בביטוי מילולי. לדוגמה, חזרה מנטלית על מנטרות זו צורה של מילוליוּת שמחוללת סוג מסוים של קצב או רטט בתודעה ושומרת עליו. הקצב הקבוע של המנטרה מסייע מאוד; זה עוזר לנו להישאר במיקוד על מצב תודעתי מסוים. לדוגמה, כאשר תחוללו חמלה ואהבה, אם תדקלמו מנטרה כמו "אום מאני פאדמה הום" (Om Mani Padme Hum), יהיה קצת יותר קל להישאר במיקוד במצב האוהב הזה, למרות שתוכלו כמובן לשמור על מיקוד במצב של אהבה מבלי לומר דבר באופן מנטלי. אם כך מילוליוּת כשלעצמה היא לא הבעיה. מצד שני, כמובן שללא ספק עלינו להשקיט את התודעות שלנו כאשר יש בהן רק פטפוט מילולי חסר תועלת. 

אם סוגיית המושגיות אינה מהווה בעיה בהקשר של מילוליוּת או הבנה, אז מה היא הנקודה כאן? מה היא התודעה המושגית ומה משמעותה של ההנחיה המדיטטיבית האומרת לנו שעלינו לשחרר את עצמנו מתודעה מושגית? האם ההנחיה הזו נוגעת לכול השלבים והרמות של המדיטציה, כמו גם לחיי היומיום? חשוב להבהיר את הנקודות הללו.

תודעה מושגית פירושה חשיבה במונחים של קטגוריות, באמצעות הכנסתם לקופסאות, כגון "טוב" או "רע", "שחור" או "לבן", "כלב" או "חתול".

עכשיו, מן הסתם, כאשר אנו יוצאים/ות לקניות, צריכה להיות לנו היכולת להבחין בין תפוח לתפוז, או בין פרי בוסר לפרי בשל. במקרים יומיומיים כאלה, חשיבה בקטגוריות אינה בעיה. אבל יש סוגים אחרים של קטגוריות שמהוות בעיה. האחת היא מה שנקרא "תפיסה מוקדמת".

דוגמה לתפיסה מוקדמת היא: "אני מצפה ממך תמיד להיות נבזי/ת כלפיי. את/ה אדם נורא כי בעבר עשית כך וכך, ועכשיו אני צופה שיהיה אשר יהיה את/ה תמשיכ/י להיות אדם נורא". פסקנו מראש שהוא או היא הם אדם נורא ושהם ימשיכו להתנהג באופן נורא כלפינו – זוהי תפיסה מוקדמת. במחשבותינו, אנו מכניסים/ות את האדם לקטגוריה או לתוך קופסה של "אדם נורא". וכמובן שאם נחשוב באופן הזה, ונקרין מתודעתנו על מישהו או מישהי את המחשבה ש"הוא או היא מרושעים; הוא או היא תמיד מתנהגים באופן נורא כלפיי", אז בעקבות זאת ייווצר מחסום גדול בינינו לבין אותו אדם. התפיסה המוקדמת שלנו משפיעה על אופן ההתייחסות שלנו אליו. אם כן, תפיסה מוקדמת היא מצב תודעתי שבו מתבצע מצידנו קיטלוג; אנחנו מכניסים/ות דברים לתוך קופסאות מנטליות.

ישנן רמות רבות של אי-מושגיות, אך רמה אחת היא פשוט לגלות פתיחות כלפי מצב כאשר הוא מתעורר. עכשיו, זה לא אומר לשמוט כול הבנה מושגית. לדוגמה, אם יש כלב שכבר נשך לא פעם, אז בעקבות החשיבה במונחים של הקטגוריה "כלב נושך", נגלה זהירות בקרבת הכלב הזה. יש לנו זהירות קלה סבירה בסביבת בעל החיים, אבל אין לנו תפיסה מוקדמת של: "הכלב הזה ינשך אותי ללא ספק, אז אפילו לא אנסה להתקרב אליו." יש כאן איזון עדין בין קבלת המצב שמתעורר, ובו בזמן אין לנו תפיסות קדומות שמונעות מאיתנו לחוות את המצב באופן מלא.

רמת אי-המושגיות הנחוצה בכול המדיטציות הינה של תודעה שחופשיה מתפיסות קדומות.

אחת ההנחיות הכלליות ביותר היא לעשות מדיטציה ללא כול ציפיות וללא כול דאגות. תפיסות קדומות סביב סשן מדיטציה יכולות להיות הציפייה שתרגול המדיטציה שלך יעבור בצורה נפלאה, או הדאגה מכך שהרגליים שלך יכאבו, או המחשבה, "אני לא אצליח". המחשבות הללו של ציפייה ודאגה הן תפיסות קדומות, בין אם מתלווה אליהן מילוליוּת מנטלית ובין אם לאו. מחשבות מסוג זה מכניסות את סשן המדיטציה הקרוב שלך לקופסה המנטלית או לקטגוריה של "חוויה פנטסטית" או של "חוויה כואבת". גישה לא מושגית למדיטציה תהיה פשוט לקבל את כול מה שקורה ולהתמודד אתו בהתאם להנחיות המדיטציה, מבלי לשפוט את המצב ככזה או כאחר.

מבלי שנבין את הסוגים השונים של מחשבה מושגית, עלול להיות שנחשוב באופן מוטעה שכול זה מזיק למדיטציה ואפילו לחיי היומיום. ברוב המדיטציות, עלינו להשקיט את הקול שבראשנו ולשמוט את כול התפיסות הקדומות. אבל, לְמַעֵט אותם המתרגלות והמתרגלים המתקדמים ביותר, הבנה של דבר כלשהו, הן בתוך מדיטציה והן מחוצה לה, מצריכה מאיתנו להכניס אותו לתוך קטגוריה מנטלית, בין אם נבטא זאת במילים ובין אם לאו.