מדיטציית שִבעת החלקים של סיבה ותוצאה לפיתוח בודהיצ'יטה

בודהיצ'יטה היא השאיפה להגיע לבודהיות על-מנת להיטיב עם הזולת בצורה מלאה ככול האפשר. שיטת שִבעת החלקים של סיבה ותוצאה שמטרתה לחולל את השאיפה הזו ולחזק אותה לאחר שפיתחנו אותה, מובילה אותנו דרך רצף של רגשות והבנות, החל מהתייחסות אחידה, דרך ההכרה בכולם/ן כמי שהיו אימהות שלנו, להיזכרות באהבה אימהית ואז, בעזרת הכרת תודה, לעבר המשאלה לגמול על נדיבות-הלב הזו. התרגול הזה מוביל לפיתוח אהבה וחמלה במידה שווה כלפי כולם/ן, לנחישות יוצאת דופן וכתוצאה מהרצף הסיבתי הזה, לפיתוח שאיפת הבודהיצ'יטה.

מבוא

יש לנו חיי אנוש יקרי-ערך עם כול החירויות והזדמנויות השפע והפנאי המאפשרות לנו ללכת בעקבות הדרך הבודהיסטית. עם זאת, החירויות וההזדמנויות הללו לא יימשכו לנצח. לכן, עלינו לנצל עד תום את ההזדמנויות שיש לנו.

הדרך הטובה ביותר להפיק את המיטב מחיי האנוש יקרי-הערך שלנו היא להסתייע בהם לטובת פיתוח שאיפת הבודהיצ'יטה. שאיפת הבודהיצ'יטה היא תודעה ולב המתמקדים בהארות האינדיבידואליות שלנו שעדיין לא התממשו, אך ניתן יהיה לכרוך אותן ברצפים המנטליים שלנו בהמשך הדרך, על בסיס מרכיבי טבע-הבודהה שלנו שיאפשרו את השגתן. מרכיבים אלו כוללים את מארגי הכוח החיובי והמודעות העמוקה שלנו, האיכויות הטובות שלנו למיניהן וטבען הצלול של התודעות שלנו. שאיפת הבודהיצ'יטה הזו מלוּוָה בשתי כוונות: להגיע להארה הזו בהקדם האפשרי ולהיטיב עם כול היצורים באמצעותה.

בעת פיתוח בודהיצ'יטה, אנו מפתחים/ות את שתי הכוונות בסדר הפוך. ראשית, בכוונתנו להיטיב באופן מלא עם כול היצורים בעלי המִגבלות, ולא רק עם בני ובנות האדם. זה נובע מהאהבה, החמלה והנחישות יוצאת הדופן שלנו, שעליהן נדון בהמשך הרצאה זו. ואז, על מנת להיטיב עימם בצורה היעילה ביותר, יש לנו את הכוונה המלאה להגיע להארה ולהפוך לבודהות. עלינו להגיע להארה כדי להיפטר מכול המִגבלות והחסרונות שלנו, כי אנחנו רואים/ות שהם מונעים מאיתנו מלסייע לזולת במלוא היכולת שלנו. לדוגמה, אם נתכעס על אחרות ואחרים, איך נוכל לעזור להם בו בזמן? כמו כן, עלינו להגיע להארה כדי לממש את כול הפוטנציאלים שלנו. עלינו לממש אותם במלואם כדי שנוכל להסתייע בהם לטובת הזולת. לכן, בעת פיתוח שאיפת בודהיצ'יטה, זה לא שהרצון הראשוני שלנו הוא קודם כול להפוך להיות בודהות משום שזהו המצב הרוחני הגבוה ביותר ואז, כאילו שזה איזה מס מעיק שעלינו לשלם, עלינו לסייע לאחרות ולאחרים.

ישנן שתי שיטות עיקריות לפיתוח שאיפת בודהיצ'יטה. האחת היא באמצעות תורת הסיבה והתוצאה בת שִבעת החלקים, והשנייה היא על ידי גישה שוָות יחס לעצמי ולזולת והחלפת עצמי בזולתי. כאן, נדון בשיטה הראשונה מבין השתיים.

פיתוח התייחסות אחידה

לתורת הסיבה והתוצאה בת שִבעת החלקים יש שישה צעדים הפועלים כגורמים עבור הצעד השביעי, ההתפתחות הממשית של שאיפת הבודהיצ'יטה. התרגול נפתח עם צעד מקדים, שאינו נכלל בספירת השבע. זהו פיתוחה של ההתייחסות האחידה שבאמצעותה אנו מתגברים/ות על המשיכה שלנו לחֵלק מהיצורים ועל ההיאחזות שלנו בהם, על הסלידה מחלקם ועל אדישותנו כלפי החלק האחר. המטרה של הצעד המקדים הזה היא לגלות פתיחות שווה ואחידה כלפי כולם/ן.

ההבנה בדבר היותם של כולן וכולם שווים באותה המידה, הנדרשת כדי לגלות פתיחות שוָות יחס כלפי כולם/ן, נובעת מההבנה שלרצף המנטלי או לזרם התודעה אין התחלה ואין סוף. לפיכך, כול אחד ואחת היו חברים שלנו בזמן מסוים, היו אויבים שלנו בזמן כלשהו, היו זרים, והסטטוס משתנה באופן תמידי. במובן הזה, כולם/ן אותו הדבר.

הנקודה העיקרית שעלינו להבין מאחורי דרך החשיבה הזו היא תודעה ללא ראשית. זוהי הנחה בסיסית בבודהיזם. לידה חוזרת נוגעת להמשכיות רציפה של חוויה. רצפים מנטליים הם המשכיות של חוויה. הם אינדיבידואליים ואין להם זהויות מוּבְנוֹת כאדם, בעל-חיים, זכר או נקבה. צורת החיים והמגדר שרצף מנטלי מביא לידי ביטוי בכול לידה חוזרת מסוימת תלויים בהתנהגות קארמית קודמת ובתוצאות העוקבות לה.

הנקודה הזו בנוגע לתודעה ללא ראשית היא הבנה בסיסית והכרחית על מנת שתהיה לנו היכולת לפתח בודהיצ'יטה, מכיוון שעל סמך ההבנה הזו, זה הופך להיות אפשרי לפתח חמלה אוהבת עבור כולם/ן באופן מוחלט. לא נראֵה ביצורים אחרים רק יתוש, למשל. במקום זאת, נראֵה את היצור הזה כרצף מנטלי אינדיבידואלי ארוך ואינסופי, שבמהלך החיים הנוכחיים יש לו במקרה צורה של יתוש בגלל הקארמה שלו; הוא אינו יתוש מעצם טבעו. זה מאפשר ללבבות שלנו להיות פתוחים כלפי היתוש ממש כפי שהם פתוחים כלפי בני ובנות אדם. כוחה של בודהיצ'יטה נובע מהעובדה שבאמצעותה בכוונתנו להיטיב עם כולם/ן באופן גורף. כמובן, זה לא פשוט.

להכיר בכולם/ן כמי שהיו אימנו

ברגע שיש לנו את המסוגלות, בעזרת התייחסות אחידה, לראות את כול היצורים כרְצפים מנטליים אינדיבידואליים ללא ראשית–מבלי להתכחש לצורותיהם במהלך החיים הנוכחיים - אנו מוכנים/ות לעשות את הצעד הראשון במדיטציית שִבעת החלקים של סיבה ותוצאה. זאת במטרה להכיר בכך שכול יצור, בזמן כלשהו, היה אמא שלנו. קו ההיגיון המנחה הוא שכפי שיש לנו אמא במהלך החיים האלה, כך גם בכול תקופת חיים קודמת שבה נולדנו מהרחם או מביצית, הייתה לנו אמא. מתוך ההיגיון שיש בלידה חוזרת ללא ראשית ובעובדה שיש מספר מוגבל, אם כי רב מספור של יצורים, כולם גם היו אימהותנו אינספור פעמים ללא ראשית- וגם אנחנו היינו האימהות שלהם. הם היו גם האבות שלנו, החברות והחברים הכי קרובים שלנו וכו'.

בכך שנראֵה את כולם/ן כמי שהיו אמא שלנו, עלינו להיזהר שלא לראות את היותם אימנו כזהות מובנית מצד עצמה של אף אחד או אחת מהם, משום שגם זה יכול להפוך להיות קצת בעייתי. עלינו לנסות לעולם לא לאבד את ראיית הריקות, היעדרותן של זהויות מובנות מצד עצמן.

ההכרה בכולם/ן כמי שהיו אימנו משנה באופן קיצוני את דרך ההתייחסות שלנו לאחרות ולאחרים. כאן, זו לא רק התייחסות אחידה מצידנו כלפי כולם/ן אלא שאנו הולכים/ות מעבר לכך. יש בנו את ההבנה שהייתה לנו - ועדיין יכולה להיות לנו - מערכת יחסים מאוד קרובה, חמה ואוהבת עם כולם/ן.

לזכור את נדיבות-הלב של אהבה אימהית

השני מבין שִבעת הצעדים הוא לזכור את נדיבות-הלב של אהבה אימהית. עבור רבים מבני ובנות המערב, זהו שלב בעייתי במדיטציה, מכיוון שההודים והטיבטים תמיד לוקחים כדוגמה את אימנו במהלך החיים הנוכחיים. בחברות האלה, נראה שלרוב בני ובנות האדם יש יחסים פחות נוירוטיים ופחות קשים עם אימהותיהם מאשר בחברות מערביות. בין אם זה נכון ובין אם לאו, כמובן, שזה משתנה במקרים אינדיבידואליים. אבל הייתי אומר מתוך ההסתכלות שלי, לאחר שחייתי בחברות טיבטיות והודיות במשך 29 שנים, שאכן נראה שהיחסים בין ילדות וילדים בוגרים לאימהותיהם שם הרבה פחות נוירוטיים מאשר במערב.

השלב הזה במדיטציה הוא לזכור עד כמה אימנו הינה נדיבת-לב- או הייתה, אם היא נפטרה – תוך כדי חזרה אחורה עד לזמן שבו היא נשאה אותנו ברחמה. לאחר מכן, נרחיב זאת למחשבה כיצד כולם/ן הראו לנו נדיבות-לב דומה בחיים הקודמים.

ישנם בני ובנות אדם רבים שכאשר הם מלמדים זאת את בני ובנות המערב, אומרים בסדר, אם יש לך בעיות עם אמא שלך, ביכולתך לחשוב במקום זאת על אבא שלך, חבר או חברה קרובים, או כול מי שהפגין כלפיך נדיבות-לב גדולה. בדרך זו, לא תתקע/י  תוך ניסיון לתרגל את המדיטציה הזו. אני חושב שזו גישה מועילה. יחד עם זאת, אני סבור שחשוב מאוד, אם יש לנו בעיות במערכת היחסים שלנו עם האימהות שלנו, להתמודד עם זה ולא פשוט לפסוח על זה. אם לא נוכל לקיים מערכות יחסים בריאות עם האימהות שלנו, יהיה לנו קשה מאוד לקיים יחסי אהבה בריאים עם מישהי או מישהו אחרים. תמיד תהיה בעיה. לכן, אני חושב שחשוב מאוד להסתכל על מערכות היחסים האמיתיות שלנו עם האימהות שלנו ולנסות לזהות את נדיבות-ליבה של אימנו, לא משנה עד כמה הקשר הזה היה אולי קשה או עד כמה הוא עדיין עשוי להיות קשה כרגע.

ראשית, עלינו להסתכל על אהבה אימהית אידיאלית. הכתבים הקלאסיים מלאים בתיאורים שלה: ניתן לראות זאת אצל הרבה בעלי-חיים, למשל. הציפור האֵם תדגור על הביצים שלה ולא משנה עד כמה יהיה לה קר ורטוב, וכשהביצים יבקעו היא תתפוס ותלעס חרקים, אבל לא תבלע אותם ותיתן את האוכל לגוזליה. זה באמת בהחלט מדהים. 

כמובן שיש דוגמאות מעולם החי והחרקים בהן אימהות אוכלות את הצאצאים שלהן, אבל עדיין הן עברו את הקשיים שבללדת אותם. ובין אם זו הייתה אימנו הביולוגית או אֵם פונדקאית, מישהי מהן נשאה אותנו ברחמה. גם אם נוצרנו בעזרת מבחנה, היו מי שהשגיחו על המבחנה ושמרו אותה בטמפרטורה הנכונה. בין אם אימנו נהנתה לשאת אותנו ובין אם לאו, זה לא רלוונטי. זו הייתה נדיבות-לב מדהימה לשאת אותנו ברחמה ולא להפיל אותנו; זה לא היה לה נוח כלל וכלל. היא סבלה הרבה כאבים במהלך הלידה שלנו בפועל. יתר על כן, כשהיינו תינוקות, מישהו היה צריך לקום באמצע הלילה, להאכיל אותנו ולדאוג לנו; אחרת, לא היינו שורדים/ות. דברים מסוג זה מודגשים בכתבים הקלאסיים.

אם היו לנו קשיים עם האימהות שלנו, אני חושב שביכולתנו לקבל מושג כיצד לפעול ולהתקדם מהמדיטציות על הגורו שמופיעות בטקסט הלאם-רים של הדלאי לאמה החמישי. כתבים קודמים רבים ציינו שכמעט בלתי אפשרי למצוא מורה רוחני אן מורה רוחנית שיש להם רק איכויות טובות. אף מורה רוחני או מורה רוחנית לא יהיו אידיאליים; לכולם/ן תהיה תערובת של נקודות חזקות וחולשות. מה שברצוננו לעשות במדיטציה על המורה הרוחני/ת הוא להתמקד באיכויות הטובות ובנדיבות-הלב של המורה כדי לפתח כבוד, השראה והערכה עצומים. זה יניע אותנו לפתח את נדיבות-הלב והאיכויות הטובות הללו בעצמנו.

הדלאי לאמה החמישי הסביר שבתהליך העבודה שלנו על הפיתוח הזה, אין צורך שנכחיש את החסרונות והפגמים של המורה. זו תהיה נאיביות. נכיר בחסרונות, אך נשים אותם בצד לרגע, משום שחשיבה על המגרעות של המורה רק תוביל לגישה שלילית ומתלוננת. זה לא יהיה מעורר השראה כלל וכלל. רק באמצעות התמקדות באיכויות הטובות ובנדיבות-הלב נקבל השראה.

אז ראשית, נכיר בחסרונות. אבל, עלינו לבחון בכנות האם אלו חסרונות אמיתיים או שהם רק הקרנות של התודעה מצידנו. אם החסרונות הם בסך-הכול הקרנות של תודעתנו אך הם אינם נכונים, נשמוט אותם לחלוטין. לאחר מכן עלינו לבחון האם החסרונות שאינם מדומיינים הם חסרונות עכשוויים שיש למורה או שהם היסטוריה ישנה שאין לנו רצון להניח לה. אם המגרעות כבר אינן עדכניות, נפסיק להתעכב עליהן: הן כבר לא רלוונטיות. ברגע שיתבהר לנו מהן למעשה המגרעות הנוכחיות, נֹאמר בסדר, אלו הן המגרעות הנוכחיות שלו או שלה. לאחר מכן, נשים גם אותן בצד, לעת עתה, ובמקום זאת נתמקד באיכויות הטובות בלבד.

אני חושב שתהליך דומה יתאים ויוכל לעבוד היטב כשנבחן את נדיבות-הלב של האימהות שלנו. אמא של אף אחד/ת אינה אידיאלית. אם אנחנו בעצמנו הורים, אנחנו יודעות ויודעים שקשה באופן בלתי יאומן להיות הורה אידיאלי, ולפיכך גם אל לנו לצפות שההורים שלנו יהיו אידיאליים. לאחר מכן, נתבונן במגרעות ובחסרונות שיש או שהיו לאימהות שלנו, וננסה להבין את הסיבות והתנאים שהביאו ליצירת החסרונות הללו. אימנו היא לא אדם רע במהותה מעצם טבעה, ממש כפי ששום רצף מנטלי אינו יתוש מעצם טבעו (כאשר גם היתוש אינו מעצבן מעצם טבעו). נוודא שאנו לא מקרינים/ות מתודעותנו חסרונות על האימהות שלנו או מתעכבים/ות על דברים שהם בגדר היסטוריה, ואז נשים בצד את כול החסרונות המדומיינים ולעת עתה גם את כול חסרונות העבר והווה. נֹֹאמר בסדר, יש לה או היו לה מגרעות, אבל היא אדם בדיוק כמו כול היתר: לכולנו יש מגרעות. אחר כך נסתכל על האיכויות הטובות ונדיבות-הלב שהיא הראתה לנו.

שיטת מדיטציה שלדעתי היא שימושית מאד, הוצעה על-ידי מורה לדהרמה מהמערב- אני לא בדיוק זוכר מי. בנקודה הזו, שבה שמנו בצד את האיכויות השליליות של האימהות שלנו, נסקור את חיינו ביחידות של חמש או עשר שנים. במהלך חמש דקות, חצי שעה, שעה, או כמה זמן שנרצה, נעבור וננסה להיזכר בכול הדברים הטובים שהאימהות שלנו עשו עבורנו בכול תקופה של חמש או עשר שנים. תחילה, מאז שהיינו ברחם ועד גיל חמש, נזכור שהיא החליפה לנו חיתולים מלוכלכים, האכילה אותנו, רחצה אותנו ועשתה את כול הדברים האלה. ואז ניזכר בדברים מגיל חמש עד עשר, וכן הלאה. היא לקחה אותנו לבית הספר - אולי היא לא עזרה לנו בשיעורי הבית, ואולי היא כן, אבל היא קרוב לוודאי בישלה עבורנו וכיבסה את הבגדים שלנו. כשהיינו בגיל הנעורים, היא כנראה נתנה לנו דמי כיס. לא משנה עד כמה היו אולי האימהות שלנו איומות, עדיין היו ללא ספק מחוות רבות של נדיבות-הלב שהן הראו לנו במהלך כול תקופה בחיינו.

לאחר מכן נוכל לעשות את אותו הדבר עם אבותינו ועם קרובות וקרובי משפחה אחרים, חברים/ות וכו'. זה מאוד מועיל למדיטציה. זוהי תרופת-נגד חזקה במיוחד לתחושת הדיכאון שיש לנו לעיתים בהמשך למחשבה ש"אף אחד/ת לא אוהב/ת אותי." בדרך הזו, כשביכולתנו להיווכח בנדיבות ליבן של אימהותינו בחיים הנוכחיים, זה מסייע לנו להכיר בכך שכולם/ן גילו נדיבות-לב כלפינו באופן דומה. אף אחת לא הייתה אמא אידיאלית – בהחלט יתכן שהיא אכלה אותנו בשלב מסוים במהלך חיים אחרים, אבל היא גם הייתה נדיבת-לב כלפינו.

לגמול על נדיבות-הלב של אהבה אימהית

הצעד השלישי בתמציתה של התורה בת שִבעת החלקים הוא לפתח את המשאלה לגמול על נדיבות-הלב של האהבה האימהית שקיבלנו. לשם כך, נדמיין את האימהות שלנו כעיוורות, מבולבלות לחלוטין ונסערות מאד, כשהן עומדות על קצה צוק ועומדות ליפול לתהום של סבל. נדמיין גם שאנחנו, בניהן ובנותיהן, עומדים לידן, ביודענו איך ניתן לעזור להן להימנע מליפול. אם אנו, ילדיהן וילדותיהן, לא נעזור להן, מי יעזור? למי יהיה ביכולתן לפנות? מחשבות כאלה עוזרות לנו לפתח את משאלת הלב הזו לגמול על נדיבות ליבן בכך שנעזור להן להשתחרר מכול צורות הסבל.

כדי לחזק את משאלתנו, נוכל להמשיך ולהסתגל באופן עמוק יותר, באמצעות המדיטציה שתיארנו זה עתה, לְמה שנוגע לזכירת נדיבות- הלב האימהית שהופגנה כלפינו. שוב, נעבור על-פני תקופות של חמש או עשר שנים בחיינו ונבחן באילו דרכים גמלנו לאימהותינו בכך שהפגנו כלפיהן נדיבות-לב. נעשה את אותו הדבר עם אבותינו, חברינו וחברותינו, קרובי וקרובות משפחה וכו'.

אם נשווה כמה אהבה ועזרה קיבלנו וכמה נתנו, רובנו ניווכח שקיבלנו הרבה יותר ממה שנתנו. העניין פה הוא לא לחוש אשמה בעקבות זאת, מה שיהווה תגובה מערבית נוירוטית טיפוסית. הנקודה היא לסייע לנו עם הצעד הבא של מדיטציית הבודהיצ'יטה, כלומר, לאחר שהכרנו בנדיבות-הלב שקיבלנו, לפתח תחושה עמוקה של הכרת תודה ושל המשאלה לגמול על נדיבות-הלב הזו.

אני מוצא שההסתגלות הזו שתיארתי זה עתה מועילה מאוד למדיטציה על-מנת להניע את הרגש בליבנו באופן ממשי כך שבאמת נרגיש משהו. אני חושב שזה מאוד חשוב. ראיתי כול-כך הרבה בודהיסטיות ובודהיסטים מערביים שעושים את כול המדיטציות האלה של אהבה וחמלה ושאפילו יוצאים ועוזרים לאחרות ולאחרים, אבל יש להם מערכת יחסים נוראית עם ההורים שלהם והם תקועים בתוכה. אני חושב שזה מועיל למדי לעשות עבודה על מערכת היחסים הזו ולא להתעלם ממנה רק בגלל שזה קשה.

הצעת שיטה ליישום התרגול

דבר חשוב בכול אחד מן הצעדים הללו הוא להיפתח ולנסות להרחיב את טווח התרגול שלנו לעבר כול היצורים. בכול שלב נוכל כמובן להתחיל בקטן, אך לאחר מכן עלינו להרחיב בהדרגה את הטווח שלנו. נעשה זאת תוך התבססות על התייחסות אחידה, ונראֵה את כולם/ן כרצפים מנטליים אינדיבידואליים. מצאתי שדרך יעילה לעשות זאת, היא לא רק לשבת ולמדוט בעיניים עצומות ולחשוב בצורה מופשטת על "כול היצורים החיים". לדעתי, זה יהיה יעיל יותר לתרגל בדומה לדרך שהצעתי לאימון הרגישות לפיתוח רגשות מאוזנים.

במילים אחרות, ננסה לפתח את הגישות החיוביות האלו תחילה כלפי בני ובנות אדם שונים תוך התמקדות בתמונות שלהם – דמות חברית, דמות שאין לנו חיבה כלפיה ודמות זרה. לאחר מכן ננסה לפתח את אותן הגישות החיוביות תוך התבוננות בבני ובנות אדם ממשיים היושבים במעגל סביבנו בקבוצת מדיטציה. ואז ננסה את זה ברכבת התחתית או באוטובוס כלפי מי שנמצא/ת שם. בדרך הזו, ניישם בצורה מעשית על אחרות ואחרים את הגישות החיוביות שאותן אנו מנסים/ות לפתח.

באותו האופן ננסה ליישם זאת גם על בעלי חיים, חרקים וכדומה - ולא רק תיאורטית בתודעותנו, אלא גם כאשר נראֵה אותם בפועל. בעשותנו זאת, עלינו לנסות להימנע מהקיצוניות שלפעמים ניתן לראות בקרב טיבטיות וטיבטים למשל - כלומר, שקל יותר לגלות נדיבות כלפי חרק מאשר כלפי אדם. אם יש נמלה באמצע המקדש, כולם יעשו מאמצים קיצוניים כדי לוודא שהיא לא תיפגע. עם זאת, לעתים קרובות, הם אינם מגלים את אותו סוג של דאגה ונדיבות-הלב כלפי בני ובנות אדם, למשל כלפי אלו המגיעים/ות מהודו או זרות וזרים המבקרים במקדשיהם ומבקשים ללמוד מעט על מה שהם רואים שם. עלינו לשמור על פרספקטיבה נכונה כאן.

יש מי שיגידו שקל יותר לעזור לנמלה מאשר לעזור לבן/ת אדם. זאת משום שהנמלה לא תענה בחזרה ולא תערים קשיים, בעוד שבני ובנות אדם עושים זאת לעתים קרובות. נמלה אפשר פשוט להרים ולהוציא החוצה, ואין באמת יכולת לעשות זאת עם בני ובנות אדם כשהמצב הופך להיות מציק. בכול מקרה, הנקודה שלי היא שהרבה בני ובנות אדם עושים את המדיטציות האלה בצורה מאוד מופשטת - "כול היצורים החיים" - וזה אף פעם לא מיושם על בני ובנות אדם אמיתיים, ב"עולם האמיתי". זה יוצר בעיה רצינית בהשגת התקדמות כלשהי לאורך הדרך.

אהבה גדולה

לאחר שהכרנו בכך שכולם/ן היו אימהותינו, זכרנו את נדיבות-הלב של אהבה אימהית, ועם הכרת תודה חשבנו על המשאלה לגמול על נדיבות-הלב הזו, יש לנו באופן טבעי תחושה של אהבה מחממת לב. זוהי הרגשה של קִרבה וחום כלפי כול מי שאנו פוגשים/ות, שמתעוררת בצורה אוטומטית. אין צורך בשלב מדיטציה נפרד כדי לפתח את ההרגשה הזו. היא נקראת גם הוקרה, אהבה דואגת, האהבה שעימה יש בנו הוקרה כלפי מישהו או מישהי, דאגה לרווחתם, ושנחוש עצב רב אם משהו רע יקרה לו או לה.

בהתבסס על אהבה מחממת לב, נמשיך לצעד הרביעי, מדיטציה על אהבה גדולה. אהבה היא המשאלה שמישהו או מישהי אחרים יהיו מאושרים, בדרך כלל אלה שמוצאים חן בעינינו. אהבה גדולה, בכול אופן, היא המשאלה שכולן וכולם יהיו מאושרים ושתהיינה להם הסיבות לאושר. זה באמת מאוד חשוב שזה יהיה גם האושר וגם הסיבות שלו. המשמעות הינה שלמשאלה הזו מתלווה הבנתנו המלאה שאושר מגיע מסיבות, שזה לא סתם מזל טוב או אֵלים שנוטים חסד - ושהסיבה אינה אני.

הסיבות לאושר ניתנות בתורות על קארמה: אם בני ובנות אדם יפעלו בצורה בונה, ללא היאחזות, כעס וכדומה, הם יחוו אושר. לכן, עלינו לחשוב כאן: "שיהיה לכם/ן אושר ואת הסיבות לאושר. שתפעלו באופן ממשי בצורה בונה ובריאה, על-מנת שתחוו אושר".

כבר מהשלב הזה ברור שבמדיטציות הבודהיצ'יטה הללו שאיפתנו היא להפוך לבודהות כדי לסייע לכולם/ן, אך מבלי לנפח את התפקיד שביכולתנו למלא כאשר נסייע להם. באפשרותנו להראות לאחרות ולאחרים את הדרך, אבל עליהם לבנות את הסיבות לאושר בעצמם.

חמלה גדולה

ואז מגיע הצעד החמישי, חמלה גדולה: המשאלה שכולן וכולם יהיו חופשיים מסבל ומהסיבות לסבל. גם זה נעשה מתוך הבנה מלאה שהסבל שלהם נובע מסיבות ושעליהם לחסל את הסיבות האלה כדי לחסל את הסבל שלהם. שוב, זוהי השקפה מאוד מציאותית. אהבה גדולה וחמלה גדולה הן לא רק תחושות רגשיות כמו: "יש בי תחושה עמוקה של צער מכך שכולם סובלים." במקום זאת, התחושות מלוּוֹת בהבנה של סיבה ותוצאה התנהגותית.

חמלה גדולה עולה על חמלה רגילה במובנים רבים אחרים.

  • היא מכוונת במידה שווה כלפי כול היצורים בעלי המִגבלות, לא רק כלפי חלק מהם.
  • כמו אהבה גדולה, גם היא כוללת הוקרה ודאגה לכול אחד מהיצורים כפי שחשה אֵם אוהבת כלפי ילדה היחיד, ואת המשאלה להגן ולשמור עליהם.
  • זו המשאלה שכול אחד מהם ישתחרר מהסבל הנרחב החדור בכול שכרוך בלהיוולד שוב ושוב באופן חוזר ובלתי נשלט עם מצבורים המגיעים מבלבול, מהולים בבלבול, מייצרים יותר בלבול, ובכך מנציחים את הסבל. לפיכך, זו לא רק המשאלה הפשוטה שהאחרות והאחרים יהיו חופשיים מסבל הכאב או מסבל השינוי. סבל השינוי הוא אושר ארצי רגיל שלעולם אינו נמשך ואף פעם לא מספק. חמלה גדולה היא לא המשאלה שיצורים ילכו לגן עדן כדי לברוח מהבעיה הזו.
  • היא מבוססת על שכנוע מוצק שזה אפשרי עבור כול היצורים בעלי המִגבלות להשיג שחרור מסבלם הנרחב החדור בכול. זו לא סתם משאלה נחמדה.

חמלה תמיד מתוארת כגישה הדומה להחלטה נחרצת להשתחרר, הנחישות להיות חופשי/ה. ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא גישה המכוונת לסבל שלנו, לסיבותיו ולמשאלה שנשתחרר מהם. בהתבסס על הנחישות שלנו להיות חופשיים/ות ממצבי הסבל שלנו עצמנו ומסיבותיהם, ביכולתנו לפתח אמפתיה כלפי הזולת. מה שנעשָה מצידנו הוא הפנייה והכְוונה של אותה הגישה כלפי אחרות ואחרים, כלפי הסבל שלהם והגורמים לו, יחד עם השאיפה שישתחררו מהם, כאשר השאיפה זהה בעוצמתה לזו שלנו כלפי עצמנו. 

תמיד נֶאֱמַר שקשה לנו לגלות אמפתיה ולהרגיש באמת חמלה כלפי אחרות ואחרים, אלא אם כן חשבנו על הסבל שלנו עצמנו וייחלנו שנשתחרר ממנו. עלינו להבין שאחרות ואחרים באמת חווים כאב מהסבל שלהם ושהסבל שלהם פוגע בהם בדיוק כמו שהסבל שלנו פוגע בנו. ההבנה הזו תלויה בהכרה בכך שהסבל שלנו כואב. אחרת, לא נתייחס ברצינות לסבל של הזולת. זכרו, שהמשאלה שלנו לאימהות שלנו, שהיו כל כך טובות אלינו, היא שהן תהיינה מאושרות ומשוחררות מסבל. אנו מתחילים/ות את המדיטציה עם האימהות שלנו וכן הלאה, על-מנת שלמדיטציה תהיה תחושה ממשית כלשהי.

להרחיב את השיטה כדי לפוגג הערכה עצמית נמוכה

בדיוק כפי שבכתבים נאמר שחמלה יכולה להתפתח בכנות רק אם בתחילה נאחל לעצמנו להשתחרר מסבל ומסיבותיו, אני חושב שביכולתנו לגבש את אותו העיקרון בנוגע לאהבה. זה רלוונטי במיוחד לאלו מאיתנו הסובלים/ות מהערכה עצמית נמוכה. הערכה עצמית נמוכה היא תופעה מערבית בעיקרה, שאינה שכיחה כול-כך בקרב האוכלוסייה הטיבטית או ההודית, לצורך העניין. לפני שנוכל לשאוף בכנות לכך שאחרות ואחרים יהיו מאושרים ושתהיינה להם הסיבות לאושר, עלינו לאחל לעצמנו בכנות שנהיה מאושרים/ות ושתהיינה לנו הסיבות לאושר. אם תחושתנו היא שלא מגיע לנו להיות מאושרים/ות, אז מדוע שיגיע למישהו או מישהי אחרים להיות מאושרים?

לאחל לעצמנו להיות מאושרים/ות, אם כן, הוא שלב במדיטציה שלדעתי ביכולתנו להוסיף בבטחה אם אנו סובלים/ות מהערכה עצמית נמוכה. אני מרגיש שזה חשוב למדי. מה שיעזור לנו לסגל את דרך החשיבה הזו, שלכולן ולכולם מגיע להיות מאושרים, הוא להזכיר לעצמנו את טבע הבודהה. זה לא שיש בנו רק דברים רעים; אף אחד או אחת לא לגמרי רעים. לכולנו יש את הפוטנציאל להפוך לבודהות, להועיל לאחרות ואחרים, להיות מאושרים/ות וכן הלאה.

נקודה נוספת: פיתוח אהבה וחמלה נעשה גם במסורת התהרוודה ובזרמים נוספים של ההינאייאנה. עם זאת, שם, שיטות המדיטציה אינן עוקבות אחר צעדים מדורגים, כמו השבעה האלה כאן, שעוזרים לנו לבנות תחושת אהבה וחמלה על סמך סיבות, כמו לזכור נדיבות-לב אימהית. עם זאת, אל לנו לחשוב שמדיטציות אהבה וחמלה חסרות במסורת התהרוודה. יחד עם זאת, הצעדים הבאים במדיטציית הבודהיצ'יטה, אינם נמצאים שם.

נחישות יוצאת דופן

הצעד השישי הבא מתורגם על-ידי מתרגמות ומתרגמים בדרכים שונות. חלקם מכנים זאת "המשאלה הטהורה נטולת האנוכיות". ה"ק הדלאי לאמה משתמש במונח "אחריות אוניברסלית". למרות שתרגמתי את זה בעצמי בכמה דרכים שונות, כרגע אני מעדיף לתרגם זאת כ"נחישות יוצאת דופן". עם חמלה גדולה, יש לנו את המשאלה והכוונה המלאות לעזור לכול היצורים. כאן, גומלת בנו ההחלטה הנחושה ליישם זאת בפועל. אנו לוקחים/ות על עצמנו את האחריות לעשות משהו ממשי בעצמנו בנוגע לסבלם של אחרות ואחרים. אם מישהו או מישהי טובעים באגם, אנחנו לא רק נעמוד על החוף ונאמר, "אוי, הלוואי שזה לא היה קורה." עלינו לקפוץ פנימה ולנסות לסייע לו או לה. באופן דומה, כאן במדיטציית הבודהיצ'יטה, מתגבשת בנו ההחלטה המלאה לקחת אחריות אוניברסלית ולסייע לכול היצורים ככול האפשר.

שאיפת הבודהיצ'יטה

בהתבסס על קו התפתחות הזה בן ששת הצעדים כעל סיבה, הצעד השביעי הוא פיתוח שאיפת הבודהיצ'יטה כתוצאה. כשנבחן את האופן שבו ביכולתנו להיטיב עם אחרות ואחרים באופן המירבי, עם המִגבלות הנוכחיות שלנו, הרגשות המפריעים והגישות המטרידות, ניווכח שבאמת אין ביכולתנו להיות לעזר רב. אם יש בי אנוכיות וקוצר-רוח, הימשכות לחלק מסוים מבני ובנות האדם וכעס כלפי היתר, ויש בי עצלנות והתעייפות תמידית, אם אין לי יכולת אמיתית להבין את הזולת, ואם אין לי יכולת לתקשר באופן ראוי, אם יש בי פחד מהזולת, פחד שלא יאהבו אותי או שיידחו אותי- כול הדברים הללו באמת ימנעו ממני לסייע ככול יכולתי. ולכן, משום שבאמת יש בי רצון לעזור, עליי באמת להיפטר מהדברים האלה. עליי באמת לעשות עבודה עם עצמי ולשחרר את עצמי מאותם הדברים כדי שאוכל להשתמש באופן מעשי בכישרונותיי, ביכולותיי ובאיכויות טבע הבודהה שלי על-מנת להיטיב עם אחרות ואחרים. עלינו לקחת בחשבון את צמד המילים "ככול האפשר"- זה לא שנהפוך להיות אֵלים כול-יכולים. בהתבסס על קו המחשבה הזה, נמקד את התודעות והלבבות שלנו בהפיכתנו לבודהה במטרה לסייע לכולם/ן בצורה מלאה ככול האפשר. זהו הפיתוח של שאיפת הבודהיצ'יטה. עם השאיפה הזו, נתמקד בהארות האינדיבידואליות שלנו שטרם התרחשו, מתוך כוונה מלאה להגשים אותן בהקדם האפשרי ולסייע לאחרות ולאחרים עם ההגשמה הזו.

התנהלות של בודהיסטווה

משפיתחנו בודהיצ'יטה, ננסה כעת לסייע לזולת ככול שביכולתנו, למרות המִגבלות שלנו. זאת משום שיש לנו את הנחישות יוצאת הדופן לקחת את האחריות לסייע, שנבנתה במהלך הצעדים הקודמים במדיטציית הבודהיצ'יטה בת שִבעת החלקים של סיבה ותוצאה.

המשמעות היא שבכול פעם שנפגוש באחרות ואחרים ונראה שיש להם בעיה, למשל היותם חסרי או חסרות בית, לא נראה אותם רק כהומלסים או הומלסיות. כאשר נראה אותם, לא נחשוב עליהם כעל כאלה שהם עניים מעצם טבעם, או כעל עצלנים או במונחים של כול שיפוט ערכי אחר שהתודעות שלנו עשויות להקרין. במקום זאת, תהיה לנו ההבנה שבחיים הנוכחיים בלבד, ובנקודה הספציפית הזו של החיים האלה, הם כאלה. עם זאת, הרצף המנטלי שלהם הינו ללא ראשית, ובשלב מסוים הם היו האימהות שלנו וטיפלו בנו בנדיבות-לב. הם נשאו אותנו ברחם, החליפו את החיתולים המלוכלכים שלנו, וכן הלאה, ויש בנו הכרת תודה אמיתית ורצון ממשי לגמול על נדיבות-הלב הזו. משאלתנו היא שהם יהיו מאושרים ושתהיינה להם הסיבות לאושר, ושהם יוכלו להשתחרר מבעיותיהם ומהסיבות לבעיות שלהם. ניקח על עצמנו אחריות לנסות ולעשות משהו בנדון.

מה עלינו לעשות? זה לא שעלינו ללכת הביתה ולעשות מדיטציה כדי להתגבר על החסרונות שלנו, ולא לעשות שום דבר בפועל כדי לסייע לאנשים כאלו. כמובן, עלינו למדוט יותר, עם זאת, מה שזה מניע אותנו לעשות ברגע זה הוא להתגבר על הביישנות, ההיסוס והקמצנות שלנו, ולמעשה לתת להם משהו, לפחות לחייך אליהם - לפחות לעשות משהו.

במילים אחרות, אנו מסתייעים/ות בנחישות יוצאת הדופן שלנו כדי להניע אותנו ברגע זה להתגבר על המִגבלות שלנו ככול שביכולתנו ולנצל את הפוטנציאלים שלנו ככול שביכולתנו כעת על-מנת לעזור. בוודאי, בהגיענו הביתה עלינו הביתה עלינו לעבוד עם עצמנו יותר, אבל הבה לא נשכח את חסרי וחסרות הבית ורק נלך הביתה ונעשה מדיטציה. אם הנחישות שלנו כנה, היא שומרת אותנו במצב של תשומת לב מודעת.

המוטיבציה החזקה ביותר לעבוד עם עצמנו בכול רגע נתון מגיעה בעת מפגש עם יצורים אחרים הזקוקים לעזרה. נראֵה אישה זקנה יושבת על האדמה הקרה בחורף ליד תחנת הרכבת התחתית ומתחננת, ונחשוב לעצמנו, מה אם זו הייתה אמא שלי? לוּ זו הייתה באמת אמנו בחיינו הנוכחיים שיושבת שם על האדמה הקרה ומתחננת, האם היינו פשוט חולפים/ות על פניה? או מה עם הבחור הצעיר ברכבת התחתית שמוֹכר את העיתונים הישנים של חסרי/ות הבית, איזו תחושה הייתה עולה בנו אילו זה היה הבן שלנו? לבַּחור הזה יש הורים. זה מאוד חשוב. בהודו, ניתן לראות בני ובנות אדם מצורעים או מעוותים, ובדרך כלל לא עולה בנו המחשבה שלמצורעים הללו יש משפחות. אכן, יש להם משפחות. נהפוך אותם לאנושיים.

כמובן, עלינו להיעזר בהבחנה מודעת כדי להבחין במצבם הקונבנציונלי של חסרי וחסרות הבית הללו. חלקם פשוט מסתובבים ברחובות ומבקשים כסף כדי לקנות סמים או אלכוהול. במקרים כאלה, עלינו להסתייע במה שהבודהיזם מכנה "אמצעים מיומנים". יש לנו את הרצון לעזור, יש לנו מושג מה עשויה להיות הסיבה לסבלם ומה תהיה הסיבה לאושרם. בהמשך לכך ננסה לעשות את מה שיעזור להם בפועל. אולי זה בכלל לא מועיל לתת להם כסף, שבו הם ישתמשו רק כדי לקנות עוד סמים או אלכוהול, ולכן לא ניתן להם כסף. אם יש לנו קצת אוכל, נוכל לתת להם אותו. אבל, בכול מקרה, נוכל להתייחס אליהם בכבוד ובאכפתיות על-ידי כך שלא נחשוב עליהם רק כעל נרקומנים דוחים או אלכוהוליסטים. הם בני ובנות אדם, בני ובנות אדם שסובלים.

לא קל להחליט מהי הדרך הטובה ביותר להיטיב עם הזולת. יש לנו את ההבנה שכרגע יש לנו מִגבלות. אין לנו דרך לדעת מה באמת יהיה הכי טוב. עלינו להפוך לבודהות כדי לדעת באמת, אבל אנו מנסים/ות כמיטב יכולתנו עכשיו, בהבנה שלפעמים נעשה טעויות. אבל אנחנו לכל הפחות מנסים/ות.

סיכום

לאחר שפיתחנו את שאיפת הבודהיצ'יטה, על-ידי כך שהתאמַנו בשיטה בת שִבעת החלקים של סיבה ותוצאה, לשאיפתנו להגיע לבודהיות כדי לסייע בצורה הטובה ביותר לכול האחרות והאחרים יש את התמיכה של המצב הרגשי האיתן המשלב יחד רגשות אינדיבידואליים רבים. אלה כוללים תחושה של קִרבה וחיבור עם כולם/ן במידה שווה, הוקרה כלפי נדיבות-הלב שגילו כלפינו אחרות ואחרים, תחושות עמוקות של הכרת תודה, דאגה, אהבה וחמלה, בתוספת נחישות נחרצת לקחת אחריות להיטיב עם כולם/ן ככול האפשר. עם סוג כזה של רגש בבסיסה, שאיפת הבודהיצ'יטה שלנו הופכת להיות עוצמתית, כנה מעומק הלב ויציבה.

Top