רמה בינונית ורמה מתקדמת של מדיטציה

סקירה

דיברנו על השלבים המדורגים של הדרך הרוחנית, שבהם מה שאנחנו מנסים/ות לעשות למעשה זה להרחיב ולהגדיל את המוטיבציה שלנו, החל מהטווח הקטן יותר עד שהיא מגיעה למלוא הטווח שלה. בדרך הזאת, כל שלב נבנה על גבי זה שקדם לו.

ראינו גם שישנן שתי דרכים לעבור דרך ההתפתחות זאת. נוכל ללכת בעקבות גרסת הדהרמה-לייט, שלפיה מה שמטריד אותנו הוא הפיכת החיים הנוכחיים שלנו לקצת יותר טובים. עבור רובינו, זה המקום בו עלינו להתחיל. בכל אופן, התיאור המסורתי לא מחשיב אפילו את הרמה הזאת מאחר והוא מניח מראש אמונה בלידות חוזרות ללא התחלה וללא סוף. דהרמה של ממש, כמו קוקה קולה של ממש, מדברת על ההתפתחות הזאת בתוך ההקשר של לידות חוזרות. 

ראינו שלרמת המוטיבציה ההתחלתית, כמו לכל רמות המוטיבציה, יש מטרה, סיבה למטרה הזאת ורגש שנמצא מאחוריה אשר מניע אותנו להגשים את המטרה הזאת. בשלב ההתחלתי, נבקש לשפר את חיי העתיד שלנו, כדי להבטיח שימשיכו להיות לנו חיי אנוש יקרי ערך כך שנוכל להמשיך להתפתח למען הגשמת המטרות הגדולות יותר. תעלה בנו ההכרה שזה קשה להגשים את המטרות האולטימטיביות במהלך החיים הנוכחי בלבד. זה לוקח זמן רב והרבה עבודה קשה. הסיבה להמשיך לנסות שיהיו לנו בהמשך לידות חוזרות היא שנוכל להמשיך בדרך. 

זו התוכנית שלנו לְמה שנעשה כשנגשים את המטרה הזאת של לידה חוזרת בהתגלמות של חיי אנוש יקרי ערך. אין מדובר כאן על הליכה לגן עדן בחיים הבאים שלנו ועל כך שפשוט נהנה לנו מהזמן. בתוך הטווח הזה, הרגש המניע אותנו לחפש אחר לידה חוזרת טובה יותר הוא החשש מכך שתהיה לנו לידה חוזרת גרועה יותר. בתוך המצבים האיומים ונוראים הללו , לא יהיו לנו הזדמנויות לעבוד עם עצמנו ולהשתפר. אבל, יש בנו בטחון שישנה דרך להימנע מכך. דנו בכך במונחים של כיוון בטוח, או מקלט. הכיוון הזה בבסיסו הוא לנסות ולהפסיק לחלוטין ולתמיד את כל המגבלות וההיבטים השליליים המלווים את הפעילות המנטלית שלנו, במיוחד במונחים של ההתנהגות שלנו. בנוסף לכך, נרצה לפעול בדרכים בונות. נעשה זאת בתוך ההקשר של הערכת ההזדמנויות של חיי האנוש יקרי הערך הללו שיש לנו, ובאמצעות ההבנה שבטוח נאבד אותם בזמן המוות. המוות יגיע בוודאות ואין לנו מושג מתי זה יקרה. 

אפילו מצבי הלידות החוזרות הטובים ביותר הם בלתי מספקים.

באמצעות הטווח הבינוני, נערוך בחינה שהיא אפילו עוד יותר מרחיקת לכת. אפילו אם יש לנו מה שנקרא לידות חוזרות טובות יותר, או אפילו לידות חוזרות של חיי אנוש יקרי ערך, זה פשוט לא מספק להמשיך הלאה בצורה כזאת. החיים ממשיכים וטבעם הוא העליות והמורדות שבהם בלי שתהיה לנו שום ידיעה וודאית לגבי איך נרגיש ברגע הבא. עשויה לעלות בנו שמחה כרגע, אך ברגע הבא נוכל פתאום להרגיש פחות ממנה, עצב, או אפילו דכאון. הדברים הכי קטנים מעצבנים אותנו וכמובן שיהיו לנו הבעיות החוזרות ונשנות בכל מהלך חיים של ההכרח להיוולד ולהיות תינוק/ת, ללא כל שליטה על התפקודים הגופניים שלנו. נצטרך ללמוד איך ללכת ולדבר, ולעבור את זה שוב ושוב זה שעמום של ממש. ניאלץ ללכת לבית הספר, ומי בכלל רוצה לעבור את זה שוב!? נצטרך למצוא בן או בת זוג ועבודה ושוב להתמודד עם מחלה, הזדקנות, ומוות, לא רק של עצמנו אלא גם של יקירינו.

אפילו בחיי האנוש יקרי הערך הללו, ישנם כל כך הרבה דברים בלתי מספקים, וכל הבעיות הרגשיות שלנו עדיין הולכות להישאר פה. כעס ועצבנות מבעבעים בתוכנו, ועולה בנו חמדנות. ישנן היאחזויות גדולות בבני ובנות אדם ובחפצים. מקננת בנו תפיסה מוטעית בנוגע לסיבה ותוצאה ולגבי המציאות, ועל כן ההתנהלות שלנו נעשית בדרכים טיפשיות, כמו לחשוב שהאופן בו נפעל ונדבר לא ישפיע על הזולת. פעמים רבות ננהג כאילו אחרים ואחרות לא באמת קיימים, ואין להם/ן רגשות. זו לחלוטין תפיסה שגויה, הלא כן? 

כל הבעיות הללו ימשיכו ובכל לידה חוזרת מוצלחת יופיעו העליות והמורדות הללו. יגיע גם זמן שבו נעבור מלידה מוצלחת ללא מוצלחת, מלידות חוזרות ומצבים טובים יותר לכאלה שהם גרועים מאוד. זה פשוט ממשיך שוב ושוב ושוב. זוהי כוונתנו  בנוגע ל"לידות חוזרות ואופני קיום החוזרים על עצמם באופן בלתי נשלט", המילה לכך בסנסקריט היא "סמסרה". 

החלטה נחרצת להשתחרר: השאיפה לשחרור עם הנחישות להיות חופשי/ה

באמצעות הטווח הבינוני, המטרה שאליה נרצה להגיע היא שחרור מכל זה. לרצף המנטלי שלנו אין התחלה ואין סוף, ולא היינו רוצים ורוצות להמשיך עם מה שנראה כמעגל בלתי נגמר של לידות חוזרות ונשנות באופן בלתי נשלט. באומרנו "נראה לכאורה בלתי נגמר" המשמעות היא שזה יימשך לנצח אם לא נעשה משהו בנוגע לכך. עלינו לשים לזה סוף, ולחוות היפסקות אמיתית של הסמסרה. מדוע? בשל רצוננו להפסיק את הסבל. אפילו אם הבעיות הפוקדות אותנו אינן איומות במיוחד, עדיין נרצה להפסיק את הבעיות המעודנות יותר. זוהי הסיבה לשאיפה להשתחרר. 

בסנסקריט, שחרור נקרא "נירוונה", והרגש המניע אותנו לכיוון הנירוונה בדרך כלל נקרא "ההחלטה הנחרצת להשתחרר". באנגלית- המילה "renunciation" שהיא לא התרגום הטוב ביותר, אך היא מתייחסת למעשה לנחישות מאוד חזקה להשתחרר. עם החלטה נחרצת להשתחרר, נחליט שהיה לנו די והותר מהסבל הזה. רווינו ממנו, וברמה עמוקה יותר אנו למעשה משועממים/ות לגמרי מכל זה. היה לנו די; אנו רוצים ורוצות להשתחרר. 

המוכנות לוותר על הרגשות המפריעים שלנו

הבנו אם כן שעל מנת להשתחרר, עלינו להיפטר מהסיבות של כל הבעיות שלנו וממצבי הסבל שלנו. המוכנות שלנו היא לוותר לחלוטין לא רק על הסבל, אלא גם על הסיבות המובילות אליו. אין מדובר פה על לוותר על גלידה או על שוקולד או על שום דבר מעין אלו. זו הבנה מאוד זניחה ושולית של ההחלטה הנחרצת להשתחרר. הדבר שהנחישות שלנו מכוונת אליו הופך להיות שחרור עצמנו מהכעס שלנו, מהחמדנות, ומההיאחזות בכל אלו. במקרה של שוקולד, עלינו לוותר על ההיאחזות שלנו בו המבוססת על ההגזמה בנוגע לאיכויות הטובות שלו. למשל, המחשבה, "זה הדבר הכי נפלא וטעים בעולם, וזה הולך להביא לי אושר, אושר אולטימטיבי!" אם שוקולד באמת היה מסוגל לעשות זאת, אז אכילה מרובה יותר ממנו הייתה הופכת אותנו למאושרות ומאושרים יותר. אך לא משנה עד כמה משיכתנו לשוקולד גדולה, די מהר נחוש בחילה ולא נרצה יותר לראות שוקולד בחיים. 

זה באמת עמוק וקשה מאוד להיות כנים/ות במשאלתנו לוותר על ההיאחזויות שלנו, כעס וכך הלאה. אל לנו להפוך את זה לטריוויאלי. זה כמו הבדיחה על מישהו שדופק את הראש שלו בקיר, ומפחד להפסיק בגלל שהוא לא יודע אם זה לא יהיה יותר גרוע כשיפסיק לדפוק את הראש. לגמרי הורגלנו לזה, וכך אנחנו ממשיכים וממשיכות לדפוק את הראש בקיר. כמובן שזו דוגמא קיצונית. אחת רווחת יותר עשויה להיות הישארות במערכת יחסים לא בריאה עם מישהו/י בגלל היסוס להיפרד מרוב פחד להישאר לבד. כתוצאה מכך, נמשיך להיות בקשר הלא בריא הזה במצב של אומללות. 

זה די רווח, הלא כן? איננו רוצים לומר דברים מסוימים לבני ובנות אדם מסוימים כדי שהם/ן לא יינטשו אותנו. הכוונה כאן אינה לחוויות מוזרות למיניהן, אלא בפשטות לדברים שכולנו מתנסים ומתנסות בהם כל הזמן.

האם שחרור מלידות חוזרות הנשנות באופן בלתי נשלט אפשרי, והאם יש לי את היכולת להגיע לכך? 

על מנת להגשים את המטרה הזאת של שחרור ולהגיע בסופו של דבר להארה, ראשית עלינו לדעת שהיא אפשרית ומהי הדרך בה נוכל להגשים אותה. אלו הם נושאים מורכבים ו, מכיוון שקשה להוכיח שאלו מטרות ניתנות להשגה שנוכל כולנו להגשים, בני ובנות אדם רבים מדלגים מעליהן. זוהי טעות גדולה מכיוון שאם אין בנו שכנוע אמיתי שנוכל להגיע אל המטרות הללו, למה שאפילו נטרח לנסות לעבוד לקראתן? רק נשחק משחק ובסופו של דבר נגיע לנקודה שבה נגיד שזה מגוחך ונוותר. 

עלינו לבחון לעומק את הנושאים של טבע הבודהה (המרכיבים שמאפשרים שחרור והארה), טבעה הצלול של התודעה, וכן הלאה. האם הרגשות המפריעים והבלבול שלנו הם חלק ממהותה של התודעה שלנו? אם הם היו כאלה, המשמעות של זה הייתה שהם היו נמצאים שם בכל רגע נתון. אם לא, אז האם הם זמניים וניתן להיפטר מהם כך שלא יחזרו לעולם?

לגמרי נחוץ לבדוק זאת ולבחון זאת באמצעות דיונים לוגיים. זה לחלוטין לא משהו שעלינו פשוט לקבל מתוך אמונה עיוורת. למעשה, ככל שנבחן זאת, כן ייטב, מכיוון שעלינו ליישב את כל הספקות ולהתמלא בטחון במעשינו. האם עלינו לחכות עד שיהיה לנו שכנוע של  100% ? ובכן, זו איננה שאלה פשוטה. איך נדע מתי השתכנענו לחלוטין? הדבר יכול לקחת הרבה מאוד זמן. 

אם נחשוב שאלו רק שטויות, אז מן הסתם לא נוכל לעבוד עם זה, אך כשנלך בכיוון בו נשקול שאולי כל זה אפשרי, אז נוכל להתקדם. המחשבה שזה נכון, בכל אופן, צריכה להתבסס על איזשהו הגיון ולא סתם על אמונה עיוורת, או בגלל "שהמורה שלי אמר/ה את זה." בודהה עצמו אמר, "אל תאמינו לשום דבר שאמרתי רק בגלל אמונה בי, אלא בחנו זאת כאילו אתם/ן קונים/ות זהב". עלינו לערוך בדיקה כדי לראות אם זה באמת נכון.

להשתכנע באמיתותן של לידות חוזרות: המקרה של סרקונג רינפוצ'ה בשני מהלכי חיים

להגיע לאמונה בלידות חוזרות כעובדה ממשית יכול להיות תהליך מאוד ארוך. אוכל לחלוק מניסיוני האישי, מכיוון שזה תהליך שמלווה אותי שנים רבות. למדתי בודהיזם במשך יותר מ 45 שנה, ובנקודה מסוימת אכן השגתי הבנה אינטלקטואלית המבוססת על הנמקה לוגית, בנוגע ללמה לידות חוזרות הן נכונות מבחינה הגיונית. אך מה שבאמת העביר אותי אל מעבר לקו ושכנע אותי ברמת הידיעה הפנימית הרגשית היה הקשר שלי עם המורה שלי במשך שני מהלכי חיים. שמו היה סרקונג רינפוצ'ה והוא היה אחד מהמורים של ה"ק הדלאי לאמה; הייתי בר מזל באופן יוצא דופן להיות חניך מאוד קרוב שלו. הייתי אתו במשך תשע שנים, שבמהלכן תרגמתי עבורו ושימשתי כמזכירו האישי. ארגנתי את כל מסעותיו בעולם והתלוויתי אליו, תוך עבודה מאוד צמודה אתו. הוא עבר מן העולם ב 1983 ונולד והתגלם מחדש במערכת הטיבטית של טולקוז (התגלמויות מחדש של מאסטרים שהגיעו לידיעה תבונית גבוהה).

הוא בן 25 כעת ועדיין יש לי קשר קרוב באופן יוצא דופן אתו, בדומה למה שהיה לי עם התגלמותו הקודמת. כמובן שעכשיו ישנו הבדל במישור של היפוך הגילאים!

פגשתי את סרקונג רינפוצ'ה החדש לראשונה כשהוא היה רק בן ארבע שנים, ואיך שנכנסתי לחדר, החונכים שלו שאלו אותו, "אתה יודע מי זה?" ותשובתו הייתה "אל תהיו טיפשים, בוודאי שאני יודע מי זה". ממש מהרגע הראשון, מצידו כבן ארבע, הוא הביע קרבה וחיבה יוצאות דופן אליי, הרבה יותר מאשר עם אנשים אחרים. זה המשיך כך גם כשהוא בגר. 

בזמנים שונים צפינו בקטעי וידאו של חייו הקודמים, והוא היה אומר לי- והוא לא אומר לי סתם שטויות - "הו, אני זוכר שאמרתי את זה". בנוסף לכל הלוגיקה וההנמקות ההגיוניות, זאת הייתה למעשה ההתנסות הזאת שעזרה לי ללכת אל מעבר להרגשה של "ובכן, אולי, קרוב לוודאי ש..." היא נתנה לי וודאות. 

הדברים הללו אינם פשוטים. האם זה באמת אפשרי להגיע לשחרור? האם טבעה של התודעה באמת צלול? אפילו אם נבין זאת בצורה רציונלית, על מנת להבין זאת רגשית יהיה עלינו לצלול הרבה יותר לעומק. אבל, אט אט, נוכל לעבוד עם זה.  

בלבול בנוגע למציאות כסיבה ללידות חוזרות נשנות באופן בלתי נשלט

ברמת המוטיבציה הבינונית בלאם-רים, יש לנו הסבר מאוד מפורט של המנגנון של  לידות חוזרות באמצעות תריסר החוליות של ההתהוות המותנית. זה רק שם של מנגנון מאוד מורכב שעוסק בכל הסוגייה של קארמה, תוצאות קארמיות עוקבות וכך הלאה. עלינו להבין באופן עמוק את הסוגים השונים של הרגשות המפריעים כמו כעס וחמדנות, כיצד הם מתעוררים, ומה עומד בבסיסם. אם לנסח זאת בפשטות, אני מתייחס לגורם הבסיסי כ"בלבול", היכן שמתקיים בנו בלבול ביחס להשפעה של ההתנהגות שלנו על הזולת ועל עצמנו. באופן עמוק יותר, אנו מבולבלים ומבולבלות בנוגע לאיך אנו קיימים וקיימות למעשה, איך אחרים ואחרות קיימים, ואיך כל הדברים קיימים. 

בבסיסו של דבר, הנטייה שלנו היא לחשוב על הדברים כקיימים באופן עצמאי, לחלוטין מכוחם הם, ובנפרד מכל יתר הדברים. כאילו היו ארוזים באריזת פלסטיק. אפילו אם תעלה בנו המחשבה שהכול קשור בהכול, עדיין נחשוב על הדברים עצמם כעטופים בפלסטיק אך מודבקים. ישנן עדיין רמות רבות מעודנות שעלינו להבין בנוגע לדרכים בלתי אפשריות של קיום. עלינו להבין במדויק מה אפשרי, ומה בדיוק הבלבול שלנו מקרין מתוכנו כלפי כולם/ן וכלפי כל הדברים. 

ריקות: ההיעדר המוחלט של דרכי קיום בלתי אפשריות

מה שעלינו להבין נקרא "ריקות". ריקות פירושה היעדר מוחלט; משהו שלא נמצא שם כלל. מה שלא נמצא שם הוא נקודת ייחוס אמיתית של הקרנות התודעה הללו שהן בלתי אפשריות. הן לא תואמות לשום דבר אמיתי. 

נוכל להסתייע בדוגמא של סנטה קלאוס. נגיד שאנחנו רואים/ות מישהו עם זקן ארוך לבן לבוש בחליפה אדומה, והוא נראה כמו מי שידוע לנו כ "סנטה קלאוס." עולה בנו המחשבה שהוא סנטה קלאוס, אך מדוע? ובכן, מכיוון שהוא נראה כמו סנטה קלאוס. בכל אופן, ההופעה של סנטה קלאוס לא תואמת לשום דבר אמיתי, מכיוון שאין באמת סנטה קלאוס. זה מה שריקות מדברת עליו, היעדר של סנטה קלאוס אמיתי התואם להופעתו של האדם הזה. זוהי בשום אופן איננה הכחשה שאכן היה שם אדם, ונראה שהוא מופיע כסנטה קלאוס. רק נבהיר שהדרך בה אדם מופיע בפנינו היא מתעתעת. הוא נראה כמו סנטה קלאוס, אבל זה לא באמת סנטה קלאוס, מכיוון שאין כזה דבר בכלל. 

התודעה שלנו עובדת בדרך הזאת כל הזמן. אנו מקרינים ומקרינות מתודעתנו את כל סוגי ההבלים, כמו – האישה הזאת הוא האישה הנהדרת ביותר, או האיש ההוא הוא האיש הנורא מכל. או שאנחנו מתנת אלוה לעולם, או, לחילופין, אנו לחלוטין חסרי/ות ערך. הקרנות התודעה הללו שלנו מתרחשות כאילו שאנחנו או הם/ן קיימים באופנים הללו , בנפרד לחלוטין מכל דבר אחר, כאילו שזה נכון ובלתי ניתן לשינוי. 

במציאות, אף אחד לא קיים באופן הזה. למעשה, זה בלתי אפשרי, מכיוון שהכול קיים באופן יחסי לדברים אחרים. ה"ק הדלאי לאמה תמיד מסתייע בדוגמא של האצבעות שלנו. האם האצבע הרביעית שלנו גדולה או קטנה? ובכן, היא גדולה יחסית לאצבע החמישית, אך קטנה לעומת האצבע האמצעית. אז מצידה היא, מכוחה שלה, האם היא גדולה או קטנה? אין תשובה לכך מכיוון שהיא גדולה או קטנה באופן יחסי לדברים אחרים. היא לחלוטין תלויה בדברים אחרים וגם תלויה בתפיסה שלנו על אודות מה זה גדול ומה זה קטן. נראה לי שהבנתם/ן את הרעיון. 

ברמה הבינונית הזאת, נעבוד כדי להיפטר מאי ההבנה הבסיסית הזאת דרך השגת הבנה של ריקות. זה הבלבול הנוראי שגורם ללידות חוזרות הנשנות באופן בלתי נשלט, מכיוון שהוא מפעיל קארמה ותוצאות קארמיות עוקבות כפי שמוסבר במנגנון המורכב של תריסר החוליות של ההתהוות המותנית. 

הצורך בריכוז ובמשמעת עצמית מוסרית

על מנת לזכות בהבנה של ריקות, דרוש לנו ריכוז. כדי לפתח ריכוז, נזדקק למשמעת עצמית מוסרית. הדוגמא הניתנת היא של גדיעת עץ. הבנה היא כמו גרזן חד, אך כדי לגדוע עץ באמת עלינו להכות כל הזמן באותה הנקודה. פגיעה מתמשכת בדיוק באותו מקום היא כמו ריכוז. כדי ממש לקחת את הגרזן, להניף אותו ולהכות באותו המקום, דרוש לנו כוח. הכוח הזה מגיע ממשמעת עצמית מוסרית, שבאמצעותה אנו נמנעים/ות מלנהוג באופן הרסני.

הטווח הבינוני גם מייצג את מערכות הנדרים השונות שניתן לקחת. זה כולל את נדרי הנזירות המלאים או את אלו של נזירים או נזירות מתחילים, או את הנדרים של בני ובנות אדם מן השורה. בבני ובנות אדם מן השורה הכוונה היא למישהו או מישהי שלא מנהלים חיי פרישות במנזר, אך זה לא אומר בהכרח שיש להם משפחה; זה מתייחס גם לאלו שהם רווקים או רווקות. בהודו הקדומה, זה היה למעשה די נדיר, מכיוון שלבעלי בתים כמעט תמיד היו משפחות. נדרי הנזירוּת הללו או אלו של בני ובנות אדם מן השורה נקראים באופן קולקטיבי "נדרים לשחרור אישי", מכיוון שהם נועדו למען השחרור האישי שלנו. הנדרים הללו מסייעים לנו להימנע מסוגים שונים של התנהגות שקרוב לוודאי רגשות מפריעים מניעים אותם, שיפריעו לתרגול המדיטטיבי שלנו ולדברים חיוביים מעין אלו.

לקיחת נדר היא למעשה מאוד חשובה. מדוע? מכיוון שכאשר אנו לוקחים ולוקחות נדר לא לעשות שוב משהו, הדבר משחרר אותנו מחוסר החלטיות. למשל, דמיינו שננסה לוותר על אלכוהול או סיגריות. בכל פעם שנהיה עם בני ובנות אדם ששותים או מעשנים, תלווה אותנו הססנות לגבי האם נוכל לעשות זאת גם או לסרב כרגע. אפילו אם באמת ננסה לוותר, בכל פעם שהמצב הזה יקרה יהיה עלינו לקבל החלטה, וזה עשוי להיות מאתגר, אם לא מתסכל. 

אם ניקח נדר, אז זה סופי. לקחנו החלטה, "אני לא הולך/ת לשתות. אני לא הולך/ת לעשן", או מה שזה לא יהיה. אז זה באמת לא משנה אם כולם/ן סביבנו שותים/ות, מכיוון שמבפנים כבר החלטנו. במקום שהיא תהווה הגבלה או עונש, לקיחת הנדרים הללו יכולה למעשה לתת לנו הרבה עוצמה ולשחרר אותנו מחוסר החלטיות, במיוחד בנוגע לדברים שהם בעלי חשיבות מכרעת עבורנו לצורך הגשמת השחרור המוחלט שלנו.  

בבודהיזם לחלוטין אין חובה לקחת נדרים כלשהם. עלינו להבין זאת. אף אחד לא יכול/ה לומר שאת או אתה חייבים לקחת נדר כזה או אחר, ואין מי שיאמר לך שמחובתך להפוך לנזיר או נזירה ולהתגורר במנזר. בכל אופן, אם יש בך רצינות של ממש בנוגע להגשמת שחרור מסמסרה ובנוגע להיפטרות לתמיד מכעס, היאחזות, חמדנות וכך הלאה, לקיחת נדרים מסוימים תעשה זאת בוודאות לקל יותר. ייתכן ואין בנו עדיין מוכנות לכך ברגע זה, וזה לגמרי בסדר. נצטרך להעריך את עצמנו ואת מצבינו בכנות. 

 זהו הטווח הבינוני. למרות שריכוז וריקות הינם חלק ממנו, לא ערכנו עדיין דיון מלא על אודותם. הנושאים הללו נחקרים באופן מלא בתורות של הטווח המתקדם.

הרמה המתקדמת של מוטיבציה: לחשוב על כל היתר

באמצעות הטווח המתקדם, נחשוב במונחים של לא להיות לבד ביקום. יש את כל היתר, וכל היתר נמצאים בדיוק באותו המצב כמונו. כל היתר גם סובלים, ועוברים דרך לידות חוזרות הנשנות באופן בלתי נשלט. כמיהתנו היא לאושר יציב ולהימנעות מסבל, וזו גם הכמיהה של כל היתר. כולנו לגמרי שווים/ות במובן הזה. זה לא רק אני ועוד כמה כאלה שנבחרו, אלא כל יצור ויצור. כולנו מחוברים ומחוברות ויש בנו תלות גומלין האחד/ת בשני/יה. אין לנו קיום בנפרד, שהוא רק משל עצמנו. למעשה, אין לנו אפשרות לשרוד בדרך הזאת. 

ישנן כמה שיטות די מתוחכמות לפתוח את הלבבות שלנו כדי לכלול בתוכם את כולם וכולן באופן שווה. היה לנו דיון קצר בנוגע לכך קודם לכן, כשדיברנו על הכרה בכל היצורים כאימותינו בחיים קודמים, ובכך שהן פתחו את ליבן בצורה יוצאת דופן כלפינו. ישנה הגרסה של דהרמה לייט שבה נוכל לראות איך לאחרים ואחרות יש את היכולת להיות כמו אמא בדאגה כלפינו. בכל אופן, הדבר הזה מוגבל מכיוון שקשה ליישם את זה על ידידנו, היתוש.

אהבה

על מנת להתחיל להרחיב את ליבנו, נפתח ראשית את מה שנקרא "אהבה". התהליך מתחיל למעשה עם התייחסות אחידה, מקום בו אין בנו משיכה לבני ובנות אדם מסוימים, אין בנו תחושת דחייה כלפי אחרים ואחרות, ואין בנו אדישות כלפי כל היתר. נעבוד כדי להיפתח לכל אחד ואחת ועל הבסיס הזה נכיר בחיבורי הגומלין שלנו עם כולם/ן. ניתן לפתח זאת דרך ההנמקה הלוגית לפיה כל אחד ואחת היה או הייתה אמא שלנו שהיטיבה איתנו מאוד בחיים קודמים, או רק דרך ההכרה בכך שכל דבר שאנו נהנים ונהנות ממנו ומשתמשים/ות בו הוא פרי עבודתם של אחרים ואחרות. רק להתבונן על הרצפה תחתינו, על הבניין בו אנו נמצאים/ות, על מה שנשתה, האם בכלל עולה בנו המחשבה מאיפה כל זה הגיע? איך המים שלנו והמזון שלנו הגיעו לכאן? כול זה מגיע מהעמל של הזולת, המאמצים של כולם/ן סביבנו. כולנו שווים ולכן זה לא הגיוני לעבוד רק למען התועלת שלנו, מכיוון שכדי שנוכל באמת להיטיב עם עצמנו, עלינו להיטיב עם כולם וכולן. 

על הבסיס הזה, נוכל לפתח אהבה שיוויונית כלפי כולם/ן. האהבה הזאת מוגדרת כמשאלה שכל יצור יהיה מאושר ושיהיו לו הסיבות לאושר. אין לזה שום קשר לאהבה רומנטית, שבדרך כלל מעורבת בה היאחזות מאוד גדולה. כשאנחנו אומרים/ות "אני אוהב/ת אותך" , בדרך כלל הכוונה היא, "אני צריך/ה אותך. בבקשה אל תעזבי או תעזוב אותי לעולם. לא אוכל לחיות בלעדיך". כשתשומת הלב הנכספת לא ניתנת לנו מהאדם השני, או כשהם אומרים לנו משהו לא נעים, אז זה משתנה מהר ל "אני לא אוהב/ת אותך יותר". 

בבודהיזם, לסוג האהבה שבו מדובר אין שום קשר לאיך שאחרים ואחרות מתנהגים איתנו או למה שהם עושים כלפינו. זוהי רק המשאלה: הלוואי שאושר יפקוד אותך. זה כמו שכל האחרים והאחרות הם חלק מהגוף שלי: נרצה שכל בהונות רגלינו יהיו מאושרות, לא רק חלק מהן. בלי קשר למה שהבהונות עשו לנו. 

חמלה

עם אהבה, ניגש אז לפתח "חמלה". זו המשאלה שאחרים ואחרות יהיו חופשיים מסבל ומהסיבות לסבל. אין הדבר מתייחס רק לרמה שטחית של סבל, העליות והמורדות של החיים, אלא גם לסוגים עמוקים יותר שלו כמו לידות חוזרות הנשנות באופן בלתי נשלט. כשיש בנו חמלה אין הכוונה למבט מלמעלה על אחרים ואחרות ותחושת רחמים שלנו כלפיהם/ן, כמו ב, "הו, מסכן/ה שכמוך". חמלה בודהיסטית מתבססת על כבוד והבנה שזה אפשרי עבור כל היתר להיות חופשיים מסבל ומהסיבות לסבל. זו לא רק משאלה נחמדה או מלים יפות. עם חמלה, נתחיל לקחת אחריות להביא הלכה למעשה למצב של שחרור מסבל. יש מידה רבה של אומץ כאן.

כשהאיכות שידועה כ"חמלה גדולה" מתפתחת בקרבנו, החמלה שלנו מכוונת באופן שווה לכל היצורים ומתייחסת לכל אחד מהם כמו שאמא אכפתית ואוהבת הייתה מתייחסת לילד/ה היחיד/ה שלה. התחושה שלנו של חמלה גדולה גם מכילה בתוכה את המשאלה להגן על כל יצור ויצור מלשאת סבל נוסף כלשהו.

הנחישות הבלתי רגילה

הצעד הבא שלנו הוא לפתח את מצב התודעה הנקרא "נחישות בלתי רגילה". זוהי החלטה נחושה של לקיחת אחריות שלנו לא רק לעזור לאחרים ואחרות בדרך  שטחית יותר או אפילו בדרך יותר עמוקה. אנו נחושים ונחושות לקחת אחריות לעזור לאחרים ואחרות להגיע למצב התודעה של הארה מלאה של הבודהה. לא רק בהתכוונות לעשות זאת אלא בידיעה וודאית שאכן נעשה זאת.

בודהיצ'יטה: השאיפה להגיע להארה למען כל האחרים והאחרות

השלב האחרון על הרצף הזה הוא לפתח את מה שנקרא "בודהיצ'יטה", הבסיס לאהבה, חמלה, ונחישות יוצאת דופן. נכיר בכך שהדרך היחידה שבה נוכל להיות לעזר הרב ביותר לכולם/ן היא אם אנו עצמנו נגיע למצבו של הבודהה. אבל, כדי שהשאיפה הזאת תהיה מציאותית, עלינו להבין מהו בודהה, מהן הדרכים בהן בודהה יכול ולא יכול לעזור לאחרים ואחרות. זכרו, בודהה איננו אל כל יכול שיש באפשרותו לנקוש באצבעותיו ולגרום לסבל של כולם/ן להסתלק. בודהה בהחלט יכול להראות לאחרים ואחרות את הדרך ולתת להם/ן השראה, אך עלינו לעשות את כל העבודה בעצמנו. אף אחד אחר לא יכול להבין את המציאות בשבילנו; עלינו להבין אותה בעצמנו.

לכן, בהיותה מונעת מאהבה וחמלה, בודהיצ'יטה מתמקדת בהארה העתידית שלנו עצמנו. זוהי ההארה שלנו, לא זו של בודהה שאקיימוני או הארה באופן כללי. ההארה שלנו לא התרחשה עדיין, אך היא יכולה להתרחש והיא אכן תקרה על הבסיס של מרכיבי טבע הבודהה ברצף המנטלי שלנו. המרכיבים הללו כוללים את הטבע הצלול, ללא רבב, וכל צפונותיו ואפשרויותיו. נתמקד בהארה הזאת שטרם התרחשה, עם הכוונה להגיע אליה כך שנוכל להיטיב עם האחרים והאחרות ככל שניתן. 

זוהי בודהיצ'יטה. זה מצב תודעה נרחב בצורה יוצאת דופן, ועלינו לא להתייחס אליו בטעות כאל מדיטציה על אהבה וחמלה בלבד. זה לא רק זה. אהבה וחמלה הן הבסיס, אך בודהיצ'יטה היא הרבה, הרבה מעבר לכך. 

שש הגישות מרחיקות הלכת (שש השלמויות) 

כפי שראינו המטרה של הטווח המתקדם היא להגיע למצב של הבודהה, כך שתהיה בנו המסוגלות לעזור לאחרים ואחרות כמה שיותר. האהבה, החמלה והנחישות הבלתי רגילה הן שמניעות אותנו. אך איך נגשים בפועל את ההארה הזאת? זה מביא אותנו לתיאור של מה שידוע כ"שש השלמויות", בסנסקריט- שש הפראמיטות או כמו שאני בדרך כלל מתרגם אותן, "שש הגישות מרחיקות הלכת" אני מעדיף את המונח הזה מכיוון שהן מגיעות רחוק מאוד, לוקחות אותנו את כל הדרך למצב ההארה של הבודהה. עבור חלק מבני ובנות האדם, הסתייעות במונח "שלמויות" גורמת לו להישמע כאילו עליהם/ן להיות מושלמים/ות והם/ן עדיין לא, ואז עולה אצלם/ן תחושה שהם בלתי ראויים/ות. זו איננה התחושה שהמונח הזה אמור לעורר. 

נדיבות

הגישה הראשונה שעלינו לפתח היא נדיבות, שבאמצעותה נעניק לאחרים ואחרות לא רק דברים חומריים אלא גם עצה, לימוד, ושחרור מפחד. אפילו אם אין לנו שום דבר חומרי להציע, נפתח את הגישה של הרצון להציע כל דבר שעולה צורך לגביו. מתנה נוספת שנוכל להציע היא אופן ההתייחסות שלנו לזולת. מאחר שפיתחנו התייחסות אחידה, זה אומר שלאחרים ואחרות לא תהיה שום סיבה לחשוש מאיתנו. אנחנו לא הולכים/ות להתכעס על אחרים/ות, להיאחז בהם/ן, או לרצות לקבל מהם/ן משהו. לא נפתח גישה של התעלמות או דחייה מהם/ן אם יעשו משהו שלא ימצא חן בעינינו. בנוסף, ננסה באמת ובכנות לעזור להם/ן. זוהי למעשה מתנה שלא תיאמן שנוכל לתת למישהו או מישהי, מתנה כבירה שמתפתחת אצלנו דרך נדיבות. 

משמעת עצמית מוסרית

הגישה מרחיקת הלכת הבאה היא משמעת עצמית מוסרית, שבאמצעותה נעבוד כדי לא לפעול בצורה הרסנית, אלא באופן בונה עד כמה שניתן. יש לנו המשמעת הדרושה ללמוד ולמדוט ואכן לעזור לזולת. לא נתעייף מלעזור למישהו/י, ולא נזניח אחרים ואחרות רק בגלל שלא מתחשק לנו לעזור. 

סבלנות- אורך רוח

אורך רוח הוא היכולת לשאת סבל וקשיים, בלי להתכעס או להתעצבן. עבודה עם עצמינו וניסיון לעזור לאחרים ואחרות אינם דברים קלים, והרבה בני ובנות אדם אינם מאפשרים לעזור להם כל כך בקלות. הם עושים לנו חיים קשים ודרושה  סבלנות על מנת שלא נתכעס. ישנן שיטות רבות לפיתוח אורך רוח, כמו עם כל יתר הגישות מרחיקות הלכת. 

התמדה

הגישה הבאה היא התמדה, שבאמצעותה לא נוותר, לא משנה עד כמה הדבר קשה. במובן הזה, הגישה מרחיקת הלכת הזאת היא יותר כמו עוז רוח. לא רק שלא נוותר, אלא שגם תהיה לנו הנאה מכך שנעזור לאחרים ואחרות, ובאמת נשמח על ההזדמנות לסייע. ישנן הנחיות רבות בנוגע לדרכים לפתח את זה, והן כוללות את הידיעה מתי להירגע ולקחת הפסקה. אם נדחוף את עצמנו חזק מדי, לא תהיה לנו המסוגלות להיות לעזר לאף אחד ואחת. בהקשר הזה, ישנן שיטות רבות להתגברות על כל סוגי העצלות שעלולים למנוע מאיתנו להמשיך לעבוד עם עצמנו ולעזור לזולת.

יציבות מנטלית (ריכוז) 

בהמשך לכך יש לנו תרגולים לפיתוח יציבות מנטלית (ריכוז). זה כולל לא רק ריכוז, אלא גם יציבות רגשית מקיפה. מה שנרצה שיהיה לנו הוא מצב יציב של התודעה שלא הולך להיות מושפע משיטוט מנטלי, ריחוף תודעתי אל עבר אובייקטים אטרקטיביים עבורנו ,קהות וישנוניות. תודעה כזאת נשארת ממוקדת במה שרק נרצה שתהיה ממוקדת בו. למשל, כשמישהו מדבר אלינו, התודעות שלנו לא מתחילות לרחף אל עבר חשיבה על דברים אחרים. יש בנו גם יציבות במובן של היעדר רגשות סוערים שמפריעים ליציבות; מצב רוח מצוברח לא פוקד אותנו. זה אומר שאין לנו רגישות יתר או היעדר רגישות, אלא איזון ויציבות.

הבחנה מודעת

היא בדרך כלל מתורגמת כ"חכמה", ובסנסקריט היא נקראת פראג'נאפאראמיטה. הגישה האחרונה הזאת מתייחסת ליכולת להבחין בין האופן בו דברים קיימים לבין מהו קיום בלתי אפשרי. זוהי מודעות מאוד מסוימת, ולכן המילה "חוכמה" היא מעט מעורפלת מדי. מדובר פה במובחן על המודעות שיכולה לתפוס מה בלתי אפשרי, שמעורבת בה ההבנה של ריקות. נבחין בכך שחלק מהדברים הם מגוחכים, בלתי אפשריים, ולא מתייחסים לשום דבר קיים. 

נעבוד עם התרגולים והשיטות הללו כדי לפתח את שש הגישות מרחיקות הלכת, את המטרה שלנו, המוטיבציה, הנחישות, והבודהיצ'יטה. כל אלו נכללים בטווח המתקדם של מוטיבציה.

סיכום

כאשר נוסיף על גבי הרמה הראשונית את רמת הטווח הבינוני שדרכו נוצרת בנו ההכרה שאפילו אם יהיו לנו לידות חוזרות במצבים טובים יותר, עדיין נסבול. עדיין נפגוש בעיות, וניאלץ לחלות ולמות, ואחר כך לעבור את כל זה מחדש. ושוב מחדש. תוך שנשתעמם מזה, נבין שבמהלך כל הלידות החוזרות הללו הנשנות באופן בלתי נשלט, אין באמת שום דבר מיוחד, ולכן נשאף להשתחרר מהמצב הזה.

כשנמשיך לרמה המתקדמת, נפסיק לחשוב על עצמינו כעל היחידים/ות שחשובים/ות- כמרכז היקום. נכיר בכך שכולם וכולן הם בדיוק כמונו מבחינת הכמיהה לאושר והרצון להימנע מסבל. לא רק זאת, נראה שכל הבריות, גם בחיים הקודמים וגם בחיים הנוכחיים, היטיבו עימנו באופן בל יאומן. בלעדיהן לא הייתה לנו היכולת לאכול או לשתות, לקרוא או לכתוב, ללכת לחנות, להנות מסרטים או בכלל לעשות יותר מדי. בהבחיננו שזה יהיה מביש להתעלם מטוב הלב הזה, נהפוך למונעים מהחמלה והאהבה אליהן, תוך פיתוח בודהיצ'יטה, שבאמצעותה נשאף להגשים את ההארה שלנו עצמנו כדי שנוכל באמת להיטיב באופן אולטימטיבי עם הזולת. 

Top