ארבע האמיתות הנובעות מתוך שתי האמיתות

בחלקו הראשון של השיעור, דנו בשורה הראשונה של הפסוק:

מתוך הבנת משמעותן של שתי האמיתות, שהיא היסוד, הדרך שבה שוהים כול הדברים,

הבסיס שעליו מושתת הדיון כולו הוא הצגת שתי האמיתות, הנוגעות לאופן שבו הכול קיים ומתפקד - במילים אחרות, הדרך שבה שוהים כול הדברים. שתי האמיתות הללו, לגבי הכול, הן תקפות ולכן נכונות:

• אמת יחסית (מוסכמת, קונבנציונלית): דברים עולים ומופיעים כשהם תלויים בסיבות ובתנאים. כמובן שישנן רמות שונות של האופן שבו תלויים הדברים, כגון חלקיהם השונים והתפיסות המומשגות המתייחסות אליהם. כאן הדגש העיקרי הינו על יחסי סיבה ותוצאה במובן החווייתי, במיוחד מבחינת החוויה שלנו של אושר ואומללות ביחס לדחפים הכפייתיים הנגזרים מן הקארמה.
• האמת העמוקה ביותר: למרות שיכול להיות שהדברים לא נראים לנו ככאלה שעולים ומופיעים באופן תלוי, יחד עם זאת המופעים הכוזבים הללו של דרכי קיום בלתי אפשריות אינם תואמים את המציאות. מציאות ממשית שתואמת את הקרנות התודעה שלנו הינה נעדרת לחלוטין. ההיעדר המוחלט הזה של דברים הקיימים באופן עצמאי לגמרי רק מכוח עצמם, ללא תלות בסיבות ובתנאים, נודע בשם "ריקות".

על בסיס תקפותן של שתי האמיתות, היה ביכולתו של בודהה להבין ולגבש את ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. על כך מצביעה השורה השנייה:

באמצעות ארבע האמיתות, נשתכנע בנוגע לאופן בו אנו ממשיכים/ות להיכנס לתוך לידותנו החוזרות ונשנות ללא שליטה, אך ביכולתנו גם לתקן זאת. 

ארבע האמיתות הנאצלות נתפסות כנכונות על-ידי בריות שהגיעו לידיעה תבונית נשגבת. זוהי נקודה מעניינת, מכיוון שמשמעותה היא שלא רק בודהות רואים/ות עובדות אלה כנכונות, אלא גם אלה המגיעים/ות לשלב מסוים עוד לפני הבודהיוּת, למעשה די הרבה לפני-כן. זה מתרחש כאשר יש לנו תפיסה לא-מושגית (לא קונספטואלית) של ריקות, או במילים אחרות, תפיסת המציאות העמוקה ביותר. ההבנה הזו היא מוחלטת ומדויקת לחלוטין. מכיוון שהיא לא-מושגית, המשמעות היא שהאופן שבו אנו תופסות ותופסים את הדברים אינו נעשה באמצעות קטגוריות.

כשאנחנו חושבים וחושבות באמצעות קטגוריה, כמו "כלב", יש לנו מַשהו שמייצג כלב. הייצוג הזה עשוי להיות מעט שונה עבור כול אדם, אך כאשר נראֵה כלב ברחוב או בכול מקום, נתפוס אותו (מבחינה תודעתית) דרך הקטגוריה המייצגת הזו. באמצעות הדימוי שיש לנו של כלב - לאו דווקא דימוי חזותי ספציפי –נתאים את הכול יחד לכדי האופן שבו נתפוס את הכלב. כאשר דבר כלשהו נתפס על-ידנו באופן לא-מושגי, זה נעשה ללא הפילטר של קטגוריה כלשהי או דבר כלשהו שמייצג את האובייקט. לכן זה נקרא "הכרה חשופה". אנו תופסים ותופסות את הדברים מבלי שנמַתֵּג ונתאים אותם לקופסאות.

בריות בעלות ידיעה תבונית נשגבת או כפי שהן נקראות בסנסקריט "אַרְיוֹת" תופסות את המציאות מבלי להכניס אותה לתוך הקופסה של "המציאות" כאילו ש"עכשיו אני רואה את המציאות". הן מבינות באופן מלא, מדויק ומוחלט את מה שהן תופסות- המציאות- מבלי שיצטרכו לשים אותה בקופסה או תחת קטגוריה כלשהי. זה לא כול-כך פשוט. גם אם יתכן שלא נמַתֵּג מילולית את הקופסאות שלתוכן אנו מכניסות ומכניסים את הדברים, זוהי הדרך הרגילה שבה אנו תופסות ותופסים הכול. הנטייה שלנו היא להכניס הכול לתוך קופסאות, כאילו שהיו הדברים קיימים בתוך הקופסאות באופן עצמאי, רק מכוח עצמם, בנפרד מכול היתר. 

אין כאן צורך להאריך בהסברים על אודות הכרה תפיסתית מושגית (קונספטואלית). הנקודה היא שלא צריך להיות בודהה כדי לתפוס את המציאות בצורה הזו. כאשר נתפוס את המציאות באופן לא-מושגי, נראֵה את ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות כתקפוֹת, ונבְטח בהן באופן מלא. 

מהן ארבע האמיתות הללו? הראשונה היא שיש סבל. השנייה היא שיש גורמים לסבל. השלישית היא שניתן להפסיק את הסבל וסיבותיו. הרביעית היא הדרך או ההבנה שיובילו להיפסקות הסבל. הן נקראות אמיתות במובן של "סבל אמיתי", "סיבה אמיתית" וכן הלאה.

הדיון הזה כולו הינו בתוך ההקשר של לידה חוזרת (לידה מחדש)- רצפים מנטליים ללא ראשית וללא סוף. לידה חוזרת היא הבסיס. דיברנו על כך שהדברים נחווים באופן אינדיבידואלי ברציפות מרגע אחד לרגע הבא, ואם החוויה הזו מתקיימת במונחים של יחסֵי סיבה ותוצאה, אז לא יכולה להיות לה התחלה אבסולוטית שבה היא מתחילה מלֹא-כלום. באותו האופן, לא יכול להיות רגע אחרון וסופי שבו היא הופכת לכלום. זה בלתי אפשרי. אפילו רק מתוך האמת הבסיסית של יחסי סיבה ותוצאה, המסקנה המתבקשת היא כי לרצפים מנטליים אינדיבידואליים אין התחלה או סוף, ולכן לידה חוזרת חייבת להיות תקפה.

סבל אמיתי

ישנם שלושה היבטים לסבל אמיתי:

• הראשון שבהם הוא האומללות הרגילה שלנו, שנקראת הסבל של סבל. כולנו חווינו אומללות. אומללות לאו דווקא זהה לכאב. אושר ואי-אושר (אומללות), ועונג וכאב, הם שתי מערכות שונות. עונג וכאב הן תחושות פיזיות, ואילו אושר ואומללות הם מצבי תודעה. מישהו או מישהי עשויים לחוות כאב אך לשמוח בכך, כמו לאחר אימון גופני מפרך, בעוד שיש מי שיתכן ויחוו עונג אך יחושו אומללות כתוצאה מכך, כמו למשל כאשר יאולצו לקיים יחסי מין. אם כך, אלה שני משתנים שונים. כאן מדובר על אומללות, שמוּכּרת לכולנו, והיא מתוארת במונחים של מצבים גרועים יותר של לידה חוזרת שמלאים בכול מיני סוגים של סבל.
• ההיבט השני נקרא הסבל של שינוי, והוא מתייחס לאושר הרגיל שלנו. הבעיה עם האושר הרגיל שלנו היא שהוא אף פעם לא נמשך לאורך זמן או מסַפק אותנו. יש בנו תמיד רצון ליותר, אולם אם יש לנו יותר מדי, זה מטריד אותנו והופך לאומללות. דוגמה פשוטה לכך היא לאכול יותר מדי מהמאכל האהוב עלינו, מה שגורם לנו לחוש בחילה. אז עובר לנו החשק לאכול עוד ועולה בנו תחושה של אומללות. אם כן, הבעיה היא שהאושר הרגיל שלנו אינו משביע רצון או יציב. חיינו הרגילים רצופים עליות ומורדות, ולפעמים נחווה אושר ולעתים נחוש אומללות, אבל אין בזה ביטחון. בלי קשר למה שקורה סביבנו, לעולם לא נדע כיצד נרגיש ברגע הבא. לפתע פתאום עשוי להיות שנרגיש אומללות או שעמום או דכאון. הכול עולה ויורד, עולה ויורד, כול הזמן ללא הרף. 
• ההיבט השלישי של סבל נקרא סבל נרחב שחדור בכול, והוא הבסיס לכך שאנו חוות וחווים עליות ומורדות של אומללות ושל אושר רגיל. הבסיס הוא הקיום המעגלי הבלתי נשלט שלנו או הלידה החוזרת שלנו ללא שליטה, מה שנודע בשפת הסנסקריט כסמסרה. אנו ממשיכים וממשיכות להיתגלם שוב ושוב עם סוג של גוף ותודעה שהם הבסיס לאותה החוויה של עליות ומורדות או לאושר והאומללות הרגילים של החיים. זהו הסבל האמיתי, הבעיה האמיתית שלנו. זהו הסבל העיקרי שהיה ביכולתנו לראות, אם היינו רואים ורואות את המציאות.

הסיבות והגורמים האמיתיים לסבל

אם נראֵה את המציאות, נראה כאמת את העובדה שמה שאנו חווים וחוות עולה ויורד, עם בסיס שגם הוא רק ממשיך עוד ועוד. משנראה זאת, נבין שזה חייב לנבוע מסיבה. הנקודה העיקרית של האמת היחסית (המוסכמת, הקונבנציונלית) היא שכול הדברים נובעים מסיבות, אז מהי הסיבה האמיתית לכך שאנו ממשיכים וממשיכות להיכנס לא הרף לתוך לידות חוזרות ונשנות ללא שליטה, כפי שנאמר בפסוק? במילים אחרות, איך זה קורה? מהי הסיבה להנצחת המעגל המחזורי הזה?

בחלק הקודם של השיעור שלנו, ראינו שאם החוויה שלנו היא של אומללות, הרי שהיא תוצאה של התנהגות הרסנית, ואם זו חוויה של אושר רגיל, היא עולה כתוצאה מהתנהגות בונה. לכך נוסיף את הקארמה, שאני לרוב מתרגם כדחף כפייתי. אז יש לנו התנהגות הרסנית כפייתית והתנהגות בונה כפייתית. זו אינה ההתנהגות הבונה של בודהה - אלא זו התנהגות שהיא כפייתית, שבה נעשים על-ידנו דברים באופן כפייתי כמי שיש להם ולהן רצון כפייתי להיות עושי-טוב מתוך אגו-טריפ, או שיש בנו רצון כפייתי לעשות הכול באופן מושלם ונכון. זה די נוירוטי.

אם אנו פועלים ופועלות באופן כפייתי, זה משום שאנחנו תחת השפעת רגשות מפריעים וגישות מטרידות, שכבר דנו בהם במונחים של התנהגות הרסנית כפייתית. מתוך כעס נהרוג מישהו/י; מתוך חמדנות, נגנוב משהו; מתוך השקפה שגויה, יש לנו מחשבה שלמעשים שלנו אין השלכות, כמו ב"אין סיכוי שאיתפס. זה לא משנה. אם אגנוב, זה יהיה כיף"!

מאחורי ההתנהגות ההרסנית הכפייתית הזו מסתתר חוסר מודעות, מונח שמתורגם לעתים קרובות כ"בורות", אך הוא אינו מרמז לכך שאנחנו טיפשים או טיפשות, אלא שפשוט יש בנו בלבול. מהו הדבר שיש בנו חוסר מודעות לגביו? ראשית, איננו מודעים ומודעות ליחסי סיבה ותוצאה (סיבתיות), שהרי אם באמת היו לנו הבנה ושכנוע מלא בקיומם, לא היינו פועלים ופועלות בצורה הרסנית. הייתה בנו הידיעה האינסטינקטיבית שזה יגרום לנו בסופו של דבר לסבל, שאינו עונש, אלא בפשטות התוצאה של סיבות שנוצרות על-ידנו.

למעשה, ישנם שני סוגים של חוסר מודעות. או שאיננו יודעים ויודעות שפעולה הרסנית תביא בסופו של דבר לאומללות, או שדרך החשיבה שלנו נעשית בצורה הפוכה, כמו: "אם אפעל בצורה הרסנית, זה יביא לי אושר. אם אגנוב את מה שאני רוצה, זה ישמח אותי. אם אהרוג את האויב שלי, זה ישמח אותי". אף על פי שיתכן שבאופן מידי לאחר שפעלנו בצורה הרסנית נחוש אושר- "אה, הרגתי את היתוש הזה, עכשיו אוכל להירגע!" -בכול זאת, בנוגע לתוצאות ארוכות-הטווח, כלומר לכך שבטווח הארוך נחוש אומללות ללא קשר למה שקורה, זה נובע כתוצאה מהתנהגות הרסנית כגון זו. לפיכך, התנהגות הרסנית נובעת מחוסר מודעות ליחסי סיבה ותוצאה, במילים אחרות מתוך חוסר מודעות לאמת היחסית. אני לא מתכוון להעמיד פנים שכול זה פשוט להבנה, כי זה לא, אבל זה משהו שביכולתנו לעמול עליו.

אם נסכם את הנקודה הזו, הסיבה להרגשת האומללות שמלווה אותנו לעתים קרובות נעוצה בכך שלא הבנו את יחסי הסיבה והתוצאה. כאשר התודעה שלנו מלאת כעס, חמדנות, קנאה וכן הלאה, זה מוביל אותנו לפעול באופן כפייתי בצורה הרסנית. זהו למעשה הרס-עצמי, מכיוון שכתוצאה מכך תהיה בנו הרבה פעמים תחושת אומללות. זהו החיבור שעלינו ליצור.

האושר שאנו חוות וחווים מגיע אף הוא מחוסר מודעות, אך במקרה הזה, חוסר מודעות לגבי האמת העמוקה של הדברים. ליתר דיוק, עלינו לומר שחוסר מודעות עומד בבסיסן של ההתנהגות הבונה וההרסנית כאחד. בנוגע להתנהגות הרסנית, אין בנו מודעות לא לאמת העמוקה וגם לא לאמת היחסית. בנוגע להתנהגות בונה, פשוט אין בנו מודעות לאמת העמוקה ביותר. יש מעין קול בראש שלנו, שחושב, "מה עלי לעשות? אני רוצה שהדברים ייעשו בדרכי שלי! אני מודאג/ת." נדמה כאילו יש שם "אני" קטן שמדבר שבאמת ניתן למצוא אותו. אבל זה לא תואם את המציאות. אין דבר שכזה. ישנו רק רכיב מילולי של המחשבות שלנו ואין בנמצא "אני" קטן שמתלונן ודואג בפועל. כאשר אין בנו מודעות לאופן שבו אנו קיימים וקיימות, אין בנו מודעות למציאות העמוקה ביותר, ואנו מזדהים ומזדהות עם הקרנת התודעה של פנטזיית ה"אני" שבתוכנו. מכיוון שההקרנה אינה תואמת את המציאות, אין בנו בטחון לגביה ואנו מנסות ומנסים לייצר בתוכנו את הבטחון הזה. כמובן שלעולם לא נצליח.

מנגנון אחד שבו נעשה מצידנו שימוש כדי לגונן על ה"אני "הקטן המדומיין שלנו הוא הרגשות המפריעים שלנו. יש לנו הרגשה ש"אם רק אוכל להשיג את הדבר הזה או ההוא, אהיה בטוח/ה", ולכן יש בנו חמדנות, השתוקקות והיאחזות. ואז יש לנו הרגשה ש"אם רק אוכל להרחיק את הדבר הזה ממני, אהיה בטוח/ה", ובעקבות זאת עולות בנו תחושות כעס ודחייה. או שיתכן ותהיה בנו נאיביות במובן של השקפה שגויה ונחשוב ש"אם רק אעמיד פנים שכול מה שמאיים עלי לא קיים, זה יסב לי תחושת בטחון". על הבסיס הזה יש לנו גם התנהגות הרסנית, כמו למשל התעלמות מרמת המתח הגוברת שלנו. על בסיס הכעס שעולה בנו נצעק, נפגע ואף נהרוג אחרות ואחרים. עקב חמדנות נגנוב או נתנהג באופן בלתי הולם מבחינה מינית תוך פגיעה בזולת. בהמשך להשקפה שגויה נתמכר לעבודה, לא נשמור על תזונה בריאה ולעולם לא נתעמל. אז כול זה נובע מתפיסה מוטעית נאיבית שמוֹנעת מאיתנו מלראות נכוחה את האמת העמוקה ביותר – האמת לגבי האופן שבו אנו קיימים וקיימות – והאמת של יחסי הסיבה והתוצאה.

באשר להתנהגות בונה, אפילו אם יתכן שלא יהיו בבסיסה רגשות מפריעים, עדיין תהיה התפיסה המוטעית הנאיבית הזו שעומדת בבסיס הכול. אנו מנסים ומנסות להוכיח או לבסס את קיומנו על ידי היותנו מושלמים/ות או טובים/ות , באמצעות היותנו ההורה הטוב ביותר או כול דבר אחר - "זה יגרום ל'אני" הקטן הזה בראשי להרגיש בטוח" – מה שלעולם אינו מצליח. אין בנו אף פעם תחושת בטחון. למרות שנרגיש קצת אושר ממתן סיוע לאחרות ולאחרים, זהו עדיין אושר רגיל ולפיכך הוא יהיה קצר-מועד. לעולם הוא לא יביא לנו שביעות-רצון מלאה, מכיוון שבאופן בלתי נמנע עדיין נרגיש שאיננו טובים/ות מספיק, איננו מושלמים/ות מספיק. עדיין נחוש שמחובתנו להוכיח משהו. זה מבוסס בבירור על חוסר המודעות הזה בנוגע לרמה העמוקה ביותר של האופן שבו אנו קיימים וקיימות.

לסוג השלישי של הסבל, שנמצא בבסיס חוויית העליות והמורדות של האומללות והאושר רגיל, יש לנו תרשים מורכב מאוד שנקרא "תריסר החוליות של ההתהוות המותנית", שלא אסביר אותו כאן בהרחבה, אך הוא מבהיר את האופן שבו פועלת הקארמה. 

באופן הפשוט ביותר, קארמה מתייחסת לדחף הכפייתי, שעל בסיסו אנו פועלים ופועלות בדרכים מסוימות, הרסניות או בונות. מהי בעצם המשמעות של דחף כפייתי? לדחף כפייתי יש את הקונוטציה לכך שאין לך באמת שליטה על משהו, כמו למשל תיפוף עם האצבעות בצורה כפייתית. זה נובע מתחושת החשק לעשות משהו. משמעותה של המילה הטיבטית היא רק "אני רוצה לעשות את זה, מתחשק לי לעשות את זה, אני אוהב/ת לעשות את זה", כמו למשל תחושה של רצון לצעוק, או לחבק או לאכול. ואז נכנס לתוך התחושה הזו הגורם של הדחף הכפייתי, ואנחנו עושים ועושות את הדברים הללו. במילים פשוטות, ההתנהלות הזו בונה נטייה מסוימת לחזור על הפעולה ונטייה לחוות אומללות אם מדובר בפעולה הרסנית, ולחוות אושר אם מדובר בפעולה בונה. הנטייה הזו תופעל בשלב מסוים על-ידי תנאים מסוימים. היא מבשילה, ואז אנחנו מרגישים/ות אושר, או אומללות, או שמתחשק לנו לצעוק שוב, או שבא לנו לחבק שוב.

זוהי תבנית מנציחה, שהולכת ונמשכת עוד ועוד ועוד, מכיוון שאנו חוות וחווים כול הזמן את הרצון הזה להמשיך את ההתנהגות מהסוג הזה. ואז דפוס ההתנהגות חוזר על עצמו ללא הפסק, מכיוון שאנו מעצימים/ות ומחזקים/ות אותו בקביעות. ולכן יש לנו באופן תמידי את החוויה הזו של העליות והמורדות של אושר ואומללות.

כאן, השאלה הרלוונטית ביותר היא, כיצד הנטיות הללו מופעלות על-מנת לייצר את התוצאה, כך שיעלה בנו רצון עז לחזור על אותה ההתנהגות? זה מוסבר באופן אלגנטי מאד בעזרת 12 החוליות, גם אם זה מאוד מורכב. יש לנו באופן קבוע את העליות והמורדות הללו, וזה לא חייב להיות משהו דרמטי במיוחד. אפילו כשאנו ישנים וישנות, יכול להיות שנהיה במצב ביניים שבו לא נישן טוב, ושלא נהיה מאושרים/ות במיוחד. אז מהו מצב התודעה שלנו כאשר אנו חווים וחוות אומללות ואושר רגיל? המילה לכך בסנסקריט היא "טרישנה" - trshna, שפירושה "צמא". זה מתורגם בדרך כלל כ"השתוקקות", אך המילה בפועל פירושה צמא.

באופן בסיסי, כאשר נחווה אומללות, יהיה בנו צמא עז כמוות להיפטר ממנה, בדיוק כפי שברצוננו להיפטר מהיותנו צמאים/ות. כאשר נחווה אושר, לא נרצה להיפרד ממנו, אלא יהיה בנו צָמָא לעוד. זה דומה לכך שכאשר יתעורר בנו צמא של ממש וניקח לגימה ראשונה- ובכן, זה לא יספיק לנו, הלא כן? לא נרצה להפסיק לגמוע אלא נרצה עוד ועוד מזה. ואז, נכנסת לפעולה ההיאחזות ב"אני" מוצק, שבה נחשוב ש"עליי להיפטר מהאומללות הזאת", "עליי לדאוג לכך שהאושר הזה לא יסתלק", וזה מפעיל את הנטיות הקארמיות. זוהי הסיבה האמיתית לסבל נרחב שחדור בכול. אם כך, הנטיות לחוות אושר ואומללות וכן הלאה, נובעות מהתנהגותנו הכפייתית שמעורבים בה רגשות מפריעים, אשר בעצמם מגיעים מחוסר המודעות שלנו למציאות ברמתה העמוקה ביותר – באיזה אופן הרגשות שלנו קיימים (הם משתנים כל הזמן) ומהו האופן האמיתי שבו אנו קיימות וקיימים (לא כדמות נטולת בטחון כלשהי שאפשרי למצוא בראשינו ושניתן להבטיח את בטחונה איכשהו באמצעות היאחזות). 

חוסר המודעות הזה הינו הגורם הבסיסי, והוא קשור גם להתנהגותנו הבונה וגם לזו ההרסנית שלנו. זהו מחולל הצרות האמיתי שגורם למעשה לקיומן של הנטיות שלנו לחוות אושר או אומללות והנטיות לחזור על ההתנהגות שלנו. אם נסתכל על הצמא הזה, נראה כי הוא קשור באופן מהותי לחוסר המודעות הזה בנוגע לאופן שבו אנו קיימים וקיימות. אנו חושבים וחושבות, "הנני 'אני', היחיד/ה שחשוב/ה, ולכן אַל לי להיפרד מהאושר הזה. זה כול-כך חשוב שאני לא אומלל/ה", במקום לחשוב "אוקיי, אני מאושר/ת או אומלל/ה... אז מה?" הסיבה האמיתית להתמשכותה הנצחית של לידתנו החוזרת ונשנית ללא שליטה היא, במילים פשוטות, חוסר המודעות שלנו לשתי האמיתות.

היפסקות אמיתית של הגורמים לסבל

האמת השלישית היא היפסקות אמיתית, שבה פוסקים הגורמים לסבל, ובכך נפסק גם הסבל. באיזו דרך ניתן להסיר לַנצח את חוסר המודעות הזה לגבי המציאות? כאשר אנו תופסים ותופסות את הדברים באופן שאינו תואם את המציאות, אין לכך בסיס. זה לא תואם שום דבר אמיתי, ולכן אין שום דבר שתומך בכך ומאפשר זאת.

למשל, כשיש תפאורה של נוף כלשהו בהצגת תיאטרון, אז יש מאחוריו קורות שתומכות בו ומחזיקות אותו. משמעותו של המונח הטיבטי היא שאין כול דבר שהוא, בדומה לקורות הללו, שתומך בהקרנות התודעה שלנו שמקרינות את מה שהוא בלתי אפשרי. כשאין מה שמחזיק ותומך בנוף, מה קורה? הוא קורס.

ברגע שיש לנו את היכולת להתמקד בעובדה שאין שום דבר שתומך בהקרנות השווא של התודעה שלנו, אז באמצעות תרגול, נוכל בסופו של דבר להישאר ממוקדים וממוקדות בידיעה התבונית הזו לנצח. אין סיכוי שהנוף יחזור לעמוד שוב אי-פעם. הדְרַמָה הזו, של ה'אני' הקטן בתוך ראשנו שמודאג מ"מה עלי לעשות?" ו"עליי להיות מושלמ/ת" ו"זה חייב להיעשות בדרכי שלי", תיפסק. כשניווכח בכך שמעולם לא היה משהו שתמך בהקרנות התודעה שלנו, אז התודעה שלנו כבר לא תקרין שום דבר שהוא בלתי אפשרי. על הבסיס הזה, לא נפעיל שוב את אף אחת מהנטיות האלה, כי לא יהיה מה שיפעיל אותן. כבר לא יהיה יותר: "אני, אני, אני. אני חייב/ת להיות מאושר/ת, ואני לא יכול/ה להיות אומלל/ה!"

אם אין מה שיפעיל את הנטייה, אז לא נוכל לומר יותר שיש לנו את הנטייה. משהו יכול להוות נטייה רק לטובת תוצאה כלשהי ורק אם יכולה לבוא בעקבותיו תוצאה. במילים אחרות, כול הרעיון של נטייה תלוי בכך שתהיה תוצאה. אם אין תוצאה, לא יכולה להיות יותר נטייה לייצר אותה.

כך נוכל לתקן ולמעשה לבטל לידות חוזרות ונשנות ללא שליטה. אף על פי שהתודעות שלנו היו מלאות בנטיות מזמן ללא ראשית, אם אין מה שיפעיל את אותן נטיות, אז הן אינן קיימות יותר. כאשר נישאר עם מודעות למציאות, פשוט לא נבנה התנהגות כפייתית שתביא ליותר נטיות. כך, הלידות החוזרות ונשנות ללא שליטה והבסיס לתנודות הרגשיות שלנו כלפי מעלה ומטה ייעלמו, יסתיימו לתמיד. זוהי ההיפסקות האמיתית שבעקבותיה נגיע לשחרור.

דרכה האמיתית של התודעה לחולל היפסקות אמיתית

האמת הרביעית של הנאצלים והנאצלות מתורגמת בדרך כלל כ"הדרך האמיתית", והיא מתייחסת למצבי תודעה או להבנה, ש, כמו נתיב או דרך, מובילים אותך אל היעד. זוהי ההבנה הנכונה והמוחלטת של שתי האמיתות. ככול שנוכל להתרגל יותר ויותר להבנה הזו, כך שבסופו של דבר יהיה לנו אותה כול הזמן, כך זה יהפוך להיות לדרך שתוביל להיפסקות האמיתית של לידות חוזרת ונשנות ללא שליטה.

זוהי הדרך שבאמצעותה נובעות ארבע האמיתות מתוך שתי האמיתות.

איך אנו נכנסים ונכנסות לסמסרה? על-פי הפסוק שאותו בחנו, הנושא נידון באמצעות שתי האמיתות הראשונות מבין ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, כלומר קיומם של סבל אמיתי וסיבות אמיתיות. ביסודו של דבר, אנו נכנסים ונכנסות לסמסרה מתוך הבלבול שלנו בנוגע לשתי האמיתות. או שאין לנו הבנה של המציאות, או שאנו מדמיינות ומדמיינים באופן שונה מאד את הדרך שבה קיימת המציאות בפועל. איך נצא מזה? באמצעות האמת השלישית והאמת הרביעית, או במילים אחרות, היפסקות אמיתית ודרכי התודעה האמיתיות. אם כן, כתוצאה מכך שאין לנו הבנה של שתי האמיתות הנוגעות למציאות, נמצא את עצמנו במצבים שמתארות שתי האמיתות הראשונות מבין ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, וכתוצאה מכך שתהיה לנו ההבנה הנדרשת, נשיג את השתיים האחרונות. 

למרות שמדובר בנושא מורכב מאוד, זוהי הדרך שבה נעשית עבודתנו עם התורות הבודהיסטיות בכדי לנסות ולהשיג שכנוע כלשהו שאכן ניתן להגיע אל המטרות שאותן מתאר הבודהיזם, ושאליהן אנו מכוונות ומכוונים באמצעות התרגול שלנו. ברגע שתהיה לנו הבנה מדויקת של כול זה, נוכל לשלב זאת יחד עם כול יתר הדברים שעליהם מצביע הבודהיזם. באמצעות מדיטציה, אם כן, נתוודע לתורות: נהפוך את דרך ראיית המציאות הזאת להרגל. 

על הבסיס הזה של הקשבה, הרהור מעמיק ומדיטציה, ביכולתנו להשיג שכנוע בכך שהמטרה שאליה אנו שואפים ושואפות באמצעות התרגול שלנו היא למעשה אפשרית, שהיא עובדה, שהיא ניתנת להשגה ושבאפשרותנו להגשים אותה בעצמנו אם נשקיע בכך מספיק מאמץ. בדרך זו, התרגול שלנו הופך להיות הרבה יותר יציב, מכיוון שהוא לא מבוסס רק על אמונה רופפת שמה שאליו אנו מכוונים ומכוונות עשוי להיות אפשרי. במקום זאת, יש בנו שכנוע מלא בכך.