מתוך ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות, שלוש אבני- החן היקרות

סקירה

נמשיך את הדיון שלנו בפסוק הייחודי הזה של ה"ק הדלאי לאמה, המסביר כיצד אנו עוברים/ות מהבנת שתי האמיתות להבנת ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות, ומתוכן להשגת שכנוע בטוח בשלוש אבני החן היקרות. ראינו ששתי האמיתות מדברות על האופן בו הדברים קיימים בפועל:

  • אמת יחסית או אמת מוסכמת (קונבנציונלית); מה שמופיע לעינינו בפועל נובע ועולה באופן שתלוי בנסיבות ובתנאים. אם היה ביכולתנו לראות את האופן האמיתי שבו מתפקדים הדברים בעולם הזה, זה מה שהיינו רואים/ות. אך למרבה הצער, לרוב אין לנו את דרך הראייה הזו של הדברים.
  • ברמת האמת העמוקה ביותר, הדברים אינם קיימים בדרכים הבלתי אפשריות שהבלבול התודעתי שלנו מקרין עליהם. למשל, נחשוב שדברים עולים ומופיעים בכוחות עצמם בדיוק באופן שבו הם נגלים לעינינו לכאורה, מבלי שיהיו תלויים בסיבות כלשהן, או בתנאים, או בחלקים שלהם או בכול דבר שהוא; אבל זה כוזב.

אז זהו היסוד.

ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות מדברות על הבלבול שלנו סביב ראיית המציאות בצורה הנכונה. כשיש בנו בלבול לגבי המציאות, הדבר פועל כגורם לסבל: כאשר הסיבה  הינה אמת הנאצלים והנאצלות השנייה והסבל עצמו הוא האמת הראשונה. מצד שני, אם נראֵה את המציאות בצורה נכונה ונוכל להמשיך ולהתמקד בה כל הזמן, תהיה בידנו אמת הנאצלים והנאצלות השלישית, היפסקות אמיתית של הסבל. ההבנה המלאה היא הדרך האמיתית, דהיינו האמת הרביעית, המביאה להיפסקות אמיתית.

כאשר אין לנו הבנה ברורה לגבי המציאות, הפעולות שלנו נעשות על בסיס חוסר מודעות ובלבול, ובכך אנו מנציחים ומנציחות את לידותנו החוזרות ונשנות ללא שליטה. אם נשחרר את עצמנו מחוסר המודעות הזה, אז נוכל לתקן - או להיחלץ - מלידה חוזרת סמסרית.

שלוש אבני-החן היקרות

כעת נבחן את השורה השלישית של הפסוק: 

כאשר הם מובאים באמצעות הכרה בתקפותם, אז השכנוע שלנו בכך ששלושת המִקלטים הינם עובדה, הופך להיות מוצק. 

כפי שכבר ראינו, שלושת המקלטים מתייחסים לבודהה, לדהרמה ולסנגהה. אלו הן המילים בסנסקריט. בודהה שאקיימוני וכול יתר הבודהות הם/ן אלה שהגיעו להארה, ומלמדים/ות אותנו כיצד לעשות זאת. הדהרמה היא תורתם/ן. הסנגהה היא הקהילה של אלו שהגיעו לידיעה תבונית גבוהה. זוהי רמת הבנה אחת, אך יש לשלושת המקלטים גם משמעות עמוקה יותר.

מבחינת המשמעות העמוקה יותר, הדהרמה מתייחסת להגשמות תבוניות בפועל - כלומר השגת האמת השלישית והאמת הרביעית של הנאצלים והנאצלות. כפי שזכור לכם/ן, השלישית היא ההיפסקות האמיתית של הסבל וסיבותיו, וזה קורה בשלבים. כאשר נשיג זאת באופן מלא, נגיע לשחרור מלידה חוזרת ונשנית (סמסרה). כאשר נמשיך ונשחרר את עצמנו מהסיבות שמונעות מאיתנו מלדעת את כול הפרטים של יחסי סיבה ותוצאה, על-מנת שנדע באופן המיטיב ביותר איך להוביל את כולם/ן לשחרור, נהפוך להיות בודהות מוארים ומוארות. האמת הרביעית היא ההבנה שמביאה להיפסקויות האמיתיות הללו ואשר נובעת מאותן היפסקויות אמיתיות.

השתיים הללו מכוננות מקלט. מקלט הוא דבר המגן עלינו, במקרה זה, מפני סבל וחוסר יכולתנו לעזור לאחרים ולאחרות. אם נשיג את ההיפסקויות האמיתיות ואת דרכי התודעה האמיתיות, אז נמְנע מעצמנו את חווית הסבל ואת חוסר היכולת לדעת כיצד לסייע לאחרים ולאחרות באופן המיטיב ביותר. זה לא שמישהו או מישהי אחרים הגשימו זאת ולכן רק נפקיד את עצמנו בידיהם, ואיכשהו באורח פלא נינצל.

אותן דתות שנקראות "דתות אברהם"- יהדות, נצרות ואסלאם-הן מה שנודע כדתות מוכוונות-היסטוריה. לכול אחת מהדתות יש דמות היסטורית שבמהלך אירוע היסטורי, הייתה לה איזושהי התגלות מאלוהים. לאחר מכן חשפו אותן הדמויות את האמת ובכך זה הסתיים. לנו אין את היכולת לעשות את מה שמשה או ישו או מוחמד עשו, עלינו רק להאמין בהם, וכך מכוח האמונה נינצל מהסבל שלנו. האמונה כאן מתייחסת או לאמונה בדמויות עצמן באופן אישי, או לאמונה במה שהם לימדו וחשפו, כמו למשל האירוע ההיסטורי הזה שבו אלוהים נותן את עשרת הדיברות למשה, או שבו ישו חושף את הברית החדשה, או זה שבו מוחמד חושף את הקוראן. האירועים ההיסטוריים המשמעותיים האלה נמצאים במרכז הדתות הללו.

על הדתות ההודיות, כמו ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם, ניתן לדבר כעל "דתות דהרמיות", שהן שונות בתכלית. העובדה ההיסטורית של קיומם של בודהה, או קרישנה, או מאהאווירה (מייסד הג'ייניזם) אינה האירוע המרכזי. במקום זאת, אנו עצמנו, כמו גם כול היתר, יכולים ויכולות להגשים את אותו המצב שאליו הגיעו אותן בריות מוארות.  בהקשר הבודהיסטי, לכולנו היכולת להשיג שחרור והארה, והדתות הדהרמיות האחרות מציגות אף הן את הפרשנות שלהן לשחרור. זהו אחד ההבדלים היסודיים בין הדתות המערביות, האברהמיות שלנו לבין הדתות ההודיות.

כאשר נסתכל על שלושת המקלטים, חשוב שלא נעשה זאת דרך הקרנת התודעה של הדתות האברהמיות שלנו, שאולי גדלנו איתן. זה לא שבודהה היה היחיד שהשיג הארה, ואם נאמין בו, נינצל. אז בדרך כלל אני נמנע מהמונח "מקלט" מכיוון שהוא משדר ניחוח פסיבי למדי, כאילו שכול מה שעלינו לעשות הוא לומר "בודהה, הצל אותי!" ונינצל. זה לא בודהיזם. אני מעדיף להשתמש במונח "כיוון בטוח", שבו הבודהה, הדהרמה והסנגהה מצביעים על כיוון בטוח עבורנו ללכת בו, כך שנוכל גם אנחנו להגיע לכול מה שהשיג הבודהה עבור עצמנו. למרות שבודהה לימד אותנו דרך להגן על עצמנו, עלינו ליישם אותה בפועל. אלה הם המאמצים שלנו עצמנו במטרה להשיג זאת בעצמנו, שיסייעו להגן עלינו מפני סבל.

אבן-החן היקרה של הדהרמה

בדברנו על אבן-החן העמוקה ביותר של הדהרמה או על התכשיט הדהרמי רב-הערך העמוק ביותר, או איך שלא נרצה לקרוא לזה, מדובר על דבר נדיר ויקר-ערך שהוא למעשה משמעותן המילולית של שתי ההברות שבאמצעותן תרגמו הטיבטים את "אבן-החן". מדובר כאן על מימושם של מצבי ההיפסקויות האמיתיות ושל דרכי התודעה האמיתיות שמחוללות אותם ושנובעות מהם. אלה הם דברים שעלינו להגיע אליהם בעצמנו, ולכן עלינו להיות משוכנעים ומשוכנעות שהם ניתנים להשגה. הדיון שלנו בשתי האמיתות ובארבע האמיתות עוזר לנו להבין שיש דברים כמו שחרור והארה, ושיש לנו את היכולת להשיג אותם בעצמנו.

אבן-החן היקרה של בודהה

הבודהות הם/ן אלה שהשיגו שחרור ולאחר מכן הגיעו להארה במלואה. זה כולל לא רק את בודהה שאקיימוני, אלא בודהות רבות ורבים אחרים. הם/ן לימדו וציינו את הדרך שבה נוכל אנחנו להשיג את המצב הזה בעצמנו. ישנן שתי דרכים בהן הם והן מלמדים אותנו: באמצעות תורתם ובאמצעות הדוגמה הניתנת על-ידם, על-סמך הבנתם ומימוש ידיעתם התבונית. זוהי נקודה חשובה, מכיוון שהיא מדגימה כי ביכולתנו לסייע לאחרים ולאחרות ללמוד לא רק באמצעות תורות מילוליות, אלא גם באמצעות היותנו דוגמה חיה של מה שמלמדות התורות. הדהרמה איננה איזו הוראה מופשטת, אלא משהו שבני ובנות אדם, ואנחנו בתוכם, אכן יכולים לגלם באופן ממשי.

אבן-החן של הסנגהה

יש מי שיתכן שישאלו את עצמם/ן מדוע יש לנו צורך באבן-החן השלישית הזו, הסנגהה של הארְיות? הרי לבטח הבודהה והדהרמה מספיקים? למרות שנזירים ונזירות מייצגים את הסנגהה, זו למעשה אינה מהותה של אבן-החן של הסנגהה. בדיוק כפי שפסלים וציורים מייצגים את הבודהות וספרים מייצגים את הדהרמה, הם רק ייצוגים. כדבר שמייצג את הבודהה, הדהרמה והסנגהה, הפסלים, הספרים והנזירים והנזירות הללו מספקים משהו להתמקד בו כדי להפגין כבוד, מכיוון שלא קל להפגין כבוד כלפי דברים מופשטים יותר. יש כמובן משמעות עמוקה יותר לכול זה.

אבן-החן של הסנגהה חשובה מאוד. המונח "סנגהה" מתייחס לארְיות, או לאותם ואותן אלה שראו, באופן לא-מושגי, את ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות המבוססות על שתי האמיתות. מכיוון שהם/ן תופסים/ות את האמיתות באופן לא-מושגי, הם/ן השיגו מידה מסוימת של היפסקויות אמיתיות, ומידה מסוימת של דרכי התודעה האמיתיות, אך לא את הדברים במלואם. ארְיות שמתקדמים ומתקדמות יותר בהדרגה משיגים ומשיגות יותר משתיהן, עד שבסופו של דבר הם/ן מגיעים/ות לשחרור ולבסוף להארה. ארבע האמיתות של הנאצלות והנאצלים מוגדרות כאמיתות של הארְיָיה- הן מה שארְיות -אלה שיש להם/ן הכרה לא-מושגית של המציאות- רואים ורואות כנכון. זה אומר לנו ש:

  • אלה לא רק הבודהות שתופסים/ות את כול זה ומשיגים/ות את ההיפסקויות האמיתיות ואת דרכי התודעה האמיתיות. אלא שזהו תהליך הדרגתי.
  • אפילו לפני הגעתנו לשחרור או להארה, אנו מתחילים/ות להיפטר ולהשתחרר מהיבטים שונים של הסבל האמיתי, מכיוון שאנו נפטרים/ות מרמות שונות של הגורמים האמיתיים שלהם.

שחרור והארה הם תהליכים הדרגתיים, המתחילים הרבה לפני שנהפוך להיות בודהה או בריה משוחררת. לעתים קרובות קל יותר לחוש חיבור לארְיות מאשר לבודהות, כי עדיין יש להם/ן כמה בעיות וכן הלאה, ולחלקם/ן אין עדיין שחרור מלא מלידה חוזרת ונשנית ללא שליטה, אך יש להם/ן שחרור חלקי ממנה. מהבחינה הזו, מעט יותר קל לחוש חיבור אליהם/ן. 

סנגהת הארְיות מעניקה עידוד והשראה לכך שאם נלך, צעד אחר צעד, בכיוון הבטוח שיש להם/ן, נוכל גם אנחנו להגיע לאותם יעדים אולטימטיביים של שחרור והארה. גם אם לא נוכל לעשות את הדרך כולה, נוכל לעת עתה לשחרר את עצמנו ממידה מסוימת של סבל, מכיוון שנשחרר את עצמנו ממידה מסוימת של חוסר מודעות הגורמת לסבל. זה רק עניין של כמה יכולת יש לנו להישאר במיקוד מוחלט במציאות. אם את/ה עדיין ארְיָיה, אין לך יכולת להישאר ממוקד/ת כול הזמן, אבל בהיותך בודהה יש לך היכולת לכך.

שחרור והארה אינם אותו הדבר. שחרור הוא כאשר יש לנו שחרור מלידה חוזרת ונשנית ללא שליטה, כלומר כאשר אנו הופכים והופכות להיות אַרְהָטים (arhats), בריות משוחררות. הארה היא כאשר לא רק שהשתחררנו ממיסוכים רגשיים- הרגשות המפריעים וחוסר המודעות לאופן שבו אנו קיימות וקיימים- אלא שהשתחררנו גם מהמיסוכים הקוגניטיביים-  ההרגלים הקבועים של חוסר מודעות.

במילים אחרות, עקב ההרגלים שלנו להאמין להקרנות התודעה שלנו שמקרינות משהו שהוא בלתי אפשרי- הפעילות המנטלית שלנו ממשיכה להקרין את ההקרנות, ואנו ממשיכות וממשיכים להאמין שהן תואמות את המציאות. מתוך כך עולים בנו הרגשות המפריעים שלנו. הגשמת השחרור מתרחשת כאשר אנו מפסיקים/ות להאמין שהמופעים הכוזבים האלה תואמים את המציאות. במצב הזה יש בנו הבנה שהם הבלים, ושלמרות שדברים עשויים להיראות כקיימים כך, זה אינו האופן שבו הם קיימים בפועל. התפיסה שלנו עדיין תהיה מוגבלת ותהיה לנו נטייה לראות את הדברים כקיימים בקופסאות, לגמרי מכוח עצמם, אך נדע שזה אינו אופן קיומם האמיתי. 

אפילו ברמה מאוד פשוטה של פיזיקה אטומית, יש לנו אטומים ושדות כוח וכן הלאה, אבל אין קו מוצק סביב אובייקט כלשהו שאומר, "בצד הזה של הקו, יש את האובייקט. בצד הזה, אין." הדברים אינם קונקרטיים כפי שהם נראים. אם ניפטר מהמיסוכים הקוגניטיביים שגורמים לנו לייצר את המופעים הכוזבים הללו, אז התודעה תפסיק להקרין אותם ונגיע להארה. עם הגעתנו להארה, נראה את החיבורים ההדדיים של כול הדברים באופן מוחלט בו זמנית. זה יאפשר לנו לראות את הדרך המיומנת ביותר להובלת אחרות ואחרים לשחרור ולהארה משלהם.  

בדברנו על ארְיות, לא מדובר רק על ארְיות בודהיסטוות, שהם/ן אלה שמכוונים ומכוונות להארה. מדובר גם על אותם ואותן הארְיות שמכוונים רק לשחרור. בדברנו על שלוש אבני-החן בהקשר של כיוון בטוח, הכוונה היא לאלה שמכוונים ומכוונות לשחרור בלבד, או לשחרור ולהארה כאחד, לא רק לאותם/ן בודהיסטוות שמכוונים ומכוונות להארה.

פיתוח שכנוע מוצק בשלוש אבני-החן היקרות

אם נבין את שתי האמיתות ואת ארבע האמיתות של האופן בו אנו תקועים/ות בסמסרה, וכיצד נוכל לצאת מזה, אז נשתכנע באופן מוצק בכך שאבן-החן העמוקה ביותר של הדהרמה אכן קיימת, ושזוהי עובדה. נבין בבירור כי הבלבול שלנו שמחולל את המופעים הכוזבים של מה שהינו בלתי אפשרי אינו מאפיין שטבוע בפעילות המנטלית שלנו. מדוע? מכיוון שביכולתנו להיפטר מהבלבול אם נתמקד בצורה מדויקת בהיפך הגמור של היעדר  מודעות.

במילים אחרות, כאשר נתמקד בַּמודעות של שתי האמיתות לגבי האופן שבו דברים קיימים, אז לא יהיו לנו מופעים כוזבים, ובוודאי שלא נאמין בתקפותם. אם נוכל להישאר ממוקדות וממוקדים לחלוטין בַּמודעות הזו, בדרך האמיתית, אז נשיג היפסקות אמיתית, וזה מגוּבֶּה על-ידי לוגיקה. באפשרותנו לאמת שזה אכן תואם את המציאות, וזה מייצר את התוצאה הזו. לא תהיינה לנו עוד העליות והמורדות הללו של סבל האומללות והאושר הרגיל, ולא יהיה לנו יותר קיום מעגלי שחוזר על עצמו באופן בלתי נשלט. 

אפשר למחות על כך ולומר, "ובכן, אם היית נשאר/ת במיקוד על חוסר מודעות כול הזמן, אז לא הייתה יכולה להיות לך הבנה או מודעות", אז מה חזק יותר - להישאר במיקוד על חוסר מודעות שאינו מתיישב עם המציאות, או לשמור על מיקוד במודעות אשר תואמת את המציאות?

אם ננתח זאת, נראה שאין שום דבר מוצק שמגבֶּה חוסר מודעות, בעוד שהבנה נכונה אכן נתמכת ומגובה בלוגיקה. דברים אכן נובעים מסיבות ותנאים, והם אינם צצים ומופיעים כקיימים משום מקום רק מכוח עצמם. בנוסף, אם נישאר במיקוד עם הבנה נכונה לאורך כול הזמן, זה אכן יניב את תוצאותיו: לא נחווה יותר סבל או לידה חוזרת סמסרית.

זה מחזיר אותנו שוב לארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. לְמה אנו מכוונים/ות? האם ברצוננו לסבול כול הזמן, לָנֶצַח? אם זהו רצוננו, נוכל להישאר במיקוד על חוסר מודעות, ונסבול; פשוטו כמשמעו. אתם/ן מוזמנים/ות לעשות זאת! אבל אם תרצו להשתחרר מהכול, שזוהי מטרת הדרך הרוחנית הבודהיסטית, אז ברור לחלוטין שעליכם/ן להישאר במיקוד על מודעות, המבוססת על המציאות.

דרך הגישה הזו לנושא המקלט נובעת ועולה מתוך הכרה תקפה, ובעקבות זאת מתייצב השכנוע שלנו בכך ששלושת המקלטים הם אכן עובדה. כבר לא נניח או נקווה עוד שאם נלך בכיוון הזה, נשתחרר מסבל, רק משום שיש לנו אמונה בגלל ש"המורה שלנו אמר/ה שזה כך!" האמונה שלנו תתבסס על הכרה תקפה, המבוססת על הבנה היקשית והיסק לוגי.

ישנן שתי דרכים שבהן ניתן להגיע להכרה תקפה- או בדרך של היסק לוגי או בדרך של תפיסה ישירה, שהיא כמו לראות, לשמוע או לחוות אותה באופן לא-מושגי בעצמנו. הבעיה עם השנייה היא שצריך להיות במצב מאוד, מאוד מתקדם כדי לחוות זאת בעצמך, ולכן יש להתחיל בהסקת היסקים כבסיס להכרה התקפה שלך.

להתקדם בדרך הרוחנית

וכעת, לפנינו השורה הרביעית:

הענֵק לי השראה לשתול את השורש הזה של הדרכים התודעתיות המובילות לשחרור.

בדברנו על הדרכים התודעתיות לשחרור, ניתן להציגן בדרכים רבות, אחת מהן היא באמצעות שלוש רמות הטווח של המוטיבציה, מה שנודע בדרך כלל כמונח הטיבטי "לאם-רים" (שלבים מדורגים). השלבים המדורגים הללו הם שלושה יעדים מתקדמים:

  • טווח המוטיבציה הראשון הוא להימנע מלידה חוזרת גרועה יותר, ולזכות בלידות חוזרות טובות יותר. ברצוננו להשיג לידות חוזרות טובות יותר עם הרבה פחות סבל, כי כך יהיו לנו התנאים האופטימליים להמשך הדרך הרוחנית. אם נתגלם מחדש כמקק, לא יהיה לנו הרבה מה לעשות מבחינת התפתחות רוחנית. על מנת להימנע מלידה חוזרת גרועה יותר, עלינו להיפטר מהבלבול שלנו לגבי האמת היחסית, שהיא יחסֵי הסיבה והתוצאה (סיבתיות). הסיבה העיקרית ללידה חוזרת גרועה יותר היא התנהגות הרסנית, ואנו פועלים/ות באופן הרסני מכיוון שאין בנו מודעות לתוצאות של פעולותינו, או שיש לנו מחשבה שהן ישמחו אותנו.
  • טווח מוטיבציית הביניים הוא לשאוף לשחרור מכול שלושת סוגי הסבל - אומללות, האושר הרגיל שלנו, והבסיס לשניים אלה, שהוא הלידה החוזרת ונשנית שלנו ללא שליטה. לשם כך עלינו להיפטר מהבלבול שלנו לגבי האמת העמוקה ביותר, באמצעות הבנת הריקות. למעשה, עלינו להשיג הבנה של כול ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות כול הזמן. קשה מאוד להישאר במיקוד בכול זה בו-זמנית כול הזמן, ולכן עלינו ללכת רחוק יותר.
  • טווח המוטיבציה המתקדם הוא להשיג את המצב המואר של בודהה על מנת שנוכל לסייע לכולם/ן בדרכים המיטיבות ביותר האפשריות. יחד עם התמקדותנו באמת העמוקה ביותר, נבין היטב את האמת היחסית. רק בודהה יכול להישאר ממוקד בשתי האמיתות בו-זמנית לאורך כול הזמן.

אם נבחן באופן עמוק יותר את השורה הזו, "מתוך שתי האמיתות, ארבע האמיתות; מתוך ארבע האמיתות, שלושת המקלטים", זהו השורש של שלושת הטווחים המפורטים מעלה, והתרגולים המובילים למטרות האלה. כתוב שזהו השורש, ושורש אינו זרע. שורש הוא מה שנותן יציבות וכוח לצמח. אם אנו משוכנעים ומשוכנעות על בסיס לוגי כי שלוש המטרות ניתנות להשגה, כי הן קיימות, וכי זה מציאותי שנוכל להשיג אותן בעצמנו, הרי שכמובן שזה ייתן לנו יציבות שתתמוך בכול הדרך הרוחנית לקראת המטרה הזו.

תיאורים נוספים מציינים שהשורש של שלושת הטווחים הוא קשר בריא עם המורה הרוחני/ת, וזה משהו שנמצא בבסיסם של כול כתבי הלאם-רים. מערכת היחסים הבריאה הזו היא שורש הדרך הרוחנית כולה במובן זה שאנו מקבלים/ות השראה מהמורה, וההשראה הזו היא זו שנותנת לנו את החוסן והאנרגיה להמשיך הלאה לעבר המטרות.

שוב, נוכל למצוא שתי וריאציות בנוגע לאופן שבו נוכל להמשיך בדרך הרוחנית בצורה יציבה:

  • דרך אחת היא להסתייע בחוסן ובהשראה שמגיעים ממערכת היחסים שלנו עם מורותינו ומורנו הרוחניים. בהתבסס על זה, נסתייע בקו מחשבה מנומק שאומר ש: "המורה שלי הינו/ה מקור מידע תקף. לפיכך, מה שהמורה שלי אומר/ת, שאפשר להשיג הארה, הוא תַּקֵף. אין כול סיבה שלשמה המורה שלי ימציא או תמציא את זה". אז מעורב כאן סוג מסוים של היגיון. אולם מרבית בני ובנות האדם חווים את זה יותר ברמה הרגשית, שבה המורה מעורר/ת בנו כל כך הרבה רגשות, עד שזה מעניק לנו עוצמה מדהימה להליכתנו בדרך. זה דומה לדרך הראשונה מבין שתי הדרכים לפיתוח בודהיצ'יטה. בדרך הזו, נתחיל בפיתוח בודהיצ'יטה יחסית שבה יש בנו משיכה לסייע לאחרות ולאחרים ומשם עולה בנו השאיפה להשגת הארה המבוססת על אמונה שזה אפשרי. רק מאוחר יותר נשתכנע באמצעות לוגיקה שזה אכן בר-השגה.
  • מצד שני, כאשר אנו מהרהרים/ות על דרך התרגול שבה אנו מפתחים/ות קודם כול את הבודהיצ'יטה העמוקה ביותר, אז אנו מפתחים/ות שכנוע בתקפותה של הריקות כפי שמתואר בפסוק. תחילה נשתכנע בכך שניתן להגשים זאת, ולאחר מכן נעבוד על הצד הרגשי בפועל לקראת ההגעה להארה, באמצעות פתיחת ליבנו וכו'.

שתי דרכי הגישה הללו לדרך הרוחנית הן תקפות, והכול תלוי במידת הטווח או היכולת שלנו עצמנו. בכתבים מתואר שאֵלה בעלי/ות האינטלקט והכישורים החדים מאד ימצאו כתואמת יותר את אישיותם, את הגישה שמסתמכת על הלוגיקה, בעוד שאֵלה שאין להם/ן את אותה מידה של חדות יעבדו יותר ברמה הרגשית. עבור הקבוצה השנייה, מה שעובד הכי טוב הוא להסתמך על ההשראה מהמורה ועל הרגש המתפתח במונחים של אהבה וחמלה כבסיס.

במובנים רבים, אני חושב שטוב לאזן בין שתי הגישות. ונוכל להוסיף היבט שלישי של גישה התמסרותית לכול זה. יש מי שמקבלים/ות השראה ללכת בעקבות הדרך להארה באמצעות השתתפות וביצוע טקסים שבוצעו על-ידי מתרגלות ומתרגלים במשך אלפי שנים. אל לנו לשים בצד את דרכי הגישה האחרות לדרך הבודהיסטית רק כי נוח לנו יותר לגשת אליה בסגנון אחד מסוים. כדי שנוכל לפתח את עצמנו ואת הפוטנציאלים שלנו באופן מלא, עלינו לאזן בין שלוש הגישות.

זוהי דרך ההצגה הבסיסית של הפסוק הייחודי הזה בתפילה המיוחדת מאת ה"ק הדלאי לאמה. כפי שהמורה שלי נהג תמיד לומר, בדיוק כפי שאתה חולב פרה, ביכולתך לחלוב משמעות רבה מהפסוקים הקצרים הללו.

שאלות ותשובות

יישום מעשי של ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות

אם ידיד שלי דואג כל הזמן, אני יכול להגיד לו לקחת את זה בקלות ולא להתייחס לדברים כול-כך ברצינות. זוהי תזכורת שנוכל לתת גם לעצמנו וגם לזולת. אבל מה לגבי מצב שבו אני מגלה אנוכיות ואני מתמודד עם אחרות ואחרים, האם יש איזושהי מנטרה כלשהי או תזכורת שאוכל להשתמש בהן כדי שלא אשכח לבדוק מהי הקרנת התודעה של הריכוז שלי בעצמי ומהי המְצִיאוּת?

לדברי המאסטר הטיבטי הגדול צונגקאפה, למעט המצב שבו אנו ממוקדות וממוקדים באופן לא-מושגי בריקות, הפעילות המנטלית שלנו מקרינה דרכים בלתי אפשריות של קיום. זה קורה כל הזמן. מושא ההפרכה הוא כול רגע שנחוָוה על-ידנו מלבד זמן שהייתנו באותה מדיטציה עמוקה.

ישנם הרבה דברים קטנים שיכולים לעזור לנו לפרק את המופעים הכוזבים שאנו תופסות ותופסים. דימוי אחד שמועיל הוא "לפוצץ את הבלון" של הפנטזיה, אבל זה צריך להיעשות בצורה שאינה דואליסטית, כלומר, אין "אני" עם סיכה כאן ובלון גדול שם, וה"אני" מפוצץ את הבלון. זה בפשטות שהבלון - ההגזמה של האופן שבו קיימים הדברים - מפוּצָץ. המופע הכוזב יכול להיות "את/ה כול- כך נורא/ה" או "המצב הזה שאני נמצא/ת בו כול-כך נורא" ואנחנו לא רואות ורואים את זה בהקשר של כול הסיבות והתנאים ושל כול האחרות והאחרים שחוו משהו דומה. ואז עולה בנו המחשבה, "מסכנ/ה שכמותי!" אנחנו רק מדמיינים ומדמיינות שכול זה מתפוצץ.

דימוי נוסף הוא זה של ספר פתוח, כאשר עמוד אחד הוא ה"מסכנ/ה שכמותי שסובל/ת מזה", והעמוד השני הוא המצב הנורא שאין לנו יכולת להתמודד איתו. זה כמו סיפור אגדה איום. יש לנו בעיני רוחנו את הדימוי המנטלי של הספר נסגר, וזהו סוף האגדה. אנו רואים ורואות בכך את סגירת ספר הדואליות, אם להשתמש בשפה פשוטה. 

אם אתה רוצה מנטרה, אתה יכול להגיד "הבלים" או "שטויות" כדי לזכור שמה שמופיע לעינינו הוא בעצם הבל הבלים. הבעיה העיקרית היא שעלינו לזכור זאת. הזמן שבו אנו זקוקים וזקוקות לכך ביותר הוא כאשר בחוויה שלנו עולה רגש מפריע חזק. הדוגמה שבה משתמשים הטיבטים והטיבטיות היא התחושה הזו שעולה בך כאשר מוטחת בך האשמת שווא לגבי משהו שעשית, עם תחושה חזקה מאוד של "לא עשיתי את זה! מה זאת אומרת שאני שקרנ/ית וגנב/ת?!" התחושה החזקה של "אני" מוצק מופיעה ועולה.

ההבדל בין בודהיזם לדתות דהרמיות אחרות

הזכרת שישנן דתות דהרמיות אחרות, וכי כול אחת מהן אומרת שיש בעיות אך יש גם שחרור מבעיות. כמובן, כול דת תגיד שהשיטות שלה הן הטובות ביותר, אז האם תוכל להסביר מה הייחודי לבודהיזם מנקודת מבט זו?

את צודקת. ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם מדברות כולן על השגת שחרור מלידה חוזרת ונשנית ללא שליטה, ומתארות מהו מצב של שחרור. כול אחת מהן אומרת שהדרך להשגת שחרור היא באמצעות הבנת המציאות, בהמשך לאופן שבו הן מתארות את המציאות. בדרך זו, הבודהיזם משתלב לחלוטין בהקשר של דת הודית. מה שבאמת מייחד את הבודהיזם הן ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. הבודהיזם מלמד ש:

  • יתכן שהדתות הדהרמיות האחרות מתארות מהו סבל, אך הבודהה דיבר על סבל אמיתי;
  • יתכן שהדתות הדהרמיות האחרות מדברות על כך שסוג מסוים של חוסר מודעות הוא הגורם לסבל, אך הבודהה דיבר על הסוג העמוק ביותר של חוסר המודעות, הסיבה האמיתית.
  • מה שהדתות הדהרמיות האחרות עשויות להתייחס אליו כאל היפסקות אמיתית, אינו נמשך לַנצח, או שאינו מהווה שחרור מוחלט. 
  • ההבנה שעליה מדברות הדתות הדהרמיות האחרות יכולה להוביל אותך למצב מסוים, אבל זו אינה דרך תודעה אמיתית שיכולה להוביל אותך את כול הדרך לשחרור.

מטבע הדברים, יאמרו כול הדתות הדהרמיות האחרות את אותו הדבר לגבי בודהיזם, ולכן עלינו באמת לחקור מהי המציאות. כפי שראינו בפסוק, היסוד בכללותו לדרך הרוחנית - וזה נכון גם לגבי ההינדואיזם והג'ייניזם, ולא רק הבודהיזם - הוא אופן ההשקפה על המציאות. זה משהו שיש לבחון באמצעות לוגיקה, התנסות והבנה.

יש הבדל גדול בין ההליכה בדרך רוחנית על-מנת להפוך לבני ובנות אדם טובי-לב וחומלים יותר בחיים הנוכחיים, לבין השאיפה להגיע לשחרור. אם מדובר על הארה, ביכולתנו לחקור זאת על בסיס הלוגיקה וההתדיינות במסגרת קרב-שיח (דִיבֵּיְיט) כדי להיווכח מהו ההסבר התקף ביותר. עם זאת, מרבית בני ובנות האדם שמתַּרגֵלים דרך רוחנית אינם באמת מכוונים לשחרור. הם אולי אומרים שכן, אבל אין להם מושג מה זה אומר והם רק מנסים לשפר את חייהם במהלך החיים הנוכחיים. וגם זה בסדר, אין בזה שום דבר רע.

לכן, כאשר נשאל ה"ק הדלאי לאמה איזו דת עדיפה, הוא השיב שהדת הטובה ביותר היא זו שעוזרת לך באופן אינדיבידואלי להפוך לאדם טוב-לב וחומל יותר. כול אחד ואחת מאיתנו הוא שונה ולכן אין ביכולתנו באמת לומר שיש דרך תקפה יותר לפיתוח חמלה, טוב-לב, אורך-רוח, סליחה וכו'. את כול אלה ניתן לפתח באותה מידה על-פי דתות רבות ושונות. זהו הבסיס להרמוניה דתית.

כיצד להתקדם בדרך הרוחנית

אני רוצה לשאול לגבי התקדמות בדרך. בברית המועצות היו לנו את התוכניות ל-5 שנים של פיתוח כלכלי. אולי תוכל לתת עצה לאלו שמתחילים ומתחילות בתרגול בודהיסטי לגבי מה שיוכלו לעשות במהלך שנה או שלוש או חמש שנים, כדי שלא לסטות מהדרך.

הדרך הפשוטה והאמינה ביותר, לפחות במסורות שבהן אני הוכשרתי, היא לעבוד באמצעות הלאם-רים, השלבים המדורגים. הלאם-רים מראה צעד אחר צעד את מה שעלינו להבין, לעכל ולפתח על מנת להתקדם בדרך הרוחנית.

הדרך המסורתית לעקוב אחר הלאם-רים היא להבין נקודה אחת, ולעבוד איתה מבלי לדעת מה בא בהמשך. ברגע שנבין חלק אחד, נתקדם ונעבור לחלק הבא. בימינו כול הדרך פרושה בפנינו בספרים כך שניתן לקרוא את הכול בבת אחת, אך עדיין יש להשקיע זמן משמעותי ולהתעכב על כול נקודה. גם לאחר קריאת הלאם-רים כולו, יהיה עלינו לחזור אחורה ולהבין כיצד כול נקודה מחוברת באופן הדדי לכול האחרות.

עלינו לזכור כי ההתקדמות לעולם אינה לינארית, אלא תמיד עולה ויורדת. אז אם יום אחד זה הולך טוב ולמחרת זה לא - אין בזה שום דבר מיוחד. עלינו פשוט להמשיך. זה היה המשפט האהוב על גלגולו הצעיר של המורה שלי: "זה לא משהו מיוחד". אין שום דבר מיוחד במה שאת/ה חווה. זה הולך טוב, זה לא הולך טוב. אז מה?

לכן, לתכנן תוכנית לחמש שנים זה אינו מציאותי מכיוון שכול אחד ואחת מתקדמים באופן שונה. עם זאת, ה"ק הדלאי לאמה אכן אומר שהדרך לדעת אם התקדמת היא לא להסתכל מיום ליום או מחודש לחודש, אלא לבחון זאת במונחים של תקופות של 5 שנים. נוכל להשוות כיצד התמודדנו עם קשיים בעבר, וכיצד אנו מתמודדים ומתמודדות איתם כעת. האם יש בנו יותר רוגע? ואז נוכל לראות את ההתקדמות שלנו.

ישנם גם סגנונות אחרים, כמו ביצוע תרגולי נונדרו, תרגולי ההכנה המקדימים, שבמהלכם מבוצעות 100,000 קידות השתטחות, בליווי לקיחת מקלט וכן הלאה. לעתים קרובות יש מי שמתחילות ומתחילים כך. אני חושב ששתי הגישות הללו משקפות שתי דרכים שבהן ניתן לגשת לתורות הדהרמה. כאשר את/ה מתחיל/ה את הנונדרו, זה בדרך כלל על בסיס השראה של מורה. אולי אין לך ידע רב, אבל יש בך השראה מופלאה כבירה כל-כך של המורה, ויש לך את הבטחון בכך שמה שהוא או היא הסבירו יהיה מיטיב, ולפיכך את/ה מתַּרגל/ת את הסדרות של 100,000 תרגולי הנונדרו.

הגישה ששימשה אותי לאימונים ולתרגול היא הגישה שאותה הסברתי הנובעת מתוך הפסוק הזה, הגישה שה"ק הדלאי לאמה עצמו מלמד בדרך כלל. ראשית אתה משיג את השכנוע ואת ההבנה של הדרך- מהי המטרה, שאכן זה אפשרי להגשימה וכן הלאה- ואז אתה מתרגל נונדרו.

כמובן שבאפשרותנו לעשות זאת באמצעות דרך האמצע המשלבת בין שתי הגישות. כאשר נבחר להתחיל מוקדם עם תרגולי הנונדרו, נוכל להתחיל לעבוד במקביל גם על השגת השכנוע בכך שהגשמת המטרה ניתנת להשגה. או שבזמן שנעסוק בלמידה ובתרגול נוכל בו-בזמן להתחיל ולתרגל נונדרו. אם כך ישנן דרכים שונות לשלב אותן יחדיו. אני חושב שזה מתאים, כשבאמת מתחילים לחשוב על הדרך שבה מורות ומורים טיבטים שונים מלמדים את הדהרמה, בתוך המבנה הזה שהסברתי. זה מחזיר אותנו אחורה לנגארג'ונה ולשתי הדרכים השונות לפיתוח בודהיצ'יטה – תחילה בודהיצ'יטה יחסית ולאחר מכן הבודהיצ'יטה העמוקה ביותר, או ראשית כול זו העמוקה ביותר ואז זו היחסית. על כול אחד ואחת מאיתנו להחליט עבור עצמם מה הכי מתאים להם. 

סיכום

האופן שבו מתחברות ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות לתורות הבודהיסטיות לגבי המציאות כפי שהן מובאות בשתי האמיתות, ובתורן בשלוש אבני-החן היקרות, הוא ניתוח לוגי מתקדם מאוד של הדברים. הוא שופך אור לא רק על מהותן ומשמעותן של כול האמיתות ושל אבני-החן, אלא גם מספק תבנית ברורה לפילוסופיה ולתרגול הבודהיסטיים. הסתייענו בפסוק אחד קצר אך נוקב של ה"ק הדלאי לאמה כבסיס לחקר נוסף של התפיסות התבוניות הללו. התוצאה הבלתי רגילה מראה לנו לא רק את הסדר הלוגי להרחבת ההבנה שלנו, אלא גם את האופן שבו כול אחת מהתפיסות הבודהיסטיות התבוניות תומכת באחרת. כך מתגלה לעינינו דרך רוחנית מורכבת ושלמה על כול חלקיה.

Top