אמת הנאצלים והנאצלות הרביעית: הדרך האמיתית

בדרך כלל, כאשר נחווה תחושות כלשהן של אומללות, אושר בלתי מספק או ריקנות, נתייחס אליהן כאל משהו יוצא דופן ומוצק תוך שנדמיין שזה יימשך לנצח. אבל, כמובן, אין שום דבר מיוחד בנוגע לכל תחושה שהיא שנחווה- כולן לא יציבות וארעיות. הן משתנות בעוצמה ללא הרף ככל שהן ממשיכות, ובסופו של דבר כולן באופן טבעי יגיעו אל קיצן. בלי מודעות לעובדה הזאת ועם חשיבה הפוכה לכך, נלך שולל אחרי הקול בראשנו שצועק בקול רם "אני לא רוצה להיפרד לעולם מהאושר הזה; הוא כל כך נפלא", או "אני רוצה להיפרד מהאומללות הזאת; היא כל כך איומה. אני לא יכול/ה לסבול אותה". או "אני רוצה שההרגשה הזאת של היעדר תחושה כלשהי אף פעם לא תדעך; זו כזו נחמה". הקבעון הזה ב"אני" וניפוח ה"אני" הזה לכדי ישות מוצקה כלשהי מעוררים רגשות מפריעים והתנהגות מתוך דחפים כפייתיים, המנציחים את הסבל האמיתי שלנו. 

שאל/י עצמך, מדוע את/ה חושב/ת שיש לך קיום כאיזושהי ישות מוצקה הקרויה "אני" ומתקיימת מצד עצמה כשהיא בלתי תלויה בגוף ובתודעה, ושהיא המכתיבה את הקול הזה שבראשך? אם תאמר/י, "מכיוון שכך זה מרגיש, ו, לכן, אני חושב/ת כך", שאל/י את עצמך, האם "כי ככה אני חושב/ת" נשמע הגיוני כסיבה להאמין למשהו? כשיש לנו אמונה באיזושהי הקרנת תודעה של פנטזיה, במיוחד בנוגע לעצמנו, המבוססת בעיקר על "בגלל שככה אני חושב/ת", מדוע עולה בנו חוסר בטחון לגבי זה? זה כך מכיוון שאין שום דבר שיעניק גיבוי לאמונה המוטעית שלנו; זה לא מְגֻבֶּה לא על ידי עובדה ולא על ידי הגיון.

העובדה היא שאין שום דבר מיוחד בשום תחושה של אושר, אומללות, או כל דבר שהוא שאנו עשויים ועשויות לחוות כאשר נראה, נשמע, נריח, נטעם, נחוש באופן פיזי או נחשוב על משהו. אין שום דבר להיאחז בו באף אחד מהם. רדיפה אחריהם היא כמו היאחזות בענן- משהו לחלוטין חסר תוחלת. ואין שום דבר מיוחד ב"אני" ובמה שאני מרגיש/ה בכל רגע נתון. אנו לא קיימים וקיימות כאיזשהו סוג של ישות הקיימת מצד עצמה המדברת בתוך ראשינו שחייבת תמיד שדברים יקרו בדרך שלה. אנו כן קיימים וקיימות, אך לא בדרכים הבלתי אפשריות המוליכות אותנו שולל לפעול לפיהן ולהאמין בהן, רק בגלל שזה מרגיש ככה ו"אני חושב/ת ש". 

על מנת לפטור את עצמנו מהתפיסה השגויה הזאת והאמונה המבולבלת לגבי עצמנו נזדקק לכוח נוגד שישמיד אותן לגמרי. רק להשקיט את התודעות שלנו ולהפסיק לחשוב בצורה כזאת עשוי באופן זמני לדכא את הבלבול שלנו, אך זה לא ימנע ממנו מלהופיע שוב. דרך התודעה האמיתית להגיע להיפסקות אמיתית של הסיבה האמיתית של הבעיות האמיתיות שלנו, אם כן, חייבת להיות מצב תודעה שלא יכול להתקיים בו זמנית עם חוסר המודעות שלנו. היפוכו של חוסר מודעות הוא מודעות. אם כך, מודעות לְמָה נדרשת כאן? ובכן, מה שמנפץ את התפיסה השגויה לפיה אנו קיימים וקיימות כאיזושהי ישות הקיימת מצד עצמה הוא להכיר באמצעות תפיסה לא מושגית שאין דבר כזה- התפיסה הלא מושגית של ריקותה של הישות ולא רק מיקוד מושגי על ריקות באמצעות איזשהו רעיון שיש לנו עליה, מדויק ככל שיהיה. מודעות, המבוססת על הגיון ועל חוויה לא מושגית, לכך שמה שהאמנו בטעות שהוא נכון אינו תואם את המציאות, מנפצת את האמונה השגויה שהוא כן תואם את המציאות, רק על סמך "כי אני חושב/ת כך" ומנפצת גם את חוסר המודעות לכך שמדובר בכזב. בגלל שהנטיות וההרגלים של חוסר המודעות מוטבעים באופן עמוק, הניפוץ שלהם מופיע בהדרגה, בחלקים ובשלבים.    

הבודהה הסביר שהדרך האמיתית יכולה להיות מובנת במונחים של מוּדעוּת מבחינה (חוכמה) המתלווה לתפיסה לא מושגית של ריקות. המרכיב המנטלי הזה עושה את ההבחנה בין מה שאמיתי ומה שכוזב. 

• ראשית, המוּדעוּת המבחינה הזאת היא נתיב תודעה, אשר מוביל בהדרגה לחיסול והיפסקות מוחלטת של הרמות השונות של חוסר מודעות. תחילה, זה פוטר אותנו לחלוטין מחוסר מודעות ובלבול המבוססים על למידה והפנמה של מערכת שונה של אמונות וערכים, כמו אלו שהוטבעו בנו על ידי הורינו והחברה בכללותה. זה כולל גם את אלו שנצברו על ידינו מפרסום מסחרי ורשתות חברתיות.
  
  ברשת החברתית, כשאת/ה רואה העלאות סלפי של בני ובנות אדם שנראים טוב ומבלים כהוגן, איך זה משפיע על התפיסה שלך של איך את/ה אמור/ה להיראות ואיך חייך שלך אמורים להיות? האם זה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך או להרגיש רע? מוּדעוּת מבחינה שהפוסטים הללו לא משקפים את החיים האמיתיים היא נתיב שבאמצעותו נוכל לפטור עצמנו לתמיד מהאמונה השגויה שהם כן משקפים זאת. כתוצאה מכך, זה פוטר אותנו לתמיד מהאומללות והדיכאון שאמונה שגויה כזאת יוצרת תוך השוואת עצמנו אליהם והכמיהה להיות כמותם/ן.
  
  מעבר לשלב הראשוני הזה, כשאנו הופכים/ות ל"אַריָה" או לבריה שהגיעה לידיעה תבונית גבוהה, עם הבנה מעמיקה יותר, המוּדעוּת המבחינה הזאת פוטרת אותנו אז לתמיד, בשלבים, מחוסר המודעות שצץ באופן אוטומטי המגיע, למשל, מלדמיין שיש איזושהי ישות קונקרטית בנמצא, "אני", מאחורי הקול הכמעט בלתי פוסק בראשים שלנו. כך נגיע לשחרור ובסופו של דבר להארה. כשאנו מבינים/ות שהמוּדעוּת המבחינה של ריקות פוטרת אותנו לנצח מהסיבות האמיתיות הללו של הסבל האמיתי שלנו, זה מחסל את התפיסה השגויה שאין דרך להשתחרר מהסיבות הללו.

• שנית, המוּדעוּת המבחינה שאין כזה דבר כמו ישות מוצקה, הקיימת מצד עצמה, הנקראת "אני" היא האמצעי ההולם להכחיד באמצעותו לתמיד את חוסר המודעות ואת האמונה השגויה שיש כזה דבר. זאת מכיוון שמוּדעוּת מבחינה וחוסר מודעות לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא תוכל/י להאמין שיש כזה דבר ושאין כזה דבר בו זמנית, נכון? הנקודה הזאת מחסלת את התפיסה השגויה שהמוּדעוּת המבחינה הזאת היא אמצעי לא מתאים להגעה להיפסקות אמיתית. 
• שלישית, המוּדעוּת המבחינה של ריקות היא האמצעי לממש את ההגשמות של הפיכה, בשלבים, לאריה, לברייה משוחררת, ולבודהה מואר. זה סותר את האמונה השגויה שהגעה לאחד המצבים העמוקים של ריכוז היא האמצעי למימוש ההגשמות הללו. 
• לבסוף, המוּדעוּת המבחינה הזאת היא האמצעי להגעה להסרה מוחלטת, לתמיד, של הרגשות המפריעים ואפילו של הנטיות אליהם וההרגלים המוּנְעִים את השחרור שלנו וההארה. זה סותר את התפיסה השגויה שאלו הם חלקים של טבע התודעות שלנו ושלעולם לא ניתן יהיה להסירם באופן מוחלט. 

דרך התודעה האמיתית של תפיסה לא מושגית של ריקות שמאומתת באמצעות מוּדעוּת מבחינה, היא הכוח הנוגד המחסל של הסיבות האמיתיות של מצבי הסבל האמיתיים שלנו. ברגע שהוגשמה, דרך התודעה האמיתית הזאת פוטרת אותנו לתמיד, בשלבים, מחוסר המודעות ומהתפיסה השגויה שהן הסיבות האמיתיות להנצחתנו את ההופעה החוזרת ונשנית באופן בלתי נשלט של מצבי סבל אמיתיים במחזור חיים אחרי מחזור חיים. האין הגשמה של תודעה כזאת היא הדבר יקר הערך ביותר שנוכל לשאוף אליו?