תפיסת המציאות הבודהיסטית

הגישה הבודהיסטית להשגת המטרה המשותפת הזו, במיוחד במסורות ההודו-טיבטיות שלה, מתמקדת בניתוח האופן שבו הדברים מופיעים בפנינו, ובאמצעות לוגיקה והנמקה, פירוק של כול המופעים הכוזבים שמקרינות התודעות שלנו. לאחר מכן, בהתבסס על היווכחות ועל קבלת המציאות, מושם הדגש על הסתייעות בשיטות רציונליות ומציאותיות להשגת המטרה הזו של אושר ורווחה.

בעידן הנוכחי שלנו, המכוּנֶה "פוסט-אמת", כאשר יש שפע של תיאוריות קונספירציה ודיסאינפורמציה, הגישה הזו היא הכרחית, ללא קשר לדת או למערכת האמונות שלנו. היא נחוצה באופן מהותי גם אם אנחנו לא דוגלים/ות בדת כלשהי. כך, בבודהיזם, סוגיית קיומו של אלוהים אינה מתעוררת ביחס לדאגה הבודהיסטית המרכזית, שהיא להביא לשחרור כול היצורים מסבל החוזר על עצמו באופן בלתי נשלט. מכיוון שגם עולם המופעים הכוזבים וגם עולם המציאות מתחוללים באופן שתלוי בסיבה ותוצאה, כול אחד מהם מושפע באופן סיבתי מהגישות וההתנהגות של מי שחווים וחוות אותם. לפיכך, התגברות על הסבל שנגרם כתוצאה מאמונה במציאותיות של הראשון והבאת אושר שנגרם על ידי האמונה במציאותיות של השני יכולה להתחולל רק באופן שתלוי במאמצים הסיבתיים שלנו עצמנו. זוהי ליבת האמונה הבודהיסטית.

במונחים של מציאות, כולנו חיים וחיות במה שביכולתנו לומר שהיא "מציאות אמיתית או ממשית", הניתנת לאימות באמצעות שיטה מדעית, שהבודהיזם מסכים איתה. אחרי הכול, בודהה אמר לא לקבל את מה שהוא לימד רק על בסיס אמונה, אלא לבחון את הדברים כמו בעת קניית זהב. על כן, בבודהיזם, בחינה וניתוח הן השיטות הראשונות במעלה לגילוי ואימות המציאות. בעיות מתעוררות כאשר בני ובנות אדם ממציאים מציאות חלופית וכוזבת וטועים לחשוב שזו המציאות הממשית. אפשר לראות את זה קורה בתחום הפוליטי, אבל הבודהיזם מסתכל על התופעה הזו ברמה רחבה ואוניברסלית יותר.

מציאות כוזבת אחת שיוצרים רבים מבני ובנות האדם היא שהם מיוחדים באופן כלשהו. זה מוביל לגישה של ריכוז בעצמי שמלווה במחשבה שכול מה שקורה לנו, במיוחד דברים רעים, קורה רק לנו. יש לנו תחושה, למשל, שאנחנו היחידות או היחידים שחולים, שמאבדים את מקום עבודתנו, שמאבדים את יקירינו או שעומדים בפני מוות. איך סייע בודהה למישהי או למישהו כאלה לראות את המציאות? בואו נסתכל על דוגמה שעשויה לעזור לנו להבין את הגישה הבודהיסטית.

פעם אחת הביאה אֵם את תינוקה המת לבודהה וביקשה ממנו להחזיר את הילד שלה לחיים. בודהה הסכים, אך אמר לה קודם כול להביא לו גרגר אורז מבית שהמוות מעולם לא פקד אותו. האישה הסתובבה בכול הכפר, עברה מבית לבית, וחיפשה בית כזה, אך עד מהרה גילתה שלכול משפחה יש מישהי או מישהו שמתו, בין אם בגיל צעיר או מבוגר. כשהיא נוכחה בכך שהיא לא היחידה שאיבדה אדם אהוב, היא סוף סוף הבינה וקיבלה את המציאות שהמוות בא על כולם/ן. כך היא הצליחה להרפות ולאפשר לשרוף את גופתו של תינוקה.

כאשר בני ובנות אדם מתמודדים עם מצב מאתגר- בין אם זו התמכרות, סרטן, או ילד עם תסמונת דאון וכן הלאה - יש להם לעיתים קרובות הרגשה שהם לבד. יש לנו נטייה לחשוב שאנחנו היחידות או היחידים שאי פעם הייתה להם בעיה כזאת. האמונה שלנו במציאות כוזבת שכזו מובילה אותנו לבידוד רגשי מאחרות ואחרים ולסערה מנטלית גדולה. המציאות האמיתית היא שיש רבים ורבות אחרים המתמודדים עם מצב מסוג דומה. אחת הדרכים להביא את המציאות הזאת לכדי הבנה היא להשתתף בקבוצת תמיכה של אחרות ואחרים החולקים את אותו סוג של מצב. זה הוכח מדעית שהשתתפות בקבוצות כאלה מועילה ביותר להתמודדות עם סוגיות מסוג זה. זה המצב, באופן ברור, ואין זה משנה מה עשוי להיות סוג הקושי שלנו.

זה אפילו אינו הכרחי להשתתף בקבוצת תמיכה כדי להבין שאנחנו לא היחידות או היחידים שאי פעם נאלצו להתמודד עם הקושי שאיתו אנו מתמודדים/ות. ראיית המציאות הזאת מסייעת לנו להרחיב את נקודת המבט שלנו, לכלול אחרות ואחרים, ומשנעשֵה זאת ניווכח שלכול היתר יש בדיוק את אותו הרצון שיש לנו להתגבר על הקושי שלנו ולהיות מאושרים/ות. בדיוק כפי שלנו אין רצון לסבול, כך גם לכול השאר אין את הרצון הזה. זה מסייע לנו לפתח חמלה.

חמלה היא המשאלה שכולם וכולן ישתחררו מהסבל ומהאומללות שלהם, כולל אנו עצמנו. כאשר דרך החשיבה שלנו הינה צרה ומתרכזת רק בעצמנו, המרחב המנטלי שלנו מתכווץ וכך נדחקות תחת לחץ האנרגיות הרגשיות שלנו. המצב המטריד הזה נחווה על ידנו כחרדה, מצוקה וחוסר ביטחון. פתיחת הלב שלנו כלפי אחרות ואחרים שוברת את התסמונת הזו. חמלה, ביחד עם ההבנה שאנחנו לא לבד, מרגיעות אותנו. זה מאפשר לנו לראות בצורה ברורה יותר את המציאות הממשית של מצבנו ובאילו אמצעים מציאותיים נוכל לנקוט כדי להקל על הבעיות הכרוכות במצב. לפיכך, חמלה מעניקה לנו את הביטחון העצמי להתמודד עם אתגרים, באשר הם.

אחרי הכול, כבני ובנות אדם אנחנו בעלי-חיים חברותיים. זו המציאות. הרווחה שלנו תלויה באחרות ובאחרים, החל מגיל ינקות ולאורך כול חיינו. כול פריט שנעשה בו שימוש מצידנו או שנצרך על ידנו בכול יום מגיע מעבודתם של אחרות ואחרים, וללא אחרות ואחרים, לא נשרוד. יתר על כן, החיים של כולן וכולם כרוכים זה בזה. מה שמשפיע על בני ובנות אדם בחלק אחד של העולם, משפיע על כול היתר. סוגיות גלובליות, כמו שינויי אקלים וחוסר תשומת לב מספקת למה שה"ק הדלאי לאמה מכנה "היגיינה רגשית", משפיעות על כול מי שחי על הפלנטה הזאת. זו המציאות. אי לכך, גישה הוליסטית לפתרון בעיות, המבוססת על דאגה מלאת חמלה לרווחתם של כולם/ן, היא הדרך המציאותית היחידה להתקדם עם השאיפה להבאת האושר והרווחה שהיא הרצון של כולנו. הנקודות הללו והגישה הזו אינן בודהיסטיות בלבד, אלא כפי שמדגיש ה"ק הדלאי לאמה, הן מבוססות על השכל הישר ועל ערכים אוניברסליים.

אבל הבה נפנה כעת לגישה הבודהיסטית המובהקת לפירוקם של המופעים המתעתעים של מציאות כוזבת, שכאשר יש לנו אמונה בהם, גורמים לנו ולזולת בעיות וסבל.

למעשה, הסוגייה של מופעים כוזבים ומציאויות כוזבות היא רב-שכבתית ומורכבת למדי. הבודהיזם מנתח את הסוגייה על ידי כך שתחילה נעשה סיווג של הסוגים השונים של המופעים הכוזבים שעלול להיות שנאמין כי הם תואמים את המציאות. העיקרון מאחורי הגישה הזו הוא שלא ניתן לפתור שום בעיה מבלי לזהות ולהבין קודם כול את הבעיה.

באופן כללי, חלק מהמציאויות הכוזבות מבוססות על מופעים מטעים או מתעתעים של מה שכּן קיים, בעוד שאחרות הן הקרנות של פנטזיה גרידא שמוקרנות מהתודעות שלנו. חלק מהמופעים הכוזבים הם חושיים, ולפיכך הם נתפסים באופן לא מושגי (לא קונספטואלי), בעוד שאחרים הם אך ורק מושגיים. חלקם צצים בהתבסס על הנחלת דעות, רעיונות ועמדות שנובעת ממקורות מטעים של מידע שגוי, בעוד שאחרים צצים באופן אוטומטי, כמו למשל עיוותים הנובעים מכעס רגיל. בואו נסקור כמה מהשיבושים הללו.

מופעים חושיים כוזבים עשויים לצוץ מתוך ארבעה מקורות שונים: ההסתמכות שלהם, האובייקט שלהם, המצב שבו הם מתרחשים והמצב הישיר של התודעה המקרינה אותם:

1. ההסתמכות של מופע חושי כוזב הינה הכלי הקוגניטיבי שדרכו הוא צץ. המופע החושי הכוזב עשוי להיות עיוות של מה שקיים. לדוגמה, בגלל ליקוי ראייה, עשוי להיות שנראה באופן מטושטש, ומפאת שמיעה לקויה, יתכן שקולותיהם של בני ובנות אדם המדברים בבהירות ישמעו לנו לא ברורים. המופעים החושיים הכוזבים האלה עשויים להיות גם של משהו שלא קיים. לדוגמה, לאחר קטיעה, עשוי להיות שעדיין נרגיש את התחושה של איבר פנטום או תחושה כלשהי באיבר תותב.
2. מופעים כוזבים הנובעים מהאובייקט כוללים אשליות אופטיות של דפוסי צבע ואור שהמוח מתבלבל בגינן, כמו גם דברים כגון לפיד המסתחרר במהירות ומופיע כמעגל של אור.
3. מופעים כוזבים מתוך מצבים עשויים לנבוע מנסיבות חיצוניות כמו ערפל או חושך, או שהם יכולים לנבוע מהנסיבות שבהן נמצאים אלה שתופסים ותופסות את המופע, כמו הימצאות ברכבת נוסעת וראייה של עצמים חיצוניים באופן שנראה כאילו שהם נעים לאחור.
4. מופעים כוזבים מתוך מצבה הישיר של התודעה עשויים להיות הזיות הנגרמות כתוצאה מחום, מסמים או מפחד.

השיטה הבודהיסטית להוכחה שהמופעים החושיים הכוזבים הללו אינם תואמים את המציאות היא להסתמך על העובדה שניתן לסתור אותם על ידי תפיסת ההכרה החושית התקפה של בני ובנות אדם שאינם כפופים לסיבות מהסוג הזה המוביל להטעיה. כאשר נרכיב את המשקפיים שלנו, כבר לא נראה מטושטש. כשהרכבת תעצור, כבר לא נראה מהחלון עצמים שנעים לאחור. יתרה מכך, כמו עם השיטה המדעית, על התפיסה הנכונה של המציאות להיות מאומתת ומאוששת באמצעות בחינה חוזרת ונשנית על ידי בני ובנות אדם רבים, לא רק על ידי עצמנו ולא רק פעם אחת.

הבודהיזם מדבר רבות על ריקות. ריקות מתייחסת להיעדר מוחלט של משהו, כלומר היעדר מוחלט של כול דבר התואם למופעים הכוזבים הללו שהתודעות שלנו יוצרות. דברים אכן קיימים, אבל הם אינם קיימים באף אחת מהדרכים הכוזבות שבהן התודעות שלנו גורמות להם להופיע כקיימים. 

למשל, עץ מחוץ לרכבת הנוסעת שלנו אמנם קיים, אבל עץ שמופיע בפנינו כזז לאחור אינו תואם לשום דבר אמיתי. אין דבר כזה עצים שנעים לאחור; אבל זה לא אומר שאין דברים כמו עצים. לפיכך, הריקות אינה השקפה של ניהיליזם; היא אינה מכחישה הכול. היא אפילו לא מכחישה את העובדה שמופעים כוזבים כאלה צצים בתודעתם של בני ובנות אדם ושהם חווים היכרות עם המופעים הללו ומגיבים בהתבסס על מה שהם חווים. הריקות מפריכה אך ורק את מה שהוא בלתי אפשרי- כלומר, מציאות ממשית התואמת את המופעים הכוזבים והמתעתעים שהתודעות שלנו יוצרות.

לְשֵׁם פירוק ותיקון מופעים מושגיים של מציאות כוזבת, הבודהיזם נוקט במתודולוגיה דומה לזו המשמשת לפירוק מופעים חושיים כוזבים שאינם מושגיים. אם מתברר שהדברים התואמים מופעים שכאלה נסתרים באמצעות תפיסת הכרה תקפה או דרך התבוננות או באמצעות לוגיקה, אזי שהמופעים הללו הינם של מציאות כוזבת. למופעים כוזבים כאלה יש מנעד משתנה שנע בין מופע גס ובולט לבין מופע עדין במיוחד ויש לפרק אותם שכבה אחר שכבה, בדומה לקילוף בצל. אבל ראשית, עלינו להבין מהי תפיסת הכרה מושגית.

הדוגמה של חבר או חברה

תפיסת הכרה מושגית היא מנטלית בלבד ומתרחשת דרך האמצעי המקשר של קטגוריה. לדוגמה, יש לנו את הקטגוריה המושגית של "חבר" או "חברה", יחד עם הגדרה מילונית של מה זה חבר/ה או אולי עם וריאציה משלנו על ההגדרה הזו. במונחים מערביים, ביכולתנו לומר שיש לנו "רעיון" של מה זה חבר/ה, ולמעשה, "רעיון קבוע". אם נתבקש לחשוב על חבר או חברה, אולי ניתן לקטגוריה הזו ייצוג באמצעות תמונה מנטלית, כמו הולוגראמה מנטלית, של מישהו או מישהי שתואמים את התיאור- חבר טוב אידיאלי. ההולוגרמה המנטלית עשויה שלא להיות תמונה מנטלית של חבר או חברה ספציפיים שיש לנו, ועשוי אפילו להיות שזו לא תהיה תמונה מנטלית ברורה, אלא יותר כמו תחושה רגשית, או אפילו רק הייצוג המנטלי של צליל המילה "חבר/ה."

בואו נראה איך מתרחשת תפיסת הכרה באמצעות מושג כזה כמו "חבר" או "חברה". כאשר במהלך מפגש עם מישהו או מישהי שנחשבים בעינינו כחברים, נחווה אותם ככאלה שאומרים או עושים משהו שלא מתקבל בברכה, למשל, כשהם לא עושים את מה שביקשנו מהם לעשות, החוויה הזו מבחינתנו אינה משמחת ועשוי להיות שיעלה בנו כעס כלפיהם. כאשר מה שמניע אותנו הוא הכעס הזה, יתכן שננזוף בהם באמצעות מילים קשות. אם ננתח את האופן שבו התעוררה התגובה שלנו, ניווכח שזה משום שתפסנו באופן הכרתי את החבר או החברה בצורה מושגית (קונספטואלית) באמצעות הקטגוריה שיש לנו של מהו חבר ואיך צריך להיות חבר טוב ומה עליו לעשות. מכיוון שהחבר או החברה אינם מתאימים לקטגוריה הזו ברגע זה ובכך אינם עומדים בציפיות שלנו, תגובתנו מבטאת חוסר שמחה ועצבנות. לאחר מכן משתלטים עלינו הרגלים רעים ואנו אומרים/ות באימפולסיביות דברים שיתכן שנתחרט עליהם מאוחר יותר.

כדי להתגבר או להימנע מהתגובה הכפייתית הזו, עלינו להבין שלמרות שהאדם הזה הוא חבר, התמונה המנטלית שלנו של חבר אידיאלי - מישהו שתמיד ממלא את הציפיות שלנו, שלמעשה מבוססת על האופן שבו מוגדר על ידנו "חבר" - לא תואמת לאף אחד או אחת אמיתיים. מתוך התובנה הזו, ביכולתנו לפרק את המצב ברמות רבות ובכך להימנע מלהתכעס או אפילו להתאכזב מחברנו; או לפחות נוכל להתמתן ולהתגבר במהירות על הכעס שלנו אם הוא כבר התעורר. כדי לעשות זאת, עלינו לנתח כול מופע כוזב שנבנה על ידי התודעות שלנו ולחשוף את המציאות של מה שקרה.

ראשית, ברמה הבסיסית ביותר, עלינו לבדוק ולחקור האם המידע שלנו נכון או לא. האם הוא או היא אכן לא עשו את מה שביקשנו מהם לעשות, או שהם פשוט לא דיווחו לנו, או שפשוט לא שמנו לב או לא זיהינו את מה שהם עשו? כדי לתקן כול אי הבנה והאשמות שווא, עלינו לבחון את הראיות. זוהי אותה המתודולוגיה המשמשת במשפטים כדי למנוע אישומיי שווא.

אם, בפועל, הם לא עשו את מה שביקשנו מהם לעשות, עלינו, בשלב הבא, לבחון את הסיבות לכך. המופע המושגי (קונספטואלי) שיצרו התודעות שלנו היה שהם אינם חברים טובים, משום שבדמיוננו נדמה לנו לכאורה שעצם היותם של חבר או חברה חברים טובים שלנו מבוסס על המאפיינים המגדירים חבר/ה כטוב/ה ואותם המאפיינים נמצאים אצל אותם בני ובנות אדם מהצד שלהם. כאן, אחד המאפיינים המגדירים של חבר/ה טוב/ה שהמצאנו הוא שהם מישהו או מישהי שתמיד נמצאים שם בשבילנו ועושים תמיד מה שאנחנו מבקשים/ות מהם. אבל האם זהו מאפיין מגדיר הגיוני?

כאשר נבדוק וננתח את הדברים, ניווכח שהתנהגותם של בני ובנות אדם מתעוררת בתלות בסיבות ותנאים. זה לא נשלט על ידי איזה מאפיין מגדיר שניתן למצוא בתוכם שקובע את התנהגותם ללא קשר לנסיבות. זה בלתי אפשרי; אחרת, כולן וכולם, כולל אנו עצמנו, היינו תמיד עקביים/ות בהתנהגותנו ללא קשר לנסיבות באשר הן. למשל, תמיד היינו מגיעים/ות בזמן גם לוּ נקלענו לפקק עקב תאונה בכביש. ראיות, אפילו מניסיוננו האישי בלבד, סותרות בבירור את הציפייה שהתנהגותם של כול אחד ואחת תהיה תמיד זהה תוך שהיא מושפעת מסיבות ותנאים.

על מנת לראות את המצב באופן מציאותי ולפרק כול מציאות כוזבת שעלול להיות שיצרו התודעות שלנו – כמו למשל שהוא או היא לא עשו מה שביקשנו כי הם לא אוהבים אותנו והם לא חברים שלנו יותר –ביכולתנו פשוט לשאול את אותו חבר או אותה חברה מדוע הם לא עשו את מה שביקשנו. יכול היה להיות מגוון עצום של נסיבות שיכולות היו לגרום להם לא להיענות לרצונותינו. יתכן שהם יסבירו שהם היו עסוקים מדי או לחוצים מדי, או שדברים דחופים יותר עלו, או שהם היו מוטרדים ממשהו, או שהיו חולים, אולי פשוט שכחו, או שהם המשיכו לדחות את הבקשה שלנו מתוך עצלות. יתכן אפילו שהם חשבו, בצדק או שלא בצדק, שמה שביקשנו היה לא הגיוני ולכן, מתוך רוגז עלינו, פשוט התעלמו מהבקשה שלנו. בניתוח מעמיק יותר, נגלה שכול אחת מהסיבות הללו כשלעצמה נוצרה בגלל גורמים ונסיבות רבים. למשל, שהם היו עסוקים מדי ולחוצים כי הייתה הרבה עבודה דחופה במקום עבודתם והיה להם תאריך יעד לעמוד בו.

אם כך, המציאות של מה שהתרחש הייתה שחוסר ההיענות שלהם לבקשתנו היה מה שהבודהיזם מכנה "אירוע המתהווה באופן מותנה". האירוע התעורר תוך היותו תלוי בתנאים ובגורמים רבים, ולא בגלל איזשהו מאפיין מגדיר שניתן למצוא בו או בה, שהפך אותם מכוחו שלו ל"חבר רע" או ל"חברה רעה". יתרה מכך, זה לא משום שהם היו קיימים מצד עצמם באופן מובנה (אינהרנטי) כ"חבר/ה רע/ה" שהם לא התאימו לתפיסה ולרעיון המושגי שלנו לגבי איך חבר טוב או חברה טובה צריכים להיות. זה היה בגלל שהרעיון המושגי שלנו של חבר/ה טוב/ה התבסס על מאפיין מגדיר בלתי הגיוני, ובגלל זה אף אחד או אחת אינם מתאימים לקטגוריה הזו. הדימוי המנטלי שיש לנו של חבר טוב או חברה טובה אינו תואם לאף אחד או אחת אמיתיים.

ההיעדר הזה של דבר כלשהו התואם את המופע הכוזב הזה הוא הריקות של המופע. כאשר נתמקד באותה ריקות - בעובדה שאין בנמצא דבר שכזה - המופע הכוזב לא יצוץ יותר. גם כשנראה שוב את אותו החבר או אותה החברה, למרות שהריקות הזו כבר לא תופיע, יהיה עלינו לגלות מודעות כלפיה תוך כדי כך שנתבונן בהם בעזרת ההבנה של אופייה המותנה של התנהגותם המתהווה באופן תלוי. בדרך הזו כבר לא נתכעס ולא נישאר עם הכעס, ונתמודד עם המצב בצורה רגועה, רציונלית וחומלת. 

אם הם לא יכלו לעשות את מה שביקשנו עקב מצב דחוף או מלחיץ כלשהו בעבודה או בחייהם האישיים, נגיב באופן אמפתי וחומל, בצירוף המשאלה שהם ישתחררו מהקושי הזה. אם הם היו רק תחת שליטה של העצלנות, גם אז נחוש כלפיהם חמלה, נייחל לכך שהם יתגברו על זה, ונציע עצות להתגברות על העצלות. אם יתברר שהם מצאו שבקשתנו אינה סבירה, נבדוק מדוע. אם בקשתנו הייתה, למעשה, בלתי סבירה או נראתה כדרישה, נתנצל ונעשה עבודה עם עצמנו כדי להפסיק לבוא אליהם בדרישות או בקשות בלתי סבירות. אם הם מצאו את בקשתנו כלא סבירה עקב ההגדרה האישית שיש להם בנוגע למה שסביר לצפות לו מחבר/ה, נכבד את נקודת המבט שלהם ונדון איתם על כך כדי שנוכל אולי למצוא הגדרה מפשרת. כול השיטות הללו משותפות למי שעוסקים ועוסקות בגישור ליישוב סכסוכים באופן כללי.

הדוגמה של להיות מישהו או מישהי שחולים בסרטן

תהליך הניתוח והבדיקה המפורט לעיל של מופעים מושגיים (קונספטואליים) כוזבים מסייע לנו להבין את הדוגמה שהובאה כאן קודם לכן של התחושה המדומיינת שלנו והאמונה שאנחנו היחידות והיחידים שחווים קושי כלשהו בחיים, למשל סרטן. בדוגמה זו, יש לנו את הרעיון המושגי של מישהו או מישהי עם סרטן, ובהתחלה, אין בנו אפילו את הרצון להכיר בכך שאנחנו בקטגוריה הזו. אנחנו בהכחשה. אבל כשאכן יש לנו סרטן, זוהי באופן ברור מציאות כוזבת שאנחנו מישהי או מישהו שאינם מתאימים לקטגוריה של מי שחולה בסרטן.

אך נניח שסופסוף נכיר בכך שאנחנו כן מתאימים/ות לקטגוריה הזו. אם ניצור את המציאות הכוזבת שאנו הדוגמה היחידה לאדם כזה, אז גם אם נדע באופן אינטלקטואלי שהמציאות הזו אינה נכונה, עדיין עלולה להיות לנו היצמדות רגשית אליה ואז, כתוצאה מכך, נחוש מבודדים/ות, נתפלש ברחמים עצמיים ונשקע בדיכאון. אך כאשר נרחיב את המודעוּת שלנו ונכלול את כול האחרות והאחרים המתאימים לקטגוריה הזו, בין אם באמצעות הצטרפות לקבוצת תמיכה בחולֵי וחולות סרטן ובין אם באמצעות בדיקה וניתוח משלנו, נאפשר לעצמנו להשתחרר מהמציאות הכוזבת הזו שיצרנו. אם נמשיך ונפתח חמלה כלפי כול חולֵי וחולות הסרטן האחרים, תהיה לנו המסוגלות להפיג גם את הרחמים העצמיים והדיכאון שלנו.

נייצר מציאות כוזבת נוספת אם נוסיף לקטגורית חולֵי וחולות הסרטן את המאפיין המגדיר של מי שנידונים באופן בלתי נמנע למות מהמחלה. האמונה שאנו וכול מי שחולות וחולים בסרטן מתאימים לקטגוריה הזו מוסיפה מרכיב רגשי של פחד לחוויית המחלה שלנו. נוכל לשלול את המאפיין המגדיר הבלתי הולם הזה על ידי בחינת הסטטיסטיקות הנוגעות לאחוזי ההחלמה מסרטן. הראיות הניתנות לאימות סותרות את האמונה השגויה שלנו.

הבודהיזם מעמיק עוד יותר בניתוח מציאויות כוזבות והמציאות הממשית. בנוגע לסוגיה הזו, הבודהיזם טוען לשני היבטים של כול אחת משתי המציאויות הללו. יש את המופע של מַשהו כפי שהוא מופיע ואת המציאות הממשית של מה שהוא בפועל. לאחר מכן יש את המופע של האופן שבו מתבסס הקיום של משהו - הן כפי שהוא והן כאובייקט הידוע ומוכַּר כתקף באופן כללי – ושל המציאות הממשית של האופן שבו הוא מבוסס. שני ההיבטים הללו של כול אחת משתי המציאויות אינם ניתנים להפרדה; הם תמיד מופיעים ביחד.

יתר על כן, שני ההיבטים של עולם המופעים עשויים להיות מדויקים, כאשר במקרה כזה, הם תואמים את אותם שני ההיבטים הבלתי נפרדים של המציאות הממשית; או שהם עשויים להיות לא מדויקים, ובמקרה כזה הם אינם תואמים. לדוגמה, אם יש לנו מחלה, יתכן שזה מדויק שמדובר בסרטן או שזה לא מדויק וזה בסך הכול זיהום. האופן שבו קיומה של המחלה בא לכלל קיום או כסרטן או כזיהום הוא מדויק אם הוא התבסס ואומת ככזה שצץ בתלות בגורמים ותנאים, ועל סמך המוסכמה שתסמינים כאלה ואחרים הם המאפיינים המגדירים של סרטן או של זיהום. דרך שגויה תהיה לראות את אופן קיומה של המחלה באמצעות מַשהו שניתן למצוא בצד המחלה שמכוחו שלו הופך אותה לסרטן או לזיהום, ללא תלות בכול גורם אחר. זה קורה לעתים קרובות עם מי שלוקה בהיפוכונדריה המלווה באמונה שהוא או היא חולים ושיש להם סרטן רק משום שהם חושבים כך.

אבל בואו נבחן דוגמה בודהיסטית עמוקה יותר ואופיינית יותר, כלומר הדוגמה של העצמי, מה שמכוּנֵה בפינו "אני". לפי הבודהיזם, יש בנמצא דבר כזה כמו העצמי, "אני". כשאני חולה, מה שמופיע הוא ש"אני" הוא זה שחולה, וזהו מופע מדויק של מיהו החולה. זהו לא "אתה" שחולה, או אף אחד שחולה. לחשוב בכול אחת משתי הדרכים הללו זה להאמין במציאות כוזבת. אבל מהו העצמי הזה, האדם הזה שנקרא "אני", ובאיזה אופן מתבסס הקיום שלו?

לפי הבודהיזם, העצמי הוא תופעה אינדיבידואלית, המשתנה ללא הרף, שאינה צורה של תופעה פיזית וגם אינה דרך להיות מודע/ת למשהו. בהקשר הזה, זה כמו גיל. לעיתים מכנים זאת "תופעה כרוכה". המשמעות היא שגם העצמי וגם גיל לא יכולים להתקיים מכוח עצמם, אלא הם מסוג התופעות שתמיד כרוכות במַשהו אחר ולפיכך תלויות במַשהו. הגיל תמיד קשור לאובייקט; עליו להיות הגיל של מַשהו. באותו האופן, העצמי תמיד קשור לרצף אינדיבידואלי ומשתנה באופן תמידי של גוף חי ושל תודעה שמתַפקדת על בסיסו הפיזי של אותו הגוף. במילים אחרות, העצמי הוא האדם האינדיבידואלי, הנחווה באופן סובייקטיבי כ"אני", המתקיים בתלות ביחס לרצף הזה כבסיס שלו.

הבודהיזם טוען עוד כי כול עצמי אינדיבידואלי ממשיך ממחזור חיים אחד למשנהו, ללא נקודת התחלה וללא סוף, תוך שינוי הבסיס הגולמי אליו הוא קשור בכול מחזור חיים. אבל אפילו בין מחזורי חיים, הוא קשור לְבסיס - כלומר, לתודעה המעודנת ביותר ולאנרגיה תומכת-החיים. 

העובדה שלתודעה המעודנת ביותר, לאנרגיה תומכת החיים המעודנת ביותר ולַעצמי אין התחלה ואין סוף היא המסקנה ההגיונית מתוך בחינה וניתוח של סיבה ותוצאה. משהו שמשתנה בכול רגע לא יכול לצוץ ולעלות כיֵש מאין, ללא סיבה, וכול סיבה שממנה הוא נובע חייבת אף היא להשתנות בכול רגע על מנת לעורר אותו. המשמעות היא שסיבות שכאלה בכללותן חייבות להיות מושפעות מתנאים קודמים על מנת לעורר משהו. יתר על כן, רק משהו השייך לאותה הקטגוריה של התופעה יכול להשתנות ולעורר, ברצף, משהו אחר באותה הקטגוריה. כעס לא יכול להשתנות ולהפוך לנבט, רק זרע יכול. לפיכך, רק רגע קודם של תודעה מעודנת ביותר, של אנרגיה תומכת חיים מעודנת ושל עצמי אינדיבידואלי הקשור אליהן יכול לעורר את הרגע הראשון שלהם במחזור החיים הבא.

אלו הן חלק מהנקודות ההגיוניות שעולות בניתוח הבודהיסטי של אופן היווצרותם לא רק של חומר ואנרגיה, אלא גם של תודעה ועצְמִיים, או על ידי אלוהים כול-יכול או באמצעות מפץ גדול. נקודת התחלה אבסולוטית, מכלום, של כול דבר שהוא המשתנֶה מרגע לרגע סותרת את ההיגיון. הקביעה שהאופן שבו זה אפשרי הינו תעלומה שֶׁמֵּעֵבֶר להבנתנו אינה תואמת את העקרונות הבודהיסטיים.

כאשר נמשיך וננתח, ניווכח שהעצמי אינו זהה לבסיסו אך גם אינו בלתי קשור ונפרד לחלוטין מהבסיס שלו. דוגמה לאמונה שלנו במציאות כוזבת היא כאשר, למשל, יש בנו הזדהות עם הגוף הבריא והצעיר שלנו בשעה שאנו למעשה בגיל זקנה ומקננת בנו מחלת הסרטן, או כאשר אנו מסרבים/ות לקבל את האבחנה שיש לנו סרטן מתוך המחשבה שזה לא קורה "לי".

יתרה מזאת, מתוך כך שהעצמי אינו צורה של תופעה פיזיקלית, לַעצמי אין מופע משל עצמו, ולכן לא ניתן לתפוס ולזהות אותו מבלי שיופיע גם היבט כלשהו של הבסיס שלו שההכרה תתפוס ותזהה בו-זמנית. אין לי יכולת לראות את עצמי מבלי לראות חלק כלשהו מהגוף שלי; אין לי יכולת לחשוב על עצמי מבלי לחשוב לפחות על הצליל המנטלי של המילה "אני". אין לי יכולת פשוט "להכיר את עצמי" ללא תלות בכך שאני יודע/ת משהו על עצמי. אבל, בין אם כן ובין אם לא אתפוס את העצמי באופן הכרתי או אחשוב על עצמי, אני לא אפסיק להתקיים. תפיסה ההכרה שלי או החשיבה שלי על עצמי לא יוצרת אותי.

כיצד אנו קובעים/ות שיש דבר כזה כמו עצמי, אדם אינדיבידואלי שנקרא "אני?" אם ננתח את הגוף, את המוח, או את התודעה עצמה, לא נוכל למצוא עצמי. אין באפשרותנו אפילו למצוא מאפיין מגדיר, לא בַּעצמי עצמו וגם לא בחלק כלשהו של הבסיס שלו, שמצדו שלו הוא המאפיין המגדיר של העצמי, ללא תלות בכך שהוא נקבע כמאפיין המגדיר של העצמי.

הבה נבחן וננתח את זה יותר מקרוב. לכולנו יש את הרעיון המושגי של עצמי, שאותו אנו מציינים/ות באמצעות המילה "אני". בתור קטגוריה, הרעיון המושגי הזה צץ באופן אוטומטי בכול פעם שעולה בנו מחשבה כלשהי שבה יש ייצוג מנטלי של צליל המילה "אני" או "עצמי", כמו למשל תוך התבוננות בסדרת תמונות של רגעים מחיינו עם המחשבה על כך ש"זה/ו אני" בכול אחת מן התמונות. כול אחד מהצלילים המנטליים האלה "אני" הוא ייצוג רעיוני מושגי (קונספטואלי) של הקטגוריה הזו של "אני".

כפי שצוין קודם, לכול המופעים יש שני היבטים: נִראוּת הופעתם בפנינו כפי שהיא והאופן שבו הם מופיעים כקיימים מצד עצמם. יש לזכור ששני ההיבטים אינם ניתנים להפרדה. כשאנחנו חושבים/ות על כול התמונות האלה כעל "זה/ו אני", ייתכן שזה מדויק או שזה אינו מדויק שכול מחשבה מילולית של "אני" מתייחסת בפועל אליי ולא לאחי שהיה דומה לי מאד כשהיינו פעוטות. אבל מה לגבי האופן שבו אותם ה"אני" למיניהם מתבססים כקיימים?

ברמה הגסה, הפחות מעודנת, נראה כאילו שה"אני" המופיע בכול אחת מהתמונות האלה תמיד היה אותו "אני" שהיה שם לאורך כול חיי מבלי שהושפע אי פעם מדברים שהתרחשו, ללא קשר לחלקֵי או לשלבי החיים, ושאותו ה"אני" ימשיך כך באופן הזה למשך שארית החיים הללו ולעולמי עד, ללא תלות בגוף או בתודעה. אבל כאשר ננתח זאת, נבין ששום דבר מזה אינו הגיוני. יתכן שלימדו אותנו שאנחנו קיימים וקיימות ככה, אך זה לא תואם את המציאות. אין עצמי שכזה המתבסס כקיים באופן הזה. ישנה ריקות של עצמי שכזה.

ברמה מעודנת יותר, כזו שצצה באופן אוטומטי, נדמה לכאורה שלאחר התבוננות בתמונות הללו, כאשר עולה בנו בפשטות המחשבה "אני", יש ביכולתנו לחשוב "אני" מבלי לחשוב בו-זמנית על בסיס כלשהו ל"אני" הזה, אפילו אם הבסיס הוא רק הצליל המנטלי של המילה "אני". עצמי שביכולתו להופיע רק מכוחו שלו עצמו ושניתן לחשוב עליו כעל משהו שהוא לחלוטין בפני עצמו, הוא בלתי אפשרי. אין דבר כזה.

ברמה מעודנת אפילו יותר, בעת ההתבוננות בתמונות הישנות הללו, תפיסות ההכרה המושגיות שלנו מתייגות באופן מנטלי את הקטגוריה "אני", המיוצגת על ידי הצליל המנטלי "אני", אל תוך הבסיס של כול אחת מהתמונות. אם, למעשה, כול התמונות הללו הן אכן שלנו, ולפיכך התיוג המנטלי שעל-פיו תייגנו את כולן כתמונות של "אני" תואם את המציאות, אז מהו אם כך הדבר שמבסס את כולן ככאלה שהן "אני?" הן מופיעות לכאורה כ"אני", אבל איך נוכיח זאת?

כאשר אנו מנתחים/ות כול תמונה, אין באפשרותנו למצוא בכול אחת מהן נוכחות של מאפיין מגדיר בלתי משתנה אשר מכוחו שלו עצמו מבסס או מוכיח שהאדם בתמונה הוא "אני". כול תמונה נראית אחרת. אנו מצביעים/ות על כול אחת מהן במידה שווה כעל "אני", אולם לא ניתן למצוא קיום בלתי משתנה של "אני" שצולם ומתאים באותה מידה לכול אחד מהצלילים המנטליים האלה "אני". אז מיהו שצולם בכול אחת מהתמונות? באופן מוסכם (קונבנציונלי), יהיה עלינו לענות "אני".

ובאשר לדבר שמבסס את הקביעה שהן כולן תמונות של "אני", הקביעה הזו מבוססת או מוכחת אך ורק מכוח התיוג המנטלי המצביע עליהן כעל "אני" ומכך שהוא אינו סותר את מה שיכולים/ות לאשש מי שהכירו אותנו לאורך חיינו. האדם הקרוי "אני" הוא אך ורק הדבר שאליו מתייחסות הקטגוריה והמילה "אני" על בסיס כול התמונות הללו, מבלי שיש "אני" שאותו ניתן למצוא מאחורי כול אחת מהן התואם לְמה שכול אלה הקרויות "אני" מעידות עליו לכאורה. ההיעדר המוחלט של ישות כזו שניתנת לאיתור עם מאפיין מגדיר שניתן למצוא המגבֶּה את תפיסות ההכרה של העצמי, אפילו את אלה החושיות הלא-מושגיות, הינו ההשקפה העמוקה ביותר של הריקות.

אולם הריקות היא רק היבט אחד של המציאות, מכיוון שכולנו אכן קיימות וקיימים, וחוקי הסיבה והתוצאה אכן פועלים. הקיום המוסכם (הקונבנציונלי) של כול מה שניתן לדעת אותו באופן תקף, אם כן, מתהווה ועולה באופן תלוי בהתבסס על סיבות, תנאים וחלקים ובהתבסס על מה שאליו מכוונים הרעיונות המושגיים והמילים עבורם. עם הניתוח הזה של מציאות כוזבת ואמיתית, אין לבודהיזם צורך לכלול את התפקיד של אֵל בורא.

לסיכום, הגישה הבודהיסטית להבחנה בין מציאות לפנטזיה היא להסתמך על ניתוח באמצעות לוגיקה והנמקה. הדרך אל האושר והרווחה של כולם/ן תלויה בכך שכולם וכולן רואים ומקבלים את המציאות, ובאמצעות עבודה משותפת, מוצאים ומיישמים שיטות מציאותיות לפתרון הבעיות האוניברסליות שמציקות לכולנו. תודה.