מהו רגש מפריע?

דוגמאות לרגשות מפריעים יהיו, למשל, היאחזות אן כמיהה משתוקקת, כעס, קנאה, גאווה, יהירות, וכך הלאה. חלק מהרגשות המפריעים הללו עלולים להוביל אותנו לפעול באופן הרסני, אך זה לא תמיד בהכרח המקרה. היאחזות וכמיהה משתוקקת, למשל, עשויים להוביל אותנו לפעול באופן הרסני- ללכת ולגנוב משהו, למשל. אבל גם יכולה להיות לנו כמיהה משתוקקת להיות אהובים/ות והיאחזות שלנו בדבר, ואז נעזור לאחרים ואחרות על מנת לקבל מהם/ן אהבה. עזרה לזולת איננה דבר הרסני; היא לפעמים דבר בונה, אבל יש רגש מפריע מאחורי זה: "אני רוצה להיות אהוב/ה, אז אתחנן לקבל ממך אהבה בתמורה לכך". 

או בואו נחשוב על מקרה של כעס. כעס יכול להוביל אותנו לפעול בצורה הרסנית, ללכת ולפגוע במישהו או מישהי, או אפילו להרוג אותם, בגלל שהכעס שלנו כל כך גדול. אז, זו התנהגות הרסנית. אבל, בואו נאמר שהכעס שלנו הוא על אי צדק של מערכת מסוימת או מצב מסוים- ויש בנו כעס כל כך גדול עליהם עד שנעשה משהו בפועל כדי לנסות לשנות אותם. זו לא בהכרח חייבת להיות פעולה אלימה. אך הנקודה היא שאפילו עשיית דבר מה בונה או חיובי כאן, מגיעה ממוטיבציה של רגש מפריע. אין לנו שלוות תודעה, ובגלל שאין לנו שלוות תודעה, כשמתבצעת על ידינו הפעולה החיובית הזאת, בתודעות וברגשות שלנו אין הרבה בהירות והמצב הרגשי שלנו לא מאוד יציב. 

במקרים הללו, אם כך, עם כמיהה משתוקקת או כעס, נרצה שהאדם השני יאהב אותנו או שיעלה רצון שאי הצדק ייגמר. אלו לא מצבי תודעה יציבים או מצבים רגשיים יציבים. בגלל שהם אינם מצבי תודעה בהירים או מצבים רגשיים בהירים, לא תהיה בנו חשיבה מאוד בהירה לגבי מה לעשות ואיך להוציא לפועל את מה שהתכוונו לעשות. כתוצאה מכך, לא תהיה לנו שליטה- עצמית. למשל, עשוי לעלות בנו ניסיון לעזור למישהו/י לעשות משהו, אך דרך מיטיבה יותר לסייע לו או לה, תהיה לאפשר להם לעשות זאת באופן עצמאי. בואו נאמר שאם יש לנו בת בוגרת ונרצה לעזור לה בבישול או בסידור הבית או בהשגחה על הילדים, ובכן, במובנים רבים מדובר בהתערבות. הבת שלנו עשויה שלא באמת להעריך את זה שנאמר לה איך לבשל או איך לגדל את הילדים שלה. אך מתוך רצון שלנו להיות אהובים/ות על ידה ולהיות לתועלת, נעמיס את עצמנו עליה. פעולתנו היא בונה, אך בעשותנו זאת, איבדנו שליטה- עצמית שהייתה גורמת לנו לחשוב, "מוטב שאשתוק ולא אציע את דעתי ולא אציע את עזרתי". 

אפילו אם אכן נסייע במצב שבו זה כן מתאים לעזור לאדם אחר, לא תהיה בנו נינוחות בנוגע לכך, מכיוון שעשויה להיות בנו ציפייה לקבל משהו בתמורה. נרצה שיאהבו אותנו; נרצה שיזדקקו לנו; נרצה שיעריכו אותנו. עם סוג כזה של כמיהה משתוקקת כמצב מותנה בּתודעות שלנו, אם הבת שלנו לא תגיב בדרך שרצינו, נתעצב מאוד. 

המנגנון הזה של רגשות מפריעים הגורם לנו לאבד שלוות תודעה ולאבד שליטה-עצמית הוא אפילו עוד יותר בולט כשאנו בדרכנו להילחם מול אי צדק. עם הכעס הגדול שיהיה בנו על כך, נתרגז ממש. אם נתחיל לפעול על הבסיס הזה של עצבנות, אז בדרך כלל לא נחשוב ממש בבהירות בנוגע ל-מה לעשות. בדרך כלל לא נלך אחר הנתיב המיטבי של פעולה על מנת להביא לשינוי המיוחל. 

בקצרה, בין אם ננהג בדרך הרסנית ובין אם נפעל באופן בונה, אם מה שנעשה מגיע ממוטיבציה של רגש מפריע, ומתלווה על ידו, ההתנהגות שלנו הולכת לגרום בעיות. על אף שלא נוכל לנבא במדויק האם היא הולכת לגרום בעיות לזולת או לא, היא בראש ובראשונה הולכת לגרום בעיות לעצמנו. הבעיות הללו אינן בהכרח דברים שיקרו באופן מיידי; הן בעיות ארוכות טווח במובן שההתנהלות הזאת תחת השפעתם של רגשות מפריעים יוצרת הבנייה של הרגלים חוזרים לפעול שוב ושוב בדרכים הרסניות. בדרך הזאת, ההתנהגות הכפייתית שלנו המבוססת על רגשות מפריעים יוצרת הבנייה של מערך של דרכים בעייתיות של התנהגות לטווח ארוך. לעולם לא תהיה לנו שלוות תודעה. 

דוגמא ברורה לכך היא להיות מוּנָע/ת מהמוטיבציה להיות לעזר ולעשות דברים נחמדים עבור הזולת, בגלל הרצון שלנו לחוש קבלת אהבה והערכה. מאחורי זה, יש בנו למעשה חוסר בטחון. אבל, ככל שנמשיך להתנהל עם הסוג הזה של מוטיבציה, לעולם לא נבוא על סיפוקנו, לעולם לא נרגיש, "ובכן, עכשיו אני נאהב/ת. זה מספיק, אין לי צורך בעוד". לעולם לא נרגיש כך. וכך ההתנהגות שלנו רק מאששת ומחזקת יותר את ההרגל הזה של דחף כפייתי של רגש. "אני חייב/ת להרגיש נאהב/ת, יש בי דחף הכרחי להרגיש חשוב/ה, תחושה דחופה לחוש מוערך/ת". יש מצידך רק יותר ויותר נתינה בתקווה להיות נאהב או נאהבת, אך תמיד מקננת בך תחושה של תסכול. סיבת התסכול שלך מגיעה מכך שאפילו אם מישהו או מישהי יודו לך, תעלה בך המחשבה, "הם לא באמת מתכוונים לכך". כזה מן דבר. מכיוון שכך, אף פעם אין לנו שלוות תודעה. וזה רק הולך ונעשה יותר ויותר גרוע, בגלל שהתסמונת חוזרת וחוזרת וחוזרת על עצמה. דרך אגב, זה מה שנקרא "סמסרה"- מצב בעייתי בלתי נשלט החוזר על עצמו שוב ושוב. 

זה לא כל כך קשה לזהות את סוג התסמונת הזו כשהרגש המפריע גורם לנו לנהוג באופן שלילי או הרסני. למשל, ייתכן ונהיה כל הזמן במצב נירגן, ומכיוון שכך וש-כל דבר הכי קטן יכעיס אותנו, אז במערכות היחסים שלנו עם אחרים ואחרות תמיד נדבר באופן צורם או נאמר דברים אכזריים. וברור שאף אחד לא יאהב אותנו ובני ובנות אדם לא באמת ירצו להיות איתנו יותר מדי וזה יגרום הרבה בעיות למערכות היחסים שלנו. שם זה קל למדי לזהות מה מתרחש. אבל זה לא כל כך קל לזהות זאת כאשר הרגש המפריע רוחש מתחת להתנהגות החיובית שלנו. אך עלינו לזהות אותו בשני המצבים. 

השאלה, אם כן, היא איך לזהות שהתנהגותנו מתרחשת תחת ההשפעה של רגש מפריע או גישה מפריעה? זה לא חייב להיות בהכרח רק רגש; זו יכולה להיות גם גישה כלפי החיים או גישה כלפי עצמנו. לשם כך, צריכה להיות לנו קצת רגישות ויכולת התבוננות כדי לזהות את הרגשתנו הפנימית. על מנת לעשות זאת, ההגדרה של רגש מפריע או גישה מפריעה היא מאוד מסייעת: רגש מפריע גורם לנו לאבד את שלוות התודעה שלנו ולאבד שליטה- עצמית. 

אם, לפני אמירה כלשהי, או פעולה כלשהי שלנו, יש לנו תחושה של מעט עצבנות פנימית, אין בנו נינוחות מלאה, זהו סימן לנוכחותו של רגש מפריע כלשהו. 

זה עשוי להיות לא מודע ופעמים רבות זה אכן לא מודע, אך יש איזשהו רגש מפריע מאחורי הדבר.

בואו נאמר שננסה להסביר משהו למישהו/י. אם נבחין בכך שיש מידה מסוימת של אי נוחות בבטן שלנו בזמן השיחה עם אותו אדם, זהו מדד טוב לכך שיש איזושהי גאווה מאחורי הדבר, למשל. עשויה לעלות בנו תחושה של, "כמה אני חכם/ה, הבנתי את זה. אני הולך/ת לעזור לך להבין את זה". ייתכן ונרצה בכנות לעזור לאדם האחר בכך שנסביר לו או לה משהו, אך אם נחוש אי נוחות כלשהי בבטן שלנו, יש שם איזושהי גאווה. זה קורה במיוחד כשאנו מדברים/ות על ההישגים שלנו עצמנו או המעלות הטובות שלנו. פעמים רבות, נחווה זאת עם איזושהי אי נוחות. 

או אם נחשוב על המקרה של גישה מפריעה, בואו נאמר הגישה של "על כולם לשים לב אליי", שיש לנו בדרך כלל. התעלמות מאיתנו איננה חביבה עלינו - אף אחד או אחת לא רוצה שיתעלמו ממנו/ה - אז ההרגשה שעולה בנו, "אנשים צריכים לשים לב אליי ולהקשיב למה שאני אומר/ת" וכך הלאה. ובכן, גם לזה יכולה להתלוות איזושהי עצבנות פנימית, במיוחד אם אנשים לא שמים לב אלינו. למה שהם ישימו לב אלינו? אם נחשוב על כך, אין איזו סיבה טובה לכך.

המילה בסנסקריט "קְלֵשַה" ("klesha", ובטיבטית- “nyon-mong”)- היא מונח מאוד מסובך שאני מתרגם פה כ- "רגש מפריע" (“disturbing emotion”), או "גישה מפריעה" (“disturbing attitude.”). זה מסובך מכיוון שחלק מהם לא באמת נכנסים במדויק לקטגוריה של רגש או של גישה, למשל- תפיסה שגויה (נאיבית). בהחלט יכולה להיות בנו נאיביות בנוגע להשפעה של ההתנהגות שלנו על הזולת או על עצמנו. או שיכולה להיות בנו נאיביות לגבי מצב מסוים, המציאות של מה שקורה. בואו נאמר, למשל, שיש בנו תפיסה שגויה נאיבית שמישהו/י לא מרגיש/ה טוב או שהם עצבניים. במצבים כאלה, נוכל בהחלט להיות נאיביים בנוגע למה תהיה התוצאה של לומר להם משהו; הם עשויים להיות מאוד מוטרדים מאיתנו, למרות הכוונות הטובות שלנו. 

כשיש לנו את הסוג הזה של מצב תודעתי מוטרד, בואו נקרא לזה כך, לא בהכרח תעלה בנו תחושה של אי נוחות. אך כמו שראינו, כשאובדת לנו שלוות התודעה, יש אי בהירות בתודעות שלנו. וכך כשיש בנו תפיסה נאיבית שגויה, התודעות שלנו באמת לא בהירות; אנחנו בעולם הקטן של עצמנו. תחושת השליטה העצמית שלנו הולכת לנו לאיבוד בגלל שאנחנו בעולם הקטן של עצמנו, אין לנו אז הבחנה בין מה שמיטיב ומתאים למצב ובין מה שלא. בגלל חוסר ההבחנה הזה, ההתנהגות שלנו בלתי הולמת ולא רגישה. במלים אחרות, אין לנו את השליטה- העצמית לסגל את היכולת לפעול בצורה נכונה ולהימנע מלעשות משהו בלתי הולם. בדרך הזאת, תפיסה נאיבית קולעת להגדרה של מצב תודעתי מפריע, על אף שקשה לחשוב על תפיסה נאיבית כעל רגש או גישה. כפי שאמרתי, "קְלֵשַה" היא מונח מאוד מסובך למצוא תרגום ממש טוב עבורו. 

בסנסקריט ובטיבטית אין מילה ל"רגשות". השפות הללו מדברות על גורמים מנטליים, שהם מרכיבים מגוונים המרכיבים כל רגע במצבנו המנטלי. הן מחלקות את הגורמים המנטליים הללו לכאלה שמפריעים וכאלה שאינם מפריעים, ולאלו שבונים ואלו שהורסים. שני הצמדים הללו אינם חופפים זה את זה לחלוטין. בנוסף, ישנם גורמים מנטליים שלא נכנסים לאף אחת מן הקטגוריות הללו. אז, במונחים של מה שנקרא אצלנו במערב "רגשות", ישנם כאלה שהם מפריעים וישנם כאלה שאינם מפריעים. זה לא שהמטרה שלנו בבודהיזם היא להיפטר מכל הרגשות, כלל וכלל לא. רצוננו הוא להיפטר רק מאלו המפריעים. זה נעשה בשני צעדים: הצעד הראשון הוא לא להיות תחת השליטה שלהם והשני הוא להיפטר מהם כך שהם אפילו לא יצוצו. 

אז כשנבצע בחינה אנליטית של מצב תודעה, אפילו שעשויה לעלות בדעתנו התפיסה שמדובר במצב רגשי, שייתכן ונקרא לו "אהבה", למען האמת המצב המנטלי הזה הוא עירוב של גורמים מנטליים רבים. רגש לא נחווה על ידינו לבדו, בפני עצמו בלבד. המצבים הרגשיים שלנו הם תמיד מעורבים; יש להם מרכיבים שונים רבים. הסוג הזה של אהבה שבו יש בנו את ההרגשה "אני אוהב/ת אותך, לא אוכל לחיות בלעדיך" הוא מן הסתם סוג של תלות והוא מפריע למדי. אבל ישנו סוג בלתי מפריע של אהבה, שכולו רק  אודות המשאלה שהאדם האחר יהיה מאושר ושיהיו לו הסיבות לאושר, בלי קשר למה שהוא או היא יעשו. אין לנו שום ציפייה למשהו בתמורה מהם/ן. 

למשל, ייתכן ויהיה לנו את סוג האהבה שאינה אהבה מפריעה כלפי הילדים שלנו. אין לנו באמת את הציפייה למשהו בתמורה מהם. ובכן, מן הסתם לחלק מההורים יש. אבל בדרך כלל, לא משנה מה יהיו מעשיהם של הילד או הילדה, עדיין נאהב אותם. נרצה באושרם. אך לעתים קרובות, שוב, חל פה עירוב עם מצב מפריע נוסף, שהוא הרצון שלנו שאנו עצמנו נגרום להם לאושר. אם נעשה משהו עם הכוונה להפוך את הילד או הילדה שלנו למאושרים. כמו לקחת אותם לתיאטרון בובות וזה לא עובד, זה לא גורם להם אושר, יש להם העדפה לשחק במשחק מחשב שלהם, עולה בנו הרגשה ממש רעה. נרגיש רע כי רצינו להיות הסיבה לאושר של הילד או הילדה שלנו, לא שמשחק המחשב יהיה הגורם לכך. אך עדיין נקרא להרגשה הזאת כלפי ילדינו "אהבה". "אני רוצה באושרך, אנסה לגרום לך להיות מאושר/ת, אבל אני רוצה להיות האדם הכי חשוב בחיים שלך שיעשה זאת." 

אם כך, הנקודה של כל הדיון המפורט הזה היא שעלינו באמת להתבונן בזהירות רבה על המצבים הרגשיים שלנו ולא להיתפס כל כך למלים המשמשות אותנו כדי לתייג רגשות שונים. עלינו באמת לחקור כדי לגלות אילו היבטים של המצבים המנטליים שלנו הם מפריעים וגורמים לנו לאבד את שלוות התודעה שלנו, לאבד את הבהירות שלנו, לאבד שליטה- עצמית. אלו הם הדברים שנצטרך לעבוד איתם. 

אם ברצוננו  לסלק מאיתנו את מצבי התודעה המפריעים הללו או הרגשות או הגישות, עלינו להגיע לסיבה שגרמה להם. אם נוכל להסיר את הסיבה שנמצאת בבסיסם, אז נוכל לפטור עצמנו מהם. זה לא רק עניין של להיפטר מהרגשות המפריעים עצמם, הגורמים לבעיות שלנו; עלינו למעשה להגיע לשורש של הרגש המפריע ולהיפטר ממנו. 

מהי, אם כן, הסיבה העמוקה ביותר של מצבי התודעה המפריעים הללו? מה שנגלה הוא מה שבדרך כלל מתורגם כ"בורות" או, אני מעדיף "חוסר מודעות". יש בנו חוסר מודעות למשהו. אנחנו פשוט לא יודעים/ות. בורות נשמעת כאילו אנחנו טיפשים/ות. זה לא שיש בנו טיפשות. זה פשוט שחסרה לנו הידיעה, או שייתכן ויש בנו בלבול: יש בנו הבנה לא נכונה של משהו. 

על אודות מה עולה בנו בלבול, או מהו הדבר שאין לנו מודעות לגביו? בבסיסו של דבר, זו השפעת ההתנהגות שלנו והמצבים שלה. יש בנו כעס גדול או היאחזות או עצבנות בדרך כלשהי, והדבר גורם לנו לפעול באופן כפייתי, בהתבסס על הרגלים קודמים ונטיות קודמות. זוהי בעקרון כל הנקודה בנוגע לקארמה, הדחף הכפייתי של פעולה באופן שמבוסס על רגש מפריע או גישה מפריעה, וזאת ללא שליטה -עצמית. 

מתחת להתנהגות הכפייתית הזאת יש חוסר מודעות: לא ידענו מה תהיה ההשפעה של מה שעשינו או אמרנו. או שהיה בנו בלבול: חשבנו שלגנוב דבר מה יגרום  לנו לאושר, אבל זה לא קרה. או שחשבנו שלעזור לך יגרום לי להרגיש שצריכים אותי ואוהבים אותי; זה לא קרה. אז לא ידענו מה תהיה ההשפעה של זה. "לא ידעתי שאם אומר זאת, זה יפגע בך". או שיש בנו בלבול לגבי הדבר. "חשבתי שזה יעזור וזה לא עזר". "חשבתי שזה יהפוך אותי למאושר/ת, זה לא מה שקרה". או שזה יהפוך אותך למאושר/ת. לא כך קרה. או בנוגע למצבים, "לא ידעתי שהיית עסוק/ה", או "לא ידעתי שהנך נשוי או נשואה". או ייתכן שיש בנו בלבול, "חשבתי שיש לך שפע זמן", אבל לא היה לך. "חשבתי שהנך רווק או רווקה, ללא מחויבות לאף אחד או אחת, אז ניסיתי לחתור לקשר רומנטי", מה שלא הולם. אז שוב, יש בנו חוסר מודעות לגבי מצבים: או שאין לנו ידיעה על אודותם או שיש בנו בלבול לגביהם: ההבנה שלנו לגביהם שגויה.

כעת, זה נכון שחוסר מודעות הוא השורש להתנהגותנו הכפייתית. אבל זה לא כל כך מובן מאליו שזה גם השורש של הרגשות המפריעים ושרגשות מפריעים מאוד קשורים להתנהגות כפייתית. לכן, עלינו להתבונן באופן קצת יותר מוקפד בנקודות הללו.