היאחזות: התמודדות עם רגשות מפריעים

הבה נתבונן בשתי האמיתות ביחס לרגשות המפריעים; לאחר מכן אולי זה יהיה קצת יותר ברור. מהי היאחזות או כמיהה משתוקקת? זהו מצב התודעה המפריע המוביל להגזמה בתכונותיו החיוביות של מַשהו ומתבטא בשני סוגים עיקריים. כמיהה משתוקקת מכוונת כלפי מַשהו שאינו ברשותנו כשהתחושה היא ש"עלי להשיג את זה, אני חייב/ת את זה!" ההיאחזות מכוונת כלפי מַשהו שכבר נמצא ברשותנו בליווי התחושה ש"אני לא רוצה לשחרר!" שני הסוגים מבוססים על הגזמה בתכונות החיוביות של מַשהו, או מה שלפי תפיסתנו הן התכונות החיוביות של מַשהו. סוג שלישי הוא חמדנות, שגם היא מכוונת למַשהו שנמצא ברשותנו, ומכיוון שאין בנו אף פעם שביעות רצון, תמיד נִרצה שיהיה לנו עוד מזה.

בכול הגרסאות הללו, יש בנו חוסר מודעות לגבי המציאות הממשית, לגבי האמת הממשית בדבר מהותו של מַשהו. במילים אחרות, לא זו בלבד שאנחנו רואים/ות רק את התכונות החיוביות או את הנקודות הטובות של מַשהו, אלא שיש לנו נטייה גם להגזים אותן או להוסיף עליהן איכויות טובות שאינן כלל בנמצא. מה שבדרך כלל מתלווה לכך הוא הפחתה של החסרונות או ההיבטים השליליים או התעלמות מוחלטת מהם מצידנו. לפיכך, אין לנו מודעות לגבי מה שהן למעשה הנקודות הטובות בפועל ולגבי מה שהן בפועל נקודות התורפה של מַשהו. ה"מַשהו" הזה יכול להיות, למשל, אדם, מישהו או מישהי שיש לנו היכרות איתם ונראים לנו כול כך מושכים ונפלאים, או שזה יכול להיות אובייקט, כמו גלידה למשל.

ניקח למשל את המקרה שבו יש לנו כמיהה משתוקקת כלפי מישהו או מישהי והיאחזות בו/ה. נגזים, למשל, בכמה הם נראים טוב או בכול איכות אחרת שלהם שנראית לנו מושכת כול כך. ההגזמה שלנו היא בכך שהם האדם הכי יפה שפגשנו אי פעם, וכן הלאה. ויש לנו נטייה ממשית להתעלם מחסרונותיהם שלו או שלה; אין לנו רצון של ממש לחשוב על החסרונות יותר מדי, למשל שיכול להיות שהם מנדנדים או שהם אוכלים בצורה מצחיקה או שהם נוחרים. עכשיו, יתכן שהם נראים טוב יחסית ואכן יכול להיות שנמצא שהם יפים מאוד בעינינו. לא נכחיש זאת, אבל ההגזמה במאפיין הזה היא זו הגורמת לכמיהה המשתוקקת ולהיאחזות ומובילה להתעלמות או להקטנת חסרונותיו של האדם. מצב תודעתי כזה יוביל בסופו של דבר לצרות, כי מתישהו ההתאהבות הזו תתפוגג. ואז האהבה שלנו, ההיאחזות שלנו יכולה בקלות להפוך למטרד אמיתי ולכעס על האדם כאשר החסרונות שלו יתחילו לבלוט.

כעס או טְרִידוּת הם בדיוק ההפך מזה. יש מצידנו הגזמה בתכונות השליליות ובחסרונות של מישהו/י או מַשהו, והתעלמות מהנקודות הטובות. לדוגמה, עשיית עניין גדול מהעובדה שהם לא שומרים על החדר שלהם מסודר, שהם מרושלים, או שהם לא עוזרים מספיק עם שטיפת הכלים או מה שזה לא יהיה. אנחנו עושים/ות מזה עניין גדול; יש מצידנו הגזמה של הדברים באופן שהוא לחלוטין חסר פרופורציה ואז עולים בנו כעס ורוגז. בו בזמן, יש לנו נטייה להתעלם או לא להבחין בנקודות הטובות של האדם, שהוא או היא מאוד אדיבים, מאוד אחראיים, מאוד יציבים וכן הלאה. הדבר היחיד שבולט מבחינתנו הוא ש"אני לא יכול/ה לסבול את זה שהם משאירים את הגרביים המלוכלכות שלהם על הרצפה." ואז עולה בנו כעס.

כמו הדוגמאות הללו, חוסר המודעות שלנו בנוגע לאמת היחסית והשטחית לגבי מישהו או מישהי - מהן הנקודות החיוביות והשליליות שלהם, או החוזקות והחולשות שלהם - עומד מאחורי ההיאחזות שלנו והכעס שלנו. או שאנחנו לא מכירים/ות אותם או שאנחנו מתעלמים/ות מהם או שיש מצידנו הגזמה לגביהם או שהם נתפסים בעינינו באופן מוטעה. אך בנוסף, בבסיס ההיאחזות והכעס שלנו, ברמה עמוקה יותר, נמצא חוסר המודעות שלנו בנוגע לאמת העמוקה ביותר לגביהם, האופן שבו הם קיימים.

למרות שביכולתנו לדון בזה ברמה מאוד מסובכת ומתוחכמת, לצורך מטרתנו הערב בואו נדון בזה ברמה פשוטה יותר. נדמה לנו שהאדם הזה קיים כאיזושהי ישות שם בחוץ עם קו מוצק ובולט שמשורטט סביבו. נראה כאילו הוא או היא עטופים בניילון או משהו כזה, ושככה הם נמצאים מולנו, קיימים בדיוק כפי שהם מופיעים, קפואים כמו בתצלום סטילס. זה על בסיס התפיסה המוטעית הזו שאנו חושבים/ות עליהם כעל איזו ישות מוצקה, שקיימת לגמרי בפני עצמה, כשהיא בלתי תלויה בסיבות, תנאים, השפעות וכן הלאה, ולעולם אינה משתנה, אלא תמיד קבועה. זו חשיבה מבולבלת מאד; זה לא נכון כי למעשה מצב הרוח שלהם משתנה כול הזמן; הגוף שלהם משתנה כול הזמן; המצב הרגשי שלהם משתנה כל הזמן. אין שום דבר מוצק שם בחוץ, כאילו הוא עטוף בניילון, לצמיתות, לנצח.

בהתבסס על תפיסה שגויה של ה"את/ה" כישות מוצקה וקבועה, נחשוב למשל ש"את/ה תמיד כזה/ו; את/ה תמיד משאיר/ה את הגרביים שלך על הרצפה!" התפיסה השגויה הזו וחוסר המודעות שלנו לכך שזה אינו תואם את המציאות הם העומדים בבסיס ההגזמה שלנו בתכונות השליליות של ה"דבר" הזה שנמצא בצד השני של המיטה, ומעצבן אותנו. חוסר המודעות שלנו לאופן שבו הוא או היא קיימים גם גורם לנו להגזים בתכונות הטובות של האדם הזה כ"דבר" מוצק נפלא לכאורה. בהמשך לכך גורם לנו הבלבול שלנו לגעת בהם אופן כפייתי. אין לנו יכולת להרחיק מהם את הידיים שלנו, כי הם כול כך מושכים. ההיאחזות שלנו גדולה כול כך, עד שאין לנו רצון להרפות ולאפשר להם ללכת לישון.

אם כן, לוּ יכולנו להיפטר משני ההיבטים הללו של חוסר מודעות המובילים אותנו למחשבה שמישהו או מישהי הם קבועים ומוצקים, אז הרגשות המפריעים לא היו צצים. הייתה לנו אז ההבנה שהאדם משתנה כול הזמן, פתוח לשינוי, ושהוא או היא הם לחלוטין לא איזה דבר מוצק עטוף בניילון. כשנבין זאת, כבר לא נחשוב שלדַבר הזה שם בתוך הניילון יש את המערך הקבוע הזה של תכונות טובות, שיתכן שננפח אותו בהגזמה או אפילו נמציא. תהיה בנו פתיחות לראות את התכונות הטובות והרעות האמיתיות שלו או שלה ונבין שלכול אחד ואחת יש נקודות חיוביות ונקודות שליליות. לא נגזים או נתכחש להן. על בסיס זה, נוכל להתייחס אליהם בצורה בוגרת, אדיבה ואוהבת, עם סובלנות, אורך רוח, הבנה וכדומה. לא ניאחז וגם לא נתעצבן.

זה אותו הדבר עם מכשיר ההקלטה, בדיוק אותו הדבר. מה נמצא בבסיס ההיאחזות בו או לחלופין ההתכעסות שלנו עליו? קודם כול, זו ההסתכלות שלנו על המכשיר כעל דבר גדול ומוצק במחשבה ש"בזבזתי על זה הרבה כסף" והנה הוא, הדבר הזה שם, עם קו בולט ומוצק סביבו. ואז יכולה להיות מצידנו הגזמה בתכונותיו הטובות: "הוא אמין לחלוטין להקלטת השיעורים", וכך נוצרת בנו תלות במכשיר. אנחנו אפילו לא ממש קשובים/ות להרצאה או רושמים/ות את הדברים, מתוך מחשבה שמכשיר ההקלטה חף מתקלות וקבוע, ושהוא תמיד יפעל כהלכה. ואם הוא לא עובד, עולה בנו כעס רב מאד על המכשיר.

אבל אחרי הכול, זה בסך הכול מכשיר. הוא עשוי מחלקים וחלקים נשחקים; שום דבר לא קיים לנצח. נכון, הוא עשוי להקליט בצורה טובה, אך לעיתים יש בו תקלות. זה בסך הכול מכשיר - הסוללות יכולות להיגמר וכן הלאה. בהביננו זאת, לא נעשה עניין גדול מהסוללות שנגמרות, אם זה יקרה. נפעל בצורה אחראית לפני השימוש בו ונבדוק שהמכשיר תקין, שהסוללות טעונות וכדומה. אבל אם איכשהו קורה שהמכשיר לא עובד, לא נתעצבן. ונבצע רישום ידני של הדברים: לא נפַתח תלות מוחלטת במכשיר ההקלטה הזה.

זה די מדהים איך שיכולים להיות לנו רגשות מפריעים כול כך בגלל מכונות, כמו מכשיר ההקלטה הזה, ובמיוחד בעידן הנוכחי שלנו, בגלל מחשבים. עולה בנו כעס גדול כול כך כאשר המכשיר לא עושה כרצוננו. עולה בנו מחשבה ש"יש לו מוח משלו". נו, באמת, הרי זה מגוחך. אנחנו חושבים/ות ש"הנה זה כאן וזה צריך לעבוד," אחרי הכול, המכשיר אמור להיות מושלם. אבל זו רק מכונה והיא מורכבת מחלקים; ומרכיבים אותה אנשים שעושים טעויות ושלא יודעים איך לעשות דברים בצורה מושלמת. עם זאת, זה לא אומר שלא נשתמש במחשב או במכשיר ההקלטה. נשתמש בהם כי הם יכולים להיות מועילים מאד, אבל לא נפַתח היאחזות בהם, אם הם עובדים כהלכה, זה בסדר; ולא נתכעס כאשר הם לא מבצעים את מה שנרצה שיעשו. בדרך הזו, נסגל גישה מאוזנת ובריאה ביחס אליהם. זה לא קל, במיוחד אם המכשירים יקרים.

קיימות שתי רמות של שיטות המשמשות בבודהיזם להתמודדות עם הרגשות המפריעים שלנו. ישנן שיטות זמניות, ארעיוֹת, שבעצם מסייעות לנו לראות נכונה את האמת היחסית בנוגע לדברים, ויש את השיטות האולטימטיביות או העמוקות ביותר, הכרוכות בהבנת האמת העמוקה ביותר לגבי האובייקט שאליו מכוון הרגש המפריע. השיטות העמוקות ביותר דורשות לא מעט לימוד ומחשבה, אך מכיוון שקל יותר להבין וליישם את השיטות הזמניות, הארעיוֹת, אלו הן השיטות שבהן נתאמן ושאותן ניישם קודם. הבה נסתכל על כמה דוגמאות לשיטות הזמניות הללו.

לחשוב על מה שנמצא בתוך הגוף

אם יש בנו היאחזות במישהו או במישהי או כמיהה אליהם, ובמיוחד אם זו התאהבות מצידנו המלווה בהגזמה של תכונות היופי של הגוף שלהם, או אפילו אם יש בנו היאחזות בגופנו שלנו, אז מה שעליו נמדוט הוא מה שנקרא לעתים קרובות "כיעור הגוף". ובכן, השימוש במילה הזו "מכוער" כבר קצת מכבה אותנו. זו לא מילה נוחה. אז אני חושב שנוכל  להסתדר בלי המילה "כיעור", אפילו בלי המילה "לכלוך", שגם בה נעשָה שימוש לפעמים. לשתי המילים יש קונוטציה לא בריאה יתר על המידה בחברוֹת של ימינו שבהן הערכה עצמית נמוכה כול כך רווחת. במקום זאת, בואו רק נסתכל על הגוף האנושי, של אדם אחר או על גופנו שלנו, פשוט מנקודת המבט של מה שדיברנו עליו, האמת היחסית בנוגע למהותו של מַשהו. 

נוכל להיעזר כאן באנלוגיה של חבילה. לחבילה יש עטיפה, בואו נאמר שזו מתנה שעטופה מבחוץ באריזת מתנה. ואז יש את התוכן של מה שנמצא בתוכה. באופן דומה, הגוף שלנו, או הגוף של מישהו או מישהי אחרים, עטוף בעור מבחוץ, וזה רק מה שבדרך כלל נִגְלָה לעינינו. העור, אם כן, הוא כמו אריזה יפה מאוד. ובדיוק כמו שאפשר לעטוף חבילת מתנה בנייר ובסרטים מהודרים ויקרים, כך גם ניתן לעטוף את הגוף בביגוד יפה ויקר כדי שייראה אטרקטיבי יותר. אולם הבגדים אף הם, הם רק אריזה. על מנת למשוך עוד יותר תשומת לב למוצר בחנות, היצרנים מקפידים מאוד על עיצוב האריזה שבה הוא מגיע ומוסיפים פרסומת מושכת את העין. באופן דומה, בני ובנות אדם רבים מנסים לעתים קרובות לגרום לחבילת העור שלהם להיראות אפילו עוד יותר אטרקטיבית בעזרת איפור, תסרוקות מהודרות ובושם, או למשוך יותר את העין בעזרת קעקועים מרובי פרטים, פירסינג בגוף וכן הלאה.

אבל חבילה היא לא רק העטיפה; יש בה גם את התוכן. מה שנמצא בתוך האריזה של הגוף הם שלד, שרירים, איברים וכן הלאה. אם תכולת הקיבה תעלה ותעשה את דרכה החוצה, היא תהיה הקאה. בתוך המעיים יש צואה ובתוך שלפוחית השתן יש שתן, ויש דם בכול העורקים והוורידים. זו המציאות; זו האמת של מה שיש בתוך האריזה של העור הזה. אין לנו באמת יכולת להכחיש זאת. ואם נוציא את כול הקיא מהבטן ואת כול הרוק מהפה ואת כול הנזלת מהאף ואת כול ההפרשות מהמעיים, את כול השתן מהשלפוחית ואת כול הדם מהוורידים והעורקים וייוותר רק העור עצמו, ובכן, זה לא ממש יהיה האדם האהוב שלנו, נכון? המציאות של האדם האהוב הינה שהוא או היא הם כול החבילה בכללותה. אין לנו עניין רק בעור של מושא אהבתנו כשהוא ממולא בכותנה או במשהו דומה, כאילו שהיה לקוח ממוזיאון להיסטוריה של הטבע. רצוננו הוא שהאדם יהיה חי, ולפיכך זו המציאות של מה שנמצא בתוך החבילה, בין אם נרצה או לא.

אם כך, עכשיו זה נהיה מאוד מעניין. מה נראה לנו יפה ומה נראה לנו מכוער? מה נתפס בעינינו כנקי ומה כמלוכלך? יש בני ובנות אדם שאולי ימצאו את העור מאוד יפה ואת השלד מכוער, אבל מה מכוער בשלד? זה רק שלד. ואם היינו צופים/ות בניתוח בבית חולים ורואים/ות את כול מה שיש בתוך הגוף, ובכן, מה מכוער או דוחה בזה? זוהי רק הגישה שלנו, לא? ללא ספק, הרופאים והרופאות המבצעים את הניתוח לא מוצאים זאת מכוער ודוחה. זה בסך הכול מה שיש בתוך הגוף.

הימנעות מהגזמה של תכונות טובות, כגון יופי

העניין הוא לא להגזים לגבי התכונות הטובות, וגם התכונות הטובות הן יחסיות וסובייקטיביות. למשל, מישהו או מישהי שבעיניי יפים מאוד, אולי בעיניכם לא יַפים בכלל. או מישהו או מישהי שנראים לי מכוערים, אולי יראו בעיניכם יַפים מאוד. זה סובייקטיבי לחלוטין. אז אם נמצא את העור של האדם ואת צורת הגוף מושכים, בסדר, זה יפה בעינינו, אין בזה שום דבר רע. העניין הוא לא להגזים. אין שום דבר רע בעובדה שזה מסב לנו הנאה לראות את האדם. מוצא חן בעינינו איך שהיא או הוא נראים; משמח אותנו לראות אותם. מחוללת הצרות היא ההגזמה מצידנו בנוגע לכך, וההרגשה שלנו הבאה בעקבותיה ש"יש בי צורך לגעת בגוף שלהם כול הזמן; יש בי צורך לחבק את גופם בכול פעם שאני רואה אותם; יש בי צורך שהם יהיו לצידי כול הזמן". זאת הבעיה. אם אדם אחר כלשהו מסתכל עליהם בתשוקה, זה מסעיר את רוחנו מאוד: "הוא או היא והגוף שלהם הם שלי." יש הרבה בני ובנות אדם מאוד יפים שנראים לעינינו ברחוב. זה מטריד רק כשאנחנו חושבים/ות באופן כפייתי, "הלוואי ויכולתי לגעת באדם הזה, או לעשות כך וכך עם האדם הזה." זה מפריע לנו מאוד מבחינה רגשית.

אם נתחיל באמת להגזים בנושא האריזה - באיך שהאדם נראה - אז מה שיסייע לנו מאד הוא לפַתֵּח משהו כמו ראיית רנטגן ולדמיין את השלד של האדם. זה לא כול כך קשה לעשות את זה, במיוחד אם אנחנו יודעים/ות איך נראה שלד. זה לא שיעור אנטומיה; זה לא חייב להיות מושלם. אבל נוכל לדמיין את הגולגולת שנמצאת מתחת לעור הפנים והראש. זה עוזר לפכח אותנו. או אם בזמן שנלטף את הבטן של מישהו או מישהי ונחשוב "זה כול כך נפלא", ננסה לגלות מעט מודעות לְמה שהיינו מלטפים/ות אם היה באפשרותנו לחדור לעומק שלושה או ארבעה סנטימטרים מתחת לעור. זה לא אומר שאז נחוש דחייה. המשמעות היא שלא נעשה עניין גדול מכול הנאה שנפיק מליטוף גופם של מישהו או מישהי. יישומן של השיטות הללו מעניק לנו איזון רגשי רב יותר.

השיטות המַטְרִימוֹת האלו הן רק זמניות; הן לא משחררות אותנו מכמיהה משתוקקת או היאחזות. אולם, באופן זמני, הן ממתנות את הרגשות המפריעים האלה כשהם צצים במצבים מסוימים. כדי להיפטר מהם באופן ממשי, עלינו להבין באמת איך אדם קיים בפועל ולא לעשות עניין מהאדם. אבל זה מאוד קשה ומתקדם. לכן, תחילה אנו מיישמים/ות את השיטות הארעיות והזמניות הללו. על מנת לסגל יכולת לעשות זאת, נדרש מאיתנו התהליך בן שלושת השלבים של הקשבה, הרהור ומדיטציה.

ראשית, עלינו להקשיב לְמה שתהיה השיטה. אם יש בנו היאחזות גדולה כול כך במישהו או במישהי בגלל הגוף שלהם ואיך שהוא נראה, השיטה הזו תהיה לגלות מודעות גם לְמה שנמצא מתחת לעור, כמו השלד ומה שיש בתוך הבטן. לאחר שנשמע על השיטה הזו, יהיה עלינו לחשוב עליה כדי להבין אותה ולהשתכנע שאם תהיה בנו מודעות לא רק לאריזה, אלא גם לְמה שבתוך האריזה, לא נוטרד כול כך מכמיהה משתוקקת ומהיאחזות באדם הזה. יהיו לנו פחות בעיות עם האדם הזה ופחות בעיות במבנה הרגשי שלנו עצמנו.

כדי לחשוב על הנקודות הללו ששמענו, עלינו לבחון אותן מנקודת המבט של מה שמכוּנה "ארבע האקסיומות". אלו הן ארבע דרכים להגיע לכדי שכנוע במשהו.

אקסיומת ההתבססות על הגיון

בעזרת האקסיומה הראשונה, נבחן את התורות כדי לראות אם הן סבירות והגיוניות. במקרה הזה, ברור למדי שבני ובנות אדם הם לא רק העור שלהם. זה לא באמת מצריך הוכחה מבחינתנו. אך אם ברצוננו לבחון את הנקודה הזו באמצעות ההיגיון, אזי שכמובן ששקית עור ריקה לא הייתה יכולה לעמוד אם לא היה לה שלד בתוכה. אם אנחנו אוכלים/ות, אז חייב להיות משהו בתוך הבטן והמעיים שלנו. לפיכך זה הגיוני לחלוטין שגופו של אדם הוא לא רק העור שלו, כי חייב להיות משהו בתוך העור.

אקסיומת התפקיד 

לאחר מכן נבחן כיצד מתפקדת תורה מסוימת כדי להניב את התוצאה שאליה היא מכוונת. לדוגמה, אם הייתה בנו מודעות במידה שווה גם לְמה שנראה כלפי חוץ וגם למה שנמצא בתוך הגוף של האדם הזה, ההבנה הזו הייתה גורמת לנו לא להגזים באחד ולהתעלם מהשני.

נוכל גם לנתח ולבדוק, אם מישהו או מישהי כול כך יפים ומושכים בעינינו, מדוע אנחנו מוצאים/ות שרק העור שלהם יַפֶה כול כך? למה שלא נראה כמַשהו יפה גם את הקיא שבבטנם ? כמובן, שלא נראה זאת כך. אם כך, עצם היותנו במודעות לגבי שני ההיבטים של גופם, החוץ והפנים, לא צריך לתפקד כמשהו שמוֹנֵעַ מאיתנו למצוא את החוץ יפה או שהורס לנו את ההנאה מהיופי שלהם. עצם היותנו במודעות לגבי שני ההיבטים רק שומר על ההנאה שלנו בפרספקטיבה. אוקיי, הגוף של האדם הזה אולי יפה מבחוץ, אבל יש גם את מה שיש בפנים וככה זה אצל כולם/ן.

זה מאוד מעניין בזמן שאנחנו עובדים/ות עם הנקודות הללו, תוך שאנו חושבים/ות עליהן בניסיון להשתכנע, מכיוון שלעתים קרובות מאוד מה שקורה הוא שממש אין בנו רצון להאמין להן. קיימת התנגדות רגשית למחשבה על מה שיש בתוך הבטן והמעיים של האדם הזה. זה מאוד מעניין להתבונן בכך. העניין הוא, עם זאת, שזו המציאות; זו האמת. הטיבטים אוהבים תמונות מאוד גרפיות וארציות. הם היו אומרים שאם הייתה לך ערימה גדולה של צואה והיית מפסל/ת באמצעותה פסל מפואר של גוף עירום וצובע/ת אותו בצבע העור, לא משנה עד כמה זה היה יפה, זה עדיין היה חתיכת חרא!

גם הפַּן התפקודי של ההבנה הזו הוא שאם יש בי מודעות הן לחלק החיצוני והן לחלק הפנימי של הגוף של מישהו או מישהי, זה משמש לכך שלא תהיה בי כמיהה משתוקקת והיאחזות בגוף הזה. זאת משום שאין מצידי פשוט הכחשה של ההיבט הפנימי של אותו הגוף או הגזמה של ההיבט החיצוני. אם כך, ההבנה הזו אינה עולה בקנה אחד עם התאהבות. מה שכן עולה בקנה אחד עם ההבנה הזו היא המחויבות היציבה וארוכת הטווח לאדם, יחד עם יחס של אהבה כנה ואורך רוח כלפי מה שקורה לכול גוף עם הזדקנותו. אם נגזים ביופי הנוכחי שלהם, אז כשהם יתחילו להזדקן או לחלות ויאבדו את היופי הזה, אולי נחפש אחַר מישהו או מישהי אחרים שירַאו לנו יותר מושכים. אבל אם נבין ונקבל את המציאות שגם החוץ וגם הפנים הולכים להשתנות באותה מידה, אז התובנה הזו תהיה מותאמת לכך שתהיה לנו מערכת יחסים יציבה ואוהבת עם האדם.

אקסיומת טבע הדברים

מדוע חלק מבני ובנות האדם יכולים להיות יפים מבחוץ, אבל עדיין יש להם שלדים, צואה והקאות מבפנים? ובכן, זהו פשוט טבעם של הדברים; אנחנו יצורים חיים וזה מה שמרכיב את הגוף. אין לנו ברירה אלא לקבל את העובדה שזו המציאות. ככה הגוף עובד.

אקסיומת הדברים התלויים זה בזה

לבסוף, נבחן ונבדוק במה תלוי פיתוח מצב התודעה הזה, ההבנה הזו, על מנת שתהיה לנו היכולת לסגל זאת עבור עצמנו. העיקר הוא שצריכה להיות לנו איזושהי שליטה עצמית. כאשר נראֵה את האדם, עלינו לשלוט בדחף הכפייתי להעביר את ידינו על כול גופו. יש לנו צורך בשליטה העצמית כדי לקחת לרגע צעד אחורה וליישם הבחנה מנתחת והתבוננות פנימית. השליטה העצמית הזו תאפשר לנו את היכולת לראות באופן ברור יותר ועמוק.

יתרה מכך, עלינו לגלות נכונות ופתיחות לעשות זאת מבלי לפחד מכך שתהיה בנו תחושת דחייה רבה כול כך כלפי האדם, עד שלא נוכל לסבול אותו או אותה. יישום השיטה כראוי תלוי בכול המרכיבים הללו. אם נבין זאת מראש, נדע לְמה עלינו להיערך.

לאחר שעברנו את תהליך החשיבה הזה, שמשמעותו להבין את התורה ולהשתכנע שפיתוחה יועיל לנו ושזה משהו שברצוננו לפתח, אז נעבור לעשות בפועל את מה שנקרא "מדיטציה". מדיטציה היא שיטה לשלֵב בתוך החיים שלנו את הלימוד שהבנו והשתכנענו בו. נשלב את הלימוד על ידי בנייתו כהרגל מועיל באמצעות חשיבה ופעולה חוזרת ונשנית בהתאם למה שהוא מורה לנו לעשות.

זהו תהליך כפול. תחילה, נתַּרגל מדיטציה מבחינה, הנקראת לפעמים "מדיטציה אנליטית". במצב מבוקר, במילים אחרות, כשאנחנו לבד, לא בנוכחות האדם, נעשה עבודה עצמית בנוגע למישהו או מישהי שאכן יש לנו היאחזות בהם, למשל היאחזות  של השתוקקות לאיך שהם נראים. נתַּרגל בעזרת תמונה של האדם או רק באמצעות מחשבה על האדם, ואז נחקור: "כן, יש לו/ה שלד. כן, יש לו/ה משהו בבטן". נדמיין את גופם כשקוּף, ועל ידי כך שנדמיין את השלד שלהם, את תוכן הבטן וכן הלאה בתוך העור שלהם, ננסה להבחין בגופם ככזה המכיל את כול אלה. בדרך הזו יוטבע בנו הרושם שההדמיה הזו אמיתית. זה כאילו שיש לנו ראיית רנטגן, אך מבלי שנאבד את המראֵה החיצוני של האדם, שאולי למעשה הוא יפה. ראיית תכולתו הפנימית של גופם אינה מבטלת את יופיים המוסכם (הקונבנציונלי) החיצוני.

לאחר פרק זמן של מדיטציית ההבחנה הזו, שבמהלכה האנרגיה המנטלית הופנתה כלפי חוץ, במובן מסוים, לעבר מושא המיקוד שלנו, גופו של האדם, נעבור למדיטציית ייצוב. במהלך השלב השני הזה, האנרגיה המנטלית שלנו תכוון יותר כלפי פנים, בזמן שננסה לאפשר להבחנות שביצענו באופן פעיל לשקוע פנימה. ננסה באמת להרגיש ש"כן, זו המציאות; זוהי האמת לגבי הגוף של האדם הזה, מחלקו החיצוני ועד לחלקיו הפנימיים. כן, זה נכון." ואם זיהינו את האדם אך ורק עם גופו, נזכיר לעצמנו שלו או לה יש גם שכל, רגשות וכו'. אבל זהו נושא נוסף למדיטציה.

לאחר שבנינו היכרות מסוימת עם דרך ההתמודדות הזו אל מול הכמיהה המשתוקקת וההיאחזות, ברגע שזה התחיל להשתרש כהרגל, נוכל להתחיל ליישם את השיטות הללו במצבי חיים אמיתיים. ניישם אותן כאשר נזדקק להן, כלומר כאשר תעלה בנו תחושת ההיאחזות החזקה הזו, התחושה החזקה הזו של כמיהה משתוקקת ללטף אותו או אותה. כשנבחן את המניעים שלנו, ניווכח למשל, שברצוננו לשים את ידינו על האדם לא רק בגלל שהוא או היא זקוקים למעט נחמה או שהם זקוקים לעיסוי או משהו כזה, אלא נזהה שיש לנו הרגשה שעלינו לגעת בהם מתוך ההיאחזות החזקה שלנו בהם. בשלב זה, למעשה ניישם את אותה השיטה להבחין בגופם כפי שתרגלנו במדיטציה. נבחין בכך שיש להם שלד וקיא בבטן ושזה האופן הממשי שבו הם קיימים, וננסה להרגיש שזו עובדה.

כתוצאה מכך, נַחווה יותר בהירות תודעתית שבאמצעותה נוכל לראות מה מתאים ומה לא מתאים במצב הזה. עם זאת, אחרי הכול אנחנו עדיין נעזרים/ות כאן רק בשיטה זמנית וארעית. אז גם אם עדיין נחוש צורך לגעת באדם, להחזיק את היד שלו או שלה או מה שלא יהיה, נבין שזה נעשה מצידנו כדי לגרום לנו למעשה להרגיש טוב יותר. זה לא שהאדם באמת זקוק לכך מהצד שלו. אולם, באמצעות יישום המדיטציה הזו באותה העת, לא נגזים במעשינו. זה גם יאפשר לנו לבדוק, האם זה יגרום לאדם השני להרגיש בנוח, האם זה בסדר מבחינתו שננהג כך? ואם נראה שזה לא בסדר, נוכל ביתר קלות להפעיל שליטה עצמית כדי להימנע מלגעת בו או בה.

לבסוף, זה יהפוך להיות טבעי וספונטני מבחינתנו להתנהג בצורה המאוזנת והמתחשבת הזו: אנחנו לא נגזים, לא ניצמד וכו'. כתוצאה מכך, האדם האחר יחוש בזאת, אם יש לו רגישות כלשהי כלפינו. זאת משום שאם יש לנו נטייה תמיד לקחת את היד שלו או שלה מתוך כך שלמעשה בנו עצמנו יש תחושת בדידות וחוסר בטחון ובמחשבה שאיכשהו להחזיק את היד שלהם יגרום לנו להרגיש טוב יותר ושזה יפתור את הבעיות שלנו, אז יש לגבינו תחושה של אותו רטט מפריע ושל אותה היצמדות. זה לא נוח לאדם השני. אם לאדם יש רמה כלשהי של רגישות, הוא יכול לחוש בכך. אבל אם לא נגזים בהנאה שבמגע פיזי, ונרגיש ש"בסדר, מדובר על להחזיק בידם של מישהו או של מישהי; זה נחמד לחוש מגע; אני יודע/ת מה יש בתוך היד שלהם, העצמות וכן הלאה", כבר לא תהיה בנו תחושה של "וואו! זה משהו כל כך פנטסטי!" במקום זאת, אם נבין ש"זה נחמד וזה אכן גורם לי להרגיש קצת יותר טוב, אבל זה לא יפתור את כול הבעיות שלי בעולם", אז תהיה בנו תחושת נינוחות בנוגע לכך. זה יהיה ספונטני וטבעי והאדם השני לא יראה בכך משהו מלאכותי; גם הוא או היא ירגישו הרבה יותר נוח עם זה. זוהי המטרה שלנו. הכוונה כאן איננה ש"אין לגעת באף אחד או אחת ושכולם הם רק שקית של צואה", זה לא מה שאליו אנחנו מכוונים/ות. השאיפה שלנו כאן היא לאיזון, כדי שבהמשך לכך נוכל באמת לפעול על מנת להיטיב עם אחרות ואחרים.

במהלך הקריאה על שיטות כגון אלו בחלק מהכתבים הבודהיסטיים הגדולים, כמו "המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה" מאת שנטידווה, עלינו להעריך ולהבין את ההקשר שבו שנטידווה, למשל, דן בנושא זה. הטקסט מובא בהקשר של השגת יציבות מנטלית וריכוז. אחת מהסחות הדעת הגדולות ביותר במדיטציה היא לחשוב כול הזמן על מישהו או מישהי שיש בנו כמיהה משתוקקת כלפיהם והיאחזות בהם. זוהי הסחת דעת מאוד מאוד גדולה. לכן, על מנת שנוכל להשיג יציבות תודעתית וריכוז, במיוחד בתרגול מדיטציה כלשהו, עלינו ליישם את השיטה הזו גם כאשר אנחנו לא עם האדם שכלפיו יש לנו תחושת משיכה שכזו. זה ההקשר שבו השיטות הללו מוסברות בטקסט.

אך לשיטות הללו יש כמובן יישום חשוב מלבד במצבים שבהם אנחנו מנסים/ות למדוט ולהשיג ריכוז. יש להן יישום חשוב במערכות היחסים הרגילות שלנו עם אחרות ואחרים. לכן כאשר נקרא בכתבים על השיטות האלו להתמודדות עם כמיהה משתוקקת והיאחזות, עלינו לחשוב על הֶקְשר רחב יותר להסתייעות בהן מאשר רק ליישם אותן ככוחות נוגדים להסחת דעת במדיטציות ריכוז.

הכתבים מכילים גם ניתוחים לוגיים מפורטים ומציגים שיטות שונות למיניהן להתמודדות עם רגשות מפריעים אחרים, כמו כעס, קנאה וכדומה, אבל אין לנו ממש זמן להיכנס אליהם כאן. אך אני חושב שהדוגמה הזו לאופן ההתמודדות שלנו עם כמיהה משתוקקת והיאחזות במישהו או מישהי על סמך איך שהם נראים, נותנת לנו מושג טוב לגבי המתודולוגיה הכרוכה בכך.

אם נתבונן במבט מעמיק יותר, נגלה שבבסיס היאחזותנו במישהו או במישהי וכמיהתנו המשתוקקת אליהם נמצא חוסר הביטחון שלנו. מתוך כמיהה לביטחון, התקווה שלנו היא למצוא אותו במערכת יחסים עם האדם הזה. חוסר ביטחון, כאחד הרגשות המפריעים העמוקים ביותר, ניזון מפָּחד, בדידות וכן הלאה. איך נוכל להיפטר מזה?

לשם כך, עלינו להבין נכוחה את האמת העמוקה ביותר, את המציאות העמוקה ביותר לגבי ה"אני" - כלומר, שאין בנמצא "אני" מוצק, עטוף בניילון, מבודד מכול דבר ומכולם/ן, שניתן לשמור על בטחונו. אין שום דבר שכזה שניתן לשמור על בטחונו. נעשָה מצידנו ניסיון ליצור מַשהו בטוח שהוא הגזמה של האופן שבו אנחנו קיימים וקיימות בפועל. המציאות היא שאנחנו כול הזמן משתנים/ות: מצבנו המנטלי כול הזמן משתנה, הגוף שלנו כול הזמן משתנה, הרגשות שלנו משתנים כול הזמן. באופן מוסכם (קונבנציונלי), כול זה מתויג כ"אני", אבל אין "אני" מוצק שנמצא שם, שקיים בנפרד מכול זה, ושיש לאבטח אותו. כול אלה משתנים כול הזמן.

אם כול מה שמתויג באופן מוסכם (קונבנציונלי) כ"אני" משתנה כול הזמן, אז כול מה שביכולתנו לנסות ולעשות הוא לקבל כיוון ברור, כיוון בטוח - שזו המשמעות של מקלט – שבעקבותיו נלך. הכיוון הבטוח הזה הינו באופן מציאותי לעבוד על פיתוח גישות חיוביות יותר, על שיפור עצמנו וכו'. אבל אין בנמצא דבר שיש לשמור על בטחונו; אין על מה להגן. שום דבר לא קיים באופן מנותק ומבודד מבלי שיהיה מושפע מכול שאר הדברים. אם נבין זאת לעומק ונשתכנע בכך, אז הבעיות של חוסר ביטחון ובדידות יתפוגגו וייעלמו לאט ובהדרגה. במובן מסוים, אין ממה לפחד. אבל חשוב, במהלך ניתוחה ופירוקה של תחושת ה"אני" המוצק והקבוע, שלא ליפול לקיצוניות הניהיליסטית של החשיבה שאנחנו לא קיימים וקיימות בכלל ולכן לא תהיה לקיחת אחריות שלנו על מעשינו. יתכן שלא נדע בוודאות מה תהיינה תוצאות הפעולות שלנו, אבל עדיין נפעל ונשתדל כמיטב יכולתנו.

עכשיו, האמור לעיל עוסק כמובן בעיקר בחוסר ביטחון רגשי, וקיימים היבטים נוספים של חוסר ביטחון - חוסר ביטחון כלכלי וכן הלאה. גם בתחומים הללו עלינו להכיר בַּאמת היחסית לגבי ה"אני" ותחומי האחריות שלי. עלינו בהחלט לנסות לטפל בעניין הכלכלי או בכול ההיבטים האחרים הנמצאים שם אשר יעניקו לנו תחושת ביטחון קונבנציונלית מסוימת. אך בעשותנו כך, כפי שהדברים נעשים בתחום הרגשי, עלינו גם כאן לא להגזים בנוגע למציאות המצב. המציאות של המצב הכלכלי שלנו הינה שהוא לא לגמרי בשליטתנו. המצב הכלכלי של העולם כולו ישפיע על הביטחון הפיננסי שלנו, לצד המערכת החברתית וכן הלאה. אם למשל הקומוניזם ייפול, וייווצר סוג חדש של ממשל ומערכת חברתית חדשה, אזי שדברים הולכים להשתנות. ולכן הדבר היחיד שיעניק לנו יציבות וביטחון הוא שיהיה לנו כיוון בטוח שנלך בעקבותיו תוך כדי שנצבור עוד ועוד כלים כדי לפתח מסוגלות להתמודד עם כול מה שיצוץ, עם כול מה שיקרה. רק אם היה מצב שבו החיים היו סטטיים לחלוטין ולא היו משתנים לעולם, הייתה לנו היכולת לחוש בטחון, משום שהיתה לנו הידיעה לגבי מה שעומד לקרות. אבל זה בלתי אפשרי.

כמו כן, צריכה להיות בנו שביעות רצון, לדעת מתי יש לנו די והותר. אני מכיר בני ובנות אדם שיש להם מיליון דולר ובכול זאת יש בהם תחושה של חוסר ביטחון, כי הם אומרים, "אין לי עשרה מיליון דולר. אם היו לי עשרה מיליון דולר, אז הייתה בי תחושת בטחון". נסו לא להיות כאלה. זהו מצב תודעתי מאוד לא מאושר.

יתכן שתביעו התנגדות ותאמרו "יש לנו מגבלות; אנחנו לא בודהות, אז אין לנו יכולת לראות או לדעת את כול ההשלכות של המעשים שלנו ואין לנו יכולת לראות את המציאות של עצמנו או של הזולת. אם כך, האם נגזר עלינו לסבול ולהיות אומללים/ות? האם נוכל אי- פעם לשחרר את עצמנו מחוסר המודעות והבלבול שלנו?"

לא, בהחלט לא הכול אבוד מבחינתנו, כי אפשר להשתחרר מחוסר המודעות הזה. זה לא הולך להיות קל ומדובר בתהליך ארוך, אבל לתודעה יש את היכולת להבין דברים ויש לה את טווח המסוגלות לחבר הכול ביחד. ולכן מה שעלינו לעשות הוא לנסות להרחיב את ההבנה שלנו. ננסה לקבל יותר ויותר תובנות ולהבין עוד ועוד דברים, כך שלמרות שאין לנו את היכולת לדעת בצורה מדויקת מה תהיה השפעת ההתנהגות שלנו, מכיוון שאין לנו את הידע בנוגע לכול המשתנים המעורבים, אנו נדע יותר ויותר, ועוד יותר. על בסיס זה, נוכל לנחש באופן מושכל כיצד להתמודד בצורה הטובה ביותר עם כול מצב, בהתבסס על הסתברות וניסיון, ולאחר מכן להמשיך לעבוד על שיפור עצמנו.

כדי לשפר את היכולות שלנו בהתמודדות עם אחרות ואחרים, ננסה לקלוט כמה שיותר מידע, ככול יכולתנו, על האדם האחר, על הנסיבות וכו'. ננסה לראות את הדפוסים של מה שקורה בדרך כלל: מהו דפוס תגובתו של האדם הזה וכן הלאה, וגם ניקח בחשבון את האינדיבידואליות של המצב ושל האדם. בהתבסס על כך, יהיה לנו מעט מושג, לפחות לגבי מה כדאי לנסות ומה לעשות, בהקשר של אופן ההתייחסות שלנו לאדם הזה.

לכולנו יש את כול היכולות הללו, מכיוון שכך פועלת התודעה. באופן טבעי נקלט על ידנו כול המידע החושי סביבנו. אולי לא נשים לב לכול זה, אולי לא נגלה עניין, אבל כול המידע החושי הזה נמצא שם; הוא נכנס פנימה. ובהחלט יש לנו את המסוגלות לראות דפוסים. יש לנו יכולת לראות, למשל, ששלושת האנשים האלה הם כולם נשים, וכך יש לנו יכולת לראות את הדפוס של האופן שבו דברים משתלבים זה בזה. יש לנו יכולת לחבר מידע לכדי דפוסים ולהבין במה דברים אמורים בצורה הגיונית. ביכולתנו לזהות שהיד הימנית שלי אינה יד שמאל שלי ולפיכך יש לנו מודעות לאינדיבידואליות של הדברים. יש לנו גם את היכולת להתייחס לדברים שונים בצורה שונה. יש לנו את הידע של איך לדבר עם התינוק ואיך לדבר עם מבוגר, ולא נדבר עם השניים בדיוק באותו האופן. אלא אם כן יש בנו ממש חוסר רגישות, יש לנו את הגמישות הזו. אז, כול החומרים הבסיסיים נמצאים שם.

הדרכים השונות הללו שבהן פועלות התודעות שלנו, אגב, הן חלק מהאיכויות הידועות כ"טבע בודהה". לכולנו יש את מאפייניי טבע הבודהה הללו שיאפשרו לנו להפוך לבודהות מוארים ומוארות. זה רק עניין של זיהוי ואימון שלהם.

בקיצור, בצורה הזו נתמודד עם הרגשות המפריעים, על ידי כך שנתאמן כדי לסגל יכולת ליישם שיטות מיומנות. ישנן שיטות רבות להתמודדות עם כול אחד מהסוגים של הרגשות המפריעים וזה מאוד מועיל ללמוד, לתרגל ולסגל יכולת ליישם מגוון רחב שלהן. זאת משום שבמצבים מסוימים שיטה אחת אולי לא תהיה כול כך יעילה או שלא באמת תהיה לנו היכולת ליישם אותה בצורה כול כך טובה. אבל, אם יש לנו כמה שיטות חלופיות אחרות, הן עשויות להיות יעילות יותר במצב המסוים הזה. או שלפעמים, כמו במקרה של מחלה, עלינו ליישם שילוב של תרופות, ובאופן דומה ייתכן שנצטרך ליישם שילוב של שיטות כדי להתמודד עם רגש מפריע חזק במיוחד. לכן, ככול שנלמד יותר דברים ונתאמן בהם, כך תהיה לנו יותר יכולת להתמודד עם מצבים קשים ובעייתיים ולהימנע מהם.

לשם כך, קריאה ולימוד של הטקסט של שנטידווה, "המדריך לאורח חיי הבודהיסטווה", באמת מאד מועיל, מכיוון שכול מה שמופיע בו מכוון לבחינת הסוגיות של "מדוע אני מרשה לרגשות המפריעים האלה לשלוט בי? מדוע אני מאפשר/ת להם לשהות בנינוחות שכזו בתודעתי? הם האויב האמיתי ואין להם באמת כוח. ברגע שאשחרר את עצמי מהם ואוציא אותם מתוך תודעתי, לאן הם ילכו? הם לא יכולים פשוט לעמוד אי-שם בחוץ ולתקוף אותי שוב כמו אויב רגיל; אין בהם שום דבר מוצק." לחשוב באופן הזה ולהשתכנע שזה נכון, זה מאוד מועיל. זה מעניק לנו בסיס אֵיתן לעבודה עצמית כדי לשחרר את עצמנו מהרגשות המפריעים האלה. כאשר לא נהיה תחת שליטתם נוכל לקחת אחריות מיטיבה יותר למען איכות חיינו.