קווי מוּסַר מִינִיים בודהיסטיים: רעיונות מרכזיים

קווי מוסר בודהיסטים שונים לחלוטין מכל השלוש הללו. הם אינם מבוססים על ציות לחוקים. הם גם אינם מבוססים אך ורק על ההשתדלות שלנו להימנע מפגיעה בזולת, למרות שאנו כמובן עושים כמיטב יכולתנו על מנת לא לגרום נזק. אך הם יורדים לעומקם של דברים, הרבה מעֶבר לכך. על פי הבודהיזם, הבסיס להיותו של אדם מוסרי הוא הימנעותו מפעולות המוּנַעוֹת מתוך כמיהה משתוקקת, כעס או נאיביות (תפיסה שגויה), וצריך שתהיה לו מוּדַעוּת מַבְחִינָה. האחרונה פירושה היכולת להבחין בין אילו מוטיבציות ופעולות הן בונות ואילו הן הרסניות. מוטיבציות והתנהגויות בונות והרסניות, כאן, מובאות בהקשר של מוטיבציות הבונות פוטנציאלים קארמיים על הרצף המנטלי שלנו, שבזמן כלשהו בעתיד יגרמו לנו לחוות אושר או סבל כתוצאה מהם (קראו גם על: "מה הן דרכי המוסר"?).

אף אחד לא המציא את הכללים לגבי מה בונה או הרסני. זוהי פשוט דרכו הטבעית של היקום שפעולות מסוימות גורמות לנו סבל ואחרות לא. לדוגמה, אם נכניס את היד שלנו לאש, נִכוֶוה וזה יכאב. זוהי פעולה הרסנית, כלומר הרס עצמי, נכון? אף אחד לא המציא את הכלל הזה: זוהי פשוט הדרך הטבעית שבה הדברים מתנהלים. אז, אם מישהו או מישהי רוצים לדחוף את היד שלהם לתוך האש זה לא הופך אותם לאדם רע. זה אולי הופך אותם לאדם אווילי או לאדם שאינו מבין מהי סיבתיוּת (סיבה ותוצאה), אבל זה בהחלט לא הופך אותם לאדם "רע".

נקודת המוצא הבסיסית של קווי המוסר הבודהיסטים, אם כן, היא לנסות להבין אילו סוגי מוטיבציה והתנהגות הם הרסניים ואילו סוגים הם בונים. במילים אחרות, עלינו ללמוד להבחין בין מה שיגרום לנו לאומללות לבין מה שיביא לנו אושר. ולאחר מכן, זה כבר תלוי בנו; זוהי האחריות שלנו בנוגע לְמה שנחווה בעתיד. זה כמו, למשל, שאנחנו לומדים על הסכנות הכרוכות בעישון ואז זה תלוי בנו אם נעשן או לא. אם מישהו או מישהי פועלים בצורה הרסנית וגורמים לעצמם נזק, הם אובייקטים הראויים לחמלה. זה לא ראוי להביט עליהם בהתנשאות ובצדקנות- עצמית ולרחם עליהם. זוהי לא הגישה הבודהיסטית. זה עצוב שהם אינם מבינים את המציאות.

הבודהיזם נוקט בגישה זהה בנוגע לקווי מוסר מיניים. הוא אינו שיפוטי. סוגים מסוימים של התנהגות מינית ומוטיבציות הם הרסניים וגורמים לנו לאומללות, בעוד שאחרים הם בונים ומסבים לנו אושר. ושוב, זה תלוי בנו. אם נרצה שתהיינה לנו הרבה בעיות כתוצאה מההתנהגות המינית שלנו, אז קדימה, נלך על זה ונהנה. אבל, אם לא נרצה שתהיינה לנו בעיות, אז יש דברים מסוימים שיהיה עלינו להימנע מהם.

ניתן להבין את ההבדל די בקלות בעזרת דוּגמה. אם הרצון שלנו הוא לקיים יחסי מין לא מוגנים עם זונה, ובכן, זה נאיבי ואווילי מאוד מכיוון שאנחנו מסתכנים בהידבקות אפשרית באיידס. אבל זה לא הופך אותנו לאדם רע. זו הבחירה שלנו. כפי שניתן להבין, זוהי גישה שונה לגמרי כלפי סקס. זהו המפתח בכללותו להבנת הגישה הבודהיסטית.

על מנת לבחון בצורה מפורטת את קווי המוסר המיניים הבודהיסטים, עלינו להבין את ההבדל בין מה שבונה למה שהינו הרסני על פי ההשקפה הבודהיסטית. באופן כללי, הבודהיזם עורך הבחנה בין פעולות המוכתמות בבלבול לבין פעולות נטולות בלבול. מונחים אלה מתורגמים בדרך כלל כפעולות "עכורות" ו"לא עכורות" - עכורות בבלבול לגבי הטבע המהותי שלנו עצמנו, של אחרים ואחרות ושל המציאות באופן כללי. הבלבול המעכיר מוביל לכמיהה משתוקקת, לכעס או פשוט לנאיביות (תפיסה מוטעית נאיבית), אשר לאחר מכן מניעים את פעולותינו.

פעולות נטולות בלבול מצריכות תפיסת הכרה לא-מושגית של ריקות - ההבנה שהפנטזיות שמקרינות התודעות שלנו על המציאות אינן מתייחסות לשום דבר אמיתי. קשה מאד להשיג הבנה מסוג זה, אפילו באופן מושגי. לכן, מבחינת רובנו, כל פעולותינו מוכתמות בבלבול. הן נובעות ועולות מתוך בלבול ומְלוּוֹת בבלבול. אלה הם סוגי הפעולות הכרוכות במה שאנו מכנים "קארמה". הן גורמות לנו להמשיך לחוות לידה חוזרת מחזורית ללא שליטה - סמסרה - מלאה בבעיות.

פעולות הכרוכות בבלבול עשויות להיות הרסניות, בונות, או כאלה שאינן מוגדרות באופן מובהק על ידי בודהה כאחת מן השתיים.  

• פעולות הרסניות - אלו תמיד מוכתמות בבלבול ומבשילות לכדי אומללות.
• פעולות בונות המוכתמות בבלבול - אלו מבשילות לכדי סוגי האושר הרגילים שלנו שאינם נמשכים לאורך זמן ואף פעם אינם משביעי-רצון. 
• פעולות שאינן מוגדרות באופן מובהק - כשלעצמן, פעולות אלו הן ניטרליות מבחינה מוסרית. עם זאת, בהתאם למוטיבציה הנלווית אליהן, הן עשויות להפוך לבונות או להרסניות. אף על פי כן, גם ללא כל מוטיבציה בונה או הרסנית ספציפית נלווית, פעולות לא מוגדרות עשויות להיות גם  מוכתמות בבלבול. במקרים כאלה, הן רק מנציחות את קיומנו הסמסרי, אך אינן מבשילות לכדי אושר וגם לא לכדי אומללות.

כבר ציינו כדוּגמה לפעולה הרסנית, קיום יחסי מין לא מוגנים עם זונה. התנהגות כזו מוכתמת בבירור בבלבול לגבי המציאות, בנאיביות, ובדרך כלל בכמיהה משתוקקת.

ובאשר לדוּגמה לפעולה בונה המוכתמת בבלבול, קחו למשל מקרה בו אִמו של בחור בן 24 מנסה תמיד לעשות דברים נעימים עבורו, כמו הכנת ארוחות טובות. טיפוח בנה הוא מעשה של אהבה ופעולה בונה. הפעולה הזו תבשיל לכדי כך שהיא תחווה אושר ורווחה. עם זאת, היא מבשלת עבורו גם משום שזה גורם לה להרגיש מועילה ונחוצה. כאן נכנס הבלבול. הבחור בן ה-24 אולי לא ירצה שיתייחסו אליו כאל ילד שכאשר הוא לא חוזר הביתה לארוחות, הוא סופג נזיפה כמו "למה לא חזרת הביתה? הכנתי לך ארוחה כזאת נהדרת. אתה כל כך חסר התחשבות". פעולתה בהכנת הארוחה, היתה מוכתמת בבלבול של היאחזות ב"אני, אני, אני. אני רוצה להרגיש מועילה, אני רוצה להרגיש נחוצה". ברובד התחתון של פעולתה הבונה ושל המוטיבציה האדיבה שלה נמצאת דאגה אנוכית. כל אושר שהיא עשויה להרגיש כתוצאה ממעשיה האדיבים יהיה רעוע ולא יציב. הוא לעולם לא יימשך ולעולם לא יהיה מספק. בנוסף, המוטיבציה האנוכית שלה תסב לה בהכרח תסכול, אומללות וסבל.

פעולה ניטרלית שאינה מוגדרת, כמו צחצוח השיניים שלנו, עשויה להיות מוכתמת בבלבול של גישה מפריעה. יתכן שנחשוב שעל ידי צחצוח השיניים נוכל באמת להפוך את נשימתנו לנקייה ממש ואת עצמנו לטוֹבֵי מַרְאֶה. אבל, לעולם לא נוכל להפוך את נשימתנו לנקייה באופן אולטימטיבי, שכֵּן מהר מאוד השיניים שלנו יתלכלכו שוב והנשימה שלנו תדיף ריח. יש כאן בלבול לגבי המציאות, רמה מסוימת של נאיביות ודאגה אנוכית חזקה לגבי איך שאנחנו נראים. לכן, בגלל הגישה המפריעה המלווה את צחצוח השיניים שלנו, הפעולה שלנו מביאה לאומללות של חוסר שביעות רצון תמידי.

צחצוח השיניים שלנו כשלעצמו, עם זאת, הוא פעולה ניטרלית: אנו בסך הכל עושים את מה שצריך לעשות. אף על פי כן, הפעולה הזו מנציחה את מצבנו הסמסרי, גם אם אין מאחוריה תמימות כלשהי. הסיבה לכך הינה שהיא מוכתמת בהיאחזות בתחושה ש"אני חייב/ת לצחצח שיניים", כאילו שישנו שם לכאורה "אני" שהשיניים בבעלותו, כ"שלי", ויש לו את האחריות לצחצח אותן כל יום. אל תבינו לא נכון את הנקודה הזו. אין זה אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר היא להפסיק לצחצח שיניים. זה פשוט שכאשר הפעולות הנייטרליות החוזרות ונשנות של טיפול בגופנו הסמסרי, מעורבבות עם היאחזות ב"אני" מוצק, הן מנציחות את קיומנו הסמסרי החוזר ונשנה, על כל בעיותיו.

עלינו להבין בצורה ברורה יותר למה מתכוון הבודהיזם באמירה שפעולות המוכתמות בבלבול "מבשילות" לכדי אומללות או לכדי אושר סמסרי רגיל, או פשוט מנציחות את קיומנו הסמסרי. העיקרון הזה נוגע להתנהגותנו הרגילה בכללותה, כמו גם התנהגותנו המינית.

הבודהיזם מדבר על חוק הוודאות של הקארמה. זה ודאי, ללא ספק, שפעולות הרסניות יבשילו לכדי אומללות, אלא אם כן נטהר את עצמנו מהפוטנציאלים הקארמיים השליליים שהן חוללו. או, להיפך, אם אנו חווים אומללות כעת, חוויה זו הבשילה בהמשך לפוטנציאלים הקארמיים שהתחוללו מתוך ההתנהגות ההרסנית שלנו עצמנו בעבר. אותו החוק תקף לגבי האושר הרגיל שלנו המבשיל בהמשך לפוטנציאלים קארמיים חיוביים שהתחוללו מתוך פעולותינו הבונות המוכתמות בבלבול.

המילה שאותה חשוב להבין בחוק הוודאות היא המילה "להבשיל". "להבשיל" לכדי סבל אין פירושו רק "לגרום כתוצאה מכך" לתחושת אושר או אומללות. זאת משום שלפעולות שלנו יש תוצאות רבות, ורובן אינן ודאיות. לדוּגמה, אין לדעת בוודאות בעת ביצוע פעולה, אם אנחנו הולכים לחוות אושר או אומללות. חִשבו על דריכה על ג'וק. אנו עשויים לדרוך עליו וליהנות מאוד מהריגת מה שאנו מחשיבים כדבר מגעיל. או, בעת שנדרוך עליו, אנו עשויים לחוש חלחלה וגועל. בזמן שאנו עוזרים למישהו לבצע משימה קשה, אנו עשויים להרגיש שמחים או שאנו עשויים לחוש מִִרמוּר מפאת העבודה הקשה.

כמו כן, אין וודאות בנוגע לְמה שנרגיש באופן מידי בעקבות הפעולה שלנו. לאחר קיום יחסי מין לא מוגנים עם זונה, אנו עשויים להרגיש שמחים על כך שקיימנו יחסי מין או לחילופין לפחד שנדבקנו באיידס. לאחר מתן תשורה כספית למישהו, יתכן שנשמח בשמחתו ונחוש אושר או שנתחרט ולא נשמח בכך. גם התוצאות לטווח קצר של פעולותינו אינן ודאיות. אם נשדוד בנק, אנו עלולים להיתפס על ידי המשטרה, או שלעולם לא נתפס. אם נגלה מסירות בעבודתנו, יתכן שנזכה לקידום ונחוש אושר, או שעשוי להיות שלמרות עבודתנו הטובה, נפוטר ונהיה אומללים. כל סוגי התוצאות הללו אינם ודאיים. חוק הוודאות של הקארמה אינו מדבר עליהם.

אין אפילו וודאות בנוגע לשאלה האם הפעולה שלנו תסב אושר או אומללות לאדם שכלפיו היא מופנית- בין אם במהלך פעולה שלנו, מיד לאחריה, בטווח הקצר או בטווח הארוך. עשוי להיות שנשקר למישהו לגבי היכולות שלו, ונֹאמר לו שהוא מוכשר יותר מכפי שהוא באמת. זה עשוי לשמח אותו, הן בזמן שיחה איתו והן מיד לאחר מכן. בטווח הקצר, ואפילו בטווח הארוך, זה עשוי לתת לו את הביטחון העצמי כדי להצליח. אבל, זה עלול במקום זאת לגרום לו להרגיש רע, כי הוא יודע שאנחנו רק מנסים להחמיא לו ושמה שאנחנו אומרים אינו נכון. גם אם הוא יאמין לנו, הוא עלול להתאמץ יתר על המידה כתוצאה מכך, ולהיכשל בצורה אומללה בעבודתו העתידית. מצד שני, אם נֹאמר לו את האמת, הוא עלול להרגיש מדוכא, ובהיעדר בטחון עצמי, הוא עלול להיכשל בכל מה שהוא ינסה להשיג. או שעשוי להיות שהוא ירגיש שמח שגילינו כנות כלפיו, יַפְנה את עצמו לעֶבר משימות פחות מאתגרות בחיים, יצליח בהן מאד ויהיה מאושר. 

אם כן, לחלוטין אין וודאות לגבי מה שיתחולל בהקשר של סוגי התוצאות הללו, בהמשך לפעולות שלנו. זו הסיבה שבעטיה נאֶמַר שקווי מוסר בודהיסטים אינם מבוססים רק על אי גרימת נזק לאחרים ואחרות. זה משום שאף פעם לא ניתן להבטיח בוודאות מה תהיינה ההשפעות של פעולותינו עליהם. כמובן, אנו מנסים לא לגרום נזק לאחרים. אבל, אלא אם כן אנו בודהות, לעולם נוכל לדעת מה תהיינה ההשפעות הללו.

לפיכך, כשאנחנו מדברים על פעולות הרסניות ה"מבשילות" לכדי אומללות, אנחנו מדברים על תהליך מורכב שבו דרכי הפעולה, הדיבור והחשיבה שלנו מחוללים פוטנציאלים מסוימים על הרצף המנטלי שלנו, שישפיעו על איך שנרגיש בעתיד. לדוּגמה, אם ננהל רומנים מחוץ לנישואין, נחולל סיבות קארמיות לכך שנחווה אומללות וחוסר שביעות רצון עם בני או בנות זוגנו המיניים העתידיים ובדרך הזו נחזק את הנטייה לעבור תמיד מפרטנר אחד למשנהו.

לחוש אי-שביעות רצון וחוסר מנוחה בנוגע לחיי המין שלנו משמעו לחוות אומללות, נכון? ואז, אם אף פעם לא נחוש סיפוק עם בני או בנות זוגנו לנישואין ונחווה אומללות במערכות היחסים האלו, הרי שלא נחוש סיפוק גם עם המאהבים או המאהבות שלנו. גם מערכות היחסים האלה לא יחזיקו מעמד, ונמשיך לחפש אחר מערכות יחסים נוספות. יתר על כן, גם בני או בנות הזוג שלנו לא יגלו נאמנות. מדוע עליהם להישאר נאמנים לנו, אם אנחנו לא נאמנים להם? אז ישנן השלכות רבות לטווח ארוך והרבה בעיות שמתעוררות. זה מה שהינו וודאי מתוך כך שנפעל בצורה הרסנית.

בואו נבחן מעט מקרוב יותר מהו דבר הרסני - מה יביא להיווצרותם של פוטנציאלים שליליים שיובילו לַאומללות ארוכת הטווח שלנו בעתיד. המרכיב העיקרי שקובע האם פעולה היא הרסנית או לא הוא מצב התודעה המניע אותה. פעולות הרסניות יכולות להיות מוּנַעוֹת מתוך כמיהה משתוקקת - למשל, אובססיה למין, הגורמת למישהו לעבור מהרפתקה מינית אחת לאחרת. הן יכולות להיות מוּנַעוֹת גם מתוך כעס או עוינות, כמו במקרה של מישהו שאונס נשים רבות כי הוא כועס על נשים ורוצה לפגוע בהן. או שהתנהגות הרסנית יכולה להיות מוּנעת על ידי נאיביות (תפיסה מוטעית) - או נאיביות לגבי סיבה ותוצאה (סיבתיוּת), או לגבי המציאות, כמו הדוּגמה שהובאה כאן קודם לכן, של קיום יחסי מין לא מוגנים עם זונה. נאיביות המעורבת לעתים קרובות עם תשוקה אובססיבית או עוינות.

גם גישות בסיסיות אחרות מְלַוות תמיד פעולות הרסניות. אלו הן היעדר תחושת כבוד עצמי מוסרי - דהיינו, חוסר אכפתיות לגבי האופן שבו התנהגותנו משקפת אותנו - וחוסר התחשבות בנוגע לאופן בו התנהגותנו משקפת אחרים ואחרות, כמו משפחותינו, מורים רוחניים, בני עמנו וכן הלאה. נוכל להבין זאת אם נחשוב על הדוּגמה של הנשיא קלינטון והרומן שלו מחוץ לנישואין, אשר גרם לשערוריות כה רבות.

רגשות מפריעים אחרים, כמו קנאה, המלווים את המוטיבציות ההרסניות הללו, הם גם הרסניים, כמו גם הפעולות עצמן המוּנעות מתוך אותם רגשות. לפיכך, באופן כללי, ניתן גם לומר שסמסרה - לידה חוזרת ונשנית ללא שליטה- היא הרסנית.

התיאור הבודהיסטי של קווי המוסר גם עורך הבחנה בין המוטיבציה הסיבתית לבין המוטיבציה המתחוללת בה-בעת בזמן ביצוע הפעולה. המוטיבציה הסיבתית היא זו המושכת אותנו לפעולה מלכתחילה. המוטיבציה בה-בעת מתחוללת בדיוק בזמן הפעולה. במקרה של פעולות שהן ניטרליות מטבען מבחינה מוסרית - כאלה שבודהה לא הגדיר אותן כבונות או כהרסניות – זוהי המוטיבציה בה-בעת הקובעת אם הפעולה הינה בונה או הרסנית, ולא המוטיבציה הסיבתית הראשונית. במקרה של פעולות שבודהה כן הגדיר כבונות או כהרסניות, המוטיבציה בה-בעת היא זו שיש לה את ההשפעה החזקה יותר על מידת משקלה, הכבד או הקל יותר, של התוצאה הקארמית.

חשבו לדוּגמה על קיום יחסי מין עם בן/בת הזוג, שזוהי כשלעצמה פעולה ניטרלית מבחינה מוסרית. עשוי להיות שנוּנע ממוטיבציה סיבתית לקיים יחסי מין  למען מטרה בונה. אולי נרצה לשמח את בן/בת הזוג שלנו או שאולי נרצה להביא ילד לעולם. אבל, אם בתחילת קיום האקט המיני בפועל, אובססיה לעונג ולתשוקה משתלטת כמוטיבציה שלנו בה-בעת, הפעולה הופכת להיות הרסנית למרות המוטיבציה הסיבתית החיובית הראשונית. תִּינּוּי אֳהָבִים עם אובססיה לסקס, מחוֹלל פוטנציאל שלילי שבטווח הארוך יגרום לנו לאומללות.

המוטיבציה הסיבתית עצמה עשויה אף היא להיות הרסנית. אובססיה לסקס עשויה למשוך אותנו לקיים יחסי מין ועשויה להיות במקביל גם המוטיבציה בה-בעת. עם זאת, המוטיבציה הסיבתית עשויה להיות גם ניטרלית. ייתכן שנרצה לקיים יחסי מין כדי להירדם ביתר קלות. אבל אז, בעת שנתחיל לתנות אהבים בפועל, נוצף בתשוקה ובאובססיה שלנו כלפי התשוקה הזו. שוב, האקט המיני הופך להיות הרסני.

מכיוון שעבור רוב בני ובנות האדם, הרגש המפריע שיהפוך פעולה מינית להרסנית הוא כמיהה משתוקקת אובססיבית, בואו נבחן מקרוב מהי המשמעות של מצב התודעה הזה.

כמיהה משתוקקת היא רגש מפריע המכוּוָן כלפי מַשהו שאין לנו בעלות עליו, והיא הרצון העַז להחזיק בו, המבוסס על הערכת יתר של התכונות הטובות של האובייקט.

זה יכול לקרות או כאשר אין לנו קוּרְטוֹב כלשהו מאותו האובייקט, או כאשר כבר יש לנו ממנו במידה מסוימת ואנו חמדנים לעוד. היאחזות היא דבר דומה. היא רגש מפריע המכוּוָן כלפי מַשהו שכבר יש לנו, ובהתבסס על הערכת יתר של התכונות הטובות של האובייקט, אין בנו רצון להרפות ממנו ולשחרר.

בנוסף להאדרת התכונות הטובות של מַשהו באמצעות גישות שכאלה, כמו "אתה האדם הכי יפה ומושלם בעולם", כמיהה משתוקקת מקרינה מהתודעה על האובייקט תכונות שאין לו. עפ"י המינוח הבודהיסטי, כמיהה משתוקקת מלוּוָה ב"שיקול דעת שגוי".

דוּגמה לשיקול דעת שגוי בנוגע לבן/בת זוג מיני היא התייחסות למַשהו מלוכלך כאל מַשהו נקי. ברמה מרוככת מאוד, הדבר בא לידי ביטוי בגישה ש"אם זו הכּוֹס של אהובי, אז היא נקייה. אשמח ללגום ממנה. אם זו הכּוֹס של העובד, היא מלוכלכת; זה יהיה מגעיל אפילו לגעת בה בשפתיי". אם נחשוב על כך, אין כאן הבדל בין שתי הכוסות. שתיהן הן כּוֹס של מִישהו אחר שאת חֵלק מתוכנה שתה האדם השני. 

או, ועימכם הסליחה, הנה דוּגמה דרסטית יותר. עשוי להיות שנחשוב שזה נפלא אם המאהב או המאהבת שלנו מכניסים לנו את הלשון לפה כשהם מנשקים אותנו, אבל אם אותו אדם היה יורק לנו לתוך הפה, וזה פחות או יותר אותו הדבר, זה היה מעורר בנו גועל. דחיפת הלשון שלו לתוך הפה שלנו במהלך נשיקה היא דוּגמה הן להגזמת תכונותיו של מישהו והפיכת הפעולה לדבר הסקסי והנפלא ביותר, והן לשיקול דעת שגוי המתייחס לפעולה הזו כאל דבר נקי, או לכל הפחות כאל דבר שאינו מלוכלך. 

סוג נוסף של שיקול דעת שגוי הוא התייחסות לסבל כאל אושר. לדוּגמה, אם האהוב או האהובה שלנו מעסים את ידנו, אנו חושבים שזה נפלא. אבל, אם הוא או היא ימשיכו לעסות את אותה הנקודה בדיוק במשך חמש דקות, זה יהפוך להיות כואב מאוד. אף על פי כן, אנו עדיין עשויים להתייחס לזה כאל אושר ולא לבקש מהאהוב/ה שלנו להפסיק. או, דוּגמה נוספת של חוויה, שאני בטוח שכולנו חווינו, היא מצב בו אנו נשכבים לצד מישהו או מישהי בתנוחת חיבוק והיד שלנו, המונחת מתחת לגופם, נרדמת. זה נהיה מאוד לא נוח, אבל אנחנו ממשיכים לשכב שם בכל זאת. או שאנחנו מחבקים מישהו או מישהי בזמן שאנחנו מנסים להירדם לידם, וזה ממש לא נוח לנו ואנחנו לא מצליחים להירדם, אבל אנחנו לא רוצים להפסיק לחבק אותם. זוהי "התייחסות לסבל כאל אושר" - דוגמה לשיקול דעת שגוי המלווה באובססיה למגע פיזי ולחיבוק מיני.

חשוב לערוך כאן הבחנה בין כמיהה משתוקקת אובססיבית לבין תשוקה ביולוגית. אלו שני דברים שונים למדי. זה כמו עם אוכל. כאשר יש לנו רעב ביולוגי, סיפוק התשוקה שלנו לאוכל אינה הרסנית. ביכולתנו לעשות זאת מבלי להגזים בתכונותיו הטובות של האוכל או להתייחס אליו תוך שיקול דעת שגוי. אבל, אם יש לנו כמיהה אובססיבית לדבר מאכל מסוים, כמו שוקולד, ואנחנו מאדירים אותו כדבר הכי טעים בעולם ואז מאביסים את עצמנו בשוקולד, זה הרסני. זה יוביל לבעיות רבות: זה עלול להוביל לכך שתהיה לנו בעיה של עודף משקל ואף עלול להיות שנגרום לעצמינו לחולי עקב אכילת יתר.

זה אותו הדבר עם סקס. תשוקה ביולוגית נורמלית לסקס המבוססת על הורמונים, שונה מתשוקה אובססיבית לסקס. הבודהיזם לא אומר שסיפוק הדחף הביולוגי, מבלי להגזים בתכונותיו הטובות, הוא הרסני. אבל, כמו אכילה, זה חלק מסמסרה: זה מה שכרוך בכך שיש גוף סמסרי ולפיכך, באופן בלתי נימנע, יגרום לבעיות ברמה מסוימת. גם תוך הקפדה על חיי פְּרִישׁוּת, הדחף לסקס ממשיך. ואם אנחנו לא מנהלים חיי פְּרִישׁוּת, אז אף פעם לא יהיה לנו מספיק סקס. לקיים יחסי מין רק פעם אחת, לעולם לא יספיק, כמו מצב בו היינו אוכלים רק פעם אחת. אנחנו רוצים שיהיה לנו את זה שוב ושוב. אז, זהו מצב סמסרי - מצב חוזר ונשנה ללא שליטה שלעולם אינו מספק. זוהי באופן ברור צורה של סבל.

למעשה, אם נבחן את הנדרים הטנטריים בנוגע להתנהגות מינית, העיקרי שבהם הוא לא להתייחס לסקס כאל דרך לשחרור או להארה. זוהי בפשטות פעולה סמסרית! קיום יחסי מין בליווי הרעיון המודרני שאם רק נוכל להשיג את האורגזמה המושלמת, זה יפתור את כל בעיותינו, הוא דוגמה טובה לאופן שבו היינו מפרים את נדרינו הטנטריים. התנהגות כזו היא בלבול מוחלט לגבי המציאות ולגבי סיבה ותוצאה התנהגותיות. גם אם אין לנו נדרים טנטריים, הימנעות מההאדרה הזו של סקס תצטרך להיות המוקד העיקרי עבור רובנו כמתרגלים ומתרגלות בודהיסטים. אנחנו לא יוצאים ואונסים את כל בני ובנות האדם בעיר שכבשנו במלחמה.

כאשר אנו בוחנים לפרטים את הפירוט הבודהיסטי של הסוגים השונים של התנהגות מינית בלתי הולמת, אנו מגלים שקיום יחסי מין יותר מחמש פעמים ברציפות נחשב הרסני, משום שזה אובססיבי. משמעות הדבר היא שקיום יחסי מין ארבע פעמים ברציפות אינו אובססיבי. כעת, לא מצוין בבירור האם האמירה זו מתייחסת לארבע או חמש פעמים ברציפות במהלך מפגש מיני אחד, או לארבעה או חמישה ימים ברציפות. אם מדובר באפשרות הראשונה, כפי שאנשים מסוימים מפרשים זאת, הדבר מרמז על רעיון מוזר מאוד לגבי השאלה מהו אובססיבי. באופן דומה, אוננות או קיום יחסי מין אוראליים פעם אחת הם הרסניים, גם משום שזה יהיה אובססיבי. ברור שאובססיה לסקס היא נושא מורכב וייתכן שקריטריונים תרבותיים להגדרתה עשויים להיות מעורבים.

כדי להבין את הסוגייה הזו, עשוי להיות מועיל לבחון את ההתפתחות ההיסטורית בספרות הבודהיסטית לגבי מהו מעשה מיני הרסני או בלתי הולם. למידת הדברים עשויה לתת לנו רמז כיצד לפרש את קווי המוסר המיניים הבודהיסטים בחברה המודרנית שלנו. בודהיסטים מערביים רבים היו רוצים לערוך שינוי במספר היבטים של קווי המוסר הבודהיסטים כך שיתאימו להלך הרוח של ימינו. אך עלינו לגלות זהירות רבה בניסיון לעשות זאת. אם בכלל נעשה זאת, עלינו לעשות זאת בהתבסס על ידע של מלוא היקפן של תורות הלימוד הבודהיסטיות הנוגעות לקווי המוסר ועל האופן שבו הן התפתחו היסטורית ויושמו בחברות האסייתיות השונות אליהן התפשט הבודהיזם.

בספרות הפאלית והסנסקריט הבודהיסטית המוקדמת בסרי-לנקה ובהודו, הדבר היחיד שצוין כלא ראוי בנוגע להתנהגות מינית הוא קיום יחסי מין עם פרטנר או פרטנרית בלתי הולמים. הדגש העיקרי הוא על נשים בלתי הולמות. אלה כוללות נשים נשואות או מאורסות, או כאלה שחלות עליהן מגבלות באמצעות אדם אחר, כגון בת לא נשואה הנמצאת ברשות הוריה המגבילים אותה, או נזירוֹת המנועות מתוקף נדריהן. אם גבר היה מקיים יחסי מין עם אישה כלשהי מבֵּין הסוגים הללו, הרי שהמוטיבציה הייתה בדרך כלל תשוקה אובססיבית. אף על פי שהאישה היא אדם אשר בלתי הולם לקיים איתו יחסי מין, אפילו לפי הסטנדרטים החברתיים של התקופה והתרבות, עדיין, מכיוון שתשוקתו של הגבר כה אובססיבית, הוא מתעקש לקיים איתה יחסי מין. הכְּתבים אינם מציינים האם לגבר כבר יש בת זוג או מה עשויים להיות הרצונות של האישה הבלתי הולמת.

בסוף המאה הראשונה של העידן המודרני, התקיימה מועצה בודהיסטית רביעית בקשמיר. באותה תקופה שלטה שושלת אסייתית מרכזית באזור המשתרע מצפון- מערב הודו ועד מזרח איראן. נציגים מהאזורים הבודהיסטיים שהם כיום אפגניסטן, הגיעו למועצה ודיווחו על מנהגים תרבותיים פרסיים מסוימים במולדתם, שלדעתם סותרים את רוח קווי המוסר הבודהיסטים. הם חשו שיש לכלול אזכור מפורש שלהם בכתבים הבודהיסטיים הנוגעים לקווי המוסר, שנאספו באותה תקופה. החל מנקודה זו, מנהגים שונים שנמצאו מקובלים חברתית בתרבויות לא-הודיות מסוימות נוספו אט, אט לרשימת סוגי ההתנהגות ההרסניים; למשל, המתת חסד וגילוי עריות. למרות שרבות מהפעולות הללו בוודאי התרחשו כבר בהודו, הן מעולם לא נדונו בגלוי. עם זאת, שמיעה על אודותיהן בתרבויות זרות סיפקה את הנסיבות להזכירן במפורש בכתבים הבודהיסטיים, מבלי לאבד את חזוּת "התדמית החברתית." 

כתוצאה מכך, במונחים של התנהגות מינית לא נבונה, הורחבה הרשימה הארוכה ממילא של פרטנרים בלתי הולמים, כך שתכלול גם את האֵם של מישהו וגם את בתו. בהדרגה, צורות אחרות של התנהגות מינית נוספו כבלתי הולמות. לדוגמה, פתחים מסוימים בגוף פורטו כלא הולמים לקיום יחסי מין, כמו הפה ופי הטבעת, גם כאשר זוהי אשתו של האדם עצמו. הרציונל מאחורי זה היה ללא ספק שקיום יחסי מין דרך פתח בלתי הולם יונע על ידי תשוקה אובססיבית. אדם שלא היה מסופק מיחסי מין וגינאליים עם אשתו, היה הופך לחוקר סקס ולהרפתקן, ומרגיש שעליו לנסות כל תנוחה וכל פתח כדי לחוות יותר הנאה.

כמו כן נוספו עיתויים בלתי הולמים לקיום יחסי מין, למשל כאשר אישה נמצאת בהריון או כאשר היא מניקה. אימהות נהגו תמיד לישון לצד תינוקותיהן, ולכן זה לא היה ראוי לקחת ולהפריד אותן מהתינוקות שלהן כדי לקיים יחסי מין. בנוסף, היו גם מקומות בלתי הולמים לקיום יחסי מין, כמו במקדש, ועיתויים בלתי הולמים, כמו למשל במהלך היום, בעת שיש אור ומישהו עשוי להיכנס לחדר שלך, למבוכת כולם. אפילו כיום בקרב טיבטים, כמעט אף אחד לא נועל את דלתו כשהוא בחדרו, והטיבטים אף פעם לא נוקשים בדלת לפני שהם נכנסים. הומוסקסואליות ואוננות הצטרפו במהרה אף הם לרשימת ההתנהגויות המיניות הבלתי הולמות.

כאשר תורגמו הכתבים הבודהיסטיים לסינית, הפִּילַגְשִׁים של אחרים נוספו לרשימת בני או בנות הזוג הבלתי הולמים. זוהי דוגמה מובהקת לאופן שבו המתרגמים והמאסטרים שינו ותיקנו את הכתבים הנוגעים לקווי המוסר כך שיתאימו לחברה החדשה שאליה התפשט הבודהיזם. החברה הסינית המסורתית אפשרה שיהיו לגברים מספר נשים ופילגשים. זה לא היה בלתי הולם. רק קיום יחסי מין עם פילגשו של מישהו אחר היה בלתי הולם. גם בטיבט, פוליגמיה ופוליאנדריה היו נפוצים. קיום יחסי מין עם מספר רעיות או עם מספר בעלים מעולם לא נחשב לקיום יחסי מין עם פרטנרים או פרטנריות בלתי הולמים.

מה שקרה לאורך התהליך הזה הוא שתמיד נוספו עוד ועוד דברים לרשימת הבלתי הולמים. כיום, רבים מאיתנו היו רוצים שדברים יוסרו מהרשימה, אך למעשה מבחינה היסטורית דברים תמיד נוספו. השאלה הקשה שעולה כאן בכל אופן, היא האם התוספות הללו הושפעו מבחינה תרבותית, בעוד שבעבר, המעשים שהוזכרו לא נחשבו כבלתי הולמים, או שמא הם תמיד נחשבו כלא הולמים, אבל פשוט לא הוזכרו במפורש. או שייתכן שתוספות נוספו לרשימות כדי לתת מענה אד הוק באופן נקודתי, רק כאשר התעוררו קשיים בתוך הקהילה הבודהיסטית בנושאים מסוימים. זה, אחרי הכול, היה האופן שבו בודהה הרחיב בהדרגה את נדרי הנזירים.

אם נישאַל אֵילו שינויים נוספים עשויים להיות נחוצים ברשימת ההתנהגויות המיניות הבלתי הולמות, כדי שתתאים בעת הזו למערב המודרני, נוכל ללמוד עוד שיעור מתוך היסטוריית הכתבים הבודהיסטית. על פי כתבי הוִינַאיָיה הנוגעים למשמעת נזירית, נזירים אינם מורשים לשמש כמתווכים כדי לסייע בארגון נישואין עם סוגים מסוימים של נשים. רשימות הנשים הללו תואמות לרשימות של פרטנרים ופרטנריות מיניים בלתי הולמים עבור אנשים פשוטים מן השורה. מבין כתבי הוִינַאיָיה של חמש מתוך 18 אסכולות ההינייאנה שבדקתי, שתיים מהרשימות הן אך ורק מנקודת מבטו של גבר ומצביעות רק על נשים בלתי הולמות. אלו הם נדרי הוִינַאיָיה של שתיים מתוך שלוש מסורות ההינייאנה הקיימות כיום - תהרוודה (הרוֹוָחת בסרי לנקה ובדרום מזרח אסיה) וסָרְוָוסְטִיוָודָה (ענף המוּלַסָרְוָוסְטִיוָודָה הרוֹוֵח בקרב הטיבטים והמונגולים).

כעת, ההשמטה הזו אין פירושה שעל פי שתי המסורות הללו, ישנן רק נשים בלתי הולמות עבור גברים, ושאין דבר כזה גבר בלתי הולם עבור אישה. זה פשוט משום שהקודים של קווי המוסר נכתבו בשתי המסורות הללו רק מנקודת מבטו של גבר. לעומת זאת, שלוש מסורות הוִינַאיָיה האחרות שבחנתי, מציינות רשימות של גברים בלתי הולמים, התואמות לרשימותיהן בנוגע לנשים בלתי הולמות. זה מצביע על כך שקווי מוסר מיניים מוגדרים בהתייחס לאנשים המעורבים - גברים, נשים וכן הלאה - ויש צורך לפרט ולהגדיר אותם במונחים של כל אחד מסוגי האנשים. לפיכך, בהתבסס על הראיות הכתובות האלו, אני מאמין שיהיה זה סביר לחלוטין להוסיף לכל רשימה של פרטנרים מיניים בלתי הולמים, את אותם אלה שיהיו בלתי הולמים מנקודת המבט של נשים.

כמו כן, לפי אותו קו הגיון, הטקסטים בכל המסורות הללו נכתבו מנקודת מבטו של גבר הטרוסקסואלי. לכן, אם לגבר הטרוסקסואלי כבר יש בת זוג - או אפילו אם אין לו אף אחת כרגע - ואז, בעקבות תשוקה אובססיבית וחוסר סיפוק, הוא יוצא לחקור ומקיים יחסי מין לא רק עם כל מיני נשים הנמצאות תחת אפוטרופסות או בנות זוג של מישהו אחר, אלא גם עם גברים וכבשים ומי יודע מה עוד, אז ברור שזה הרסני. אבל, בנוסף, אני חושב שבאפשרותנו גם לתקן ולעדכן את כל המערכת כדי לדבר על מה תהיה התנהגות מינית הרסנית או בונה עבור הומוסקסואלים גברים או נשים; וגם ביסקסואלים. הסיבה לכך היא שקיום יחסי מין עם בן או בת זוג של מישהו אחר וכן הלאה יהיה הרסני גם עבור בני ובנות אדם מהסוגים האלו. נראה שזה לגמרי ברוח תורות הלימוד הבודהיסטיות על התהוות גומלין, לטעון שכל הנחיה מוסרית צריכה להיות מנוסחת ביחס לכל קבוצה וקבוצה אליה היא קשורה.

זה די מעניין, במהלך מסעותיו, הדלאי לאמה נפגש לעיתים עם קבוצות הומוסקסואליות, במיוחד בסן פרנסיסקו ובניו יורק. הקבוצות האלו היו נסערות מאוד מהתיאור הבודהיסטי הרגיל של הומוסקסואליות כהתנהגות מינית בלתי הולמת. הדלאי לאמה השיב כי אינו יכול לשכתב את הכתבים לבדו, אך הוא סבור שזהו נושא מהסוג שיש לדון בו במועצה של זקני קהילת הבודהיזם. רק מועצה כזו יכולה לתקן סוגיות הנוגעות לוִינַאיָיה ולקווי מוסר. הוד קדושתו ממליץ על אותו הליך בנוגע לשוויון של הנשים, במיוחד במסגרת טקסי ריטואל נזיריים. גם את זה יש לשקול מחדש ולתקן. אם כך, נראה שגם הדלאי לאמה סבור שיתכן שיש משהו בעייתי, המעלה סימני שאלה, בתיאור הבודהיסטי המסורתי של קווי מוסר מיניים.

הכללת הפה ופי הטבעת כפתחים בלתי הולמים לשם קיום יחסי מין נעשתה, ללא ספק, אף היא תוך מחשבה על גברים הטרוסקסואלים שכבר הייתה להם בת זוג. מנקודת מבט בודהיסטית, אנשים כאלה הונעו להפיק הנאה ממין אוראלי או אנאלי בעקבות שעמום וחוסר סיפוק מסקס וגינלי. יתכן שהם חשו שסקס וגינלי לא מהווה דרך מסַפקת להשגת או הענקת הנאה, או שאינו מהווה דרך מסַפקת להבעת אהבה וחיבה. בשני המקרים, ההתנהגות מוּנעת מתוך חוסר שביעות רצון, גישה המביאה באופן בלתי נמנע לאומללות ולבעיות.

עם זאת, זה הופך להיות עניין מורכב הרבה יותר אם ניבחן את צורות ההתנהגות המינית הללו בהקשר של זוגות הומוסקסואלים. השאלה היא האם הפתחים האלו אינם מתאימים מעצם טבעם, או שמא הם פשוט מוגדרים כבלתי הולמים עבור אנשים מסוימים במצבים מסוימים? אם נאמר שהבעיה עם הפה ופי הטבעת כפתחים מיניים היא שהם אינם נקיים, אזי שההתנגדות הזו תחול באותה מידה גם על הנרתיק. זה אינו עניין פשוט.

אבל מה לגבי סקס עבור אדם המשותק מהצוואר ומטה? צורת ההתנהגות המינית היחידה שבה הוא יכול להיעזר היא אוראלית. אז, שוב, אני חושב שעלינו לערוך את ההבחנה בין מה שהולם ומה שהינו בלתי הולם בהתייחס לקבוצות ספציפיות של אנשים. אני לא חושב שניתן לומר שזה אובססיבי עבור אדם המשותק מהצוואר ומטה לקיים יחסי מין אוראליים.

אני חושב שניתן לטעון טיעון דומה בנוגע לאוננות. יש לראות את העמדה הבודהיסטית המסורתית בנוגע לכך בהקשר החברתי המקורי שלה. בהודו העתיקה, בתקופה בה נוסחו הנקודות של קווי המוסר האלו, אנשים התחתנו בגיל ההתבגרות, או אפילו לפני כן. לכן, אם אנחנו נשואים ויש לנו אובססיה גדולה לסקס, וזה לא מספק אותנו רק לקיים יחסי מין עם בן/בת הזוג שלנו, ובנוסף יש בנו גם דחף לאונן, זה ייחשב כאובססיה לסקס.

בימינו, לעומת זאת, בני ובנות אדם במערב אינם מתחתנים עם תחילת גיל ההתבגרות, וחלקם נשארים רווקים עד שלב מאוחר בחייהם או אפילו לכל חייהם. עלינו לחשוב על נושא האוננות מנקודת מבטם של בני ובנות אדם שאין להם כלל בני זוג או שאינם נמצאים במערכת יחסים מינית מחייבת עם אף אחד או אחת. אם האלטרנטיבות הן חיי פריצות, הליכה לזונות או פְּרִישׁוּת מוחלטת, אזי שאוננות היא עניין שונה לגמרי עבור אנשים כאלה, לעומת המקרה של אדם נשוי. אותו הדבר נכון גם לגבי איש או אישה נשואים שבן או בת הזוג שלהם חולים מאוד ומאושפזים בבית חולים במשך חודשים. מה הוא או היא אמורים לעשות? ללכת לזונה? לא.

לכן, אני מאמין שזה עולה בקנה אחד עם תורות הלימוד הבודהיסטיות שיש לשקול כל דבר ביחס להקשר. זאת משום ש-להזכירכם- מה שהופך למשל, קיום יחסי מין, מפעולה סמסרית שהינה ניטרלית מבחינה מוסרית, לפעולה שהינה הרסנית, היא היותה מוּנעת מתוך רגש מפריע - חוסר שביעות רצון, אובססיה לסקס וכן הלאה. זה מה שהולך לגרום לאומללות ולבעיות. התנהגות מינית, שלא מעורבים בה רגשות אובססיביים מפריעים, לא תגרום לאותם סוגים של בעיות. היא רק תוביל לבעיה הכללית הכרוכה בכך שאף פעם לא יהיה לנו סיפוק מלא ממנה, ושללא ספק נרצה לבצע את האקט המיני שוב ושוב. ולעולם אין לדעת בבטחה איך נרגיש לאחר אקט מיני. 

אחת הנקודות המעניינות ביותר לגבי התיאור הבודהיסטי המסורתי של התנהגות מינית בלתי הולמת, אם נִרצה לבחון איך ניתן לתקן ולהתאים את הדברים למערב המודרני, נוגעת למה שאינו כלול, וכיצד הדבר עשוי להיות מושפע תרבותית. קחו לדוגמה את הדיון על קיום יחסי מין עם זונה. הן בכתבים ההודיים והן בכתבים הטיבטיים, קיום יחסי מין עם זונה הוא בסדר גמור, אפילו עבור גבר נשוי, כל עוד הגבר משלם עבור הזונה. זונה היא פרטנרית בלתי הולמת רק אם היא של מישהו אחר ואתה לא שילמת עבורה בעצמך. תמוה אף יותר הוא שאם ההורים לא מרשים לבתם לקיים יחסי מין עם מישהו, אז הבת היא אדם בלתי הולם לקיים איתו יחסי מין. אבל אם ההורים כן נותנים אישור - כפי שקורה לפעמים באסיה כאשר הורים עניים מוכרים את בנותיהם לזנות - לא נאמרת מילה.

כמו כן, כפי שצוין קודם לכן, התרגומים הסיניים הוסיפו, כחלק מההגדרה של בת זוג שאינה הולמת, את זו שהיא פילגשו של מישהו אחר. משמעות הדבר היא שזה בסדר גמור שגבר נשוי יקיים יחסי מין עם פילגשיו שלו. ובקרב הטיבטים, זה בסדר גמור שיש יותר מאישה אחת או יותר מבעל אחד. למעשה, נראה שזה בסדר גמור שגבר נשוי יקיים יחסי מין עם כל אישה שאינה נכנסת לקטגוריה של בת זוג בלתי הולמת, כגון אישה עצמאית לא נשואה שאינה מאורסת ואינה נזירה.

קשה לנו להבין את המנטליות שמאחורי הדברים הללו. או שכל זה היה מקובל לחלוטין בחברות הללו וכל הנשים הרגישו בסדר גמור עם כך שבעליהן מקיימים יחסי מין עם נשים אחרות, או שהנשים הנשואות לא הרגישו בסדר עם זה, אבל שמרו על שתיקה. אך זה בהחלט אינו המצב כיום בעולם המודרני. ולכן נראה ששוב, יש להרחיב את רשימת ההתנהגויות המיניות הבלתי הולמות, ולא לצמצם אותה, כדי שתכלול את כל אותן צורות שונות של מערכות יחסים מיניות הגורמות לבעיות, שהן הרסניות ומבוססות על אובססיה.

הבעיות, אם כן, בהתנהגות מינית בלתי הולמת, אינן כרוכות רק בשיקול דעת שגוי ובלבול, כמו למשל האופן שבו אנו מתייחסים לפתחים מסוימים בגוף, אלא כרוכות יותר באי-שביעות רצון ובהִתְאַווּת חושקת מוגזמת. יש לנו רצון לחקור ולחוות עוד ועוד. לכן הבעיה היא אובססיה: אי-שביעות רצון ואובססיה. עקב זאת, אני סבור שעלינו להרחיב את רשימת ההתנהגויות הבלתי הולמות כך שתכלול דברים כמו התענגות מפעילות מינית בסיכון גבוה, השתתפות בפעילות שבה אנו עלולים להעביר מחלה המועברת במגע מיני או להידבק בה, וכן הלאה.

בנוסף לכך, כשאנחנו מדברים על סוגיית הסקס וחוסר שביעות הרצון, עלינו לזכור את ההקשר התרבותי. אם נסתכל על הודים מסורתיים ממוצעים או טיבטים מסורתיים ממוצעים, למשל, רובם מרוצים לחלוטין מאכילת אותו המאכל במהלך כל יום בחייהם - כמו אורז ודַאל (עדשים) או מרק אטריות. לבני ובנות אדם מערביים מודרניים אין נטייה זהה. הם אוהבים להיות אינדיבידואליים והם אוהבים גיוון. זה חלק מהתרבות שלנו. אז, אותו הדבר נכון לגבי מיניות, בדיוק כמו לגבי אוכל. אם הנוהג הנורמלי הרוֹוֶחַ בחברה שלנו היה לאכול את אותו האוכל בכל יום, אז אם היינו רוצים לאכול משהו אחר, זה היה נחשב למקרה של התאווּת יתרה ואובססיביות לאוכל. מכאן ניתן להבין שלבני ובנות אדם החיים בחברה כזו תהיה גישה זהה כלפי מיניות. שימו לב, לא מדובר כאן על ההודים והטיבטים המסורתיים המעטים שיתכן שהכירו את ה"קאמה-סוטרה" ואת "64 אומנויות האהבה". רובם, אחרי הכל, היו אנאלפביתים וחיו עם קרובי משפחה רבים, כולם בחדר אחד.

אני מתכוון לכך שנניח שיש לנו צורת התנהגות מינית מסוימת שמוסכמת באופן הדדי עלינו ועל בן או בת הזוג. כמובן, שבאפשרותנו להרחיב זאת ולקחת בחשבון את היחסיוּת שדנו בה מקודם. יש לנו דרך אחת לקיים יחסי מין עם בן/בת הזוג שלנו, בין אם בן/בת הזוג הוא מהמין השני או מאותו המין, בין אם אנחנו משותקים או בן/בת הזוג שלנו משותק, או אפילו אם אין לנו בן/בת זוג וצורת ההתנהגות המינית שלנו היא אוננות. אם יש לנו דרך סטנדרטית מועדפת אחת לקיים יחסי מין, אז מנקודת מבט תרבותית אסייתית מסורתית, הרצון לממש משהו שונה יהיה רק עקב תשוקת-יתר ואובססיה לסקס.

כמובן, אם צורת קיום יחסי המין המועדפת הזו היא כזו שמזיקה או גורמת כאב רב לאדם האחר או לעצמנו, איזשהו דבר סאדו-מזוכיסטי – בכתבים מדובר על קיום יחסי מין על האדמה הקרה והרטובה עם סלעים מתחת לגופך, בעוד שבמערב יש לנו דמיון יצירתי נרחב יותר לגבי סאדו-מזוכיזם - זוהי כמובן לא צורת מין בריאה. זה הרסני. אבל, בהינתן שיש לנו צורה מועדפת לקיום אקט מיני שאינה כזאת מזיקה, עדיין, עבורנו בני ובנות המערב, היינו רוצים קצת גיוון בחיי המין שלנו. הכוונה אינה בהכרח למגוון של פרטנרים, אלא למגוון דרכים שבהן נוכל להביע את אהבתנו וחיבתנו ודרכים שבהן נוכל לחוות הנאה עם האדם האחר. אז, נראה לי שעלינו להתחשב בכך בדבּרינו על מה שהינו הרסני מנקודת מבט מערבית. אני סבור שעלינו לערוך הבחנה בין הרצון התרבותי הנורמלי שלנו לגיוון, מצד אחד, לבין לתת לאובססיה להניע אותנו ולנסות סתם כל דבר שהוא, מפאת חוסר שביעות רצון ושעמום, מצד שני.

למרות שעל מִגוון מיני יש להחליט באופן הדדי בתוך מערכת יחסים זוגית, השאלה היא "מה הם הגבולות?" האם המִגוון יכול לכלול קיום יחסי מין דרך מה שנקרא- "פתחים לא הולמים"? אבל בכל מקרה, יהיו אשר יהיו הגבולות הללו, כאשר אנחנו הופכים להיות חסרי שביעות רצון לחלוטין ואובססיביים, וחורגים מאותם גבולות, אז אנחנו מתחילים להיכנס לאזורים בעייתיים ולהתנהגות מינית הרסנית המובילה לאומללות הכרוכה באי-שביעות רצון. זוהי דעתי האישית.

טיך נהאת האן, מאסטר בודהיסטי וייטנאמי מודרני, העניק הנחיות מעניינות מאד, ולדעתי מועילות, בנוגע לקווי המוסר המיניים הבודהיסטיים בתקופתנו המודרנית. בהתחשב בכך שנישואינו אינם מאורגנים עבורנו על ידי ההורים שלנו, כפי שעדיין נהוג בקרב רבים באסיה המסורתית, ובהתחשב בכך שאנו בוחרים את בני או בנות זוגנו לנישואין בעצמנו, ושרבים מאיתנו מקיימים יחסי מין לפני נישואינו, הוא אמר שפרטנר או פרטנרית בלתי הולמים יהיו כאלה שאיתם לא תהיה לנו הנכונות לבלות את שארית חיינו, אם נִדַרֵש לכך. במילים אחרות, אם אנחנו הולכים לקיים יחסי מין עם מישהו או מישהי, ראוי שזה יהיה עם אדם שאם ייווצר הצורך, נהיה מוכנים לבלות איתו את שארית חיינו, למשל אם הפרטנרית תיכנס להריון. ושנשמח לעשות זאת ולא נעשה זאת רק מתוך תחושת חובה. זה לא אומר שאנחנו אכן חייבים לבלות את שארית חיינו עם האדם הזה. כמו כן, הדוּגמה של הריון היא רק דוּגמה, כי ישנם כמובן רווקים ורווקות מבוגרים יותר שכבר אינם מסוגלים ללדת ילדים, אך כן מקיימים פעילות מינית עם פרטנרים או פרטנריות. אותו קו מנחה יהיה תקף גם לגביהם.

למרות שאיני מכיר שום אִזכור בכְּתבים שעליו מבוססת ההנחיה הזו, אני חושב שזוהי הנחיה מועילה מאוד לתקופתנו המודרנית. משמעות הדבר היא שעלינו להימנע מקיום יחסי מין מזדמנים סתם עם כל מי שאנו פוגשים במקרה, מפאת האובססיה שלנו לסקס, מבְּלי שבאמת איכפת לנו מהאדם האחר או מקיום מערכת יחסים עמוקה יותר אתו או איתה. ברוב המקרים, הקו המנחה הזה יכסה גם את הסוגייה של קיום יחסי מין עם זונה. למרות, כמובן, שיכול להיות מקרה בו מתפתחת מערכת יחסים רצינית ומחויבת של אהבה עם זונה.

חשוב לא להפריז בהערכת סקס. לדוגמה, נניח שהמוטיבציה שלנו היא להעניק למישהו או למישהי אושר והנאה זמניים כביטוי לאהבה, ולא רק לאדם האחר, אלא גם לעצמנו. אז, כל עוד אנחנו לא מכחישים בתמימות את אי הנוחות הנלווית לכך ואת המציאות של מה שנמצא בתוך גופו של אדם כלשהו- במילים אחרות, אם יש לנו ראייה מציאותית של מגבלות הסקס - ושוב, כל עוד אנחנו נשארים בתוך מערכת גבולות שהוסכמו הדדית יחד עם האדם - אז אני אישית חושב שזה לא מעשה הרסני ביותר, מלבד העובדה שהוא מנציח את הסמסרה שלנו. למעשה, קיום קשר מיני בריא מסוג זה עשוי להיות שלב התפתחותי חיובי עבור מישהו או מישהי, במונחים של פיתוח גישה של נתינה ואכפתיות, וגילוי חיבה ודאגה.

אפילו בנוגע לאוננות, פסיכולוגים ופסיכולוגיות מערביים רבים אומרים שזה חלק מהתפתחותו הבריאה של הילד. אם נער או נערה בגיל ההתבגרות באים במגע עם המיניות שלהם, ויכולים להביע חיבה לעצמם, להיות רגועים וליהנות מכך, זה מסייע לאדם ליהנות ולהיות מסוגל להתייחס מינית בצורה בריאה יותר לזולת.

זוהי כמובן נקודת מבט מערבית למדי, אבל אני סבור שיש לה תוקף מסוים, במיוחד אם ניקח בחשבון את אופן גידול הילדים שלנו. לתינוקות מערביים אין את המגע הגופני הכמעט קבוע שיש לתינוק אסייתי מסורתי. רוב האִִימהות האסיאתיות המסורתיות קושרות את תינוקותיהן לגב שלהן במהלך היום ומאפשרות להם לישון איתן בלילה. כתינוקות מערביים, לעומת זאת, אנחנו בדרך כלל נשארים לבד בעריסה או בעגלה, ורבים מאיתנו חשים ריחוק מגופינו. אוננות, אם כן, היא צעד אפשרי להתגברות על הריחוק הזה. אבל שוב, מה שחשוב הוא לא להפריז בערכו של כל תחום המיניות.

עכשיו, עשויה להישאל שאלה: מה אם יש בנו התנגדות לסקס באופן אובססיבי? במילים אחרות, מה לגבי מישהו או מישהי שמפחדים מסקס או לוקים בפריג'ידיות (קרירות מינית)? אני מאמין שגם גישה מהסוג הזה אינה בריאה. גם היא גורמת לבעיות.

אבל עלינו לערוך הבחנה כאן. הפחד להרוג והפחד מסקס אינם זהים. אם, למשל, אדם מפחד מהריגה, זה לא אומר שיהיה בריא יותר עבור אותו אדם להרוג. אז אני חושב שעלינו לערוך הבחנה בין פחד אובססיבי מהתשוקה הביולוגית לסקס לבין פחד מלגלות אובססיביות לסקס. אני חושב שמה שאינו בריא הוא הפחד מהדחף הביולוגי.

זוהי נקודה חשובה במונחים של בני ובנות אדם שמחליטים לקחת על עצמם נדרים של פְּרִישׁוּת מוחלטת כנזירים או כנזירות. אם אנחנו מוותרים על סקס בהתבסס על ההרגשה שכל צורה של סקס היא הרסנית וסקס מעורר בנו פחד מוחלט, הרי, ללא ספק, הגישה הזו מייצרת בעיות רבות. אני חושב שניתן להבחין בכך. לעתים קרובות מאוד הגישה הזו בקרב נזירים ונזירות, לא רק במסורת הבודהיסטית, אלא גם במסורות הנוצריות שלנו, מייצרת אצלם הרבה מאד לחצים מלאי אשמה, וכל מיני דברים מסוג זה. הם חשים אשמה בנוגע לתשוקות המיניות הביולוגיות שלהם.

אולם, מנקודת המבט הבודהיסטית, מה שיהיה יותר מתאים הוא לפחד מהאובססיה של האדם עצמו לסקס. "פחד", כאן, אינה המילה הנכונה. פחד גם אינו המוטיבציה הבריאה ביותר, שכּן הוא מרמז על הפיכתה של אובססיה לדבר גדול ומוצק לכאורה. "אֵימָה" היא מילה טובה יותר, רצון חזק לכך שלא תהיה בנו האובססיה הזו. אם אדם רוצה להתגבר על האובססיה הזו לסקס ולכן מחליט להיות נזיר או נזירה, זה משהו שונה לגמרי. זוהי גישה בריאה יותר. אנשים כאלה הופכים אז לנזירים או לנזירות כי הם לא רוצים להיות מוסחים על ידי מחויבויות משפחתיות וכן הלאה, והם רוצים להיות במצב שבו התשוקה המינית שלהם מצטמצמת. הם לא רוצים בסביבתם את הנסיבות החיצוניות שתעוררנה אותם מינית.

הסוגיות האחרונות, בהקשר של סקס, שעליהן אני רוצה לדבר קצת, הן הסוגיות של אמצעי מניעה והפלות. כאשר מדובר על הפלה, מנקודת מבט בודהיסטית, היא נופלת תחת הקטגוריה של הפעולה ההרסנית של לקיחת חיים. אין להכחיש זאת; זוהי פעולה לסיום חייה של בְּרִיָה אחרת. עם זאת, עשויים להיות סוגים שונים של מוטיבציה המעורבים בלקיחת החיים הללו. אם המוטיבציה היא דאגה אנוכית, כמו חוסר רצון בחובה הכרוכה בלטפל בתינוק, או אי-רצון לאבד את הגִזרה של הגוף, או משהו דומה, אז הפעולה הופכת להיות פעולה הרסנית כבדה של הריגה. זאת משום שגם המוטיבציה וגם הפעולה עצמה הן הרסניות. 

אם כן, עלינו באמת לבחון את המוטיבציה הסיבתית כאן. מהי הסיבה שעשויה להניע אותנו לבצע הפלה? המוטיבציה שלנו עשויה להיות כרוכה בנאיביות, במחשבה שאין לנו יכולת להעניק לתינוק בית טוב, או שלא נוכל להרשות לעצמינו עוד תינוק. אבל, אולי ההורים שלנו או קרובי משפחה אחרים יוכלו להעניק לתינוק בית טוב, או שנוכל למסור את התינוק לאימוץ.

מצד שני, המוטיבציה שלנו עשויה להיות מוטיבציה חיובית של חמלה. אם מדובר בתינוק שעתיד להיוולד עם מומים קשים וליקוי שכלי, אז מתוך רצון שהילד ימַנַע מכל הבעיות והסבל שיבואו בעקבות זאת, יתכן שנשקול לבצע הפלה. אחרי הכל, ישנו הנדר השני של הבודהיסטווה שלפיו יש להימנע מאי-ביצוע פעולה הרסנית כאשר המוטיבציה היא אהבה וחמלה. עם זאת, במקרים כאלה, נדרשת מאיתנו נכונות מוחלטת לקבל על עצמנו את כל השלכות הסבל שאנו עשויים לחוות בעצמנו בסבבי החיים הבאים, כדי לחסוך מהילד שטרם נולד את סבלו. עם גישה כזו, השלכות הסבל של הפעולה ההרסנית של לקיחת חיים תהיינה פחות עזות.

עם זאת, זהו מצב מורכב ונדרשת זהירות, מכיוון שאין לנו מושג אם הילד עשוי להיות מאושר או לא, ואין לנו מושג עד כמה יוכל הילד להתגבר על מוגבלויותיו. כמו כן, קשה מאד להגיע למצב שבו המוטיבציה היחידה שלנו היא אהבה וחמלה. המוטיבציה עלולה להתערבב בקלות עם הרצון האנוכי להימנע מכל הבעיות והסבל שהיינו חווים כהורים לילד נכה שכזה.

מצב קשה נוסף הוא, כאשר בתור אשה הנמצאת בהריון, עלינו לבחור בין הצלת החיים שלנו עצמנו, לבין הצלת חייו של העובר. אם חוות הדעת הרפואית המהימנה היא שהמשך ההריון או אפילו תהליך הלידה עצמו, יביא למותנו כאֵם, המוטיבציה הסיבַּתית שלנו לביצוע הפלה עשויה להיות הצלת חיינו אנו. למרות שעל פי ההגדרה, זוהי מוטיבציה המוגדרת ככזו של דאגה עצמית על-פני דאגה לילד שטרם נולד, כל מקרה יהיה שונה במקצת. כל-כך הרבה גורמים ונסיבות עשויים להשפיע על ההחלטה ועל כובד ההשלכות הקארמיות שיבואו בעקבותיה.

למרות שעשויים להיות מניעים סיבתיים רבים, בתורות הלימוד הבודהיסטיות נאמר שמה שמשפיע לאמיתו של דבר על כובד ההשלכות הקארמיות הוא המוטיבציה שלנו בו בזמן, בעת ביצוע הפעולה. לכן, אם אכן נחליט על ביצוע הפלה מכל סיבה שהיא, עלינו לגלות זהירות ובאמת לשים לב לְמה שמתחולל בתודעות שלנו ובלבבות שלנו מיד בתחילת הניתוח. זה חיוני ומשמעותי יותר ממה שהניע אותנו להגיע למרפאה.

ניקח לדוּגמה מקרה של ילדה בת 13 שנכנסה להריון כתוצאה מהתעללות מינית מצד אביה. הילדה והמשפחה עשויים להחליט, ממכלול סיבות נרחבות, לסיים את ההריון. הדבר שאותו אני מנסה להדגיש כאן הוא הגישה של המשפחה, ובמיוחד של הילדה, בעת ההפלה. חשוב מאוד שזו לא תהיה גישה של שנאה ועוינות, במיוחד לא כלפי התינוק שאותו היא מפילה. זו אינה אשמתו של התינוק הזה.

לפיכך, מה שחשוב מאוד בעת ההפלה הוא שתהיינה מחשבות אוהבות כלפי התינוק שעובר הפלה. עלינו לאחל לו שיהיה לו טוב בסבב החיים העתידי, ובמובן מסוים, להתנצל על המצב שנוצר. זה לא הופך את ביצוע ההפלה לפעולה בונה. הריגה היא הריגה. אבל זה בהחלט ממזער את השלכות הסבל שיבואו בעקבותיה. לכל הפחות, אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי שאישה תבצע הפלה ולא תחווה בשלב מאוחר יותר בחייה את הסבל הכרוך בתהייה של "איך היה נראה התינוק הזה? אם התינוק היה חי, הוא היה בגיל כזה וכזה עכשיו". ללא ספק, אני חושב, שכמעט כל אישה שעברה הפלה חוותה סבל מהסוג הזה. אם כך, אפילו במסגרת החיים הנוכחיים, ניתן לראות שהפלה היא פעולה הרסנית, שכּן היא גורמת סבל. אחרי הכל, ההגדרה של פעולה הרסנית הינה שזוהי פעולה המבשילה לכדי אומללות עבור האדם שביצע אותה.

מסורות בודהיסטיות מסוימות עורכות טקסים עבור העוּבָּר שהופל, מעֵין טקס הלוויה. הטקסים הם לעזר רב עבור האֵם, עבור שאר המשפחה ובוודאי עבור התינוק שהופל. עריכת הטקסים מבוססת על רחשי כבוד לבְּרִיָה הזו כיצור בעל תודעה. מעניקים לה שם ושולחים אותה להמשך דרכה עם תפילות לשלומה ולרווחתה בסבבי חייה העתידיים. נשים שקיימו את הטקסים הללו מוצאות שזה מרפא מאוד, מסייע מאוד.

סוגיית ההפלה מִתְקַשרת לסוגיית אמצעי המניעה. השאלה האמיתית כאן היא, "מתי מתחילים החיים?" מנקודת מבט מדעית מערבית, רק כאשר עוּבָּר הוא בן כ-21 ימים, החומר הפיזי של העובר מפותח מספיק כדי שיוכל לתמוך בהעברת מידע עצבית. אפשר לטעון שזוהי תחילת החיים, שכּן, במובן מסוים, זוהי תחילתה של פעילות מנטלית. מאידך, מנקודת מבט בודהיסטית, לאחר שרצף תודעתו המעודנת ביותר של מישהו שמת עובר דרך תקופת ביניים (בארדו), חייו הבאים מתחילים כאשר הוא מתחבר לחומר הפיזי של גופו הבא.

אז השאלה היא: "על-פי ההסבר הבודהיסטי, מתי מתרחשת ההתחברות הזו?" ההסבר הבודהיסטי המסורתי הוא שהתודעה של ישות הבארדו שתיוולד מחדש נכנסת לפיו של האב לעתיד, יורדת מטה דרך גופו של האב, נכנסת לזרעו ועוברת עם הזרע לתוך הגוף של האֵם לעתיד. עכשיו, זה משהו שצריך כמובן לבחון. ההסבר הזה נגזר מטנטרת הגוּהיָאסָמָאגָ'ה, ולפיו תהליך יצירת המנדלה של הישויות ברחמה של בת הזוג המדומיינת, מקביל לתהליך הלידה החוזרת (הלידה מחדש). אבל, האם יש לקחת את התיאור זה פשוטו כמשמעו כהסבר לאופן שבו חיים מתחילים?

כפי שאמר הוד קדושתו הדלאי לאמה פעמים רבות, אם המדענים יכולים להפריך הסברים מסוימים שניתנו בבודהיזם, הוא ישמח מאוד לזנוח את אותם הסברים שהופרכו ולאמץ את ההסבר המדעי. על כן, עלינו לבחון באמצעות היגיון את התיאור הבודהיסטי המסורתי של איך ומתי חיים מתחילים. להחלטות שנקבל בנוגע לשאלות האלו תהיינה השלכות מוסריות מרחיקות לכת. כמובן שאם התודעה של ילד עתידי כבר נמצאת בזרע עוד בטרם ההתעברות, אז כל סוג שהוא של אמצעי מניעה הוא הפלה. אלא שאז, מה לגבי העובדה שהביצית עלולה שלא להיות מופרית? וגם אם היא אכן מופרית, היא עלולה לא להשתרש בדופן הרחם. האם התודעה יודעת איכשהו מה יקרה לפני שהיא נכנסת לפיו של האב? או שאולי יש איזשהו מנגנון קארמי שבאמצעותו היא לא תיכנס לפיו של האב אלא אם כן תהיה ודאות קארמית שתתרחש התעברות מוצלחת? ומה לגבי הזרעה מלאכותית, תינוקות מבחנה ושיבוט? אלה הופכים קשים להסבר באמצעות התיאוריה הבודהיסטית, אלא אם כן נסווג אותם תחת הקטגוריות של לידה הנובעת משילוב של חום ולחות. 

ככל שאנו מתחקרים יותר מתי בעצם מתחילים החיים, כך זה נעשה מורכב יותר. על פי ההסבר הבודהיסטי של תריסר החוליות של ההתהוות המותנית, כאשר התודעה של הישות העתידית נכנסת לבסיס הפיזי של הגוף העתידי שלה, יש לה את הפוטנציאל לפעילות מנטלית בלבד. הפעילות הזו עדיין אינה מתפקדת. רק באמצעות החוּלייה הבאה, זו של כישורים שניתן לְשׁיֶים או לציין, עם או בלי צורה, מתחיל שִׁפְעוּל הפוטנציאלים של התודעה, שלב אחר שלב, והם מתחילים לתפקד. האם המשמעות היא שלכל הביציות המוּפְרות יש את הפוטנציאל להתפתח לילד, או רק לחלקן? אם רק לחלקן, אז מנקודת מבט מדעית, מה צריך להיות נוכח כדי להבחין בין אלו שיש להן את הפוטנציאל להתפתח לבין אלו שאין להן - למשל אלו שלא משתרשות בדופן הרחם?

אז, ניתן לראות שקשה מאוד לענות על השאלה: "מתי התודעה נכנסת בפועל לתוך החומר הפיזי של הלידה החוזרת הבאה, כך שאם מפסיקים את הלידה החוזרת לאחר הנקודה הזו, זוהי לקיחת חיים?" כמו כן, מנקודת מבט בודהיסטית, אם נעשה שימוש באמצעִי מניעה בצורה כזו שהוא מונֵע מהתודעה להיכנס לתוך החומר הפיזי של הלידה החוזרת הבאה, אז זו לא שאלה של לקיחת חיים. לפיכך, לסוגיה המוסרית של הריגה, אין שום קשר לכך. על אדם רק להיזהר מהתנהגות מינית בלתי הולמת.

בנוסף, במונחים של התנהגות מינית בלתי הולמת, על אדם להימנע מהאפשרות של הדבקה או העברת מחלות המועברות במגע מיני. האם פירוש הדבר שכֹל בני ובנות האדם עם מחלות כאלו צריכים לחיות חיי פְּרִישׁוּת למשך שארית חייהם, אפילו כאלה שיש להם הרפס? אם שימוש בקונדום היה לא מוסרי, אפילו עבור אנשים כאלה, אז האלטרנטיבה היחידה עבורם היתה שהם ימשיכו לחיות בפְּרִישׁוּת.

כפי שאמר הוד קדושתו הדלאי לאמה, הסוגיות הללו של הפלות ומניעת הריון דורשות עוד בחינה וחקירה רבה, לפני שניתן יהיה באמת להגיע לכדי החלטה. אז, בין אם אנו משתמשים באמצעי מניעה ובין אם לא, שוב, זה מחזיר אותנו לעניין הקודם. מהי המוטיבציה? האם אנו משתמשים באמצעי מניעה כדי שנוכל להתענג באופן מוחלט מהאובססיה שלנו לסקס? אם זה כך, אז באופן ברור, ההתנהגות המינית שלנו הרסנית. אבל, במקרה כזה, היא הרסנית בגלל האובססיה, לא עקב מניעת ההריון. 

אילו שאלות יש לכם?

מהי דעתך האישית לגבי נדרי הפְּרִישׁוּת הנזיריים? האם שמירה על פְּרִישׁוּת אינה מנוגדת לטבע? האם אנחנו, כחברה, לא היינו אמורים כבר להתגבר על זה מזמן?

שמירה על פְּרִישׁוּת היא בהחלט הליכה נגד סמסרה. אבל, באשר להליכה נגד הטבע, עלינו לבחון מקרוב את נקודת המבט הבודהיסטית כלפי מה שהוא "טבעי". דחפים ביולוגיים, למרות שהם חלק ממה שבמערב היינו מכנים "טבעיים", הינם, מנקודת מבט בודהיסטית, חלק ממנגנון הסמסרה. בבודהיזם, מה שברצוננו לעשות הוא להתגבר על היותנו תחת שליטתם של הדחפים האינסטינקטיביים הללו, המנציחים את הסבל והבעיות של קיומנו הסמסרי, החוזר ונשנה ללא שליטה. במהלך הדרך להשגת שחרור מהדחפים הביולוגיים הללו, הרצון שלנו הוא להפוך להיות פחות ופחות תלויים בהם ולא להישלט על ידם. למרות הדחפים הביולוגיים שלנו, ביכולתנו עדיין להיות לעזר לזולת, כל עוד איננו נשלטים על ידם.

בני ובנות אדם רבים במערב אינם רואים את אלוהים כקדוש, אלא במקום זאת, מחשיבים את הטבע כקדוש. משמעות הדבר היא להתייחס לביולוגיה כאל קדושה. הם חושבים שכל מה שטבעי הוא טוב באופן אוטומטי. בבודהיזם, לעומת זאת, עולה חשד לגבי מה שבא באופן טבעי, שכּן רגשות וגישות מפריעים רבים מתעוררים באופן אוטומטי, וכך גם דחפים לפעול בצורה הרסנית. עלינו לערוך הבחנה בכובד ראש.

בדרך כלל, אלו ההופכים לנזירים או לנזירות הם או אנשים עם דחפים מיניים חלשים מאוד, כך שפְּרִישׁוּת אינה עניין גדול עבורם, או כאלה שיש להם אובססיה לסקס וברצונם להתגבר על הסבל שנגרם להם כתוצאה מהאובססיה שלהם. אבל אפילו במקרה האחרון, הרצון הוא לא רק לדכא דחפים ביולוגיים כגון סקס. בניסיון לעשות זאת, נותרת בעינה הסכנה שבשלב מסוים האדם יתפוצץ ויתפרע. באופן אידיאלי, נזירים ונזירות כאלה מנסים לעבוד על הכמיהה המשתוקקת וההיאחזות שהופכות את הדחפים המיניים שלהם לכפייתיים ואובססיביים. כמו כן, בעזרת שיטות טנטרה של התמרת האנרגיות המעודנות, ניתן להתמיר את האנרגיה המינית הזו ולתעל אותה לעבר שימוש בונה יותר, על מנת להתקדם בדרך הרוחנית. בכל אופן, זה לא דבר שכל כך קל לעשותו. 

כמו כן, אני חושב שעלינו לקחת בחשבון שטיבטים והודים, למשל, מפגינים חיבה פיזית כלפי אנשים מאותו המין, מבלי שיש לכך כל קונוטציה מינית. מכיוון שנזירים ונזירות נוטים לחבק זה את זה, או זו את זו, ולהחזיק ידיים בזמן הליכה, סוגים אלה של מגע פיזי עוזרים להם לספק את הצורך שלהם במגע פיזי וחיבה. פְּרִישׁוּת מוחלטת אינה כוללת הימנעות מכל מגע פיזי שהוא עם הזולת או מגילוי חיבה.

כאשר גומלת בנו החלטה לקיים מגע מיני עם מישהו או מישהי, הפעולה הזו לכשעצמה מְשַׁפְעֵלֶת קארמה. אז, מנקודת מבט בודהיסטית, מהן התוצאות העוקבות בשרשרת אירועים קארמיים לאחר קבלת ההחלטה הזו? מהם היתרונות של פְּרִישׁוּת?

אם נחליט לקיים יחסי מין עם מישהו או מישהי ואז נקיים איתו/ה יחסי מין בפועל, אנו בהחלט נכוֹנן חיבור חזק עם האדם, שיימשך גם בסבבי החיים הבאים. אבל סוג החיבור וסוג מערכת היחסים שיבואו בעקבות זאת, תלויים בסוג הקשר המיני שיש לנו עם האדם, במוטיבציה ובגישות שלנו עצמנו, במוטיבציה ובגישות של הפרטנר או הפרטנרית וכן הלאה. גורמים רבים ישפיעו על כך.

ורק משום שאדם חי חיי פְּרִישׁוּת, זה לא אומר שהוא נמנע מכל מיני השלכות קארמיות בנוגע למיניות. אדם שחי חיי פְּרִישׁוּת עשוי להשקיע כמות עצומה של זמן ואנרגיה במחשבה על סקס עם מידה רבה של תשוקה והיאחזות. נזיר או נזירה כאלו עשויים לחשוב על קיום יחסי מין עם מישהו או מישהי, אבל לא לבצע את הפעולה. בהמשך לכך, לא נבנות ההשלכות הקארמיות של פעולה פיזית, אבל עדיין נבנות ההשלכות הקארמיות של פעולה מנטלית. הכל תלוי, למען האמת, במצב התודעתי - ברמת הרגשות והגישות המפריעים שיש לאדם או ברמת החופש שיש לו מהם.

בואו נסיים עם הקדשה. נחשוב על כך שכל הבנה או תובנה שהן, שעשוי להיות שרכשנו, וכל כוח חיובי שהוא שנוצר כתוצאה מהאזנה להרצאה הזו ומחשיבה עליה - מי ייתן ויתעצמו עוד ועוד, על מנת שתהיה לנו היכולת להתגבר על הבלבול שלנו לגבי סקס. מי ייתן ונוכל לממש, בדרך בריאה, מיניות מכל סוג ובכל רמה המושכת אותנו. מי ייתן ונעשה זאת על ידי כך שלא נהפוך את הסקס לדבר החשוב ביותר בחיים, אלא רק לחלק נוסף של החיים. מי ייתן ונתגבר על כל אובססיה שהיא שיש לנו לסקס, כדי שנוכל לנצל את הפוטנציאלים והכישרונות שלנו באופן מלא יותר, ולהימנע מבעיות מיותרות, כך שנוכל להיות לעזר בצורה הטובה ביותר לעצמנו ולזולת. תודה.

כל נושא המיניות בבודהיזם סובב סביב הסוגייה של סוגי הגישות והמוטיבציות שיש לנו בנוגע למיניות, ואילו מביניהן הן הרסניות המביאות אומללות ובעיות. אם ברצוננו להימנע מהבעיות, עלינו להימנע מאותן גישות הרסניות.

אחד הדברים שיכולים לעזור מאוד הוא לסגל גישה מציאותית כלפי סקס ולא לעשות מזה כזה עניין גדול. לקיים יחסי מין זה לא אותו הדבר כמו לאכול. יש בכך יותר מאשר סיפוק צורך ביולוגי בלבד. זוהי דרך להביע חיבה, אהבה, דאגה, נחמה וכן הלאה. אבל שוב, זה יהיה נאיבי מצידנו לחשוב שאם יש לנו סקס טוב זה הולך לפתור את הבעיות של כולם. מצד שני, לחשוב שיש בסקס משהו "רע" באופן מוּבנה (אינהרנטי), זה גם נאיבי. פשוט היו מציאותיים לגבי סקס.