שתי האמיתות

האמת היחסית, המוסכמת (הקונבנציונלית)

מתוך ידיעת משמעותן של שתי האמיתות, שהיא היסוד, הדרך שבה שוהים כול הדברים,

השורה הראשונה בפסוק מדברת על שתי האמיתות: "אמת יחסית" או "אמת מוסכמת" ו"אמת עמוקה ביותר" - במילים אחרות, שתי עובדות אמיתיות על מציאוּת הכול. האחת היא השטחית יותר, ברמת פני השטח, והשנייה היא הרמה העמוקה ביותר. שתיהן תקפות, אך מנקודות מבט שונות. ישנן דרכים רבות להצגתן של השתיים, אך בואו נעקוב כאן אחר ההסבר שמעניק לעתים קרובות ה"ק הדלאי לאמה כאשר הוא פונה לקהל כללי.

סיבה ותוצאה

מהי רמת פני השטח של האמת בנוגע לכול מה שאנו חוות וחווים? זוהי הרמה שלפיה כול החוויות וההתנסויות שלנו מופיעות כעת רק כתוצאה מהַקֶשֶר שלהן עם הסיבות שקדמו להן. במילים אחרות, הכול עולה או מתרחש באופן שתלוי בסיבה ובתוצאה. גם הפיזיקה מלמדת את עקרון הסיבתיות הזה, אך רק לגבי תופעות פיזיות, כגון הקשר שבין בעיטה בכדור לבין תזוזתו של הכדור. הקשר הזה הוא מכניקה פשוטה, סיבה ותוצאה.

כמובן שניתן להסביר סיבתיות ברמה הרבה יותר מורכבת כאשר נלקחים בחשבון כול הגורמים המביאים להתרחשותו של משהו. למשל, אם נסתכל על הבעיות הכלכליות, ההתחממות הגלובאלית, המלחמות האזוריות וכן הלאה, ברור שהן לא נובעות מסיבה אחת בלבד. הן גם לא מופיעות ללא סיבה כלשהי, וגם לא מגיעות מסיבות שאינן רלוונטיות. תחת זאת, כול המצבים מעין אלה מתרחשים מתוך היותם תלויים בגורמים רבים ושונים. הגורמים הללו כוללים לא רק את מה שמתרחש בהווה, אלא גם את מה שקרה בעבר. כמו כאן במדינה הזו, אוקראינה, אין אפשרות להפריד בין המצב הנוכחי לבין העבר הסובייטי או מלחמת העולם השנייה וכו'. המצבים הכלכליים והאקולוגיים הנוכחיים מופיעים כתוצאה מכול מה שהתרחש לאורך ההיסטוריה. אז לא ניתן לומר שמה שקורה עכשיו הוא באשמת אדם אחד או דבר אחד שקרה. הדברים עולים ומופיעים באופן שתלוי ברשת עצומה של סיבות ותנאים. זו המציאות, הלא כן?

או אם נסתכל על הדברים במונחים של פסיכולוגיה: אם יש בעיה במשפחה, אז שוב לא ניתן לומר שהיא נובעת מסיבה אחת בלבד או ללא כול סיבה. כול אחד ואחת מבני ובנות המשפחה תרמו באופן סיבתי לבעיה המשפחתית. באופן דומה, לא ניתן לומר כי הדרך שבה מתנהגים כול אחד ואחת מהם אינה קשורה למה שקורה להם בעבודה, בבית הספר ועם חבריהם וחברותיהם. הכול משפיע. יתר על כן, המצב המשפחתי אינו קיים במנותק מהחברה וממערכותיה הפוליטיות, החברתיות והכלכליות. כול אלה, באופן כזה או אחר, משפיעים אף הם על הבעיה.

כאן, אם כך, המציאותיות (ריאליזם) מתייחסת לעובדה שהכול קשור זה בזה ומשפיע על כול השאר. כול מה שקורה מתרחש כתוצאה מרשת עצומה ומורכבת של סיבות ותנאים. זו המציאות.

אם זהו המצב לגבי האובייקטים הפיזיים, כמו גם הנושאים הגלובאליים והבעיות המשפחתיות, אז מה לגבי כול אחד ואחת מאיתנו בקנה מידה אישי? מה לגבי אושר ואומללות? האם יש להם סיבה? האם הם מגיעים ללא סיבה? אחרי הכול, לפעמים אני מרגיש מאושר, ולפעמים אני לא מרגיש מאושר, ואין דרך לדעת מה ארגיש ברגע הבא. אם כך, האם זה קורה ללא סיבה? או שזה קורה באופן שתלוי במה שאני עושה כרגע? ובכן, זה לא הגיוני, נכון? יכול להיות שאוֹכל את אותו מאכל במהלך שני ימים שונים, ויום אחד ארגיש מאושר בזמן שאוֹכל את אותו מאכל וביום אחר אחוש אומלל כשאוֹכל אותו, כך שזה לא מגיע מהאוכל. אני יכול להיות עם מישהו/י שאני הכי אוהב ועדיין לעתים ארגיש שמח, ולעתים לא. אני יכול להיות עשיר ושהדברים יתנהלו כהלכה, ובכול זאת יתכן שאהיה אומלל.

אז מהיכן מגיעים האושר והאומללות הללו? האם הם נשלחים על-ידי ישות גבוהה יותר שלוחצת על כפתור כך שלפעמים ארגיש מאושר ולפעמים לא מאושר? סלחו לי, אין לי כוונה לפגוע. אני לוקח את זה לקיצוניות מטופשת. אבל אם כול מה שאתם חוות וחווים - כמו למשל כשאובייקטים פיזיים מתנועעים או כשהיד שלכם נצרבת ונפגעת בגלל שנגעתם בטעות בכיריים חמות – מתרחש בעקבות חוקי הסיבה והתוצאה, אז האם אושר ואומללות לא אמורים לנבוע אף הם מחוקים של סיבתיות שניתנים להבנה? זוהי השאלה והנקודה המרכזית לגבי המציאות בהתייחסות למציאות המוסכמת (הקונבנציונלית), בהקשר של פסוק זה. הפסוק מתייחס לאמיתותו של הַקֶשֶר הסיבתי בין ההתנהגות שלנו לבין חווית האושר או האומללות שלנו כתוצאה מאותה התנהגות.

קארמה

זה מביא אותנו לתורות הבודהיסטיות הבסיסיות על קארמה. מהי קארמה? זהו נושא לא פשוט. ישנם מספר הסברים והרבה אי-הבנות, אך באופן בסיסי:

קארמה מתייחסת לדחף הכפייתי שמניע ומאפיין את דרכי ההתנהגות, הדיבור והחשיבה שלנו.

ההתנהגות שלנו, בין אם היא הרסנית, בונה או אפילו ניטרלית, היא כפייתית למדי, אם נחשוב על כך.

• עולה בנו עצבנות ומתחשק לנו לצעוק על מישהו/י ואז, בצורה כפייתית נצעק. 
• יש בנו נטייה לגונן יתר על המידה ומתחשק לנו להציץ פנימה ולבדוק אם התינוק בסדר ואז, באופן כפייתי, נחזור ונבדוק שוב ושוב, מעבר למה שנחוץ או בריא. 
• עולה בנו רעב ומתחשק לנו לגשת למקרר ולקחת משהו לנשנש ואז, באופן כפייתי פשוט נצעד לעבר המקרר.

מהיכן מגיע הדחף הכפייתי הזה? ולְמה מוביל הדבר? אלו הן השאלות שתורות הקארמה שואלות. ההסבר הבודהיסטי הוא שכאשר את/ה מתנהג/ת, מדבר/ת או חושב/ת בצורה כפייתית, הפעולות הללו בונות פוטנציאלים ונטיות על הרצף המנטלי שלך שממשיכים לשכון שם בכול רגע שנחוָוה לאחר מכן. כאשר הם מופעלים בנסיבות שונות, הם מובילים לכך שתחוש/י רצון לחזור על אותו דפוס התנהגותי. על סמך התחושה הזו מתעורר הדחף הכפייתי שמושך אותך באופן בלתי נשלט לחזור על הפעולה. הדחף הכפייתי הזה הוא הקארמה המעורבת בכך בפועל.

כמובן שניתן גם להסביר את התופעה הזו ברמה הפיזיולוגית: פעולה שנעשית בדרך מסוימת בונה ומחזקת נתיב עִצבי, מה שמאפשר בהמשך להתחקות ביתר קלות אחר הנתיב ולפעול בהתאם לאותו דפוס התנהגות. הבודהיזם בהחלט אינו מכחיש את הבסיס הפיזי הזה; הוא פשוט מתייחס לתופעה מנקודת המבט החווייתית, אך עדיין מנתח אותה כדוגמה נוספת של סיבה ותוצאה.

מה עם אושר ואומללות? הבודהיזם מסביר גם אותם במונחים של סיבה ותוצאה קארמיים. אם את/ה חווה אומללות, זוהי התוצאה ארוכת הטווח של התנהגותך ההרסנית הכפייתית המתבצעת בהשפעת רגשות מפריעים. אם את/ה חווה אושר רגיל- סוג האושר שאינו נמשך ואף פעם לא מסַפק, אך עדיין מעניק הרגשה טובה- זוהי התוצאה ארוכת הטווח של התנהגות בונה שנעשית בהשפעת רגשות מיטיבים, כגון טוּב-לב ואורך-רוח. עם זאת, זה עדיין כפייתי, מכיוון שפעולותיך נעשו כשהיה מעורב בהן בלבול בהבנת האופן שבו את/ה קיימ/ת, כמו למשל היותך כזה/ו שעושה טוב באופן כפייתי או היותך פרפקציוניסט/ית כפייתי/ית.

כיצד נוכל להבין את הקשרים הסיבתיים הללו? קודם כל, עלינו להבין את ההבדל בין התנהגות בונה לבין התנהגות הרסנית. ההבחנה בין השתיים אינה נעשית בהתייחס להשפעה שיש להתנהגות שלנו על מישהו/י אחר/ת. לדוגמה, אם נתכעס מאד על מישהו/י ונדקור אותו/ה בסכין, זה הרסני. מצד שני, אם כמנתח/ת נחתוך מישהו/י בעזרת סכין כדי לבצע פעולה מצילת חיים, זה בונה. ברור שהפעולה של נעיצת סכין במישהו/י אינה הגורם שמכריע כאן אם המעשה הוא בונה או הרסני. הכול תלוי במוטיבציה: במצב התודעתי שבאמצעותו מתבצעת הפעולה ובמטרה שאליה בכוונתנו להגיע בעשותנו את המעשה.

אם הפעולה מוּנעת מרגש מפריע, כגון כעס, היאחזות, חמדנות, השקפה שגויה, קנאה, יהירות, אנוכיות וכיוצא באלה, אז זו פעולה הרסנית, אפילו אם נעשה משהו שהוא כשלעצמו נחמד. לדוגמה, אם נעניק למישהו או למישהי עיסוי נחמד מתוך תאוות התשוקה ומתוך רצון להטריד אותם מינית, המעשה שלנו הוא הרסני. מצד שני, אם הפעולה חופשיה יחסית מהרגשות המפריעים הללו, הרי שהיא בונה, גם אם הפעולה עצמה אינה נחמדה כלל. למשל, כהורים, נשלח את ילדינו שלא מתנהגים כיאות לחדרם, לא מתוך כעס, אלא מתוך אהבה ודאגה במטרה ללמדם איך להתנהג כראוי. עם זאת, ברוב המקרים, המעשה הבונה עדיין יהיה כפייתי עקב היותו מעורב עם דחף לא מודע שנובע מרצוננו להפיק מהמעשה תחושת זהות שנתפסת כקיימת לכאורה באופן אמיתי מצד עצמה- במקרה זה, זהותנו כהורים טובים.

כיצד, אם כן, נוכל להבין את הקשר הסיבתי בין אומללות להתנהגות הרסנית המבוססת על רגשות מפריעים, ואת הקשר הסיבתי בין אושר להתנהגות בונה, שחופשיה יחסית מרגשות מפריעים? זו לא רק שאלה מאוד מעניינת, אלא גם שאלה מכרעת מאד, מכיוון שבודהה זיהה את הקארמה, הרגשות המפריעים והבלבול התפיסתי שלנו לגבי האופן שבו אנו קיימים/ות בתור הגורמים לְאופי התחושות שלנו. אלה הם הגורמים לאומללות ולאושר רגיל שאין בצידו סיפוק. עלינו להתעלות אל מעבר לשני סוגי התחושות הללו (אושר רגיל ואומללות) על-מנת להשתחרר מהסבל שהן מביאות איתן. 

בואו נחשוב על זה. לדוגמה, כאשר ההתנהגות, הדיבור או המחשבה שלכם/ן על משהו או על מישהו/י נעשים מתוך כעס, האם יש בכם/ן רוגע? האם האנרגיה שלכם/ן רגועה? לא, היא אינה רגועה כלל; היא נסערת. האם יש בכם/ן שמחה במצבים כאלה? אני לא חושב שמישהו או מישהי יגידו שהם שמחים כשהם חווים כעס או כול רגש אחר מתוך הרגשות המפריעים. באופן דומה, אם תתבוננו באנרגיה שלכם/ן כשעולה בכם/ן תחושת חמדנות, תראו שאין בכם/ן רוגע; יש בכם/ן חשש שֶׁמָּא לא תקבלו מספיק. כשאתם או אתן קשורים מאד למישהו/י ועולים בכם געגועים עזים, גם אז אינכם רגועים; האנרגיה שלכם נסערת מאד. בעוד שכאשר אין בכם/ן תחושות של כעס, חמדנות, אנוכיות וכיוצא באלה, וכול רצונכם/ן הוא לגלות טוּב-לב, אז התודעה שלכם/ן רגועה יחסית, האנרגיה שלכם/ן מאוזנת ונינוחה יותר, הלא כן?  באופן כללי יש בכם/ן תחושה של אושר, אם כי זו אולי רמה עדינה של אושר, שום דבר דרמטי. גם אם אתם או אתן "עושי-טוב" בצורה כפייתית ויש בכם רצון שהכול יעשה באופן מושלם, האנרגיה שלכם רגועה יותר ויש בכם  שמחה רבה יותר מעשיית משהו מיטיב, מאשר כשפעולותיכם נעשות מתוך כעס. כמובן שאם בזמן שתעשו משהו חיובי תפחדו לעשות טעות או תפחדו מכך שלא תהיו מספיק טובים/ות, אז בוודאי שלא תחושו בנוח עם מחשבות ודאגות שכאלה.

מה שראוי לשים אליו לב כאן הוא שתחושה הזו של אי-אושר או אושר יחסי ממשיכה לזמן קצר אפילו לאחר שהפעולה שביצענו הסתיימה. זה מצביע על כך שמה שאנו מרגישים ומרגישות, אפילו כאשר אנו עושים ועושות משהו אחר, יכול להיות מושפע ממה שעשינו בעבר. יחד עם זאת, כאשר בודהה דיבר על הקשר בין קארמה לרמת החוויה שלנו של אושר או אומללות, הוא לא התייחס בראש ובראשונה לתחושה שתהיה לנו למשך זמן קצר לאחר מעשה כלשהו. הוא דיבר על תוצאות ארוכות טווח הרבה יותר. עם זאת, נוכל להתחיל להעריך את הטענה שלו כשנחשוב על הקשר בין התנהגותנו הרגשית הכפייתית לבין האופן שבו זורמת האנרגיה שלנו בגופנו.

האמת היחסית (המוסכמת, הקונבנציונלית) לגבי כל מה שאנו חוות וחווים, אם כן, היא שהכול עולה ומופיע תוך היותו תלוי בסיבות ותנאים, כולל מצב התודעה הכללי שלנו, ולא רק בהיבט של מה שמתחשק לנו לעשות, אלא גם בהיבט של מידת הסבל או האומללות שנחווה. זהו היבט אחד של המציאות - השורה בפסוק קוראת לכך היסוד, הדרך שבה שוהים כול הדברים - כלומר, הדרך שבה הכול קיים, מתפקד ופועל.

האמת העמוקה ביותר

האמת השנייה לגבי הכול מתמקדת ברמה עמוקה יותר. למרות שהדברים עשויים להיראות לכאורה כקיימים וכמתפקדים בדרכים בלתי אפשריות עקב הקרנות הפנטזיה שמקרינה התודעה שלנו, אותן הדרכים הבלתי אפשריות, שעל-פיהן נראה שכאילו הדברים אכן קיימים, אינן תואמות את המציאות.

ההיעדר המוחלט הזה של מַשהו שניתן למצוא אותו ככזה שתואם את הקרנות התודעה שלנו נקרא "ריקות". (באנגלית: "voidness" או "emptiness")  

למרות שישנן רמות רבות של הבחנה מעודנת בנוגע לדרכי הקיום הבלתי אפשריות שהתודעה שלנו מקרינה מתוך ההרגל של הבלבול, נוכל להתחיל לעבוד עם האמת העמוקה ביותר הזו על-ידי כך שנעבוד איתה ברמה הכללית ביותר: דברים אינם קיימים בדרכים בלתי אפשריות. שֶׁהֲרֵי איך הם יכולים? המציאות היא שאין שום דבר שתואם את ההבלים הבלתי אפשריים שהתודעות המבולבלות שלנו מקרינות. זה נעדר לחלוטין, אין דבר כזה.

בואו ניקח דוגמה קלאסית: ילד חושב שיש מפלצת מתחת למיטה. למעשה יש חתול מתחת למיטה, אבל הילד מקרין מתודעתו על החתול שמדובר במפלצת. ואז מכיוון שהילד מאמין שבאמת יש שם מפלצת, למרות שזה שטויות, הילד מפוחד מאוד. אז להקרנה התודעתית של השטויות האלה יש השפעה על הילד, אבל זה בהחלט לא הופך את החתול למפלצת של ממש, כי אין כאלה דברים כמו מפלצות. ריקות, אם כן, היא היעדר מוחלט של מפלצת אמיתית התואמת את הפנטזיה של הילד. מעולם לא הייתה מפלצת ואף פעם לא יכולה להיות אחת כזו. אולם עם הסרת ההקרנה של התודעה, עדיין יש חתול מתחת למיטה; זה לא שאין שם כלום.

אנו מדמיינים ומדמיינות, מתוך הרגל, שדברים קיימים באופן שבו הם נראים לנו בפועל. יש בנו מודעות רק למה שנמצא מול עינינו או למה שלמעשה אנו מרגישים או מרגישות באותו הרגע. לדוגמה, ייתכן שאני מרגיש אומלל עכשיו, ונדמה שכאילו התחושה הזאת  פשוט עלתה והופיעה מעצמה ללא כול סיבה שהיא. אני פשוט אומלל. אינני יודע מדוע. אני מרגיש משועמם; אני מרגיש זיפת; אני אומלל ונדמה שזה לא קשור למה שאני עושה או לאנשים שבחברתם אני נמצא. ככה, פשוט באופן פתאומי יש בי תחושה מזופתת; אני מרגיש לא מאושר. זה לא חייב להיות דרמטי. זו יכולה להיות תחושת אי-נוחות ברמה נמוכה. אז איך היא הופיעה? לכאורה זה נראה כאילו אין סיבה. אבל זה בלתי אפשרי. זה לא תואם את המציאות. זוהי האמת העמוקה ביותר.

אם כן, האמת המוסכמת (קונבנציונלית), היחסית היא שהכול, כולל האומללות או האושר שלי, נובע מתהליך של סיבה ותוצאה. למרות שזוהי המציאות, זה לא נראה כך מבחינתי. נדמה שכאילו מה שאני מרגיש מגיע משום מקום בלי שום סיבה. האמת העמוקה ביותר היא, שהאופן שבו זה נראה לי לא תואם את המציאות - זוהי הקרנת תודעה של משהו שהוא בלתי אפשרי. זה באמת מאוד עמוק אם תחשבו על כך.

הרשו לי לתת דוגמה נוספת. נניח שיש לי חבר קרוב שלפעמים צועק עליי. יש לנו מערכת יחסים נפלאה, אבל לפתע החבר שלי כועס על משהו וצועק עליי. איך זה נראה לי? זה נראה כאילו ש"אתה לא אוהב אותי יותר". אני הופך להיות נרגז מאד מכיוון שכול מה שעולה ומופיע בתודעה שלי זה שהחבר שלי צועק עלי ומבחינתי הוא הופך להיות מזוהה לחלוטין אך ורק עם הצעקה הזאת שלו ותו לא. אבל ההקרנה הזו של תודעתי לא תואמת את המציאות. הצעקות הללו לא התעוררו ועלו מלֹא-כלום, כשהן קיימות בפני עצמן באופן מנותק לגמרי מעובדת היותן בסך-הכול אירוע בהקשר של החברות ארוכת הטווח שלנו. אולי זה קרה גם לכם/ן.

מה שקורה הוא שאובדת לנו הראייה הכוללת של כול מערכת היחסים שיש לנו עם החבר או החברה שלנו- כול שאר הפעמים שבמהלכן היינו בחברתם, כול האינטראקציות הנוספות שיש לנו איתם. אבל זה לא הדבר היחיד; אובדת לנו גם התמונה הרחבה יותר. אנחנו לא האדם היחיד בחייהם של חברנו או חברתנו והחברוּת שלנו איתם אינה הדבר היחיד שקורה בחייהם. יש להם חיים שלמים חוץ ממערכת היחסים שלהם איתנו וגם לזה יש השפעה על איך שהם מרגישים ומתנהגים. אולי לחבר שלי היה יום קשה בעבודה או שהייתה בעיה כלשהי עם הוריו וזה גרם לחבר שלי למצב רוח רע ולכן הוא צעק עליי. האמת העמוקה ביותר היא שמה שהקרנתי מהתודעה שלי הוא בלתי אפשרי: זו בפשטות אינה המציאות שהצעקות שלו עליי התקיימו במנותק לגמרי בפני עצמן, באופן שאינו תלוי בהקשר של החברות שלנו בכללותה ושל יתר הדברים שמתרחשים בחייו. מציאות ממשית שתואמת את הופעתם הבלתי-תלויה של האירועים, כאילו שהם קיימים עצמאית מצידם הם, לא יכולה להתקיים, אין מציאות שכזו.  ההיעדר המוחלט של צורת קיום כזו נקרא "ריקות", "שוניאטה" בסנסקריט, שהיא מילה זהה למילה אפס.

במונחים של שתי האמיתות, אם כן, כאשר הדברים הם משוללי קיום עצמי רק מצד עצמם, באופן בלתי-תלוי, הרי שחוֹק הסיבה והתוצאה פּוֹעֵל. זאת משום שסיבה ותוצאה קיימים רק ביחס אחד לשני ובתלות זה בזה. דבר כלשהו אינו יכול להתקיים כסיבה אלא אם כן ישנה השפעה אפשרית כתוצאה ממנו. אם איזשהו דבר אינו יכול לייצר השפעה, כיצד הוא יכול להתקיים כגורם למַשהו? לפיכך, האמת היחסית של הדברים, כלומר היחסים הסיבתיים (הַקֶשר הסיבתי) שלהם, יכולה לתפקד אך ורק הודות לאמת העמוקה ביותר לגבי כול דבר: שום דבר אינו קיים באופן הבלתי אפשרי כשלעצמו במנותק מכול השאר.

העובדה ששתי האמיתות תומכות זו בזו באופן הזה היא, כפי שנאמר בפסוק, היסוד, הדרך שבה שוהים כול הדברים. "יסוד" מציין גם שזהו הבסיס לְמה שמופיע בשורה הבאה בפסוק. על הבסיס הזה של דרך ראיית המציאות, כלומר שתי האמיתות, הבין אז הבודהה את ארבע האמיתות.

לחוות מציאות אמיתית

האם זה אפשרי לחוות ישירות מציאות אמיתית, שבה אין לך תפיסות שגויות? או שזה משהו בלתי אפשרי?

לא, לא, זה אפשרי. על אף שהפעילות המנטלית שלנו גורמת לכול הדברים להיראות כאילו שהם קיימים בדרכים בלתי אפשריות, בכול זאת, מכיוון שאותן דרכים אינן תואמות את המציאות, אפשר להיפטר ממה שגורם לסילוף הזה. זה אפשרי מכיוון שיש דבר כזה מציאות וכי סילוף המציאות אינו חלק מטבעה הבסיסי של הפעילות המנטלית. הפעילות המנטלית יכולה לתפקד ללא הקרנות של התודעה או סילופים.

על הבסיס הזה, אנו מבינים ומבינות שכאשר הפעילות המנטלית שלנו מסלפת את המציאות, הדבר גורם לנו לבעיות, לסבל ולאומללות. אך מכיוון שביכולתנו לעצור בעד תודעותנו מלהקרין את הסילוף הזה, כבר לא ניצור ונחווה בעיות בעצמנו. ברגע שיש בנו את ההבנה שהתודעות שלנו מסוגלות להגשים את המטרה הזו, אז ביכולתנו להציב לעצמנו את השגת המטרה ככיוון הכי בטוח שנוכל להכניס לחיינו על מנת להימנע ולמנוע סבל. הכיוון הבטוח הזה הוא מה שמכונה ה"מקלט" שלנו. אך ביכולתנו לשאוף למטרה הזו רק כאשר יש בנו שכנוע שאכן ניתן להגשים אותה. השכנוע שלנו מגיע מההבנה שכול מה שציינתי מבוסס על המציאות ועל היכולת שלנו לתפוס אותה.

אולם נדרשים אימונים ארוכים מאד כדי שנתוודע למציאות על-מנת לחתוך דרך המחסומים המנטליים. כאן נכנסת לתמונה המדיטציה. מדיטציה, בהקשר הזה, היא אימון שבאמצעותו נתוודע למציאות על-ידי כך שנבנה את ראיית המציאות כהרגל מועיל. אם נבנה את ההרגל הזה, אז בכול פעם שנפגוש במישהו או במישהי, נרגיל את עצמנו לראות אותם לא רק באופן שבו הם מופיעים לעינינו. במקום זאת, תהיה בנו מודעות מלאה לכך שהם היו פעם תינוקות, הייתה להם ילדוּת וחיים בוגרים, ודברים רבים השפיעו עליהם לאורך חייהם. וככול הנראה הם ימשיכו להתבגר ויושפעו מדברים נוספים. בדרך הזו, נראֵה את המציאות בהקשר הכולל של חייהם של כול מי שנפגוש, וניווכח בכך שכול הדברים שמתרחשים במהלך חייהם קשורים זה בזה. תפיסת המציאות הזו לגבי אותם אנשים מאפשרת לנו לקיים אינטראקציה הרבה יותר מועילה ומציאותית מאשר רק לראותם מתוך התבוננות קצרת-רואי כמו תצלום דומם חד-ממדי לנגד עינינו.

אולם עלינו לאמן את עצמנו לעשות זאת. אין ספק שבעצם אין בידנו את כול המידע של כול פרטי חייהם והשפעותיהם, אבל זה לא משנה. רק להיות במודעות לכך שלאותם בני ובנות אדם יש היסטוריה קודמת עם הרבה השפעות וסביר להניח שיש לפניהם עתיד, פותח אותנו במידה רבה למציאות שלהם. לכן, אם למשל נראֵה תינוק, לא נראֵה בתינוק רק תינוק; נראה לפנינו מבוגר פוטנציאלי, וכול מה שנעשה עכשיו ישפיע על האופן שבו התינוק הזה יהפוך למבוגר. נסתכל על התמונה המלאה. נהיה בקשר עם המציאות.