השקפה בודהיסטית על החיים

נוכל למצוא קו מנחה מועיל ביותר ליישום התורות בחיי היומיום, בתפילה קצרה הנקראת שלושה תרגולים שיש לבצע ללא הרף, שנאמרת בדרך כלל לפני מרבית השיעורים שמועברים. התפילה כוללת בתוכה את הפסוק: 

אל תבצעו בכלל כול דבר שהוא שלילי; עשו באופן נפלא את מה שבונה; הכניעו את תודעתכם/ן שלכם/ן באופן מלא. זוהי משנתו של הבודהה. 

אלה הן הנקודות החשובות ביותר של התורות הבודהיסטיות. בשורה הראשונה, אל תבצעו בכלל כול דבר שהוא שלילי, שלילי משמעו מעשה כלשהו של הרס-עצמי, דבר כלשהו שגורם לבעיות ולאומללות לזולת או, לטווח הארוך, גם לנו. לפיכך, הדבר הראשון שנעשה בתרגול הבודהיסטי הוא לנסות לא לגרום נזק לזולת או לעצמנו. בשוּרה השנייה, עשו באופן נפלא את מה שבונה, בונה פירושו משהו שמביא לכך שדברים יתנהלו טוב עבור הזולת ועבורנו ושמביא אושר.

על מנת לעשות זאת, השוּרה השלישית אומרת, הכניעו את תודעתכם/ן שלכם/ן באופן מלא. זה מציין גם את מקור הפעולות ההרסניות וגם את מקורן של הפעולות הבונות שלנו. כדי להשיג הימנעות מהראשונה ויישום של האחרונה, עלינו לעבוד עם עצמנו – על הגישות והרגשות שלנו, ואלה באים מתודעותנו. הגישות והרגשות שלנו ישפיעו על אופן התייחסותנו לזולת ועל אופן ההתנהגות, הדיבור וצורת החשיבה שלנו בחיים. ולפיכך השורה האחרונה, זוהי משנתו של הבודהה. 

אם נתבונן קצת יותר לעומק, כפי שציין אחד מחַבֵרַי שהוא מורה בודהיסט, הגישה הבסיסית בבודהיזם היא להיות מציאותיים/ות: לדעת מהי המציאות ולהתמודד איתה בצורה מציאותית. במילים אחרות, עלינו לבסס את התנהגותנו והבנת הדברים על המציאות.

מהי המציאות? המציאות היא סיבה ותוצאה או מה שמכונה בדרך כלל "התהוות מותנית". דברים מופיעים כשהם תלויים זה בזה באופן מוּתְּנֶה מבחינת סיבה ותוצאה. במילים אחרות, הפעולות ההרסניות או הבונות שלנו נובעות מסיבות. אם נסתכל על ההתנהגות שלנו, נראה אחת מן השתיים: או שהיא גורמת לבעיות או שהיא מביאה יותר אושר ותועלת לעצמנו ולזולת. אבל עלינו להסתכל על התנהגותנו באופן לא שיפוטי. חשוב מאוד להיות לא שיפוטי/ת כדרך ההתמודדות שלנו עם החיים.

ההתנהלות המוסרית הבודהיסטית אינה מבוססת על שמירה על החוקים שניתנו או על ידי ישות אלוהית כלשהי או על ידי מחוקק או שליט כלשהו. אם יש לנו כללי מוסר המבוססים על חוקים שכאלה, אז יש לנו שיפוטים. אם נקיים את החוקים והכללים, נחשֵב כטובים או טובות ונקבל תגמול; ואם לא נקיים אותם - אם נעבור על החוקים – נחשב לרעות או רעים שראויים לעונש. זו איננה התנהלות מוסרית בודהיסטית או הדרך הבודהיסטית להתמודדות עם החיים. חשוב להבין זאת כאשר נמצא את עצמנו שיפוטיים/ות כלפי עצמנו. זהו אחד השינויים העמוקים בגישה שעלינו לנסות לעשות: להפסיק עם השיפוטיות לגבי עצמנו - למשל לחשוב על עצמנו במושגים של רע, לא טוב, לא טוב מספיק או שמשהו שעשינו היה כל כך נורא.

במקום זאת, עלינו לראות את דרך ההתמודדות שלנו עם החיים במונחים של סיבה ותוצאה. אם גרמנו לבעיות וטעינו, זה נוצר בגלל סיבות ותנאים. זה לא משום שאנחנו רעים או רעות. אם נעמיק, נגלה שהתבלבלנו לגבי המצב; שלא הבנו. לאמיתו של דבר, בשורה התחתונה מדובר בהקרנות התודעה. יש לנו נטייה להקצין דברים ולהקרין כל מיני הבלים על עצמנו, על מצבים למיניהם ועל האנשים סביבנו. ואז, אנו נוטים ונוטות להאמין שההקרנות הללו תואמות את המציאות, כשלמעשה הן אינן כאלה. אם נבחן את עצמנו ואת הסיבה שמובילה אותנו לפעול בדרכים הרסניות, בדרך כלל נוכל לגלות שהִקְרַנוּ הבלים כלשהם על כל מה שקשור במצב ושהגבנו בהמשך להקרנות התודעה שלנו.

ה"ק הדלאי לאמה דיבר לאחרונה באופן נרחב על מה שעשויה להיות הדרך האוניברסלית ביותר לעזור לבני ובנות אדם להפוך את חייהם/ן לפחות בעייתיים. הוא לא מגביל את עצמו לקהל בודהיסטי, אלא מדבר באופן אוניברסלי, וכזו היא גם הדאגה שלו. הוא אומר שעלינו להתחיל בהבנת שתי האמיתות. זהו הדבר הבסיסי ביותר. אין צורך להסתכל על שתי האמיתות בצורה מאוד מתוחכמת, אלא בצורה הרבה יותר בסיסית שלכל אחד ואחת תהיה היכולת להתייחס אליה. מצד אחד, יש את הקרנות התודעה שלנו המבוססות על הגזמות או על שום דבר מלבד הרעיונות הפרועים שלנו; ומצד שני, יש מציאות. אלה הן שתי האמיתות.

לתודעה מבולבלת נדמה שההקרנות התודעה אמיתיות, כמו: "אני מפסידן/ית, אני לא טוב/ה, אין מי שאוהב/ת אותי", או "זה האסון הגדול ביותר בעולם", כאשר הארוחה שלנו נשרפת או כשנגמרה המנה שרצינו להזמין במסעדה או כשאנחנו באמצע פקק תנועה עם המחשבה שלעולם לא נגיע הביתה. הנטייה שלנו היא להגזים ולהקרין שאלו הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות ושפקק התנועה, למשל, יימשך לנצח. ההתייחסות שלנו אל הקרנות התודעה היא כאל אמיתיות. זוהי האמת המוסכמת (הקונבנציונאלית): מה שתודעה מבולבלת תשקול באופן מוטעה כנכון.

ואז, יש מציאות, שהיא האמת העמוקה ביותר. המציאות היא שפקק התנועה שם בגלל סיבות ונסיבות; זו שעת העומס ויש לכולם/ן רצון לחזור הביתה. לְמה בעצם ציפינו? זה כמו להתלונן על כך שבחורף קַר. לְמה ציפינו? זה חורף. ככה זה.

צריכה להיות לנו היכולת להבחין בין שתי האמיתות וכאשר נכיר בכך שאנו מגזימות או מגזימים ושיש מצידנו הקרנה של הבלים נבחן ונמוסס את אותם ההבלים. בקצרה, כדי להבין מה קורה לנו בחיינו, עלינו להבין את ההבדל בין שתי האמיתות ולשלב את ההבנה הזו בחיינו. זה הכרחי.

נקודה זו מצוינת בשוּרה הבאה של אותה התפילה:

כמו אור הכוכבים, טשטוש מעורפל, או אורו המְרַצֵּד של לפיד, אשליה, טיפות טל, או בועה, או חלום, הבְזֵקו של ברק, עננים במרום, כך התייחסו אל התופעות, המוּתְּנוֹת כולן בַּהשפעות. 

עלינו להבחין במהלך חיינו מתי יש בנו נטייה להגזים, להקרין, לעשות עניין גדול מכלום או ממשהו קטנטן. עלינו להכיר בכך שמה שנראה כה אמיתי הוא כמו אשליה, חלום, בועה וכן הלאה. זה לא ממש מוצק כמו שזה נראה. לכן, לא נאמין שזה תואם את המציאות. לא להאמין בכך זה כמו לפוצץ את בלון הפנטזיה שלנו.

באופן בסיסי ישנם  שני סוגים של הקרנות תודעה; חלקם מועילים, ואחרים מזיקים. אילו הקרנות תודעתיות מועילות? יכולה להיות לנו כוונה חיובית או ניטרלית; למשל, יכולה להיות לנו הכוונה לארגן טיול. בדעתנו לנסוע מכאן לשם ואנחנו מתכננים/ות קדימה. זו ההקרנה: האם עלינו לעשות כך או אחרת, לקחת איתנו את הדבר הזה או את האחר, לבצע הזמנות וכו'. הקרנה מסוג זה חלה גם על שגרת עבודה או על רשימת קניות בהליכתנו לחנות. אלה הן הקרנות תודעה בנוגע למה שבכוונתנו לעשות, תוכנית לאופן שבו נרצה להשיג משהו. לעתים קרובות אנו עושים/ות זאת בעבודה על ידי הכנת תוכנית שנתית להשגת יעדים.

אבל אז עלינו להבין שהתוכנית המוקרנת שלנו היא כמו חלום. מה משמעות הדברים ברמה המעשית? פירוש הדבר שיש לגלות גמישות. אלה הן תופעות מושפעות, כפי שנאמר בתפילה. הן מושפעות מסיבות ומתנאים; לפעמים הן מכונות "תופעות מוּתְּנוֹת". הדברים מתקיימים על סמך סיבות ותנאים, ולכן כאשר נכין תוכנית, המצב יושפע מסיבות ותנאים, ואלה עשויים להשתנות. דוגמה לשינוי עשויה להיות שאין יותר מקומות פנויים בטיסה מסוימת. למרות שתכננו לעלות על טיסה זו, עלינו לשנות את התוכנית שלנו. במקום להתלונן ולהתרגז על כך, נקבל את המציאות. זה מה שעלינו להתאמן לעשות. כשאנו תקועים/ות בתוכנית המקורית שלנו ואין לנו את הגמישות להבין שהתוכנית המקורית היא כמו אשליה, או כמו בועה וכל יתר האנלוגיות בתפילה, אז אנחנו נאחזים/ות בה בחוזקה.

מה זה מייצר? זה מייצר מצב תודעתי מאוד אומלל. אנו עשויים/ות להתכעס מאד או לחוש תסכול. זה רק מאמלל אותנו ולא מְשָנֶה שום דבר מבחינת המצב. לקלל באמצע פקק תנועה זה לא עוזר; לצפור לא עוזר. הדבר היחיד שעוזר הוא לקבל את המציאות שלפיה המצב שלו קיווינו השתנה. לדוגמא, תכננו להגיע בשעה מסוימת; איחרנו לרכבת או שהרכבת מתעכבת, ואין שום דבר שנוכל לעשות בקשר לזה. כך ניישם את התורות ברמה מועילה בחיינו.

עלינו להבין שיש דרך נכונה ודרך מוטעית להתייחס לדברים. הדרך המוטעית היא לחשוב שדבר כלשהו שמושפע כל הזמן מתנאים משתנים הוא סטטי וקבוע - כמו לחשוב שעל תוכנית כלשהי להיות קבועה ובלתי ניתנת לשינוי. מקובל למדי לחשוב כך. עלינו לסגל מוּכנוּת לשנות את התוכניות שלנו כאשר יש לשנותן וכשהדברים לא מסתדרים כפי שתכננו. יש סיכוי שנתקע בפקק תנועה, או שאנשים יבטלו פגישות וכיוצא בזה. בספרו "המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה", שנטידווה נותן את העצה הטובה ביותר לכך:

אם אפשר לפתור זאת, למה לשקוע במצב רוח רע בגלל משהו? ואם לא ניתן לפתור זאת, איזו תועלת יש בלשקוע במצב רוח רע?

העצה הזו היא ממש בסיסית, משהו שעלינו לעכל ולהפוך לחלק מהדרך שלנו להתמודד עם החיים. אם נקַלע למצב קשה בחיים ונוכל לשנותו, אז פשוט נשנה אותו. אם אין לנו יכולת לשנותו ואין שום דבר שביכולתנו לעשות בקשר לזה, אז אין טעם להתרגז. לדוגמא, המזוודות שלנו אבדו במהלך טיול, ולא נוכל לקבל אותן במשך כמה ימים. אנחנו פשוט מקבלים/ות את המציאות הזאת.

הייתה לי חוויה מאוד מעניינת לפני מספר שבועות. נסעתי ללימוד שהעניק ה"ק הדלאי לאמה בהולנד. עשיתי את דרכי לשדה התעופה כדי לטוס לאמסטרדם, והמתנתי בתור לצ'ק-אין. מערכת המחשבים קרסה והיה תור ארוך מאוד. כולם/ן נלחצו מזה שלא יוכלו לבצע צ'ק-אין בזמן כדי לעלות על הטיסה. בשלב מסוים, האנשים שהיו לפני בתור הוציאו את הכרטיסים והדרכונים, וכשהתכוונתי גם אני לעשות זאת גיליתי ששכחתי לקחת את הדרכון שלי איתי. לא יכולתי לבצע צ'ק-אין בלי דרכון ואין לי תעודת זהות גרמנית.

זו הפעם הראשונה במהלך כול חיי שקורה דבר כזה. מה אני עושה? אני בשדה התעופה ואין שום סיכוי שאוכל לחזור לדירתי ואז לחזור לשדה התעופה עם הדרכון בזמן כדי לעלות על הטיסה. האם אני מתעצבן בגלל משהו כזה? זה לא יעזור. האם אני מתכעס? זה לא יעזור. ניגשתי לדלפק המידע ושאלתי אם יש טיסה מאוחרת יותר ולא הייתה אחת כזו מאותו שדה התעופה; אולם הייתה טיסה אחת באותו הלילה משדה תעופה אחר שנמצא בצידה השני של העיר. פירוש הדבר היה שאפספס את האירוע בערב, שאליו תכננתי להגיע. מה לעשות? נסעתי הביתה, הזמנתי מקום על הטיסה השנייה, טסתי באותו הלילה וזהו. 

חוויות מסוג זה הן מבחן לאופן שבו שילבנו את התורות בחיינו. האם נתרגז מכל העניין ונאבד את העשתונות? אם נתכעס, זה רק יפגע בנו ויאמלל אותנו. עלינו לקבל מיידית את מציאות המצב הקיים ולעשות את מה שעלינו לעשות. זו הדרך שבה עלינו לשלב וליישם הלכה למעשה את שיעוריו של הבודהה בנושא הארעיות, במקום להתקבע על הקרנות תודעה למיניהן, כמו למשל איך שתכננתי אני לקחת טיסה מסוימת, לקחת את הרכבת משדה התעופה באמסטרדם לרוטרדם ולנסוע לאירוע הערב. זה כמו חלום וזה לא יקרה בדיוק ככה. אוקיי, אז עכשיו נלך על תוכנית חלופית.

זה מתקשר להוראה בסיסית מאוד שניתנת לשם תרגול מדיטציה: עלינו לעשות מדיטציה ללא ציפיות. אם אין לנו ציפיות, לא תהיינה לנו אכזבות. זה בבסיסו של יישום הבודהיזם באופן מעשי. 

לאחותי שני בנים וארבעה נכדים. אני תמיד מעודד אותה לא לצַפות שבניה או נכדיה יתקשרו אליה. אם יש בנו ציפייה לכך, נתאכזב מכיוון שאין בכוונתם/ן לעשות זאת. אם ברצוננו לדבר עם מישהו או מישהי, יש לנו אפשרות להתקשר. פשוטו כמשמעו. אנו מקבלים ומקבלות את המציאות. אם נוכל לשנות זאת, נשנה. אם אין לנו יכולת לשנות זאת, אז זה המצב, ולא נוכל לשנותו. לא נוכל לקבל את המזוודות שאִבדנו מוקדם יותר מהצפי. נקבל זאת.

נחזור על הדברים, ישנם שני סוגים של הקרנות תודעה. סוג אחד שמועיל - אנחנו כן צריכים/ות לתכנן תוכניות מסוימות. כן, יש צורך שנזמין טיסה אם ברצוננו לטוס ליעד כלשהו. עם זאת, הקרנות תודעה אחרות (מהסוג השני) לא רק שלא מועילות, אלא הן מזיקות.

לפני שנתבונן בהקרנות התודעה המזיקות שלנו, זה רעיון טוב לקחת רגע ולהרהר על מצבנו שלנו. עד כמה יש בנו גמישות? עד כמה אנחנו נסערים/ות כשדברים לא הולכים כמתוכנן? עד כמה אנחנו לכודים/ות  בלוח זמנים קבוע של איך משהו אמור להיות; למשל, משימה זו חייבת להיעשות בדיוק בזמן זה; או אם נלך למסעדה, יהיה שם בדיוק את המאכל האהוב עלינו והוא יוגש במהירות. עד כמה יש בנו דבקות בתוכנית כלשהי וציפייה? ננסה לשים לב עד כמה זה לא נעים לחוות אכזבה. תחושת האכזבה מגיעה בגלל הציפיות שלנו. דרך החשיבה שלנו היא כזו שעל-פיה התוכנית שלנו חייבת להתאים למציאות של התרחשות הדברים בפועל. 

אבל הכול תלוי בסיבות ובתנאים. במסעדות יכול להיגמר האוכל שרצינו להזמין. אלה הם סיבות ותנאים. הרכבת איחרה; נקלענו לפקק תנועה והחמצנו את הטיסה. אלה הם סיבות ותנאים. נבחן במהלך כמה דקות עד כמה יש בנו גמישות. האם זה משהו שעלינו לעבוד עליו? זה לא מספיק רק ללמוד על ארעיות או להתמקד בנשימה ולהבין שהנשימה היא ארעית. זה נחמד מאוד, אבל איך אנו מיישמים/ות זאת בחיינו? זהו ההיבט המכריע להבנת הארעיות.

חשבו על דוגמה מעשית כמו להפיל צלחת שנשברת. מהי תגובתנו הרגשית לכך? בעת בישול ארוחת הערב, נשרפת לנו הארוחה. איך ההתמודדות הרגשית שלנו באה לידי ביטוי? במצבים כאלה מתגלה ההתקדמות שלנו. אנחנו מנסים/ות לעשות משהו במחשב או בנייד וזה לא עובד. האם נוכל מיד לנסות משהו אחר? או שנתעצבן? נקלל?

אלה הם היישומים המעשיים של התורות. אם אכן עולה בנו עצבנות במצבים אלה ואין לנו את המסוגלות לעבור לתוכנית חלופית- תמיד ישנה דרך אחרת לעשות משהו בנייד, במחשב וכן הלאה - אם אכן עולה בנו רוגז, זה מצביע על כך שאֵלה הם התחומים שבהם עלינו להשקיע עבודה עצמית. 

כאמור, מבֵּין שני סוגי הקרנות התודעה, האחד מועיל לתכנון ולתזמון והשני מזיק. לדמיין דברים כמו "אני מפסידן/ית; אף אחד ואחת לא אוהבים אותי; האדם הזה הוא אדם נורא, וכן הלאה" זה מזיק. או לחשוב שזה אסון מוחלט אם ארוחה נשרפת או שאיחרנו לרכבת. הקרנות תודעה מזיקות כאלה מבוססות על הגזמה.

הכעס כרוך בנטייה להגזים בתכונות השליליות של דבר כלשהו ולפוצץ אותו. רבים ורבות מאיתנו חוו זאת ברכבת התחתית או במטרו: בדיוק במהלך הירידה שלנו במדרגות, הרכבת עוזבת את הרציף. איך ביכולתנו להתמודד עם זה? האם נפצח בקללות? זה לא הדבר הכי גרוע בעולם שצריך לחכות חמש או עשר דקות. אבל אנחנו מפוצצים/ות את זה עם תגובה כועסת ומתעצבנים/ות. זה גורם לנו אומללות וזה לא עוזר, נכון?

עם חמדנות והיאחזות, מתעוררת בנו מחשבה שדבר כלשהו הוא הנפלא ביותר בעולם או שאנחנו עם האדם הנפלא ביותר. נגזים, נתאהב, ונראה רק את הצדדים הטובים המוגזמים שלו או שלה. נצַפה מהאדם לעמוד בהגזמות שלנו, אבל אין מי שיכול/ה לעשות זאת. ואז נתאכזב.

גישות כאלה הן בעייתיות. לעתים קרובות מה שקורה הוא שההסתכלות שלנו על דברים נעשית מנקודת מבט צרה מדי. זה יכול לקרות, למשל, כשיש לנו נסיגה כלשהי בחיינו, או כשאנו חווים/ות דחייה על ידי מישהו או מישהי, או כאשר אדם כלשהו עושה לנו משהו לא נעים. מישהי או מישהו שעימם יש לנו מערכת יחסים, עושה משהו שלא מוצא חן בעיננו, לא מתקשר/ת אלינו ביום ההולדת או כועס/ת וצועק/ת עלינו או מה שזה לא יהיה. ההתמקדות שלנו היא באותה תקרית. אין לנו ראיה של התמונה הרחבה יותר של כול מערכת היחסים. הם מזוהים מבחינתנו רק עם הדבר הצר הזה ולכן עולה בנו כעס רב.

אם יש לנו קושי או מחלה, יתכן שנחשוב: "כמה שאני מסכן או מסכנה; אני היחיד/ה שסובלת ככה". שוב, זו נקודת מבט צרה מאוד. זו הקרנה המבוססת על אי ראיית הפרספקטיבה הרחבה יותר. למשל, "אף אחד/ת לא אוהב/ת אותי." אם נסרוק את כול חיינו, האם איש בחיינו לא אהב אותנו? הכלב שלנו לא אוהב אותנו? איש מעולם לא היה נחמד אלינו ולא דאג לנו? כדוגמה נוספת, "אני כזה מפסידן או כזו מפסידנית." האם זה נכון? האם זה נכון שמעולם לא הצלחנו בכלום? הצלחנו ללמוד איך ללכת או להיגמל מחיתולים, אז בהחלט הצלחנו במשהו.

שוב, הקרנות התודעה שלנו אינן תואמות את המציאות; אבל יש לנו את הרצון שהן כן תתכתבנה איתה ולכן נאמין שהן כן. יש לנו רצון שבני או בנות הזוג שלנו יהיו האדם הכי נפלא ומיוחד בכול העולם. דוגמה טובה היא הפינגווינים באנטארקטיקה והעובדה שיש להם בת או בן זוג אחד לכל החיים. לנו הם כולם נראים זהים לחלוטין, אבל בעיני הפינגווין, זה האחד הזה או האחת הזו מבין כול היתר שמיוחד/ת. אין ספק שמבחינת הפינגווינים בני ובנות האדם נראים זהים לחלוטין; אבל, לנו, זה לא משנה אם כול אחד אחר כלשהו אוהב אותנו. לא, זה חייב להיות שרק את או אתה המסוים/ת– האחד והיחיד או האחת והיחידה הכי מיוחדים- שאת או אתה תאהב/י אותי. הגזמה מסוג זה לא מועילה במיוחד.

וריאציה נוספת של הקרנת תודעה מזיקה היא הכחשת המציאות, אי ראיית מציאותם של אחרות ואחרים והכחשתה. זה קורה כאשר נעשית על ידנו החפצה של אנשים והפיכתם לחפצים מבלי להתחשב בכך שהם בני ובנות אדם עם רגשות. יש שורה מפורסמת מאוד בבודהיזם: "לכולם/ן יש רצון להיות מאושרים/ות ואף אחד/ת לא רוצה להיות אומלל/ה." עד כמה אנו לוקחות ולוקחים זאת ברצינות ביחס לזולת? לעתים קרובות יש לנו נטייה להתעלם מכך ולהתנהג כאילו שזה לא משנה איך נתייחס או איך נדבר עם הזולת. נדמה שלכאורה סיבה ותוצאה לא חלים כאן, ושלאף אחד או אחת אחרים אין רגשות.

לדוגמא, מישהו או מישהי בעבודה מאוד לא נחמדים ולא נעימים. אבל עדיין, יש להם/ן את הרצון להיות מאושרים/ות ולא לחוות אומללות. ברצונם/ן להיות בסביבה אוהדת ולא להרגיש דחייה מצד הסביבה. ההתנהגות שלהם/ן לא נעימה כי קיים אצלם/ן בלבול רב לגבי מה שיביא להם/ן אושר. שוב, זה מחזיר אותנו להתנהגות שאינה שיפוטית. כפי שאמר שנטידווה, אנו הורסים והורסות את האושר שלנו כאילו היה האויב שלנו. במילים אחרות, אנו שועטים/ות לעבר הסיבות לאומללות. אם אדם כלשהו מתנהג בצורה אנוכית נורא, זה פשוט גורם לכולם/ן לדחות אותו. אף אחד לא אוהב את דרך ההתנהגות הזו, אבל אותו אדם חושב שזה מה שיעשה אותו מאושר.

זה חשוב מאוד: בעת מפגש עם אחרות או אחרים, ננסה להבין, "את/ה רוצה להיות מאושר/ת, בדיוק כמוני. יש לך רגשות, בדיוק כמוני. את/ה לא רוצה להיות אומלל/ה ורוצה שיחבבו אותך, בדיוק כמוני. את/ה לא רוצה להיות בלתי אהוב/ה או דחוי/ה ממש כפי שאני לא רוצה זאת." מועיל מאד לתרגל זאת כשאנחנו באוטובוס או בזמן נהיגה. לכולם/ן יש רצון להגיע ליעד, ולאף אחד ואחת אין רצון להיתקע בפקק תנועה, בדיוק כמו שלנו אין רצון כזה. אין סיבה לכעוס על האחרות והאחרים. לכולם/ן יש רגשות, בדיוק כמונו.

משפט מועיל ביותר אומר: “לא כולם/ן אהבו את הבודהה; אז למה שנצפה שכולם/ן יאהבו אותנו? " או, "הם צלבו את ישו, אז לְמה יש לנו לצפות מעצמנו?" האם זה יתכן שכולם/ן יאהבו אותנו? זה מאוד מועיל כשמישהו או מישהי לא אוהבים אותנו או לא מגיבים אלינו בצורה חיובית כפי שהיינו רוצים/ות. אלה הם קווים שיכולים לעזור מאוד בחיים ברמה המעשית כדי להתמודד עם הציפיות והקרנות התודעה הלא מציאותיות שלנו. יתכן שנחשוב, "עלי להיות תמיד הצודק/ת ועל כולם/ן להקשיב לי." אבל למה שהם/ן יעשו זאת?

זכרו, נעשית כאן על ידנו הבחנה בין מה שמציאותי לְמה שלא. יכולה להיות לנו הכוונה להצליח יותר, להשתפר, שיהיה לנו יותר ריכוז או כל דבר אחר. לרצות להצליח יותר, כאשר מבחינה מעשית, יש לנו את המסוגלות לכך, זו ציפייה מציאותית. אבל אם  נחשוב ש"עלי להיות תמיד האדם החשוב ביותר בחייך. עליך להיות תמיד זמין/ה עבורי", וזה יתבטא בכך שכשבן או בת הזוג שלנו חוזרים מהעבודה, לנו נדמה שלכאורה שום דבר לא קרה בחייהם/ן במהלך היום ושהם/ן הגיעו יש מאין, כך שעכשיו עליהם/ן להיות זמינים או זמינות עבורנו - זו ציפייה בלתי מציאותית, לא?

בואו ניקח רגע למחשבה בנוגע לציפיות הלא מציאותיות שיש לנו. כמה כאלה יש לנו ועד כמה נוכל לזהותן בצורה טובה? האם יש לנו את ההבנה שהן מזיקות ופוגעות בנו כשאנחנו מאמינים/ות להן? האם אנו רואים/ות כיצד הן גורמות לכאב רגשי? הדלאי לאמה אוהב לקרוא להן מְיַיצְּרוֹת הצרות הפנימיות שלנו.

בני ובנות אדם רבים במערב מושפעים מהפילוסופיות בעלות האוריינטציה השיפוטית. עבור חלק גדול מאיתנו, אחת המחשבות המטרידות ביותר היא שאנחנו לא מספיק טובים/ות. זה מאוד שיפוטי. עלינו להכיר בכך שאיש אינו שופט אותנו ובוודאי שאין צורך שנשפוט את עצמנו. יתכן שיש בנו בלבול; אבל זה לא אומר שיש בנו לקות כלשהי או רוע. זוהי הקרנת תודעה ממשית מאד של הרס-עצמי. 

המסוגלוּת להבחין בין שתי האמיתות היא הכרחית. מה שנראה לנו כנכון - למשל, שאנחנו לא מספיק טובים/ות - הוא למעשה שקרי. אין שום סיבה להאמין בכך, לכן עלינו לנסות להפסיק להאמין בכך ולנהל את החיים במושגים של סיבה ותוצאה. אם ברצוננו להשיג משהו, עלינו לחולל את הסיבות שיובילו לכך. אם הדבר אפשרי, אז פשוט עשו זאת; ואם זה בלתי אפשרי, קבלו את המציאות. למשל, אם ברצוננו להשיג עבודה טובה יותר, עלינו לחפש אותה ולא רק לחכות שמַשהו ייפול מהשמיים או שמישהו ייתן לנו אותה. יש סיבה ותוצאה. עלינו לגלות פתיחות ולזהות אפשרויות שביכולתנו להסתייע בהן, ולא רק להינעל במחשבה שזה כל כך נורא, שלעולם לא נתקדם, ושאי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה. סוג כזה של חשיבה הוא מאוד שלילי. כפי שאומרת התפילה: אל תבצעו בכלל כול דבר שהוא שלילי. זה נאמר לא רק ביחס לעשייה או לדיבור, אלא גם ביחס לדרך החשיבה. זה כולל את אופן ההתייחסות שלנו לעצמנו ולזולת.

הדרך ליישם בחיינו את ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות נעשית באמצעות גישה זו של הבחנה בין הקרנת תודעה למציאות. כפי שמדגיש ה"ק הדלאי לאמה, עלינו לעבור משתי האמיתות לארבע האמיתות. עלינו להבין כי הבעיות שלנו, שהן אמת הנאצלים והנאצלות הראשונה, נובעות מסיבות, שהן אמת הנאצלים והנאצלות השנייה. יש לנו את הקרנות התודעה האלה, ובנוסף, גם בורות או חוסר מודעות לעובדה שההקרנות הללו אינן תואמות את המציאות. אם ברצוננו להשיג היפסקות של המצב הזה- ניישם את אמת הנאצלים והנאצלות השלישית – כדי להיפטר מהמצב ולהשתחרר מכול האמור לעיל, עלינו להבין את המציאות - את אמת הנאצלים והנאצלות הרביעית - ולפוצץ את בלון הפנטזיה שלנו.

אין צורך להיות בודהיסטים/ות כדי ליישם זאת. כפי שאומר הדלאי לאמה, זוהי גישה אוניברסלית, ואין צורך להתייחס אליה כאל ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות. לא צריך לקרוא לה בשם כלשהו. דרך ההתייחסות הזו מובילה למעשה לשלושת אבני החן מבלי שאפילו יהיה צורך להסביר את מהותן. מובן לנו שאם נחסל את הגורם לבעיות שלנו, הבעיות ייעלמו. המצב בו נעלמים כול הגורמים והבעיות וההבנה שמביאה לכך הן אבני החן של הדהרמה. אלה הן אמיתות הנאצלים והנאצלות השלישית והרביעית. הבודהות הם/ן אלה שעשו זאת באופן מושלם והסנגהה הם/ן אלה שעשו זאת באופן חלקי.

באופן זה, יש לנו שתי אמיתות, ארבע אמיתות ושלוש אבני חן ואין אפילו צורך להיות בודהיסטים/ות בשביל זה. הקו המפריד בין להיות או לא להיות בודהיסט/ית הוא המטרה לפעול לשיפור החיים  העתידיים הבאים. עם זאת, גישה זו אכן מצריכה אמונה בחיים קודמים ועתידיים. כפי שציין הדלאי לאמה, גישת הסוטרה המסורתית שלנו כפי שהוצגה בטיבט בתקופת אטישה היא הלאם-רים, שלוש רמות המוטיבציה. שלוש הרמות נועדו כדי לשפר את החיים העתידיים, להשיג שחרור מהמעגליות הבלתי נשלטת של חיים עתידיים שחוזרים על עצמם, ואז להשיג הארה כדי לסייע בצורה הטובה ביותר לכל היתר להשתחרר מחיים עתידיים. כל המבנה הזה תלוי בחיים עתידיים ובהתגלמות מחדש (לידה מחדש). עם ארבע המחשבות שמַפְנוֹת את התודעה לדהרמה זה אותו הדבר- התגלמות מחדש. הדרך כולה מבוססת על אמונה שיש דבר כזה התגלמות מחדש.

למערביות ומערביים או כגישה כללית יותר, עדיף להתחיל בשתי אמיתות, ארבע האמיתות ושלוש אבני החן. לאחר מכן נוכל להכניס את הדיון בנוגע לסיבה ותוצאה; אך סיבה ותוצאה יהיו משוללות הגיון אם נניח שקיימת נקודת התחלה מוחלטת כלשהי. הגישה עליה מדובר כאן מובילה להכרה בכך שלתודעה אין נקודת התחלה מסויימת; ואם מובן לנו מהי תודעה ללא ראשית, אז נבין מהי התגלמות מחדש. בשלב הזה, נוכל להגיע ליישום השאיפה הכֵּנה לפעול לטובת חיים עתידיים ולהשגת שחרור מסמסרה, מהמעגל המחזורי של התגלמות מחדש ללא שליטה. כאשר תהליך היישום שלנו של הלאם-רים, הדרך המדורגת, מבוסס רק על אמונה בהתגלמות מחדש, הוא אינו יציב. זה לא אומר שתרגול הלאם-רים על בסיס זה אינו מועיל; אבל, במילים פשוטות, הוא יהיה יציב יותר אם נצליח להדביק את הפער עד למקום שבו מתחילים באופן מסורתי הטיבטים, כלומר עם שכנוע מלא בכך שאכן מתקיימת התגלמות מחדש. 

תבנית תוכנית היישום הזו של שתי אמיתות וכו' גם מראה לנו את הדרך בה נוכל לשלב את התורות בחיינו. זה מתחיל בהבחנה בין הקרנות התודעה שלנו למציאות, זיהוי המצבים שבהם יש לנו הקרנות תודעה ואמונתנו המוטעית בנכונותן של הקרנות הללו. כל זה אמור להתבצע ללא שיפוטיות. לדוגמא, "חשבתי שתסייע/י לי בזה ולא סייעת לי", או "חשבתי שתעשה/י את זה נכון, ולא עשית." במשרד הטלנו משימה על מישהו או מישהי מתוך ציפייה שיעשו זאת היטב והם לא עשו זאת. מה לעשות? בסוף אנו עושים/ות זאת בעצמנו. האם נתכעס על אותו אדם? זה לא מועיל. אפשר לא לתת להם/ן משימה דומה בעתיד או ללמד אותם/ן כיצד לעשות זאת נכון. תתמודדו עם המציאות. עולה בנו רוגז בגלל הציפייה שלנו שהאדם יעשה את זה נכון בלי שום הדרכה. נוכל לקוות שהם/ן יעשו זאת; זה שונה. ללא ציפיות אין אכזבות.

אם ברצוננו להתנהל בהתאם לנאמר בשורה: אל תבצעו בכלל כול דבר שהוא שלילי עלינו לזהות מתי ההתנהגות, הדיבור ודרך החשיבה שלנו נעשים תחת השפעת הרגשות המפריעים. ההגדרה של רגש מפריע היא מצב תודעתי שכאשר הוא מתפתח גורם לנו לאבד את שלוות התודעה ואת השליטה עצמית. כשעולה בנו כעס, אין לנו שלווה תודעתית ונאמרות על ידנו אמירות או נעשים מעשים שבהמשך נתחרט עליהם. כשעולה בנו חמדנות או היאחזות במישהו או מישהי, זה אינו מצב תודעתי שליו, ונאמרים על ידנו דברים שמאוחר יותר יראו בעיננו כמגוחכים למדי. לעתים קרובות, זה מרחיק את האדם האחר מכיוון שזו התנהגות תובענית ונאחזת מידי.

עלינו לזהות מתי פעולות שלנו נעשות תחת השפעתו של רגש מפריע. אם נגלה מעט רגישות לטיבה של האנרגיה העצמית שלנו, נוכל לחוש כשתופיע עצבנות קלה שנובעת מעויינות או מהיאחזות שנמצאות מתחת לפני השטח. רגשות הרסניים ומפריעים אלה נובעים מבורותנו, מחוסר המודעות שלנו. אין לנו מודעות לסיבה ולתוצאה. זה לא שאנחנו טיפשים או טיפשות; אין לנו את המודעות לכך שדברים נובעים מסיבה ותוצאה ואיננו מודעים/ות לכך שהקרנות התודעה שלנו אינן תואמות את המציאות.

הטקסט של שבע הנקודות לאימון התודעה קובע באופן תמציתי:

תלו את כול ההאשמות בדבר אחד, הוקרת-העצמי.

פירושו של דבר הוא שאנחנו תמיד נאחזות ונאחזים ברצון שלנו שהדברים יתנהלו בדרך שלנו, שהם יקרו באופן שתואם את רצוננו. זו הגישה של "קודם כול אני": "האופן שבו אני מקרינ/ה ומצפה שהדברים יתנהלו צריך להיות זהה לדרך שבה הם קורים." להטיל את האשמה על הגורמים להיווצרות הבעיות שלנו בעזרת גישות מסוג זה, זו עצה מועילה מאד. דוגמאות לכך הן: "רציתי שהמסעדה הזו תהיה מושלמת", או "רציתי שהערב הזה יהיה מושלם", או "רציתי שתנהג/י ככה כלפיי". הרצונות האלה מגיעים מ"אני, אני, אני." החשיבה כאן היא רק עלי ולא עליך. לא עולה בדעתנו שיכול להיות שעל מישהו או מישהי עבר יום קשה או שמחשבותיהם/ן היו נתונות לעיסוק אחר כלשהו. הכול סובב סביב ה"אני" ומה שאני רוצה. אלה הם סוגי הנושאים שבהם נרצה להתמקד ושאותם נרצה לשנות בחיי היומיום שלנו. על-פי ההשקפה הבודהיסטית על החיים, האשמה בכול הבעיות שלנו היא הוקרת-העצמי. פירוש הדבר לגלות אנוכיות ולהתרכז בַּעצמי. זה לא מְכַוֶון לכך שנתעלם לחלוטין מהצרכים שלנו, אלא שלא נתייחס אל הצרכים שלנו כאל הדבר היחיד שחשוב תוך התעלמות מצרכיו של הזולת. זוהי גישה בסיסית מאוד.

עשו באופן נפלא את מה שבונה פירושו לפעול מתוך הבנה ללא כעס, חמדנות או תלותיות. ברצוננו להימנע מלהיות אדם שזקוק לתמיכה ולתשומת לב מתמדת. כאשר התנהגותנו מושפעת מהגישות האלה, אנו גורמים/ות לצרות, לא? יש לנו דרישות לא מציאותיות מאחרים ואחרות ועולה בנו תחושת אכזבה. לפעול באופן בונה פירושו לפעול ללא כול אלה. אין זה אומר שברמה העמוקה ביותר השגנו היפסקות אמיתית של הרגשות המפריעים ושל הגישות האלה; אלא, פירושו של דבר הוא שיש לנו את היכולת לא לפעול תחת השפעתם החזקה.

אין לנו רצון לגלות תמימות ולא להכיר בתכונותיהם של אחרות ואחרים. עלינו להכיר בכך שכמו שיש לנו רגשות, גם לאחרות ולאחרים יש רגשות. בדיוק כפי שלא נעים לנו עם דחייה או התעלמות כלפינו, כך גם אחרות ואחרים לא אוהבים התעלמות או דחייה שמופנות כלפיהם. אלה הן התובנות שעלינו ליישם בחיינו. לשם כך עלינו להכניע את תודעותנו באופן מלא, כפי שנאמר בשורה השלישית של התפילה.

זה מאוד מועיל להסתכל על חיינו כעל מגרשי אימונים. זה כל העניין בתרגול. התרגול אינו מוגבל כלל רק לישיבה על כרית באווירה נהדרת עם נרות, קטורת, ושקט מוחלט שלא מלווה בבכי תינוקות. 

פעם נסעתי למרכז בודהיסטי בו לימד סטודנט שלי, ומישהו הביא את ילדו בן השנתיים. בן השנתיים התרוצץ בחדר במהלך השיעור. לְמה יש לצפות מילד בן שנתיים - שהוא ישב בשקט ללא ניע במשך שעה וחצי? המורה ציין כי הבאת הפעוט לשיעור הייתה מושלמת; זה היה אתגר נפלא שהילד הקטן הזה התרוצץ ועשה הרבה רעש בזמן שניסינו לעשות מדיטציה. זה התרגול האמיתי. האם נוכל לתרגל ללא התכעסות או הסחות? כמובן שעל ההורה לשים לב כדי למנוע מהילד להיפגע. אבל האם ביכולתנו לתרגל כשמגיע מבחוץ רעש חזק של תנועה ערה או אפילו כשנהיה בתוך פקק תנועה? 

אלה החיים, והחיים צריכים להוות את שטח התרגול, שדה הקרב האמיתי נגד הבורות שלנו, חוסר המודעות והרגשות המפריעים שלנו. ב"עטרת אבני החן של הבודהיסטווה", אטישה מנסח זאת בצורה ברורה מאד: 

כשאהיה בין אנשים, אשגיח על דיבורי. כשאהיה לבדי, אשגיח על תודעתי.

זה מועיל מאד. כשאנו בחברתם/ן של אחרות ואחרים, נבחן את אופן הדיבור שלנו כלפיהם/ן. 

הכוונה אינה רק למילים עצמן אלא גם לטון הדיבור, לרגשות ולגישות שמאחוריהן. אם נגלה שהדיבור שלנו מתאפיין בעוינות או ביוהרה, נשים לב לכך ונמתן זאת. זה אותו הדבר עם התודעה שלנו כשאנחנו לבד. נשים לב לאופי המחשבות שלנו, לכול תסמונת ה"כמה שאני מסכנ/ה, אף אחד/ת לא מעריכ/ה אותי".

זה מוביל לַשָלָב ב"שבע הנקודות לאימון התודעה", שבו נאמר כי ישנם שלושה דברים קשים: להיות מודעים/ות לכוחות הנוגדים- כשמשמעות המודעות היא לזכור אותם- ליישם אותם ולהמשיך ולשמור אותם. אלה הם הדברים הקשים והחשובים ביותר שאליהם יש לשים לב באופן מודע. אנו שומעים ושומעות על תרגול מיינדפולנס, אך הכוונה היא לא, כפי שמובן בהקשר המערבי, שאנחנו פשוט נשהה ברגע הנוכחי. המילה "מיינדפולנס" היא מילה שמשמעותה לזכור. עלינו לזכור שמה שתודעותנו מקרינות הם הבלים ואז ליישם את ההבנה הזו ולשמור עליה. זהו התרגול האמיתי בחיי היומיום. 

אנו שומעים ושומעות את כל העצות הבודהיסטיות האלה לגבי הוויה לא-מושגית (לא רעיונית, לא תפיסתית) ועל לא להיות מושגי. מה זה אומר? כמובן שנוכל לדקלם הגדרה מאוד טכנית ואנליטית של זה; אבל אם נבחן זאת ברמה המעשית, מה שאנחנו מכוונים/ות אליו הוא שלא יהיה לנו צורך לחשוב על הדברים הללו על מנת שניישם אותם. למשל במצב בו החמצנו טיסה או רכבת, המטרה היא שלא נצטרך לחשוב על ארעיות, ועל כך שהכול מושפע מסיבות ותנאים, ועל כך שאם נתכעס זה לא יועיל. יתכן שנצטרך לחשוב על נקודות אלה בשלב הראשון; אבל השאיפה שלנו היא שזה יהפוך אוטומטי. מבלי שנצטרך לחשוב על זה; זה פשוט שם. ואז, באופן אוטומטי, לא נגיב ביתר שאת ונגלה גמישות במקום זאת. 

לכך אנחנו מכוונים ומכוונות. זה לא איזה שהוא מצב מיסטי. אולי זה אינו המצב הלא-מושגי העמוק במלואו, אבל במילים לא-טכניות, זה מה שאנחנו מתַרגלים ומתַרגלות על מנת להשיג. התרגול שלנו נעשה כדי שנסגל לעצמנו את היכולת לשלב את כל התורות הללו בחיינו כדי להימנע מיצירת עוד ועוד סבל לעצמנו ולזולת. על זה מדובר.

מתי לגלות גמישות בביצוע תוכנית

אני רוצה לחשוב שאני גמישה ורוצה להתמודד עם המציאות, אבל זה לא תמיד כל כך נכון. בעיה אחת שאני נתקלת בה בהכרה במציאות היא מתי לוותר ומתי לא לוותר על היצמדות לתוכנית, מתוך ידיעה של מה ניתן ומה לא ניתן לשנות. למשל, פספסתי את הרכבת ומיהרתי לקחת מונית ותפסתי את הרכבת בתחנה הבאה. כיצד נשפוט מתי זה מועיל לנסות להילחם על התוכנית שלנו?

ישנם מספר גורמים המעורבים בהקשר לשאלה אם להמשיך עם התוכנית או לוותר עליה. עלינו לבדוק אם ישנן חלופות ואם ניתן לשנות זאת, כמו למשל הדוגמה שלך לנסוע במונית ולתפוס את הרכבת בתחנה הבאה. אם אין מוניות זמינות, נצטרך לוותר. זו דוגמה ברמה המעשית. אבל ברמה אחרת, נניח שהגשנו בקשה להתקבל למוסד לימודי ונדחינו השנה. האם נוותר, או שמא נפנה שוב בשנה שלאחר מכן? עלינו לבצע הערכה. אין שום דבר שלילי בהגשת בקשה בשנה הבאה אם לא נתקבל לשום מקום אחר. זה כרוך בניתוח המצב מבחינה מציאותית. האם אנו מגזימים/ות ביכולות ובכישורים שלנו או לא? עלינו לשאול גם לדעתם של אנשים אחרים.

כל בחירה פרטנית דורשת ניתוח; אין תשובת פטנט אחת המכסה הכול. עלינו לבדוק במה תלויה הגשמת מטרותינו מכיוון שהדברים מתעוררים עקב סיבות ותנאים. האם ניתן לפגוש כעת את הסיבות והתנאים המתאימים? אם לא ניתן לפגוש אותם כעת, האם יש אפשרות שניתן יהיה לפגוש אותם בעתיד? האם יש חלופות? עלינו לגשת להחלטות ולשינויים הללו באופן מציאותי מאוד.

להיות אדם מאוד רגשי

זה חדש עבורי לראות כיצד אני משאיר את עצמי במעגל סבל מתמשך. אני משתדל לזכור שהקרנות התודעה שלי אינן מציאותיות, אבל התחושות שלי שונות, ואני כל הזמן נופל לאחור. מה אני יכול לעשות כדי לתרגל איך לא להמעיט בערכי, מכיוון שעכשיו קשה לי לזכור? 

לעתים קרובות אנו יודעים/ות מה יהיה מועיל ומה יהיה הכי טוב, אבל הרגשות שלנו כל כך חזקים שקשה באמת לעשות משהו בנדון. זו למעשה תופעה שכיחה מאוד. עלינו לנסות לגלות יותר נחרצות, כלומר להיות משוכנעים שלמרות שאני עלול להיות מאוד רגשי ונסער וכו', זה לא משהו שאני הולך להתייחס אליו ברצינות כה רבה.

חשוב לא להבין בצורה מוטעית את משמעות הדברים. יכול להיות שנתרגז מאד או נתרגש ממשהו; אבל הדברים האלה עוברים. מצבי רוח ורגשות חולפים ומשתנים. אין לנו רצון להיאחז בהם ולהזדהות איתם. אל לנו לחשוב, למשל, "אני כל כך נסער/ת כי פישלתי שוב ולא עמדתי בציפייה שלי. אני לא טוב/ה." כשזו דרך החשיבה, אנו מזדהים/ות עם מצב הרוח ולכן אנו נאחזים/ות בו. ההתייחסות שלנו לרגשות שעולים בנו היא כאל משהו חשוב מאד או מיוחד וזה לא כך. זה פשוט מצב רוח חולף. עלינו להשתכנע שזה לא באמת מה שאנחנו רוצים/ות. עלינו לבטוח בכך שמצב הרוח הזה יעבור ואז לתת לו לעבור. עמוק בפנים אנו מבינים/ות שזו ציפייה לא מציאותית שהייתה לנו. אנחנו מרגישים/ות שנפגענו, אבל הפגיעה הזו תחלוף. לא ניקח את הפגיעה הזו בצורה רצינית מידי כאילו שזה סוף העולם. 

באופן מסורתי ניתן לתאר מצב רוח כענן בשמיים והוא יעבור. זו באמת הדרך היחידה להתחיל להתמודד עם זה. כמו כן, עלינו להבין שרגשות ימשיכו לעלות ולרדת. לחלקנו יש הרבה יותר רגשנות מאשר לאחרות ולאחרים, בסדר, אנחנו לא צריכים/ות להיות שיפוטיים/ות לגבי זה. זה חלק מקבלת המציאות. המציאות היא שזה המקום בו אנו נמצאים/ות כעת; אפשרי שנגלה רגשנות רבה ושנתרגז בקלות, אבל אין צורך שניאחז בזה. יש לעבוד יותר ויותר על השתכנעות לגבי מהי המציאות.

לדוגמא, "הייתי בריטריט מסוים וחשבתי שיהיה לי ריכוז נפלא, אבל תודעתי שוטטה לאורך כל העניין." בסדר. אז הייתה לנו ציפייה לא מציאותית. כמובן שהתודעה תשוטט וכמובן שזה לא יהיה מעולה עדיין. הנמיכו את הציפייה וחושו כנות לגבי זה. לדוגמא, "יש לי את היכולת להשיג את הרמה הגבוהה ביותר, אבל זה לא יגיע באופן שאינו תלוי בסיבה ובתוצאה. עלי להשקיע את העבודה הקשה. ”

כמו כן, אם יש בנו רגשנות רבה, נוכל להפוך את הנטייה ולהיעזר בה ליצירת רגשות חיוביים. במקרה כזה תהיה לנו היכולת לחוש אהבה וחמלה בצורה חזקה יותר. במובן הזה, לגלות רגשנות זה דבר חיובי. אחרי הכול, יש בני ובנות אדם שהם מאוד רציונליים וקשה להם מאוד לחוש רגש כלשהו. מבחינתם, יש קושי עצום להרגיש אהבה וחמלה באופן ממשי. אםאת או אתה אדם מאוד רגשן, משהו חיובי כבר קיים, והעניין הוא להעביר אותו תהליך של שינוי צורה. זה יקרה בהדרגה אם תיישמ/י סיבה ותוצאה.

לעבוד מחוץ לאזורי הנוחות שלנו

אנו עושים את כל האימונים האלה ואנחנו גם רואים שיש צורך שאנשים ייקחו אחריות במצבים רבים בחברה. מתי נדע אם אנחנו מוכנים לעלות מדרגה בדרך זו, לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולהתמודד עם דברים שיאתגרו אותנו רגשית?

זה מתקשר לְמה שבונה או הרסני. לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי ללכת לבר, לדוגמא, ולבלות עם אנשים שיכורים, יתכן ולא יהיה מעשה בונה. אפשר לומר שבודהיסטווה ילך לגהינום כדי לעזור לישויות שם, אולם זה עשוי להיות קצת דרסטי עבור אנשים כמונו. אבל לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי לעשות משהו בונה, כמו לומר כמה מילים טובות להומלס ברחוב, זה משהו אחר.

הדבר הראשון שלגביו עלינו לעשות הבחנה הוא עד כמה המצב מחוץ לאזור הנוחות שלנו עשוי להיות מועיל מבחינת מה שברצוננו להשיג. כמה צעירות וצעירים עשויים ללכת למועדון ולרקוד לצלילי מוזיקת טכנו כל הלילה עד אור הבוקר. האם יועיל לנו לצאת מאזור הנוחות ולעשות זאת? זו אכן יציאה מאזור הנוחות, אבל אין בזה שום דבר חיובי, אלא אם כן מבחינתנו זה ניסיון להתגבר על הגישות השיפוטיות השליליות שלנו. אבל ביכולתנו לעבוד על התגברות עליהם מבלי לרקוד עד אור הבוקר ולהתחרש מעוצמת המוסיקה. עם זאת, ישנם דברים אחרים שעשויים להיות מחוץ לאזורי הנוחות שלנו, כמו עבודה עם פליטים ופליטות. לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי לעבוד איתם יהיה בונה וחיובי ויסייע בפיתוח הנדיבות שלנו.

בברלין יש לי כיתת דיון קטנה שנפגשת פעם בשבוע. כולנו חברים ואנחנו יוצאים לארוחה אחרי השיעור. העליתי את השאלה כיצד הדהרמה עוזרת להם/ן בחיי היומיום שלהם/ן. אחד התלמידים שלי בכיתה אמר שהוא עושה מאמץ לצאת מאזור הנוחות שלו, והסביר שהוא נוטה לשים לב יותר ולהתקרב יותר לאנשים שנראים טוב. במובן מסוים הוא ראה אותם כחשובים יותר מאחרים. לכן, הוא החליט להתיידד עם מישהו בעבודה שסובל מאוד מהשמנת יתר, עם מַשהו מוזר על הפנים ושלא היה מושך. הוא רצה לראות באמת שמדובר באדם שרוצה להיות מאושר, שיחבבו אותו, ולא רוצה לחוש דחוי או שיתעלמו ממנו. אדם זה יכול להתגלות כחבר נפלא חדש, אבן חן יקרה. הוא החליט לא להתעלם מהאדם הזה. זו דוגמה טובה מאוד למשהו חיובי ביחס ליציאה מאזורי הנוחות שלנו. דברים כאלה בהחלט ניתנים לביצוע. אם בכוונתנו לצאת מעבר לגבולותינו הרגילים, כדאי שנעשה זאת בדרכים האפשריות ולא באלה שאינן נגישות לנו. 

חבר אחר יצא מגבולותיו באופן קיצוני. הוא אוהב לצאת מאזור הנוחות שלו כל הזמן, כך למשל הוא היה מסתובב עם נרקומנים שמוכרים סמים בפארק. הוא עשה זאת משום שזה לא היה נעים להיות עם האנשים האלה. אני לא באמת רואה בזה שום תועלת. זה כמעט סוג של הפגנת מאצ'ואיזם לעשות את זה.

זו שאלה מעניינת איך לצאת מאזורי הנוחות שלנו ומה היא באמת משמעותו של אזור הנוחות שלנו. מהי מידת ההקרנה התודעתית שיש בחשיבה שלפיה בתוך אזור הנוחות שלנו אנו מרגישים/ות בטוחים/ות? מהו אזור נוחות? זהו משהו שראוי לבחון בתוך עצמנו. האם נוכל לחוש בנוח בכל מצב עם כול סוג של אדם?

המפתח לכך הוא להטיל את האשמה על דבר אחד: הוקרת העצמי. כאשר לא נעים לנו בחברת הזולת או במצבים שונים, זה משום שהחשיבה שלנו היא על "אני, אני, אני". אנחנו חושבים/ות, למשל, "אני לא אוהב/ת את זה, ואין לי יכולת להתמודד עם זה", אנחנו לא חושבים/ות על האחרים והאחרות. זה עניין של התעניינות בזולת והבנה שכולנו בני ובנות אדם.

אלה הם כמה עקרונות בסיסיים מאוד. אם נוכל להפסיק להיות כל כך אנוכיים ואנוכיות וכל כך מרוכזים ומרוכזות בעצמנו, נהיה מאושרים ומאושרות יותר. כאשר נהיה בחברתם של בני ובנות אדם אחרים, במקום לדבר רק על עצמנו, אם נגלה עניין ממשי בזולת ונשאל אותו על חייו, אנו נהיה הרבה יותר מאושרים ומאושרות, ובוודאי שגם האדם האחר יהיה מאושר יותר. אלה הם שינויים בסיסיים ומעשיים בדרכי ההתמודדות שלנו עם החיים ועם הזולת. תשומת הלב המודעת שברצוננו להשיג היא היכולת שלנו לזכור זאת. ננסה לזכור ליישם את העצה הזו כאשר נגלה אנוכיות או נחשוב רק על עצמנו. האדם האחר, למשל, עסוק ורוצה לעזוב, אבל אנחנו רק ממשיכים/ות לדבר. המחשבה שלנו היא שְמה שיש לנו לומר כל כך חשוב. האם האדם האחר באמת רוצה לשמוע את זה? לא, אבל אנחנו מקרינים/ות שהוא או היא כן רוצה. החיים הם המקום בו עלינו ליישם את הדהרמה.