עצות בטרם נתחיל את הדרך הבודהיסטית

כמובן, שישנן רמות של חוסר שביעות רצון. ביכולתנו לומר, "לפעמים יש לי מצבי רוח רעים ולפעמים דברים מתקדמים יפה, אבל זה בסדר. אלה החיים." אם זה משביע את רצוננו, אז בסדר. אם יש לנו תקווה כלשהי שנוכל לשפר את המצב, זה מוביל אותנו לחפש דרך לעשות זאת. על מנת למצוא שיטות לשיפור איכות חיינו עלינו לזהות את מקור הבעיות שלנו. מרבית האנשים יחפשו את המקור לבעיות שלהם/ן מחוץ להם/ן. "אני מתקשה במערכת היחסים שלי איתך בגללך! את/ה לא מתנהג/ת כמו שהייתי רוצה שתנהג/י." יתכן גם שנאשים את הקשיים שלנו במצב הפוליטי או הכלכלי. על פי כמה אסכולות של פסיכולוגיה, באפשרותנו להסתכל על אירועים טראומטיים בילדותנו כעל מה שהוביל אותנו לבעיות שיש לנו. קל מאוד להאשים באומללותנו את האחרים והאחרות. הטלת האשמה על הזולת או על גורמים חברתיים או כלכליים אינה מובילה לפתרון אמיתי. אם יש לנו את צורת החשיבה הזו, אולי נגלה סלחנות וייתכן שיש בה תועלת כלשהי, אך רוב בני ובנות האדם מגלה שלעשות רק את זה ולא הרבה מעבר לכך, לא פוטר אותם/ן מהבעיות הפסיכולוגיות ומהאומללות.

הבודהיזם אומר שלמרות שבני ובנות אדם אחרים, החברה וכו' תורמים לבעיות שלנו, הם לא באמת המקור העמוק ביותר שלהן. כדי לגלות את המקור העמוק ביותר לקשיים שלנו עלינו להתבונן פנימה. אחרי הכול, אם יש לנו תחושת חוסר אושר בחיים, זה בתגובה למצבנו. אנשים שונים מגיבים לאותה סיטואציה באופן שונה. אפילו אם רק נתבונן בעצמנו, נגלה שתגובתנו לקשיים שונה מיום ליום. אם מקור הבעיה היה רק המצב החיצוני, היה עלינו להגיב באותו האופן כל הזמן, אבל אנחנו לא עושים/ות זאת. ישנם גורמים שמשפיעים על אופן התגובה שלנו, כגון יום טוב שעבר עלינו בעבודה, אך אלה הם רק גורמים תורמים שטחיים. הם לא חודרים מספיק לעומק.

אם נתבונן, נתחיל לראות כי הגישות שלנו כלפי החיים, כלפי עצמנו וכלפי מצבינו תורמות מאוד להרגשתנו. לדוגמא, אין בנו רחמים עצמיים כל הזמן, כאשר יש לנו יום טוב; אך כשאין לנו יום טוב, תחושת הרחמים העצמיים חוזרת על עצמה. הגישות הבסיסיות שיש לנו כלפי החיים, מעצבות במובנים רבים מאד, את האופן בו נחווה את החיים. אם נבחן זאת יותר לעומק, נגלה שהגישות שלנו מבוססות על בלבול.

אם נחקור בלבול, נראה שאחד ההיבטים שלו הוא בלבול לגבי סיבה ותוצאה התנהגותית. יש לנו בלבול בנוגע לְמה לעשות או לומר ולגבי מה שיקרה כתוצאה מכך. עשוי להיות לנו בלבול רב בנוגע לדברים כגון איזה סוג עבודה יתאים לנו, האם להתחתן?, האם להביא ילדים? וכדומה. אם ניכנס למערכת יחסים עם מישהו או מישהי, מה תהיה התוצאה? אנחנו לא יודעים/ות. הרעיונות שלנו לגבי מה שיבוא בעקבות הבחירות שלנו הם למעשה רק פנטזיות, המבוססות על משאלת לב או על פחד ופרנויה. יתכן שתהיה לנו מחשבה שאם ניכנס למערכת יחסים עמוקה עם אדם מסוים, נחיה באושר ועושר, כמו באגדות. או שעשוי לעלות בנו פחד שבני הזוג ינטשו אותנו ולכן נשמור על מרחק רגשי. אם נחווה סערת רגשות בהמשך למצב מסוים, נחשוב שצעקות ישפרו את המצב. יש לנו רעיון מבולבל מאוד לגבי האופן שבו האדם האחר יגיב למעשינו. אנו חושבים או חושבות שאם נצעק את אשר על ליבנו, נרגיש טוב יותר והכל יהיה בסדר, אבל הכול לא יהיה בסדר. ברצוננו לדעת מה עומד לקרות. אז נחפש נואשות תחזית אסטרולוגית, או שנטיל מטבעות לחיזוי כמו ב"ספר השינויים" הסיני  המכונה האיי צ'ינג. מדוע אנו עושים ועושות דברים כאלה? כי ברצוננו להיות בשליטה על מה שקורה.

הבודהיזם אומר שרמה עמוקה יותר של בלבול היא בלבול לגבי תפיסת האופן שבו אנו ואחרים קיימים ולגבי אופן קיומו של העולם. יש לנו בלבול בנוגע לכול עניין השליטה. בקו החשיבה שלנו אפשר להיות לגמרי בשליטה על מה שקורה לנו. למשל, ייתכן שנחשוב שאם לא נאפשר לאף אחד או אחת להשתמש במחשב שלנו, הוא לעולם לא יקרוס. בגלל זה, יש בנו תסכול כשדברים לא מסתדרים כפי שציפינו. זה בלתי אפשרי להיות תמיד בשליטה. זו לא המציאות. המציאות מורכבת מאוד. דברים רבים משפיעים על מה שקורה, לא רק המעשים שלנו. זה גם לא שאין לנו שליטה בכלל או שמנהלים אותנו כוחות חיצוניים. יש לנו תרומה לגבי מה שקורה, אבל אנחנו לא הגורם היחיד שקובע מה קורה.

עקב הבלבול וחוסר הביטחון שלנו, לעתים קרובות נפעל בצורה הרסנית מבלי שנדע שמדובר בהתנהגות הרסנית. הסיבה לכך היא הימצאותנו תחת השפעתם של רגשות מפריעים, הגישות המטרידות והכפייתיוּת של הרגלנו ההתנהגותיים. לא רק שאנחנו פועלים/ות בצורה הרסנית כלפי אחרים ואחרות; אלא שאנחנו בראש ובראשונה פועלים/ות בדרכים של הרס עצמי. במילים אחרות, אנו יוצרים/ות יותר בעיות עבור עצמנו. אם נרצה פחות בעיות או שחרור מהבעיות שלנו, או נלך אפילו רחוק יותר, ונשאף לסגל את היכולת לעזור גם לאחרות ולאחרים להשתחרר מבעיותיהם, עלינו להכיר בשורש המגבלות שלנו.

בואו נֹאמר שיש לנו את היכולת לזהות ששורש הבעיות שלנו הוא בלבול. זה לא קשה מדי. אנשים רבים מגיעים לנקודה שבה הם אומרים: "אני ממש מבולבל/ת. אני מתוסבכ/ת." ואז מה? לפני שנלך להוציא כסף על קורס זה או אחר, עלינו לשקול ברצינות רבה האם אנו באמת משוכנעים ומשוכנעות שאפשר להיפטר מהבלבול שלנו. אם נחשוב שאי אפשר להיפטר מבלבול, אז מה אנחנו מנסים ומנסות לעשות? אם נלך רק בתקווה שאולי אפשר להיפטר מהבלבול שלנו, זה לא יציב במיוחד. זוהי תקוות שווא.

אפשר שנחשוב ששחרור יכול להגיע בכמה דרכים. יתכן שנחשוב שמישהו יציל אותנו. זו יכולה להיות דמות נשגבת גבוהה יותר, כמו אלוהים, וכך נהפוך למאמינים שנולדים מחדש. לחילופין, אנו עשויים או עשויות לחפש מורה רוחני, בן או בת זוג או מישהו אחר שיציל אותנו מהבלבול שלנו. במצבים כאלה, קל לפתח תלות באדם האחר ולהתנהג בצורה לא בוגרת. לעתים קרובות אנו כל כך נואשים/ות למצוא מישהו שיציל אותנו, עד כי אין לנו הבחנה לגבי מי שאליהם/ן נפנה. אנו עשויים/ות לבחור באדם שאינו נקי מבלבול בעצמו או בעצמה, ושבגלל רגשות וגישות מטרידות שלו עצמו או שלה עצמה, ינצלו את התלות הנאיבית שלנו. זו אינה דרך יציבה להתקדם. לא נוכל לצפות לכך שמורה רוחני/ת או מערכת יחסים יבהירו את כל הבלבול שלנו. עלינו להבהיר את הבלבול שלנו בעצמנו.

מערכת יחסים עם מורה רוחני/ת או עם בן או בת זוג יכולה לספק נסיבות מועילות, אך רק כאשר מערכת היחסים בריאה. כשהיא אינה בריאה, זה רק מחמיר את המצב. זה מוביל ליותר בלבול. בהתחלה ייתכן ונהיה במצב עמוק של הכחשה, נחשוב שהמורה מושלמ/ת, בן או בת הזוג מושלמים; אבל בסופו של דבר תתפוגג הנאיביות שלנו. כשנתחיל לראות את החולשות אצל האדם האחר ונבין שהאדם האחר לא יציל אותנו מכול הבלבול שלנו, נתרסק. נחוש שבגדו בנו. האמון והבטחון שלנו נבגדו. זו הרגשה איומה! חשוב מאוד לנסות להימנע מכך מלכתחילה. עלינו לנקוט באמצעים מניעתיים. עלינו להבין מה אפשרי ומה לא. מה יכול/ה מורה רוחני/ת לעשות ומה אין ביכולתם/ן לעשות? ננקוט באמצעים מניעתיים כדי למנוע התרסקות.

עלינו לפתח מצב תודעתי שחופשי מבלבול. הדבר ההפוך מבלבול, הבנה, תמנע מהבלבול להתעורר. העבודה שלנו בבודהיזם היא להתבונן פנימה לתוך עצמנו עם קְשיבוּת לגישות שלנו, לרגשות המפריעים שלנו ולהתנהגות האימפולסיבית, הכפייתית או הנוירוטית שלנו. כלומר להיות מוכנים ומוכנות לראות בעצמנו דברים שאינם כל כך נחמדים, דברים שהיינו מעדיפים ומעדיפות להתכחש להם. כאשר נבחין בדברים שגורמים לבעיות שלנו או שמהווים סימפטומים לבעיות שלנו, עלינו ליישם את הכוחות הנוגדים להם בכדי להתגבר עליהם. כול האמור לעיל מבוסס על לימוד ומדיטציה. עלינו ללמוד לזהות רגשות מפריעים וגישות מטרידות ואת המקור שממנו הם נובעים. 

מדיטציה פירושה לתרגל את יישומם של הכוחות הנוגדים למיניהם במצב מבוּקר, על מנת שנתוודע אליהם ולאופן יישומם ואז נוכל לעשות זאת בחיים האמיתיים. לדוגמא, אם נתכעס על אחרים ואחרות  כאשר הם אינם פועלים כפי שהיינו רוצים/ות שיעשו, במהלך המדיטציה נחשוב על מצבים אלה וננסה להתבונן בהם מנקודת מבט שונה. האדם האחר פועל בדרכים לא נעימות מסיבות רבות ושונות. הוא או היא לא בהכרח פועלים ממניע של הִתגרוּת משום שהם לא מחבבים אותנו. במדיטציה נעשה ניסיון לפוגג עמדות כגון אלה: "החבר/ה שלי כבר לא אוהב/ת אותי כי הוא או היא לא התקשרו אליי."

אם נוכל לתרגל חוויה של סיטואציות כאלה בעזרת מצב תודעתי רגוע יותר, מבין וסבלני יותר, אז אם האדם לא מתקשר אלינו במשך שבוע, לא נתרגז כל כך. כשנתחיל להתכעס, נזכור שאדם זה כנראה מאוד עסוק ושזה אֵנוכי לחשוב שאנחנו האדם החשוב ביותר בחייו. זה יסייע לנו לקרר את ההתלקחות הרגשית שלנו.

תרגול בודהיסטי הוא אינו תחביב. זה לא משהו שנעשה כספורט או לצורך רגיעה. תרגול בודהיסטי הוא עבודה במשרה מלאה. התפקיד שלנו הוא לעבוד על הגישות שלנו כלפי כל דבר בחיינו. אם למשל נעבוד על פיתוח אהבה לכל היצורים, עלינו ליישם זאת במשפחותינו. רבות ורבים יושבים בחדריהם ומודטים על אהבה, אך אינם יכולים להסתדר עם הוריהם או עם בני או בנות זוגם. זה עצוב.

בניסיון ליישם את התורות הבודהיסטיות במצבים אמיתיים שלנו בבית ובעבודה, עלינו להימנע מקיצוניות. קוטב אחד של הקיצון הוא להטיל את כל האשמה על אחרים ואחרות. הקיצון השני הוא להטיל את כל האשמה על עצמנו. מה שקורה בחיים הוא מורכב מאוד. שני הצדדים תורמים: אחרים ואחרות תורמים; אנו תורמים/ות. ביכולתנו לנסות לגרום לאחרים ולאחרות לשנות את התנהגותם ואת גישותיהם, אך לכולנו ידוע מניסיוננו האישי שזה לא קל במיוחד - במיוחד אם ננקוט בגישה צדקנית וקדושה ונאשים את הזולת שהוא חוטא. הרבה יותר קל לנסות לשנות את עצמנו. אמנם נוכל  להציע הצעות לאחרים ואחרות אם הם יגלו פתיחות לקבל זאת ולא יהפכו לתוקפניים יותר בעקבות ההצעות שלנו, אך העבודה העיקרית היא על עצמנו.

במהלך העבודה שלנו על עצמנו, עלינו להישמר מפני צמד נוסף של שני מצבי קיצון: לשקוע לחלוטין אך ורק בהתעסקות ברגשות שלנו או לחילופין בכלל לא להיות מודעים/ות לרגשות. מצב הקיצון הראשון הוא העיסוק הנרקיסיסטי. מעניינת אותנו אך ורק ההרגשה שלנו. יש לנו נטייה להתעלם מתחושותיהם של אחרים ואחרות. יש לנו נטייה לחשוב שהרגשתנו חשובה הרבה יותר מרגשותיהם של בני ובנות אדם אחרים. מצד שני, עשוי להיות מצב בו נהיה בניתוק מוחלט מהרגשות שלנו או שלא נרגיש כלום, כאילו שהוזרקה לרגשות שלנו תרופת נובוקאין לשיכוך כאבים. הימנעות מהקצוות הללו מצריכה איזון עדין. זה לא כל כך קל.

אם אנחנו במצב תמידי של השגחה על עצמנו בעודנו עם אחרים או אחרות, זה יוצר דואליות מדומיינת – יש את עצמנו ויש את מה שאנו מרגישים/ות או עושים/ות – ולכן, אנחנו לא באמת שָׁם מבחינת ההתייחסות שלנו או ההימצאות שלנו עם מישהו או מישהי. האמנות האמיתית היא להתייחס ולפעול בצורה טבעית וכנה, כשבו בזמן חלק מתשומת הלב שלנו נתון למוטיבציה ולגישה שלנו. עלינו לנסות לעשות זאת, אך, מבלי שדרך הפעולה שלנו תהיה מקוטעת עד כדי כך שלא נמַצֵא בפועל עם האדם האחר. אם אנו בודקים/ות את המוטיבציה והתחושות שלנו תוך כדי ההתייחסות למישהו/י, לפעמים מועיל לספר זאת לאותו אדם. עם זאת, זה מאוד נרקיסיסטי להרגיש שעלינו לספר לו/ה. לעתים קרובות, לאחרים או לאחרות אין עניין במה שאנחנו מרגישים. התחושה שלנו שהם רוצים לדעת מעידה על חשיבות-עצמית מרובה. כאשר נשים לב שאנחנו מתחילים/ות לפעול באנוכיות, נוכל פשוט לעצור את זה. אין צורך שנכריז על זה.

צמד נוסף של שני קצוות הוא שאנחנו לגמרי רעים/ות או לגמרי טובים/ות. אם נשים דגש רב מדי על הקשיים שלנו, ועל הבעיות והרגשות המפריעים שלנו, ייתכן שנרגיש שאנחנו אנשים רעים. זה מתדרדר בקלות רבה לרגשות אשמה. "עלי להתאמן. אם לא, אני אדם רע." זהו בסיס נוירוטי מאוד לתרגול.

עלינו להימנע גם מהקיצוניות השנייה, ששמה דגש רב מדי על הצדדים החיוביים שלנו. "כולנו מושלמים/ות. כולנו בודהות. הכול נפלא." זה מסוכן מאוד, כי זה יכול לרמוז לכך שאין צורך שניפטר משום דבר; אין צורך שנפסיק עם איכויות שליליות למיניהן כי כל מה שעלינו לעשות זה לראות את האיכויות הטובות הבסיסיות שלנו. "אני נהדר/ת. אני מושלמ/ת. אין צורך שאפסיק עם ההתנהגות השלילית שלי. אני כבר בודהה! " יש לנו צורך באיזון. אם נרגיש שאנחנו יורדים/ות על עצמינו יותר מדי, עלינו להזכיר לעצמנו את היכולת שלנו להיפטר מכל החסרונות ולהפוך לבודהות; אם נחוש השתחצנות יתרה, עלינו לשים דגש על הצדדים השליליים שלנו.

ביסודו של דבר, עלינו לקחת אחריות על עצמנו: למען ההתפתחות שלנו וכדי להיפטר מבעיותינו. כמובן, שיש לנו צורך בסיוע. לא קל לעשות זאת בעצמנו. נוכל לקבל עזרה ממורים ומורות רוחניים או מהקהילה הרוחנית שלנו, שמכילה בני ובנות אדם שדרך חשיבתם דומה לזו שלנו, ושעושים עבודה עם עצמם ולא מאשימים זה את זה בבעיות שלהם. לכן בשותפות, חשוב לחלוק את אותו סוג גישה, במיוחד את הגישה של לא להאשים את הצד האחר בכול הבעיות שמתעוררות. אם שני השותפים מאשימים זה את זה, זה לא יכול כלל להצליח. אם רק אחד או אחת מהשותפים עושה עבודה עם עצמו והצד השני רק מאשים, זה גם לא יצליח. אם כבר נמצא את עצמינו במערכת יחסים בה הצד האחר מאשים, אבל אנחנו מצידנו בוחנים /ות מה עשויה להיות תרומתנו למצב, אין זה אומר שנצטרך לנתק את הקשר, אך זה קשה יותר. עלינו לנסות להימנע מלהיות קדוש מעונה במערכת היחסים הזו: “אני זה/ו שסובל/ת את כל זה! זה כל כך קשה!" כל העניין יכול להיות מאוד נוירוטי.

הדרך הבודהיסטית אינה קלה. היא כרוכה בהתמודדות עם כיעור החיים. נדרש מאיתנו חוסן כלשהו על מנת להמשיך; אנו זקוקים וזקוקות למקורות השראה יציבים. אם מקור ההשראה שלנו הוא מורים ומורות המספרים סיפורים נפלאים על ניסים וכל מיני דברים מסוג זה - על עצמם או על אחרים בהיסטוריה הבודהיסטית - זה לא יהיה מקור השראה יציב במיוחד. זה בהחלט יכול להיות מאוד מלהיב, אבל עלינו לבחון איך זה משפיע עלינו. אצל רבות ורבים זה מחזק עולם פנטזיה בו אנו מייחלים לישועה באמצעות ניסים. עולה בדמיוננו מצב שבו איזה קוסם גדול הולך להציל אותנו בכוחותיו או כוחותיה הפלאיים, או שנוכל לפתע לפתח את הכוחות המופלאים בעצמנו. עלינו לנקוט בזהירות יתרה עם כול הכבוד לסיפורים הפנטסטיים האלה. הם עשויים לעורר את אמונתנו וכן הלאה, וזה יכול להועיל, אך זה אינו בסיס יציב של השראה. אנו זקוקים וזקוקות לבסיס יציב.

דוגמה מושלמת היא זו של הבודהה עצמו. בודהה לא ניסה "לעורר השראה" באנשים או להרשים אותם בסיפורים פנטסטיים. הוא לא התנפח מחשיבות עצמית בעודו מסתובב ומברך אנשים וכיוצא בזאת. האנלוגיה בה השתמש בודהה, שחוזרת על עצמה בתורות הבודהיסטיות, היא שבודהה הוא כמו השמש. השמש אינה מנסה לחמם אנשים. באופן טבעי, מאופן קיומה, היא מביאה חום לכולם/ן בצורה ספונטנית. למרות שייתכן שנהיה ב"היי" משמיעת סיפור פנטסטי או מנגיעה בראשנו עם פסל או מקבלת חוט אדום שייקשר סביב צווארנו, זה אינו מקור יציב. מקור השראה יציב הוא כאשר דרך התנהלותו/ה של המורה היא ספונטנית וטבעית כאדם - אופיו, או אופייה, כפי שבא לידי ביטוי כתוצאה מתרגול התורות הבודהיסטיות. זה מה שמעורר השראה, ולא איזו הצגה שעושה אדם כלשהו כדי לבדר אותנו. למרות שזה אולי לא מלהיב כמו סיפור פנטסטי, זה מעניק לנו תחושת השראה יציבה.

ככל שנתקדם, נוכל לקבל השראה מעצמנו, מעצם ההתקדמות האישית שלנו - לא מהשגת כוחות מופלאים, אלא מהאופן שבו המאפיינים שלנו משתנים לאיטם. התורות תמיד מדגישות שיש לשמוח בפעולות המיטיבות שלנו. חשוב מאוד לזכור שההתקדמות אף פעם אינה לינארית. זה לא בפשטות משתפר מיום ליום. אחד ממאפייני החיים הוא שמצב הרוח שלנו עולה ויורד עד לנקודה שבה אנחנו משוחררים ומשוחררות לחלוטין מכל הבעיות החוזרות ונשנות, שזה מצב מתקדם להפליא. עלינו לצַפות לכך שלעתים נרגיש מאושרים/ות ולעיתים אומללים/ות. לעיתים תהיה לנו היכולת לפעול בדרכים מיטיבות ובמקרים אחרים יכריעו הרגלינו הנוירוטיים. פעם נהיה למעלה ופעם למטה. בדרך כלל לא קורים ניסים.

הלימוד שעוסק בשמונת הדברים החולפים בחיים (שמונה המחשבות הארציות) ומבהיר כיצד ניתן להימנע מאי-נוחות, מדגיש שלא להתנפח מגאווה כאשר הדברים מתנהלים כהלכה ולא להיכנס לדיכאון אם הם לא הולכים טוב. אלה הם החיים. עלינו לבחון את ההשפעות לטווח הארוך, ולא את ההשפעות לטווח הקצר. אם אנחנו מתאמנים ומתאמנות כבר חמש שנים, למשל, אז לעומת המצב בו היינו לפני חמש שנים יש הרבה התקדמות. למרות שלפעמים נתעצבן, אם נגלה שביכולתנו להתמודד עם מצבים שונים באמצעות תודעות ולב רגועים ובהירים יותר, זו הוכחה להתקדמות מסוימת שלנו. זה מעורר השראה. זה לא דרמטי, אם כי היינו רוצים ורוצות שזה יהיה דרמטי ומופעים דרמטיים מלהיבים אותנו. זוהי השראה יציבה.

עלינו לנקוט בגישה מעשית למדי ומציאותית. למשל, כשנתַּרְגל טיהור, חשוב שלא נראה זאת כאילו שדמות חיצונית כלשהי, מעין דמות קדושה כלשהי, סולחת לנו על חטאינו. בבודהיזם אין קדושים שיצילו אותנו ויברכו אותנו בהיטהרות. זה לגמרי לא התהליך. מה שמטהר אותנו היא העובדה שהתודעות שלנו טהורות מטבען. הן אינן מוכתמות מטבען על ידי בלבול; ניתן להסיר בלבול. זה נעשה על ידי ההכרה בטבעה הטהור של התודעה באמצעות המאמצים שלנו שמאפשרים לנו לסגל יכולת להרפות מרגשות האשם, מפוטנציאלים שליליים וכו'. זה מה שמאפשר לתהליך הטיהור לעבוד.

יתר על כן, בעשותנו את כול התרגולים הללו תוך ניסיון להכניס את התורות הבודהיסטיות לחיי היומיום שלנו, עלינו לזהות ולהכיר ברמה בה אנו נמצאים ונמצאות. זה חיוני ביותר לא לגלות יומרנות או להרגיש שמחובתנו להיות ברמה גבוהה יותר מזו שבה אנו נמצאים ונמצאות כעת.

יכול להיות שחלק מבני ובנות האדם שמתעניינים בבודהיזם יגיעו למשל מרקע קתולי. אם זה המקרה שלנו, אז במהלך התקרבותנו לבודהיזם ותחילת הלמידה, אין צורך שנרגיש שעלינו לוותר על הקתוליות ולהמירה בבודהיזם. עם זאת, חשוב לא לערבב בין שתי השיטות. לא נשתטח בפני המזבח שלוש פעמים לפני שנתיישב בכנסייה. בדומה לכך, כשנבצע תרגול בודהיסטי, לא נדמיין את מריה הבתולה, אלא נחולל הדמיה של בודהה. נתרגל את כול אחת מהשיטות בפני עצמה. כשנלך לכנסייה, פשוט נלך לכנסייה; כשנעשה מדיטציה בודהיסטית, נעשה מדיטציה בודהיסטית.

ישנם הרבה מאפיינים משותפים, כמו הדגש על אהבה, עזרה לזולת וכן הלאה. אין התנגשות ברמה הבסיסית. אם נתַּרגל אהבה, נדיבות לב ועזרה לזולת, אז נפגין גם קתוליות טובה וגם בודהיסטיות טובה. אולם בסופו של דבר נצטרך לבחור, אך רק כאשר תהיה לנו המוכנות להשקיע את מלוא המאמצים בהתקדמות רוחנית אדירה. אם בכוונתנו לעלות לקומה הגבוהה ביותר בבניין, לא נוכל  לטפס בשני גרמי מדרגות בו זמנית - זו תמונה מועילה מאוד. אם אנחנו פועלים/ות רק ברמת מפלס הקרקע הבסיסי, בלוֹבִּי, בסדר. אנחנו לא צריכים/ות לדאוג לגבי זה. נוכל להרוויח משניהם.

עם יישום הבודהיזם בחיינו, עלינו להיזהר שלא לפתח דחייה כלפי דתות המקור שלנו במחשבה שהן רעות או נחותות. זו טעות גדולה. כי אז ייתכן שנהפוך לבודהיסט פנאטי ולאנטי קתולי קנאי, למשל. בני ובנות אדם עושים זאת גם עם קומוניזם ודמוקרטיה. מנגנון פסיכולוגי שנקרא נאמנות שאינה במקומה משתלט. יש נטייה לרצות לגלות נאמנות כלפי המשפחות שלנו, הרקע שלנו וכן הלאה, ולכן ברצוננו לגלות נאמנות כלפי קתוליות למרות שדחינו אותה. אם לא נהיה נאמנים ונאמנות לרקע שלנו ונדחה אותו בצורה מוחלטת כמשהו רע, נרגיש שאנחנו רעים או רעות באופן מוחלט. מכיוון שזהו מצב שמייצר אי-נוחות קיצונית, יש לנו תחושה, באופן לא מודע, שעלינו למצוא משהו ברקע שלנו שאליו נוכל לגלות נאמנות.

הנטייה היא באופן לא מודע להיות נאמנים/ות להיבטים מסוימים, פחות מועילים, ברקע שלנו. לדוגמא, ייתכן שנדחה קתוליות, אך נביא משם לבודהיזם פחד עז מפני הגיהנום. ידידה שלי שהיתה קתולית אדוקה, פנתה בחוזקה לכיוון הבודהיזם, ואז חוותה משבר קיומי, "ויתרתי על הקתוליות, אז עכשיו אלך לגיהינום הקתולי; אבל אם אוותר על הבודהיזם ואחזור לקתוליות, אלך לגיהינום הבודהיסטי!" למרות שזה אולי נשמע מצחיק, זו הייתה באמת בעיה די רצינית מבחינתה.

לעתים קרובות אנו מכניסים/ות באופן לא מודע גישות מסוימות מהקתוליות לתרגול הבודהיסטי שלנו. השכיחות ביותר הן אשמה וחיפוש אחר ניסים ואחר מי שיצילו אותנו. אם לא נתַּרְגל, נרגיש שעלינו לתרגל, ואם לא נעשה זאת, תרבוץ עלינו אשמה. רעיונות אלה אינם מועילים כלל. עלינו לזהות מתי אנו פועלים/ות כך. עלינו להסתכל על הרקע שלנו ולהכיר בהיבטים החיוביים כדי שנוכל להיות נאמנים/ות למאפיינים החיוביים ולא לאלה השליליים. במקום לחשוב, "ירשתי רגשות אשמה וחיפוש אחר נס", נוכל לחשוב, "ירשתי את המסורת הקתולית של אהבה, נדיבות לב ועזרה לחסרי וחסרות המזל."

נוכל לעשות את אותו הדבר לגבי המשפחות שלנו. יכול להיות שנפַתח דחייה כלפיהן ואז נגלה נאמנות באופן לא מודע למסורות השליליות שלהן, במקום שנגלה נאמנות באופן מודע למסורות החיוביות שלהן. למשל, אם נכיר בכך שאנו מוקירים את הרקע הקתולי שהן העניקו לנו, אז נוכל להמשיך בדרכנו מבלי שזה ינגוד את עברנו ומבלי שרגשות שליליים יסכנו כל העת את התקדמותנו.

חשוב לנסות להבין את התְּקֵפוּת הפסיכולוגית של זה. אם נחשוב על העבר שלנו - המשפחות שלנו, דתות המקור שלנו, או כל דבר אחר – כעל דברים שליליים, תהיה לנו נטייה להיות בעלי גישה שלילית כלפי עצמנו. מצד שני, אם נוכל להכיר בדברים החיוביים ברקע שלנו ובעבר שלנו, תהיה לנו יותר נטייה לאחוז בגישה חיובית כלפי עצמנו. זה יעזור לנו להיות הרבה יותר יציבים ויציבות בדרכינו הרוחניות.

עלינו להתקדם לאט, שלב אחר שלב. כאשר נשמע או נקרא על תורות מתקדמות מאוד, למרות שמאסטרים גדולים מן העבר אמרו: "ברגע ששמעת לימוד, יש ליישמו מיידית בתרגול", יהיה עלינו להחליט אם זה משהו מתקדם מדי עבורנו או אם זה משהו שנוכל ליישם ולתרגל עכשיו. אם הוא מתקדם מדי, יהיה עלינו להבחין בצעדים שנצטרך לעשות על מנת להכין את עצמנו לכך שנוכל לממש זאת בתרגול ואז יהיה עלינו לנקוט בצעדים הללו. בקצרה, כפי שאמר אחד ממוריי, גשה נגוואנג דרגיי, "אם נתַּרגל שיטות של פנטזיה, נקבל תוצאות דמיוניות; אם נתַּרגל שיטות מעשיות נקבל תוצאות מעשיות."