המאפיינים העיקריים של מדיטציה

המילה "מדיטציה" משמעותה להרגיל את עצמנו. המילה הטיבטית לכך, "gom (sgom)" ,מרמזת על בניית הרגל מיטיב. משמעותה של מילת המקור בסנסקריט "bhavana", מתקשרת יותר להגשמה של משהו הלכה למעשה. יש לנו סוג מסוים של מצב תודעה מיטיב או גישה, וברצוננו להגשים אותם, במילים אחרות לאפשר למצב התודעה הזה שאכן יתפקד בתוך דרכי החשיבה וההתנהלות שלנו בחיים. לפי המסורת שבה מסתייעים במדיטציה, ההנחיות יגדירו מהם ההרגלים המיטיבים, ומהי הסיבה והמטרה של מימושם. בכל המסורות ההודיות, בכל אופן, התהליך הוא משולש: ראשית, לשמוע או להקשיב, לאחר מכן להרהר באופן מעמיק, ואז למדוט בפועל. 

נניח שברצוננו לבנות הרגל מיטיב של הוויה חומלת. על מנת לפתח חמלה, או להרחיב תחושת חמלה קיימת, תחילה עלינו להקשיב למעט לימוד על הנושא. בהודו העתיקה, אף אחת מהתורות לא הייתה נכתבת. כולן הועברו בעל פה. מכיוון שכך, על מי שלמד/ה מדיטציה היה להקשיב תחילה ללימוד. זאת הסיבה שהצעד הראשון ידוע כ "הקשבה". 

בימינו, כמובן, נוכל לקרוא על מגוון תורות- אין צורך שממש נקשיב למישהו או מישהי שיעבירו לנו ישנן באופן אישי- אך העיקרון מאחורי הדבר הוא די רלבנטי. בזמנים קדומים, היה צריך לשנן כל דבר בעל פה ומי ששומע/ת היה צריך/ה להיות בטוח/ה שהדבר שמישהו או מישהי דקלמו היה מדויק. האדם שהיה מדקלם את הלימוד מהזיכרון אולי לא היה זוכר אותו במדויק. כמה טעויות היו עלולות לצוץ וזו הייתה בעיה אמיתית. 

מוּדעוּת מבחינה

בזמן הקשבה ללימוד, אם כן, עלינו לפתח מה שנקרא "מוּדעוּת מבחינה הנובעת מהקשבה". המונח הטיבטי "שֶרַאבּ" sherab"  (shes-rab, Skt. prajna)" מתורגם לעתים קרובות כ"חכמה", אך שימוש במילה "חכמה" הוא במידה רבה מעורפל מדי; אין לו משמעות מדויקת. אם קבוצת אנשים שומעת את המילה "חכמה", לכל אחד ואחת מהם יהיה רעיון שונה בנוגע למשמעות האמיתית שלה, וכך המונח "חכמה" לא מסייע לנו באמת להבין את המונח "שֶרַאבּ"  “sherab” בצורה מאוד מדויקת. זו הסיבה שאני מעדיף לתרגם "שֶרַאבּ"  “sherab” כ"מוּדעוּת מבחינה". 

מוּדעוּת מבחינה מבוססת על מרכיב מנטלי מקדים, שאני מתרגם כ "להבחין". רוב האנשים מתרגמים את המונח הזה כ "זיהוי", אך "זיהוי" אף הוא איננו מדויק. "זיהוי" פירושו שיש לך היכרות מוקדמת עם האובייקט, ואז את/ה מזהה אותו שוב; זה לא בדיוק נכון. "הבחנה" פירושה לערוך הבחנה בין משהו כ "זה" לבין כל מה "שאיננו זה", ביכולתנו להבחין את "זה" מ"לא זה" או את "זה" מ"ההוא", מכיוון שלכל דבר יש תכונות מאפיינות מסוימות, אינדיבידואליות, או סממנים מגדירים שיש לנו היכרות מושגית איתם כשעולה בנו מודעות למשהו. דוגמא פשוטה לכך היא שפעוטות יכולים להבחין בין "רעב/ה" ו"לא רעב/ה". פעוטות לא זקוקים למלים עבור שתי התחושות הגופניות השונות הללו והם לא ממש זקוקים להבין את הרעיונות של "רעב" או "לא רעב" מאוד לעומק. אף על פי כן, ביכולתם להבחין בהבדל שבין השתיים מכיוון שלכל אחת מהן יש תכונה מאפיינת מוגדרת מיוחדת, כלומר סוג מסוים של תחושה גופנית. 

מוּדעוּת מבחינה מוסיפה מרכיב של וודאות להבחנתיות הזאת: "הדבר הזה הוא בוודאות הדבר הזה  ולא הדבר ההוא". הוודאות הזאת היא מה שנזדקק לו בזמן הקשבה ללימוד התורות או קריאה אודותן. יש לנו צורך בביטחון כדי לדעת: "זוהי תורה אמיתית ; זו אינה תורה כוזבת". למען האמת מאוד קשה לדעת ש"זוהי תורה אמיתית", מכיוון שהכתבים אינם קלים להבנה בפני עצמם. בדרך כלל נצטרך להסתמך על ספר או מורה המסבירים אותם. אבל, איך תדע/י שמורה מסוים או מורה מסוימת הם מורים אותנטיים שניתן לסמוך עליהם? מישהו או מישהי יכולים ללמד על בודהיזם, או ללמד על אהבה וחמלה, ואולי הם מוסרים מידע שסותר את מה שהבודהה באמת אמר. עלינו להיות מאוד בטוחים ובטוחות, דרך הסתייעות במוּדעוּת מבחינה, שהתורה שנקשיב לה או שנקרא עליה היא בדיוק כפי שהיא אמורה להיות; צריכה להיות לנו וודאות שזוהי תורה אותנטית. 

ישנם מרכיבים מסוימים שצריכים להיות נוכחים על מנת שלימוד יהיה תקף כלימוד בודהיסטי. המחבר/ת או מי שמעניק/ה את הלימוד צריך/ה להיות מישהו שנוכל לקבוע, באמצעות בחינה וחקירה, שיש לו/ה הכשרה נאותה כמורה. על מנת לקבוע זאת, עלינו לשאול בני ובנות אדם אחרים, למשל: "האם לבן או בת האדם הללו יש מורה בר/ בת תוקף ואיך נראית מערכת  היחסים ביניהם/ן? האם המורה של אותו/ה בן או בת אדם מגיע/ה משושלת תקפה של מורים במבט לאחור בזמן?" אלו הן שאלות חשובות לשאול. איננו צריכים/ות פשוט לקחת באקראי כל ספר ו, רק בגלל שמישהו או מישהי  מפורסם/ת כתבו אותו, לחשוב שזה מקור מהימן. אותו עקרון תקף למקרה של הקשבה להרצאה של מישהו או מישהי. 

הסתייעות בהבחנה כדי לקבוע מהו ההקשר של התורות

יתרה מכך, ישנו הקשר עבור כל אחת מהתורות הבודהיסטיות, אסכולה פילוסופית שממנה התורות נגזרות. חשוב לדעת מהו ההקשר של תורה מסוימת. זאת מכיוון שלמערכות הבודהיסטיות המגוונות הללו יש הסברים שונים עבור אותו מונח טכני, למשל "קארמה". מעבר לכך, התורות הללו על קארמה במערכת מסוימת משתלבות יחד עם ההסברים שאותה מערכת מעניקה אודות נושאים רבים אחרים המתייחסים אליה, למשל תיאוריה של ההכרה. עלינו לדעת בוודאות מאיזו מערכת התורות מגיעות, כך שנוכל להתאים אותן יחד ליתר הלימוד ששמענו.

ידיעת ההקשר של מילים שמשתמשים בהן הוא חשוב אפילו לשיחת חולין. למשל, את/ה שומע/ת את המילה "בּוֹן" ("bon"). זהו שמה של מסורת קדם- בודהיסטית בטיבט. אך בצרפת, "בּוֹן" פירושו "טוב", אז אם אין לך מודעות להקשר של השפה, עלול לעלות בך בלבול אם תשמע/י את המילה "בּוֹן". האם בן או בת האדם מדבר/ת על "בּוֹן" בצרפתית או שההקשר הוא טיבטי? להסתמך אך ורק על הצליל של המילה, בלי לדעת באיזו שפה מדובר, עלול להטעות אותך.

ידיעת ההקשר אפילו יותר חיונית כשמדובר במונחים בודהיסטיים טכניים. למשל, ייתכן ולמדת על ריקות, אשר מוסברת באופן אחד באסכולה בודהיסטית הודית מסוימת ובדרך שונה באסכולה אחרת. אפילו בתוך אסכולה בודהיסטית הודית אחת של פילוסופיה, ריקות מתבארת בהמון דרכים שונות על ידי כל אחת מהאסכולות הטיבטיות של הבודהיזם. 

העובדה שישנם כל כך הרבה הסברים שונים של אותו נושא היא אחת מההיבטים שהכי מבלבלים את בני ובנות המערב הלומדים בודהיזם. זה מבלבל עד כדי כך שבעידן המודרני, במיוחד עם האינטרנט, יש לנו נגישות לכל המסורות האסייתיות השונות של הבודהיזם. אבל אפילו בתוך המסורת הבודהיסטית של ארץ אחת-למשל, טיבט- ישנן הרבה גרסאות ופרשנויות שונות. 

תנו לי להמחיש את הנקודה הזאת. נניח שאנו לומדים ולומדות הסבר מפורט על קארמה עם מורה מסוים/ת. על מנת שלא להתבלבל בנוגע לתוכן הנלמד, עלינו לבודד את ההסבר מאלו שניתן למצוא בכל המערכות האחרות פרט לזו שמתוכה המורה מסביר/ה. למשל, יהיה עלינו לדעת מה אנו לומדים ולומדות על הפרשנות הבודהיסטית, לא על זו ההינדואיסטית. מתוך ההסברים הבודהיסטיים, נלמד אחת ממסורות הסנסקריט ההודיות, לא אחת ממסורת הפאלי- תהרוודה.

מבין מסורות הסנסקריט ההודיות, אנו לומדים ולומדות את השקפת ה- ואייבּהאשיקה (Vaibhashika), לא את השקפת הצ'יטאמאטרה (Chittamatra). בנוסף, אנו לומדים ולומדות אודות ההסבר של הגלוג על האופן בו הואייבּהאשיקה מציגה את הדברים ולא את ההסבר של הקאגיו. עלינו לדעת את ההקשר המדויק, מכיוון שההסברים השונים של קארמה הם די מגוונים, לפי ההקשר הפילוסופי. אם ננסה להתאים את ההסבר של הגלוג על נושא הדהרמה אל תוך מערכת הקאגיו, יעלה בנו בלבול רב. ואם ננסה לערבב את כל ההסברים ביחד לכדי מרק גדול, נהיה אפילו עוד יותר מבולבלים/ות. 

אחד מהמורים שלי, גשה נגוואנג דהרגיי, הצביע על משהו מאוד מעורר מחשבה בנוגע למערביים/יות. הוא אמר: "אתם בני המערב תמיד מנסים להשוות שני דברים, שאת אף אחד מהם אתם לא ממש מבינים. לבסוף, אתם פשוט נותרים עם יותר בלבול". השיעור שעלינו ללמוד מכך הוא שזה בסדר גמור להשוות מערכות שונות, אבל רק על הבסיס של היכרות ממש טובה עם מערכת אחת. ברגע שתכירו אותה ממש טוב, תוכלו להפנות מבט אל עבר מערכות אחרות ולהבין מה הם ההבדלים, אבל לא לפני כן.  

אז אם ברצוננו למדוט על קארמה, או ריקות, או על כל נושא אחר בבודהיזם, עלינו לפתח הבחנה מודעת מתוך הקשבה. זה אומר לדעת באופן מדויק ובצורה וודאית:

• אלו המילים שנאמרו, לא מלים אחרות כלל.
• האדם שאמר אותן היה מקור מדויק של מידע בהתייחס לנושא, ולא מישהו שלא ניתן להסתמך עליו. 
• זוהי המערכת הפילוסופית שממנה הגיע ההסבר, ולא אף אחת אחרת. 

ברגע שיש לנו את ההבחנה המודעת שעולה מהקשבה, אנו מוכנים ומוכנות לעבור הלאה, לצעד הבא. 

הצעד הבא הוא לרכוש את המוּדעוּת המבחינה שנובעת מחשיבה. למה הכוונה ב"חשיבה"? לחשוב, כאן, משמע לנסות להבין את המשמעות של משהו. אך אז, מה זה אומר "להבין" משהו? ההגדרה של המונח הטיבטי שבדרך כלל מתורגם כ"הבנה" או "תפיסה" היא: "ידיעה מדויקת והחלטית של דבר מה". 

אגב, לרבות מהמילים בסנסקריט וטיבטית שמשמשות לתאר פעילות מנטלית ותודעה יש משמעויות די שונות בשפה המקורית, בהשוואה למלים שמשתמשים בהן בשפות המערביות שלנו. זאת הסיבה שזה מאוד עוזר ללמוד את שפות המקור של אסיה וללמוד את המשמעויות של המילים מתוך ההקשר של השפה האסייתית. זה אומר לא רק לקרוא את התרגום במילון, אלא גם ממש לעבוד עם השפה, ללמוד את ההגדרות, וכך הלאה. אם תעשו זאת, יהיה לכם ולכן כלי אנליטי רב עוצמה להבנת התורות הבודהיסטיות. 

להבין את המלים שנאמרו

המילה הזאת "הבנה" יכולה לבוא לידי ביטוי גם ביחס להקשבה ללימוד. בהקשר הזה, היא תופיע במשפטים כמו: "הבנתי שאמרת את המילים הללו". אם הדגש במשפט הזה הוא על המילה "את/ה", משתמע מכך שאין לנו כל ספק שלמעשה אתה אמרת את המלים הללו. איננו חושבים/ות שלא אמרת אותן או שמישהו/י אחר/ת אמר אותן. שמענו אותך אומר/ת אותן ויש לנו בטחון מלא בכך שאין שום דבר לא תקין בשמיעה שלנו. 

אם הדגש הוא על "המלים הללו", אז "אני הבנתי שאת/ה אמרת את המלים הללו" עשוי לשאת אתו משמעות אחרת: "אני הבנתי את המלים המסוימות שביטאת. ייתכן ולא לגמרי תפסתי את משמעות הבסיס של המלים והביטויים- זהו תהליך אחר; אך הבנתי נכונה שאמרת את המילה הזאת ואת הביטוי הזה ואת המשפט הזה". צריך להיות לנו בטחון ששמענו באופן מדויק את המלים שנאמרו. נוכל לבדוק זאת עם בני ובנות אדם אחרים על מנת להיות בטוחים/ות שאחרים ואחרות שמעו את אותן המלים כמונו. אם ישנה הקלטה, נוכל להאזין לה. אם הקול של הדובר/ת וההקלטה היו ברורים, נדע בביטחון ששמענו את המלים נכונה. אם הם לא היו כל כך ברורים, נוכל לבדוק זאת עם אחרים ואחרות כדי לקבל קצת עזרה, לגלות מה אחרים ואחרות שמעו, ולהשוות את הדברים עם מה שאנחנו שמענו. זה למעשה מאוד חשוב כשאנו נשענים/ות על הקלטות של הלימוד. כך, בהסתייעות בהבחנה מודעת שמגיעה מהקשבה, נוכל לקבוע שהבנו מה היו המלים, באופן מדויק והחלטי. 

הבנת המשמעות של המלים

עכשיו חשיבה- הצעד השני בתהליך שלושת השלבים של רכישת הבנה- פירושו להבין את המשמעות של המלים, שזה, כמובן, נחוץ לחלוטין. אם בכוונתנו לבנות משהו כמו הרגל מיטיב, עלינו לדעת לא רק את המלים, אלא גם את המשמעות של המלים. למשל, חלק מבני ובנות האדם מדקלמים/ות פסוקים בטיבטית ואין להם ולהן שום מושג מהי בעצם המשמעות שלהם. איך ניתן לבנות משהו כמו הרגל מיטיב אם אינך יודע/ת מה המילים אומרות?

תמצא/י שמורים בודהיסטיים טיבטים רבים ממליצים על דקלום תפילות ותרגילים שונים בטיבטית. כמובן שיש תועלות מתרגול ריטואל בן מאות שנים: ההרגשה היא שאת/ה חלק ממסורת, וזה מעודד לדעת שבני ובנות אדם מארצות שונות ורקעים שונים שרים/ות ומדקלמים/ות את אותו הדבר. אך דקלום בטיבטית לא עוזר לנו לבנות הרגל מיטיב של מה שהמלים אומרות, אלא אם כן הבנו את המשמעות של הטיבטית. כך שעלינו להבין את המשמעות, והמשמעות צריכה להיות מדויקת ומוחלטת. זה אומר שיש להשתמש בהבחנה מודעת כדי לבודד את משמעות הדבר ממה שאיננו משמעות הדבר. אנו עושים/ות זאת דרך תהליך של ניתוח אנליטי והנמקה לוגית. על מנת להגיע להבנה מכרעת של הדבר שאליו המלים אכן מתכוונות. 

להיות משוכנע/ת במשמעותן של מילות הלימוד.

הנקודה הזאת אודות רכישת הבנה מכרעת מעלה סוגייה קשה מאוד: איך אנחנו באמת יכולים ויכולות להשתכנע במשהו? כדי להשתכנע במשהו שאיננו מובן מאליו ולא ניתן להכירו דרך החושים, עלינו להסתמך על לוגיקה. אך יש בני ובנות אדם ש, במפגשם/ן עם טיעון לוגי עדיין לא מקבלים את מה שמהלך ההנמקה הלוגי מוכיח. בחלק מהמקרים הם והן לא ירצו להאמין למסקנה, אפילו אם היא המסקנה ההגיונית. אם אנחנו כאלה, הדבר יכול לגרום למכשולים רבים בלימוד הדהרמה שלנו. 

אבל, הבה נניח שאנחנו כן מקבלים ומקבלות את המסקנות של הלוגיקה. בואו אם כן נסתייע בארעיות כדוגמא לתהליך של ניתוח והנמקה. מה שנרצה להוכיח וכפועל יוצא להבין הוא האם יש משהו שנוצר או מופק בתלות בסיבות ותנאים שיסתיים בסופו של דבר. בין אם מדובר במחשב, מכונית, הגוף שלנו, או מערכת יחסים אישית, הם נוצרו בהתאם לסיבות ותנאים. ומכיוון שהסיבות והתנאים הללו אינם מתחדשים בכל רגע נתון, התוצר שנוצר על ידם ותלוי בהם יתכלה לבסוף. 

תוכל/י לחשוב על דוגמאות למשהו שקנית ושבסופו של דבר נשבר או התקלקל; למשל, המכונית החדשה שקנית שבסופו של דבר שבקה חיים. הפרח או הפרי שצמחו ולבסוף קמלו. אין יוצאים מן הכלל לכלל הזה. אין בנמצא דוגמאות למשהו שנוצר או הופק שאף פעם לא התכלה ונשאר לנצח. אם הדבר נוצר- כלומר, הוא לא היה קיים קודם לכן- אז הוא יתקלקל. למה? משהו חדש שמגיע יכול להגיח רק מכיוון שהוא תלוי בסיבות ותנאים. אך מיד לאחר שמשהו מגיח הסיבות והתנאים שתמכו בו בהתחלה ישתנו. הם ישתנו מכיוון שגם הם צצו מתוך תלות בגורמים מזדמנים אחרים. מכיוון שכך הם כבר לא נמצאים כדי לתמוך באותם דברים הממשיכים לצוץ בכל רגע נתון. במלים אחרות, כאשר הסיבות והתנאים שגורמים למשהו להגיח לא נמצאים יותר, אז כל מה שמגיע מתוך היותו תלוי בגורמים המסייעים הללו יתכלה. הוא יתכלה מאחר ויחסרו לו גורמי התמיכה בקיום המתמשך שלו שהיו באותו מצב שבו הוא הגיח מלכתחילה. מצבו ישתנה מכיוון שהוא יושפע מסיבות ותנאים אחרים. 

דוגמא נוספת היא מערכת יחסים אישית. קשר שצץ עם מישהו או מישהי תלוי בהרבה סיבות ותנאים. למשל, הייתי בגיל מסוים, בן או בת האדם השני/ה היה בגיל מסוים, זה קרה בחיי, זה קרה בחייו/ה, זה משהו שהתרחש בחברה. כל הגורמים הללו תמכו בשנינו להיפגש ולפתח קשר. אך התנאים הללו לא נמשכו; הם השתנו באופן תדיר. אנו מזדקנים ומזדקנות, דברים שונים קורים בחיינו. אפילו אם נשאר יחד במשך הרבה מאוד זמן, אחד מאיתנו ימות לפני השני. בגלל היותה תלויה בסיבות ותנאים, מערכת היחסים שלנו תשתנה תמיד ולא תוכל להימשך לנצח. למרות שהגענו למסקנה הזאת מבחינה לוגית, איננו רוצים ורוצות לקבל את העובדה הזאת. 

בדוגמא אחרת, קנינו מחשב, והציפייה שלנו היא שהוא יחזיק מעמד לנצח ולעולם לא יקרוס, אבל הוא כן. מדוע הוא קרס? הוא קרס בגלל שהוא נבנה. כל מה שלמעשה מופיע בזמן שהוא קורס או נשבר- היה בדיוק התנאי לסיומו. הסיבה האמיתית להתפרקות שלו היא שהוא נבנה. זה כמו לומר: "מהי הסיבה למותו של האדם הזה? הסיבה למותו היא לידתו". יש בדיחה שמסופרת כך: "האם את/ה יודע/ת מהי ההגדרה של חיים? זוהי מחלה שמועברת דרך יחסי מין בשיעור של 100% תמותה". למרבה הצער זה נכון! אפילו אם נסתייע בלוגיקה כשנחשוב על נושא, כמו לנסות להבין ארעיות, ישנה בדרך כלל התנגדות גדולה לכך. לפעמים איננו רוצים ורוצות להאמין למידע שמוצג בפנינו. אין בנו רצון לקבל את זה שארעיות היא עובדת חיים. לכן עלינו לפנות ללוגיקה שוב ושוב, כדי שבאמת נוכל לעבוד עם הנושא באופן מעמיק.

באמצעות תהליך החשיבה, אם כך, נרכוש "הבנה" – מה שנקרא "ההבחנה המודעת שמגיעה מחשיבה". נבין באופן נכון את המשמעות של המלים, ויש בנו נחרצות בנוגע לכך. במלים אחרות, עברנו דרך הלוגיקה ושללנו את מה שאיננו נכון. "ארעיות אין כוונתה שייתכן והמחשב שלי ייהרס. הכוונה היא שהוא ייהרס בוודאות באיזושהי נקודה". לכן, בין אם יש בנו שכנוע נחרץ ביחס לאמת לפיה "כל דבר שנוצר ייהרס", ובין אם לא, לפחות נבין באופן מדויק למה הכוונה ב- ארעיות. 

להשתכנע בכך שהלימוד ששמענו הוא נכון ומיטיב

בשלב הבא, עלינו להשתכנע, לא רק לגבי המשמעות של המלים ששמענו, אלא גם נצטרך להשתכנע שהמשמעות שלהן אמיתית. בדוגמא שלנו אודות ארעיות: ייתכן שנבין את משמעות המושג, אבל האם אנו באמת מאמינים ומאמינות שזו האמת לאמיתה או לא? האם באמת יש בנו שכנוע? אם נתמיד בהרהור אודות ארעיות, ולחלוטין לא נוכל למצוא שום יוצא מן הכלל לכלל, אז נגיע לאמונה אמיתית בכך שארעיות הינה כלל יסוד. תהליך החשיבה עשוי לפעמים להתרחש באופן הבא: "אני אמות בוודאות. כל מי שנולד/ה מת/ה. אין בנמצא דוגמא למישהו או מישהי שנולדו ולא מתו. לכן, האם יש איזושהי סיבה להאמין שאני לא הולכת למות? לא, אין כזאת". 

אם יש בנו שכנוע שבנקודה כלשהי נמות, אז ננסה להפוך את החיים הללו לעד כמה שניתן משמעותיים. פעמים רבות, זה מה שקורה, כשלמישהו או מישהי יש חוויית סף מוות, היא או הוא מגיעים להבנה, "הי, אני עדיין בחיים, וארצה להפוך את שארית הזמן שנותרה לי לעד כמה שיותר משמעותית". אך אין צורך שנחכה לחוויית סף מוות על מנת להשתכנע בדבר עובדת מותנו ומהשכנוע לנצל היטב את הזמן שנותר לנו. 

אם כן, באמצעות חשיבה, ראשית נבין את המשמעות נכון ובצורה מדויקת. בשלב הבא, נשתכנע שזו אמת, ושלישית, נצטרך להשתכנע שזה יהיה מועיל עבורי באמת להטמיע זאת ולהפוך את זה לחלק מאיך שאני מתפקד/ת בחיים. 

כל זה- הבנת המשמעות, השתכנעות שזו אמת, ובטחון בכך שהיא מיטיבה- הוא חלק מפיתוח המוּדעוּת המבחינה שמגיעה מחשיבה. זה תהליך מאוד חשוב שלוקח די הרבה זמן. עלינו לשבת בשקט ולהרהר באופן מאוד מעמיק על תורות כלשהן שהקשבנו להן או קראנו. מבלי לעשות זאת, אם ננסה למדוט על ארעיות, למשל, סביר להניח שרק נשב שם ולא יהיה לנו שמץ של מושג בנוגע למה לעשות. נחווה ערפול או בלבול, מה שנקרא- "ריחוף"- ונחשיב זאת למדיטציה. זו איננה מדיטציה כלל . אם כך, מהי מדיטציה?

בדיוק כמו שבאמצעות הקשבה ללימוד והרהור מעמיק אודותיו אנו מפתחים ומפתחות את סוגי ההבחנה המודעת המקושרים לשניים הללו, מדיטציה מביאה אותנו למה שנקרא "מוּדעוּת מבחינה המגיעה ממדיטציה". עם המודעות הזאת נהיה מסוגלים/ות לחולל, באמצעות ריכוז מוחלט, את מצב התודעה המיטיב שבכוונתנו לפתח ונוכל לערוך הבחנה מדויקת ונחרצת בינו לבין כל מצבי התודעה האחרים. על מנת לרכוש את המוּדעוּת המבחינה הזאת, נרגיל את עצמנו למצב התודעה הנכסף הזה על ידי כך שנחולל אותו שוב ושוב. ישנם סוגים רבים של מדיטציה שבהם אנו עושים ועושות זאת, אך בואו נעיין רק בשלושת הסוגים הנפוצים ביותר. 

התמקדות באובייקט

הסוג הראשון של מדיטציה מצריך התמקדות באובייקט. נוכל להתמקד בכל סוג של אובייקט ומה שננסה לפתח הוא התרכזות באובייקט הזה. בין אם ההתמקדות היא בתחושת הנשימה כשהיא נכנסת פנימה ויוצאת החוצה, או התמקדות בהדמיה של בודהה, או התמקדות בטבעה של התודעה, זה עדיין מיקוד באובייקט. השלושה הללו, דרך אגב, הם שלושת האובייקטים הכי נפוצים לפיתוח ריכוז בבודהיזם הטיבטי. 

גרסה חשובה של הסוג הזה של מדיטציה היא להתמקד באובייקט בריכוז ו, תוך כדי התרכזות בו, לנסות לערוך הבחנות בנוגע אליו בדרך מסוימת, למשל בהיותו בר חלוף. על ידי ריכוז באובייקט הזה עם ההבחנה הזאת, באמת שוקעת פנימה ההבחנה שאכן הוא למעשה בר חלוף. זה מאוד עוזר להתגבר על היאחזות במשהו כאילו יימשך לנצח. 

דוגמא מועילה נוספת היא כדלקמן: יש לך חברוּת או מערכת יחסים עם מישהו או מישהי, והוא או היא לא מתקשרים אליך או באים לבקר אותך ואת/ה נעשה או נעשית מאוד מוטרד/ת. בדוגמא הזאת, עליך או עלייך להבין ולהשתכנע באופן מוחלט בנוגע לעובדה ש: "אני לא האדם היחיד בחייו של החבר/ה שלי. ישנם עוד בני ובנות אדם בחיים שלו/ה מלבדי. לכן, זה לגמרי לא הגיוני עבורי לצפות שהוא או היא יקדישו לי את הזמן שלהם באופן בלעדי ולא יקדישו את הזמן שלהם לאף אחד אחר או אף אחת אחרת". כאן את/ה מאתגר/ת הקרנה תודעתית של פנטזיה בלתי אפשרית שהיא: "אני האדם היחיד בחיים של חבר/ה שלי". וכך, כשעולה בך עצב על כך שהחבר/ה שלך לא מקדיש/ה מספיק זמן להיות איתך , נסה או נסי להתמקד בו/ה עם ההבחנה: " יש לו/ה עוד אנשים ועוד דברים המתרחשים בחייו/ה חוץ ממני". 

לפיכך, כשאנו מדברים/ות על מדיטציה, אנו לא מדברים ומדברות על איזשהו סוג של תהליך מיסטי, מאגי; אנחנו לא נזרקים/ות החוצה לארץ של פנטזיה. במקום זאת, מדיטציה מצריכה שיטות מאוד פרקטיות להתמודדות עם סבל, קשיים ובעיות בחיים שלנו. 

הסוג הראשון של מדיטציה, אם כך, הוא התמקדות באובייקט בדרך מסוימת, או רק באמצעות ריכוז או עם איזושהי הבנה והבחנה, כמו בדוגמא שלנו על התמקדות בחבר/ה שלנו. 

לחולל מצב תודעתי

הסוג השני הוא למדוט על מנת לחולל מצב תודעתי מסוים, למשל לחולל אהבה או חמלה, ולהישאר במיקוד על התחושה הזאת. הדגש הוא לא על האובייקט שאנו מבקשים/ות לחוש כלפיו אהבה או חמלה; אלא, הדגש כאן הוא לפתח רגש או תחושה. 

לחולל שאיפה

סוג שלישי של מדיטציה הוא להתמקד באובייקט עם שאיפה להגשים מטרה הקשורה בו; למשל, להתמקד בהארה האישית שלך שעדיין לא התרחשה, עם השאיפה ש"אני הולך/ת להגשים זאת". זה נקרא "מדיטציית בודהיצ'יטה" כשאנו מודטים ומודטות על בודהיצ'יטה, לעתים נתרגם זאת כ "תודעה מתעוררת", מה שנתמקד בו הוא לא הארה באופן כללי, וגם לא ההארה של הבודהה; במקום זאת, נתמקד בהארה האישית שלנו. 

ההארה שלנו עדיין לא קרתה, אך היא יכולה לקרות- יש בנו שכנוע שהיא יכולה לקרות- על בסיס הצפונות (הפוטנציאלים) של טבע הבודהה שלנו והרבה עבודה קשה. אז עם הסוג השלישי הזה של מדיטציה נתמקד במטרה עתידית עם כוונה חזקה להגשים אותה. 

שלושת הסוגים של מדיטציה בחיי היום יום

שלושת הסוגים הללו של מדיטציה, אם כך, מפתחים הרגלים מיטיבים שנרצה להביא אל תוך חיי היום יום שלנו. זה מאוד חשוב שהמדיטציה לא תהיה איזו מן פעילות צדדית שאין לה שום קשר לחיים שלנו. מדיטציה היא לא איזושהי בריחה; היא לא משחק; היא לא תחביב. זוהי שיטה שנועדה לעזור לנו לפתח איכויות שנרצה להביא לחיים שלנו ולהסתייע בהן מדי יום. 

בואו נמחיש איך נביא לידי ביטוי את שלושת השיטות בהסתייעות בדוגמא שזה עתה הזכרנו. כשנתרגל את הסוג הראשון של מדיטציה, שבו נתמקד באובייקט, נלמד להשקיט את התודעות שלנו ולהגדיל את היכולת שלנו להתרכז. נלמד לא רק להתרכז בעבודה שלנו, אלא גם כאשר יש לנו שיחה עם מישהו/י. נרצה להתרכז בבן או בבת האדם הללו ובמה שהם אומרים, ולא לתת לתודעה שלנו לחשוב על כל מיני דברים אחרים. נרצה להקשיב בלי שום תגובות מנטליות, בלי לשפוט מה שהוא או היא אמרו: "או, זה באמת ממש מטופש", או "הייתי רוצה שהוא או היא ישתקו כבר". נרצה להשקיט את כל הפטפוט המנטלי הזה. נוכל גם להגביר את הריכוז שלנו באדם הזה או הזאת ובמילותיהם בהבחנה: "את/ה בן או בת אנוש ויש לך רגשות, בדיוק כמוני; היית רוצה לקבל תשומת לב בזמן שאת או אתה מדברים, בדיוק כפי שאני רוצה זאת כשאני מדבר/ת". זה האימון שלנו בזמן של מדיטציית ריכוז. 

נוכל להסתייע בסוג השני של מדיטציה, לחולל מצב תודעתי, על מנת להגביר את האהבה והחמלה שיש לנו בחיי היום יום. נעבוד על מנת לחולל אהבה- המשאלה שכולם וכולן יהיו מאושרים ומאושרות- לא משנה היכן אנחנו או עם מי אנחנו נמצאים/ות. אהבה, כאן, פירושה למעשה אהבה כלפי כל אחד ואחת: כולם/ן באוטובוס, כולם/ן ברכבת התחתית, כולם/ן בפקקי התנועה, כולם/ן בחנות, כל בעלי החיים והחרקים- כולם וכולן. אז זה אומר לפתח כבוד כלפי כולם וכולן. כולנו שווים ושוות ברצון שלנו להיות מאושרים/ות ובכך שאיננו רוצים/ות לסבול. ולכולנו יש זכות שווה לאושר, כולל הזבוב אפילו!

ולבסוף, נסתייע במדיטציה על מנת לפתח את השאיפה אותה נישא עימנו במהלך חיינו: "אני עובד/ת לקראת מטרה. אני מנסה להפחית את החסרונות שלי. אני עובד/ת לקראת פיתוח מעלות טובות, ואני עובד/ת לקראת שחרור והארה". השאיפה הזאת מחלחלת לכל חיינו, לא רק לזמן הקצר שבו נשב על הכרית. 

צונגקאפה, מאסטר טיבטי גדול, הסביר בצורה מאוד טובה מה עלינו לדעת בשביל כל סוגי המדיטציה הללו; במלים אחרות, איך לפתח הרגל מיטיב של התודעה כבסיס למדיטציה. 

לדעת במה את/ה מתמקד/ת

ראשית עלינו לדעת מהו הדבר שבו נתמקד. בואו ניקח את הדוגמא של חמלה. בהתמקדות בחמלה, המיקוד שלנו הוא על סבל של אחרים ואחרות. זה די שונה מבודהיצ'יטה, שבה המיקוד שלנו הוא בהארה האישית שלנו שעדיין לא קרתה. חלק מבני ומבנות האדם חושבים שהם מודטים על בודהיצ'יטה , כאשר בפועל הם רק מודטים על חמלה; חמלה היא הבסיס לבודהיצ'יטה, אבל חמלה ובודהיצ'יטה אינן היינו הך. 

להכיר את כל ההיבטים של זה

לאחר שקבענו מהו האובייקט המדויק שבו נרצה להתמקד- במקרה הזה, הסבל של אחרים ואחרות כמושא המרכזי של חמלה- בשלב הבא נצטרך להכיר את כל ההיבטים של האובייקט הזה. אז נחקור את ההיבטים המגוונים או את סוגיו של הסבל שכולנו מתנסים ומתנסות בו: היעדר אושר, סוג האושר הרגיל שלנו, היותנו נתונים/ות לשליטה של הדחפים הכפייתיים של קארמה והסבל של לידות חוזרות ונשנות שאינן ניתנות לשליטה. לא נגביל עצמנו להתמקדות בסוג סבל של כמה יצורים בלבד, כמו היעדר האושר והקשיים הכרוכים בלאבד את מקורות הפרנסה שלהם. במקרה של החמלה הגדולה, נתמקד בכל ההיבטים של סבל שנחווה באופן אוניברסלי על ידי כולם וכולן, כולל בעלי חיים. 

לדעת כיצד התודעה שלנו מתקשרת לכך

בשלב הבא עלינו לדעת איך התודעה שלנו מתקשרת לאובייקט הזה. עם חמלה, התודעה שלנו מתמקדת בכל הסבל הזה של אחרים ואחרות יחד עם המשאלה שהוא ייעלם ולעולם לא יחזור שוב. זו לא הגישה של "הו כמה נורא", כך ששוב, המחשבה הזאת היא מאוד שונה מבודהיצ'יטה. עם בודהיצ'יטה נתמקד בהארה שלנו בטרם התרחשה, תוך התייחסות לכך עם הכוונה: "אני הולכ/ת להגשים אותה ולהיטיב עם אחרים ואחרות באמצעות הגשמתה." זה מאוד שונה מאופן ההתייחסות שלנו עם חמלה לסבל של אחרים ואחרות. 

לדעת מה יסייע לפיתוח הדבר

כעת עלינו לדעת מה יסייע לנו לפתח את מצב התודעה הזה. בדוגמא שלנו, חמלה נתמכת באמצעות אותה כוונה או רגש שיש לנו כלפי הסבל שלנו עצמנו. זה נקרא "ההחלטה הנחרצת להשתחרר בוודאות מסבל", (שהיא התרגום של) "renunciation". המיקוד פה הוא בסבל שלנו עצמנו ובנחישות להיחלץ מהסבל הזה ומהסיבות שגרמו לו. רצוננו להיות חופשיים וחופשיות מהסיבות של הסבל פירושו להיות מוכנים ומוכנות לוותר על התנהגות שגורמת לנו להיות אומללים/ות, כמו התכעסות. אם באמת נוכל לפתח עבור עצמנו את הנחישות להיות חופשיים וחופשיות מסבל, אז הדבר יתמוך ביכולת שלנו לנתב את הגישה הזאת, המשאלה הזאת, כלפי אחרים ואחרות באותה האינטנסיביות שבה היינו ממקדים וממקדות אותה על עצמנו. 

לדעת מה יכול להרוס את הפיתוח של זה

עלינו גם לדעת מה יעכב את ההתפתחות של מצב התודעה הזה. מה שיעכב את פיתוח החמלה הוא אי לקיחת אנשים אחרים ברצינות, ואי לקיחת הסבל שלהם ברצינות. על מנת לנגוד זאת עלינו לחשוב, "כל אחד ואחת רוצה להיות מאושר/ת. אף אחד ואף אחת לא רוצים להיות לא מאושרים/ות. אין אף אחד או אחת שהם שונים בשום צורה בכמיהה שלהם להשתחרר מסבל. כולנו אותו דבר. ולכולם וכולן יש רגשות, בדיוק כפי שלי יש רגשות . כל אחד ואחת השרוי/ה בסבל נפגע/ה בדיוק כפי שהסבל שלי פוגע בי. הם והן רוצים להיות משוחררים מהסבל שלהם בדיוק כמו שאני רוצה להשתחרר מסבלי". בדרך הזאת, נפתח רגישות כלפי אחרים ואחרות וכבוד כלפיהם/ן. אם אין לנו את הרגישות והכבוד הללו, יחול עיכוב בהתפתחות של חמלה אמיתית בתוכנו. 

לדעת מה היישום של זה

צונגקאפה ממשיך באומרו שברגע שפיתחנו את מצב התודעה הזה, עלינו לדעת מה לעשות אתו. במלים אחרות, מהו היישום שלו. פיתחתי חמלה, ומה הלאה? ובכן, זה יעזור לי להתמודד עם אחרים ואחרות; זה יסייע לי לעבוד לרווחתם ורווחתן; וזה באמת יניע אותי וידחוף אותי להגיע למטרה האולטימטיבית של ההארה, כך שאוכל לעזור לזולת בצורה ממשית. אני מבין/ה שמה שמונע ממני מלהיות מסוגל/ת לעזור להם ולהן כרגע הן המגבלות שלי, ועל כן מאוד הייתי רוצה להתגבר על המגבלות שלי". 

לדעת מה זה ינטרל

הדבר הבא שעלינו לדעת הוא: מה מצב התודעה הזה ינטרל או יסלק מאיתנו? חמלה תנטרל את הרגש קר הלב שבו אני מתעלם/ת מאחרים ואחרות. היא תעזור לי להיפטר מהעצלות של לא לרצות לעזור לזולת, ותסייע לי להתגבר על העצלות של לא לרצות לעשות עבודה עצמית. באמצעות הסרת הרגש קר הלב הזה, אוכל לעזור לאחרים ואחרות יותר. אם נדע את כל המרכיבים הללו לפיתוח וביצוע מדיטציה על חמלה, יוכל להיות לנו בטחון רב בכך שאנו מבצעים ומבצעות את המדיטציה הזאת כהלכה; נדע בדיוק מה עלינו לעשות ומדוע אנו עושים ועושות זאת. יש לנו הכנה מספקת לעסוק במדיטציה הזאת. אחרת, זה כמו לקפוץ לתוך מים עמוקים בבריכה בלי שיהיה לנו שמץ של מושג איך לשחות. אם נאמר בפשטות, "ובכן, רק שב/י במדיטציה", ואין לנו מושג מה אנו אמורים ואמורות לעשות, יש סיכויים מאוד טובים שהתוצאות שתגענה לא תישאנה פרי.