להיות מציאותי/ת בנוגע לבודהיזם

כאן במערב, אין לנו באמת את הדברים הללו. רובנו לא מאמינים בלידות חוזרות וקארמה, ואם נגיד שאנו מאמינים בקארמה, לעתים קרובות נבלבל אותה עם גורל, מה שאינו נכון כלל וכלל. וכאשר נחשוב על בודהה, נשווה אותו לאלוהים, ודמויות בודהה אחרות תעשנה דומות לקדושים/ות, שמוגשים להם תפילות ונרות כאילו היו אייקוניות בכנסייה.

כמובן שרובנו לא רוצים להפוך לנזיר או נזירה. באופן כללי במערב, אין מידה רבה של הערכה כלפי בני ובנות המערב שנוהגים כך, וחבל שכך. כאנשים מן הישוב, הציפייה שלנו היא שנהיה מסוגלים לשים את המיקוד העיקרי על למידה, תרגול, וקבלת לימוד בעוד שהמציאות היא שאין לנו זמן. יש לנו עבודה או לימודים, משפחות, וחיים חברתיים. אנו באים הביתה לאחר העבודה, אולי אחרי היתקעות בפקק תנועה גדול, ונוחתת עלינו עייפות, כך שאפילו אם נרצה ללמוד, ואולי ללכת ללימוד בערב, אנחנו כל כך מותשים עד שנרדמים. ולכל היותר, נוכל לפנות לכך לילה או שניים בשבוע, לכן, זו בעיה די גדולה.

הרבה תלוי במה שאנו מצפים לו באופן מציאותי. זו לא גלולה שנעים לבלוע, אבל תרגול בודהיסטי הוא קשה. הוא כולל בתוכו עבודה עצמית על האישיויות שלנו כדי להיפטר מהרגלים שליליים כמו אנוכיות, כעס, חמדנות- כל הדברים הלא נעימים שהדלאי לאמה קורא להם- "יוצרי הצרות". אלו הם הדברים היוצרים את מרבית הבעיות שלנו ושל הזולת. תרגול הבודהיזם כולל בתוכו גם אימון של עצמנו לפתח הרגלים יותר בונים, שהם למעשה קשים לביצוע. אנוכיות וכעס לא נעלמים מעצמם סתם כך, דרך השתתפות בהרצאה פעם בשבוע, או ישיבה במדיטציה למשך שעה ביום. עבור רובנו, אפילו חצי השעה הזאת מרגישה כמו זמן רב שיש להקדיש לכך. אז עכשיו כשהבודהיזם כאן במערב, צריכה להיות לנו גישה מציאותית כלפיו.

בתחילת הדרך, הרבה בני ובנות אדם נמשכים לבודהיזם מסיבות אשר לא ממש מובילות להתקדמות. ישנם כאלו החושבים שזה אופנתי, הטרנד העכשווי. כמובן, אופנות משתנות כל הזמן, כך שזו איננה סיבה בּת קיימא להגיע לבודהיזם. אחרים ואחרות באים בגלל העניין שלהם בדברים אקזוטיים- אולי קראת איך טיבטים קודחים חורים לתוך מצחם של אנשים על מנת לפתוח את העין השלישית או משהו כזה.

פעם תרגמתי עבור נצ'ונג רינפוצ'ה בניו יורק. מישהו בקהל, שנראה כאילו לקח סמים, קם ואמר, "אני מבין שאטלנטיס היא מתחת לאדמה וצלחות מעופפות נמצאות שם ויוצאות ממרכז כדור הארץ דרך הרי געש, כך שהשאלה שלי היא האם כדור הארץ הוא חלול?" הלאמה הביט בו במבט מאוד מאוד רציני ואמר, "לא, האמת היא שהכדור שטוח ומרובע. עכשיו לשאלה הבאה!". זה היה מענה מְיֻמָּן מכיוון שהוא היה אפילו יותר מוזר מהשאלה. אם נתור אחר אקזוטיקה, נתאכזב לְאַחַר זמן מה. למרות שהתרבות הטיבטית היא מאוד שונה מזו שלנו באירופה, למעשה אין בה שום דבר מסתורי.

כמה בני ובנות אדם מגיעים לבודהיזם בגלל שהם מיואשים ומחפשים אַחַר איזשהו ריפוי ניסי כמענה לבעיה פיזית או רגשית. זה מאוד מסוכן מכיוון שהגעה עם סוג כזה של ציפייה ותקווה חושפת את האינדיבידואל/ית לכל מיני סוגים של ניצול אפשרי. ישנם אנשים שאומרים, "לאמה לאמה, רק תגיד/י לי את מילות הקסם שיש לומר, ואעשה הכול!" זה בהחלט יכול להוביל לתוצאות לא רצויות.

כעת, אפילו אם נבוא מלכתחילה עם המוטיבציות הללו, המוטיבציה עשויה להשתנות. ורבים ורבות מאיתנו מגיעים פשוט מתוך סקרנות, או אולי חיבור קארמי שאיכשהו מניע אותנו באופן לא מודע.

אם נתבונן על הכתבים המסורתיים, נמצא הרבה תיאורים של מהי הגישה הנכונה עבור מישהו או מישהי אם הם רוצים לגשת וללמוד בודהיזם. אריאדווה, מאסטר הודי קדום, אמר שתלמיד/ה פוטנציאלי/ת צריך/ה תחילה להיות ללא משוא פנים. הכוונה היא ללא הנחות מוקדמות, עם תודעה פתוחה. זה לא עוזר לחשוב, "ובכן, אקרא כמה ספרים ואז אדע הכול; כל מה שדרוש לי זה רק מעט שבמעט כדי לסיים את כל זה". לא טוב להיות עם רעיונות משונים על בודהיזם ולחשוב שזה כל מה שיש, או להיות מסוגר/ת בפלג דתי מסוים ולחשוב, "זוהי הדת שלי, הפלג הדתי שלי, המסורת שלי, כול היתר טועים". עלינו להיות עם תודעה פתוחה: "אני רוצה ללמוד". 

אז, אריאדווה אמר שאנו זקוקים לשכל ישר. שתהיה לנו המסוגלות לראות מה הגיוני ומה לא הגיוני בתורות הלימוד. הדוגמא המסורתית היא שאם יוצא לך לקרוא שטקסט מסוים גורס שיש ללבוש בגדים חמים ואחד אחר גורס שיש ללבוש ביגוד קל מאוד- השתמש/י בשכל הישר. תהיה לך הבנה שבחורף הלבוש שלך יכלול בגדים חמים ובקיץ משהו קל יותר.

כוונת הבודהיזם היא באמת לעזור לנו לחשוב עבור עצמנו. אין לנו את המנטליות הצבאית לפיה המורה אומר לנו מה לעשות ואנו פשוט נאמר- "כן אדוני!" בלי לשאול דבר כלשהו. זו אינה הדרך הבודהיסטית. נוכל לקרוא על הכישורים של מורה רוחני/ת ואיך הוא או היא אמורים ללמד ולהתנהג, ואם נראה אותם פועלים בניגוד לכך, נסתייע בשכל הישר לומר לעצמנו שמשהו איננו כשורה. אז עליך לשאול ולבדוק מה קורה. 

הדבר השלישי שנזדקק לו הוא לגלות עניין- עניין אמיתי- בתורות הלימוד של הבודהה. מאסטר גדול של הסאקייה שנקרא סונאם-טסמו כתב טקסט שנקרא השער לתורות, המזכיר שלושה דברים שנזדקק להם על מנת להיכנס לתוך הלימודים הבודהיסטיים, אשר באופן בסיסי מפרטים מה שאריאדווה אמר. אחד מהדברים העיקריים הוא ההכרה שלנו בסבל שיש בחיים שלנו- במלים אחרות, מדוע לגלות עניין בבודהיזם? האם רק מתוך סקרנות, כדי שיוכל להיות לך משהו שתהיה לך אפשרות לפטפט עליו עם חברים על כוס קפה? או האם זה בגלל שחשבת על החיים שלך, וראית שישנם קשיים ובעיות ויש לך רגשות שליליים, ויש לך משאלה כנה להיחלץ מהם, לא רק מן השפה ולחוץ. ישנן הרבה גישות פסיכולוגיות שאומרות, "ובכן, החיים קשוחים, המצב שלך קשה, אבל תצטרך/י ללמוד לחיות אתו בלי להתלונן יותר מדי". אבל לא לכך מכוון הבודהיזם. משאלתנו היא לצאת מזה, באופן מלא!

אז נכיר בסבל שיש בחיים שלנו, נהיה עם משאלה כנה לצאת ממנו ,ואז מה שנזדקק לו הוא הידע של תורות הבודהה ואיזשהו שכנוע שהן אכן מראות את הדרך החוצה. זוהי למעשה המהות של הנחישות להיחלץ. אנחנו בעצם זונחים- רוצים להיפטר-מהסבל שלנו ומהסיבות שלו. יש בנו רצון מוחלט לוותר עליהם, ומבטינו מופנה אל הבודהיזם כאל דרך להיחלץ מהם. זו הכוונה הבסיסית של מקלט- להציב את הכיוון הזה בתוך החיים שלנו.

אפילו אם אין בנו, המערביים והמערביות, את המסוגלות להקדיש באופן מלא את כל הזמן שלנו לתרגול בודהיסטי באמצעות הפיכתנו לנזירים או נזירות ואפילו אם עלינו להתמודד עם המציאויות של עבודה, לימודים, משפחה, פקקי תנועה וכך הלאה, עדיין, אם יש לנו את שלושת הנקודות הללו שהמאסטרים ההודיים והטיבטים הגדולים הזכירו, נוכל להיתרם באופן עצום מתורות הלימוד של הבודהה.

כמות הזמן שאנו מסוגלים להקדיש לתרגול בודהיסטי גם היא קשורה באופן בסיסי למידת ההבנה שלנו. תרגול בודהיזם לא באמת אומר לקחת חצי שעה של ישיבה בשקט או שינון משהו, לסגת לתוך איזה מן עולם של חלומות. בני ובנות אדם רבים עשויים לעשות זאת, אבל זו רק בריחה. ואפילו שהדברים הללו יכולים לעזור להם להירגע, הם לא באמת יודעים איך להטמיע את התורות הבודהיסטיות בתוך חיי היום יום שלהם. זה הופך להיות מעט סכיזופרני- התרגול שלהם הוא דבר אחד והחיים ה"אמיתיים" זה משהו אחר. דוגמא קלאסית שניתנת היא מישהו שהולך לאדם שנמצא במדיטציה כדי לשאול שאלה, ואותו מודט מתחיל להתכעס, באומרו, "לא להפריע לי! לך מכאן! אני מודט על אהבה!". 

ככל שנלמד ונבין יותר את תורות הלימוד הבודהיסטיות, נגיע להבנה רבה יותר של איך הן באמת משתלבות בתוך חיי היום יום שלנו. כמובן, זה כרוך בלהקשיב תחילה ללימוד, עניין הדומה מעט להַרְכָּבַת פאזל. נתפוס קצת מכאן וקצת משם וזוהי האחריות שלנו עצמנו לראות איך זה מתחבר יחד. מכיוון שהחתיכות יכולות להתאים אחת לשנייה בדרכים רבות, לא רק אחת. מאחר שהחיים מורכבים ומגוונים, התורות והתרגולים הבודהיסטיים הם גם מאוד עמוקים, מאוד נרחבים, ומאוד מורכבים. כך שעלינו לקרוא די הרבה ולהסתייע בשכל הישר שלנו כדי להרכיב את זה ביחד. ואם לא נבין משהו על ההתחלה, מוטל עלינו לא לדחות אותו וזהו, אלא להמשיך לחזור עליו, עם תודעה פתוחה. נושא אחד כזה הוא קארמה. במקום לדחות אותו על הסף, נוכל לחשוב, "בסדר, אין לי הבנה של זה כרגע, ארפה מכך לזמן מה, ואחזור מאוחר יותר ואראה איזו הבנה יש לי". 

לאחר שנרכיב כמה חתיכות מן הפאזל הזה יחד, עלינו למעשה לחשוב על כולן, כולן מכוונות אל עבר השגת הבנה רבה יותר. זה הזמן שבו נסתייע שוב בשכל הישר. אם משהו נראה ממש מטורלל, לגמרי מוזר, אז נצטרך לשאול שאלות. אם אין מורים או מורות אשר זמינים לענות, ישנם ספרים רבים וכמובן, האינטרנט. ודאי, יש גם הרבה הבלים שם בחוץ, אז עלינו תמיד לנקוט זהירות. אם הדברים שנקראים על ידך נשמעים כמו מיסטיקה או בסגנון של כת- שכח/י מהם. כמה מהמאסטרים הגדולים עשויים להיות ברמת התפתחות גבוהה, אך בוודאי שאינם יכולים לרחף באוויר או לחולל ניסים!

אם אכן יש לנו מורה בודהיסט/ית במצב של זמינות ונגישות, שאילת שאלות יכולה להיות לעזר רב, אך רק אם הן נשאלות בזמן הנכון. טוב לקבל את כל המידע קודם, כמו בעת השתתפות בהרצאה, ממתינים עד הסוף כדי לשאול. לא טוב הדבר, שברגע ששומעים משפט אחד, קופצים מיד ושואלים שאלה בלי לדעת מהו הדבר הבא שעומד להגיע. 

באופן מסורתי בבודהיזם טיבטי, נזירים לא שואלים את המורה כל כך הרבה שאלות באופן ישיר. במקום זאת הם מנהלים קרבות שיח (דיבייטים) אחד עם השני, ולפעמים, גם עם המורה. תהליך הלמידה, אז, הוא מאוד אקטיבי: כולם חייבים להשתתף בקרב שיח. אין לך אפשרות פשוט לשבת ולהקשיב באופן פאסיבי.

מפגשי קרבות השיח מלאים בשאלות מאתגרות הגורמות לך לחשוב על ההבנה שלך. הן מחייבות אותך להתבונן על ההשלכות שלה ולחשוף כל אחת מהסתירות שעשויות לעלות בה. זה ממש חשוב משום שאנו לעולם לא נטיל ספק בהבנה שלנו בעצמנו באותה המידה שבה מישהו או מישהי אחר/ת יעשו זאת- אנחנו נוותר מהר מאוד. בסוף התהליך של קרב השיח נישאר עם הבנה טובה של הנושא ולא יהיו לנו שום ספקות או שאלות. רק אז נוכל באמת להטמיע את הנושא ולמדוט עליו.

באיזשהו אופן, הדרך בּה אנו שואלים שאלות במערב אינה כה מועילה לצורך התפתחות אישית. הציפייה שלנו היא רק לשאול את השאלה ולקבל עליה תשובה וזה הכול. זוהי איננה השיטה הבודהיסטית, שהיא להשאיר לתלמידים ולתלמידות לגלות אותה בעצמם כך שבאמת יוכלו לפתח את התודעות שלהם עצמם. כמובן, זה קשה בעולם שבו אנו רוצים תשובה מיידית לאחר שהקלדנו שאלה לתוך מנוע חיפוש- אך הסגנון הטיבטי המסורתי הוא מאוד שונה.

בין אם נערוך קרב שיח רשמי ובין אם לא, יוכלו להיות לנו דיונים על התורות הבודהיסטיות אלו עם אלו. למשל, בסוף לימוד, יש לתלמידים ולתלמידות אפשרות להתחלק לזוגות ולדון ביניהם על אודות מה שהבינו מהשיחה. אם יש משהו שבאמת לא הבנו ואין לנו אפשרות להבין בעצמנו, נוכל לשאול את המורה. בו בזמן עלינו להיות מוכנים לכך שהמורה ייבחן או תיבחן תחילה את ההבנה שלנו, מה שהרבה אנשים מהמערב לא אוהבים כי זה מרגיש להם כמו מבחן בבית ספר!

בכל אופן, קרבות השיח הם מאוד אנרגטיים ומהנים. וכאשר מישהו או מישהי אומרים משהו לא נכון, כולם צוחקים עליהם- זהו תרגיל נהדר בהתגברות על אגו גדול. כל כך הרבה קרבות שיח מתרחשים כך שאצל כולם תגיע לבסוף אמירה טיפשית והם יהיו מושא לצחוק, אז לאף אחד לא אכפת. במערב, אם כולם בכיתה יתחילו לצחוק כשנאמר משהו שגוי או טיפשי, סביר להניח שזה בעיקר יגביר דימוי עצמי נמוך. פעמים רבות נראה שרבים מבני ובנות המערב סובלים מדימוי עצמי נמוך, בעוד שעבור טיבטים נראה שזה די נדיר. למעשה זה מרגיש לעתים שיש דימוי עצמי קצת יותר מדי גבוה! כך שבשביל טיבטים, שהם אנשי הרים גאוותניים שתמיד חושבים "אני צודק", קרב השיח עם כולם באמת עוזר להוריד אותם קצת למטה. 

כשאנו ניגשים וניגשות לבודהיזם, עלינו לשים לב למטען התרבותי שאנו סוחבים אתנו אשר עלול לבלבל אותנו בתרגול שלנו. זכרו שאריאדווה אמר שהדבר הראשון שחניכ/ה ראוי/ה צריכ/ה הוא להיות ללא משוא פנים, מקום בו נגיע לבודהיזם ללא הנחות מוקדמות. פעמים רבות יש לנו גישות לא ראויות כלפי תורות הלימוד הבודהיסטיות בשל הרקעים שלנו, בין אם דתיים ובין אם לא, וזה אפילו משתקף בתרגום מונחים שבאמצעותם נלמד תפיסות בודהיסטיות. מידה טובה וזו שאיננה מידה טובה, חסד וחטא, טוב ורע- אלו טעונים פעמים רבות בכל התפיסה של אשמה הנפוצה בְּרַבּוֹת מדתות המערב, הגורמת לנו לחשוב שאנו רעים אם איננו מתרגלים. רק זה כשלעצמו יוצר בעיות עצומות בתרגול שלנו. רעיונות מן הסוג הזה מגיעים מדתות המבוססות על חוקים שניתנו מסמכות גבוהה יותר, עם כללי מוסר המבוססים על ציות. אם תציית/י תתוגמל/י, ואם לא, תיענש/י. הדבר תקף גם לגבי אתיאיסטים- בימים הסובייטיים, או שהיית חבר/ה במפלגה הקומוניסטית או שהיית אדם רע. זה אותו הדבר, אותה מנטליות.

ואילו, בבודהיזם, כשנפעל בדרך הרסנית זה לא בגלל שאנחנו בני ובנות אדם רעים ועלינו לחוש אשמה; אלא, זה בגלל שיש לנו בלבול בסיסי. אין בנו את ההבנה שהתנהלות בדרכים מסוימות תביא איתה בעיות עצומות. אז התגובה למישהו או מישהי שעושה משהו נורא היא לא "את/ה אשם/ה ופניך לגיהנום", אלא חמלה. אז, כמובן, לכמה דתות יש את הרעיון הזה של אמת אחת, שפירושה שישנה רק דרך אחת נכונה וכל היתר הוא טעות. זה יגרום לבעיות מכיוון שהבודהה לימד מגוון עצום של דרכים שונות במטרה לסייע לבני ובנות אדם שונים, מה שהיה מועיל ונחוץ לחלוטין.

אין תועלת בלחשוב שזה באמת קשה להגיע מרקע כזה או אחר או דת או תרבות. הנקודה העיקרית היא לגלות מוּדעוּת לדרכי חשיבה מסוימות שפשוט מוגבלות מבחינה תרבותית, המגיעות מתרבות או דת אחת, ולא להשליך אותן על הבודהיזם.

זה תמיד חכם להשאיר את רגלינו על הקרקע כשאנו ניגשים וניגשות לבודהיזם. אפילו כאשר חלק מהדמויות שייתכן שנפגוש בלימודי הבודהיזם הטיבטי ייראו לנו מאוד זרות, זה לא אומר שהן מסתוריות ומוזרות; הן פשוט שונות. פעם תרגמתי עבור סרקונג רינפוצ'ה שנתן הסבר בנוגע לדרך בה טיבטים מחשבים חישובים מתמטיים, שהיא מעט שונה מהדרך שבה אנו עושים ועושות זאת במערב. הערתי, "וואו, זה באמת מוזר," והוא נזף בי, באומרו, "אל תתנשא כל כך. זה לא מוזר; זה שונה. לקרוא לזה מוזר זה רק סימן לגאווה."

כעת משהבנו משהו מהתורות, אז דרך מדיטציה נוכל לבנות זאת כהרגל מועיל. מדיטציה איננה רק משהו שאנו עושים תוך ישיבה על כרית בחדר שלנו, אלא דבר שנוכל לעשות בכל מקום, לאורך כל היום. נוכל גם להרהר על הלימוד הבודהיסטי לאורך כל היום. אך אם לא נקשיב לשיעורים רבים או נקדיש זמן להרהר ולנסות להבין אותם, נתמלא ספק וחוסר וודאות הססני. איך נוכל לממש התקדמות כלשהי?

כל כך חשוב לזכור תוך יישום התרגול הבודהיסטי שהחיים מטבעם רצופים עליות ומורדות. זה נכון במיוחד במונחים של חיי היום יום שלנו והתרגול היומי הבודהיסטי. בחלק מהימים התרגול שלנו יתקדם ממש טוב, ובחלק מהימים לא. בחלק מהימים לא נרצה לתרגל כלל, ובימים אחרים נתמלא התלהבות. זה נורמאלי לחלוטין. 

כשדברים לא הולכים כשורה, ובכן, למה נוכל לצפות? זה אף פעם לא הולך להיות גן עדן. אין שום דרך לפיה התרגול הבודהיסטי שלנו יתקדם בצורה לינארית ופשוט ישתפר וישתפר עד שנחיה באושר לנצח נצחים, כמו באגדת ילדים. אפילו אחרי המון, המון שנים, עדיין נתעצבן על דברים. הנקודה המרכזית כאן היא לא להתייאש. 

זה לא משנה אם את או אתה בן או בת אדם מהישוב או נזיר או נזירה, העניין הוא שלא נוכל לצפות לתוצאות מיידיות, אפילו לא אם נתרגל במשך 24 שעות ביממה. האנוכיות שלנו והרגלים שליליים אחרים הם מאוד חזקים, אך עדיין נוכל לעבוד עליהם כל פעם קצת. כפי שהמאסטר ההודי הגדול שנטידווה אמר: "הזמן שבו הרגשות המפריעים שלי יוכלו להביס אותי חלף. עכשיו אני הולך להיפטר מהם, ואין לי כוונה לוותר".

הדלאי לאמה אומר שעלינו לא להסתכל בהקשר של תרגול קצר-טווח כדי לראות אם עשינו התקדמות. עלינו להתבונן בחמש השנים האחרונות, אם תרגלנו תקופה ארוכה כזאת, לראות את זה, כן, ביום יום היו עליות ומורדות, אבל אחרי כל הזמן הזה שעבר- האם הייתה איזושהי התקדמות בדרך בה התמודדנו עם הבעיות שלנו ועם עצב וכעס וכך הלאה? אם תוכל/י להתמודד עם קשיי החיים באופן קצת יותר רגוע, אז השגת איזושהי התקדמות.

אבל ההתקדמות המעטה הזאת לא צריכה להספיק. איננו צריכים להיות שבעי רצון. אם נחשוב על הטבע הנרחב של התודעה, נזכה בביטחון שזה אכן אפשרי להיפטר מכל ההבלים שגורמים לכל הבעיות שלנו. יש לנו דוגמאות חיות של זה, כמו הדלאי לאמה, ורבים ורבות אחרים אשר יכולים לעורר בנו השראה דרך הדוגמא שהם נותנים לגבי מה אפשר להשיג. בין אם הם או הן מוארים או לא- הרי איך נוכל לדעת?- נוכל רק לראות את דרך ההתמודדות שלהם עם קשיי החיים. נדמיין את הדלאי לאמה, עם מיליוני בני ובנות האדם בסין ובמקומות אחרים המחשיבים אותו כנבל האיום ביותר עלי אדמות, ועדיין זה לא מפריע לו כלל. אך עבור רובינו, אם אדם אחד יחשוב שאנחנו נוראיים, נוטרד כל כך שבקושי נוכל להתמודד!!

אפילו אם מעולם לא פגשנו או ראינו את הדלאי לאמה באופן אישי, נוכל לקרוא עליו ולצפות בסרטוני וידאו שלו. הם מאוד מעוררי השראה, וההשראה היא זו המאפשרת לנו להתקדם בדרך בזמנים קשים בהם ההתנסות שלנו נמצאת בתקופות השפל של העליות והמורדות של החיים.

עוד נקודה חשובה בנוגע לתרגול בודהיסטי במערב, או באופן כללי, היא משהו שנוכל למצוא בלימודי הלו ג'ונג, או שיטות לאימון תודעה. מה שנאמר לנו הוא שעלינו להתמיר את עצמנו מבפנים, אך מבחוץ להישאר רגילים ורגילות לגמרי. זה אומר שאת העבודה אנחנו עושים על התודעה, הגישות והאישיות שלנו. אנחנו לא מסתובבים בחוץ עם עשרים חוטי רקמה כרוכים סביב צווארנו, עטורים מחרוזות תפילה, או לבושים בדברים משונים. כשאנשים יראו זאת הם יחשבו שיש בנו משהו מוזר! אין שום דבר רע בחוטים אדומים או מחרוזות תפילה אם זה עוזר לך, אך ניתן לשמור אותם בארנק או בתיק שלך, הם לא צריכים להיחשף לעיני העולם כולו. לימודי הטנטרה מדגישים מאוד את שמירת הדברים הללו באופן מאוד פרטי, מכיוון שכשמראים את הדברים הללו כלפי חוץ, אנשים עלולים לצחוק או לעשות ממך צחוק. ואם נוצר בך צורך להגן על זה, כל ממד של רוממות או קדושה מתרוקן מזה. כאשר זה פרטי ואישי, זה הופך להיות מיוחד עבורנו, וזה כל מה שזה צריך להיות. אם כלפי חוץ אנחנו בני ובנות אדם רגילים, אז הרוב הנותר של האנשים יכול להתייחס אלינו בנינוחות, וזה מאוד חשוב.

כשיש בנו הבנה של התרבות ממנה הגיע הבודהיזם, לא נעמיס על עצמנו או על המורים/ות שלנו דרישות לא הגיוניות וציפיות. זה מאפשר לנו להיות בענווה גדולה יותר, מכיוון שיש בנו הכרה בכך שאין לנו את היתרון של להאמין באופן אוטומטי בקארמה וכן הלאה, כך שעלינו לעבוד לקראת ההבנה הזאת. נבחין בכך שיש לנו חינוך מערבי, אשר מעניק לנו את הכלים לחשוב על הדברים הללו באופן די בהיר. ונודה בכך שבעוד שאין לנו את האפשרות להקדיש את כל זמננו באופן מלא ללימוד, כי עלינו לנהל חיים פרקטיים, עדיין יש ביכולתנו לעשות איזושהי התקדמות. בסיכומו של דבר לא נהפוך להיות בעלי דרישות יתר, כך שבמקום "אני רק רוצה גלולת פלא כדי שאוכל להבין הכול באופן מיידי!" נחשוב, "יש לי את כמות הזמן הזאת, אז אעשה איתה מה שאוכל." 

זהו קו דק בין להיות בהתנשאות מצד אחד ומצד שני, להיות בייאוש מוחלט. כל כך קל לחשוב שאין לנו זמן או יכולת ופשוט לוותר. חשוב להימנע משתי הקיצוניות הללו, ופשוט לעשות את המיטב שביכולתנו לעשות.

אם ניגש לבודהיזם ללא הבנה של התרבות המסורתית שאנו מגיעים ומגיעות ממנה, הדבר יכול להוביל לבלבול עד כדי תהיה בנוגע לְ-מַה פשרו של כל זה. איננו צריכים לשנות את הלבוש שלנו או השיער או התכשיטים; למעשה, אין שום דבר חיצוני שעלינו לשנות בכלל. עם תודעה-פתוחה, ועם נחישות להבין את תורות הלימוד, הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא ליצור התמרה של התודעות שלנו עצמינו.