שילוב הבודהיזם בחיינו

אחת מהנקודות החשובות ביותר בבודהיזם היא להכיר בכך שהבעיות הללו שכולנו מתנסים ומתנסות בהן נובעות מסיבות ומגורמים. זה לא שהן שם ללא סיבה כלשהי. מקור הבעיות האלו הוא בתוכנו. זוהי תובנה משמעותית ולמרבית בני ובנות האדם לא קל לקבל אותה. הסיבה לכך היא שלרובנו יש נטייה להטיל את האשמה בבעיות שלנו על אנשים אחרים או על מצבים חיצוניים. זה מתבטא בהרגשה ש"אני אומלל/ה בגלל מה שעשית - לא התקשרת אליי; נטשת אותי; אינך אוהב/ת אותי. הכול באשמתך." או שהטלת האשמה מופנית כלפי ההורים שלנו - על מה שההורים שלנו עשו או לא עשו לנו בילדותנו. או שנבחר להטיל את האשמה על המצב הכלכלי או על המצב הפוליטי, המצב החברתי וכו'. כעת, כמובן שכול הגורמים הללו ממלאים תפקיד בחוויית החיים שלנו. הבודהיזם אינו מכחיש זאת. אבל הסיבה העיקרית, הסיבה העמוקה יותר לבעיות שלנו, היא בתוכנו – אלה הן הגישות שלנו עצמנו, ובמיוחד הבלבול שלנו.

אם נרצה למצוא מרכיב אחד המגדיר בבירור את הגישה הבודהיסטית לגבי המשמעות של תרגול בודהיזם בחיי היומיום, הייתי אומר שזהו המרכיב. כאשר נחווה קשיים, נתבונן בתוכנו כדי למצוא את המקור וברגע שנזהה אותו, ננסה לשנות את המצב מבפנים. כשמדובר על להסתכל פנימה ולמצוא את מקור הבעיות שלנו, זה לא מבוסס על כך שהחלטנו מתוך שיפוטיות מוסרית שאנחנו אדם רע ושעלינו להשתנות ולהיות טובים או טובות. הבודהיזם אינו נוקט בשיפוטיות מוסרית. הניסיון מצידנו לאתר את מקור הבעיות שלנו בתוכנו פנימה נעשָה מהסיבה הפשוטה שאנו סובלים וסובלות וברצוננו להיפטר מהבעיות ומאומללותנו, והמקור העיקרי להן הוא הגישות שלנו עצמנו. בודהה הדגיש ואמר במפורש שהסיבה העמוקה ביותר לבעיות ולסבל שלנו היא הבלבול שלנו. לכן, מה שעלינו לעשות הוא לגלות באיזה אופן אנחנו מבולבלים ומבולבלות לגבי הדברים שמתרחשים וכיצד ביכולתנו לתקן זאת באמצעות השגת הבנה נכונה.

בנוגע לְמה יש לנו בלבול? מדובר במספר דברים. סיבה התנהגותית והתוצאות שלה, היא אחת מאותם הדברים. המחשבה שלנו שאם נפעל בצורה מסוימת לא תהיה לכך כול השפעה. לדוגמה, המחשבה ש"באפשרותי לאחר, להתעלם ממך וכו', וזה לא ממש משנה". זה לא נכון; זה בלבול. או שנחשוב שלפעולה שנעשה או שלאופן שבו נתנהג תהיה השפעה מסוימת שהיא אבסורדית ושאין סיכוי שתתממש. למשל, "הייתי נחמד/ה אליך ולכן תאהב/י אותי בתמורה. קניתי לך מתנה נחמדה, אז למה את/ה לא אוהב/ת אותי עכשיו?" עם מחשבות כאלה, אנו מדמיינים ומדמיינות שלמעשים ולהתנהגות שלנו תהיה השפעה שהיא בעצם בלתי אפשרית או שאנו מנפחים ומנפחות אותם מתוך מחשבה שהם הולכים לייצר יותר השפעה ממה ששיש באפשרותם לעשות. כמו כן, יכול להיות שנחשוב שדברים מסוימים יובילו להשפעה מסוג אחד; ואילו למעשה הם משפיעים בדיוק הפוך. למשל, ברצוננו להיות מאושרים ומאושרות ועולה בנו מחשבה שהדרך לחוות אושר היא לשתות לשכרה ללא הרף. אבל זה רק מייצר יותר בעיות מאשר אושר.

הדבר האחר שלגביו יש לנו בלבול הוא האופן שבו אנו קיימים/ות, כיצד קיימים/ות אחרים/ות וכיצד העולם קיים. לדוגמא, תחושת הסבל והאומללות שמלוות אותנו בנוגע לזִקנה ולחולי. אבל לְמה עוד נוכל לצפות בהיותנו בני ובנות אדם? בני ובנות אדם חווים חולי, ובני ובנות אדם מזדקנים, אלא אם נמות בגיל צעיר - הדברים האלה אינם הפתעה גדולה. תחושת האומללות והתדהמה שמגיעה כשאנו מגלים/ות מול המראה שמתחיל לצמוח לנו שיער אפור אינה גישה מציאותית ומעידה על הבלבול שיש בנו לגבי האופן בו קיים העולם, ולגבי אופן הקיום שלנו.

נניח שיש לנו בעיה להזדקן. בגלל הבלבול שלנו לגבי זה –אי המוכנות שלנו לקבל זאת באופן מציאותי - אנו פועלים ופועלות בדרכים הרסניות בהשפעת רגשות וגישות מטרידים. לדוגמה, בניסיון כפייתי להיראות צעיר/ה ומושכ/ת, נפעל מתוך השתוקקות לנסות ולהשיג דברים שתקוותנו היא שהם יגרמו לנו לחוש בטחון - כמו תשומת לב ואהבה של אחרים ואחרות, במיוחד של צעירים וצעירות יותר שנראים לנו מושכים. מאחורי התסמונת הזו בדרך כלל מסתתר הבלבול שאני האדם החשוב ביותר בעולם; אני מרכז היקום. אז על כולם/ן לשים לב אלי. לא משנה איך אני נראה או נראית, על כולם/ן למצוא אותי מושכ/ת ולחבב אותי. זה משגע אותנו אם מישהו או מישהי לא מוצאים אותנו מושכים/ות או שהם/ן לא אוהבים אותנו. התעלמות מאיתנו משגעת אותנו עוד יותר - אם הם/ן לא שמים לב אלינו כשיש לנו רצון שהם יראו אותנו בצורה מושכת, אם לא פיזית, אז לפחות בדרך כלשהי. אבל, לא כולם אהבו את בודהה שאקיימוני; אז איזו תקווה יש שכולם/ן יאהבו אותנו!

הרצון שלנו להיות אהוב/ה על כולם/ן הוא ציפייה לא מציאותית. זאת לא המציאות. זה מבוסס על בלבול, השתוקקות והיאחזות בכך שעל כולם/ן למצוא אותנו מושכים ומושכות ולשים לב אלינו. ביסודם של הדברים עומדת הגישה המטרידה של הראיה המוטעית- הנאיביות. יש לנו מחשבה שאנחנו כל כך חשובים/ות ואהובים/ות שעל כולם/ן לאהוב אותנו, אז כנראה שמשהו לא בסדר עם האדם הזה אם הוא או היא לא אוהב/ת אותי. או גרוע מכך, אנו מתחילים/ות להטיל ספק בעצמנו: "יש בי משהו רע שגורם לאדם הזה לא לאהוב אותי", ולכן עולה בנו תחושה רעה או תחושת אשמה. כול הדברים הללו הם נאיביות או במילים אחרות בורות שנובעת מראיה מוטעית של הדברים.

העיקר, אם כך, הוא העבודה על עצמנו. זוהי מהות תרגול הדהרמה. לא משנה מה המצב - אם נפגוש בקשיים, נחוש חוסר ביטחון, או כל דבר אחר, יהיה עלינו להתבונן פנימה בעצמנו כדי לראות מה קורה. היכן הבלבול שמאחורי הרגשות המפריעים האלה שאני מרגיש/ה? עם זאת, בשעה שנסתכל על מערכת יחסים בה אנו נמצאים או נמצאות ועל בעיות שמתפתחות, עלינו גם להבין שאיננו היחידים או היחידות שיש להם/ן בלבול. ברור שגם לאדם השני יש בלבול. הנקודה היא שלא נֹאמר רק "עליך להשתנות; כל מה שאני עושה הוא בסדר ומושלם; אתה זה שצריך להשתנות או את היא זו שצריכה להשתנות." מצד שני, גם לא נֹאמר שאני היחיד/ה שצריכ/ה להשתנות, כי זה יכול להתדרדר לתחושות של קדוש/ה מעונה. ננסה לדון בדברים בגלוי עם האדם האחר - אם כי, כמובן, אותו האדם צריך להיות קשוב לכך. עלינו להכיר בכך ששני הצדדים מבולבלים. לשנינו יש בעיה מבחינת אופן ההבנה שלנו לגבי מה שקורה במערכת היחסים שלנו, אז בואו ננסה להסיר את הבלבול אצל שנינו. זוהי הדרך המציאותית והדהרמית ביותר להתקדם.

ישנם סוגים רבים ושונים של תרגול בודהיסטי. זה לא מספיק רק לקבל הוראות כיצד לתרגל אותם בדומה ללמידה של איך לבצע טריק כלשהו. חשוב מאוד להבין, לגבי כול תרגול שהוא, כיצד הוא יסייע לנו להתגבר על קשיים. עלינו ללמוד לא רק מתי ואיך ליישם את התרגול, אלא גם את ההנחות העומדות מאחוריו. המשמעות היא שלא נתחיל את התרגול בעזרת שיטות מתקדמות. נתחיל מההתחלה ונבנה את הבסיס, כך שנדע, מתוך הרצף שבו נבנית תורת הדהרמה, מה קורה בכול תרגול.

ובכן, זה נכון שבמהלך קריאת התורות נפגוש באמירות שמייעצות ש: "אם ניתנת לך תרופה, אל תשאל/י שאלות כיצד היא פועלת, פשוט קח/י את התרופה!" אך למרות שזו עצה טובה, עלינו להבין כי היא מתריעה מפני קיצוניות. הקיצון הוא רק ללמוד ולנסות להבין את התורות, אך לעולם לא לתרגל בפועל את הנלמד. ברצוננו להימנע מהקיצוניות הזו. עם זאת ישנו גם הקיצון השני, שעלינו להימנע ממנו באותה מידה. כלומר כשאנחנו שומעים/ות כמה הוראות דהרמה הנוגעות לתרגול כלשהו, ואז, באמונה עיוורת, אנו פשוט עושים/ות זאת מבלי שיש לנו הבנה לגבי מהות וסיבת העשייה. הבעיה העיקרית שמגיעה מאותו קיצון היא שאף פעם אין לנו הבנה אמיתית של אופן יישום התרגול בחיי היום-יום. אם נבין את הנקודה העומדת מאחורי כול תרגול - אם נבין כיצד היא פועלת ומה כוונתה - אז לא נצטרך שמישהו אחר יגיד לנו כיצד ליישם אותה בחיי היום-יום. נבין ונדע כיצד ליישם זאת בעצמנו.

כשאנחנו מדברים ומדברות על חיסול הבעיות שלנו, לא מדובר רק על חיסול הבעיות האישיות שלנו, מדובר גם על היפטרות מהקשיים שמונעים מאיתנו מלסייע לזולת. "זה בעייתי עבורי לעזור לזולת בגלל עצלות או אנוכיות, או בגלל שאני עסוק/ה מדי." או, "אני פשוט לא מבינ/ה מה הבעיה שלך ואין לי מושג מה לעשות כדי לעזור לך." זה הקושי הגדול שיש לנו, הלא כן? כול הקשיים האלה הכרוכים בסיוע לזולת נובעים גם הם מהבלבול שלנו. למשל, הבלבול שעליי להיות כמו האל הכול-יכול וכול שעליי לעשות הוא דבר אחד וזה יפתור את כל הבעיות שלך; ואם זה לא פתר את כל הבעיות שלך, משהו לא בסדר בך. לא עשית את זה נכון, אז האשמה היא שלך. או שאני אשם או אשמה, כי היה עליי לפתור את הבעיות שלך ולא עשיתי זאת, אז אני חסר/ת תועלת. שוב, זהו בלבול לגבי סיבה ותוצאה.

נקודה נוספת היא שכדי שנוכל ליישם את הדהרמה ביעילות בחיי היום-יום בצורה שאינה נוירוטית, עלינו גם להאמין שאפשר למעשה להיפטר מהבעיות שלנו. עלינו גם להיות משוכנעים ומשוכנעות שאכן אפשר להיפטר מהבלבול שלנו באמצעות נקיטת הגישה הבודהיסטית הבסיסית: כדי להיפטר ממשהו, עלינו לחסל את הסיבות שגורמות לו להתרחש. אבל, כמובן, שקשה מאוד להשיג שכנוע עמוק ומוצק בכך שאכן ניתן לחסל את כול הבלבול שלנו כך שלא יחזור על עצמו לעולם, ובנוסף גם שכנוע מלא בכך שאפשר לזכות בשחרור ובהארה. זה קשה במיוחד כאשר אנחנו אפילו לא מבינים ומבינות מה זה באמת שחרור והארה. אז איך באמת נוכל לשקול אם אפשרי להשיג אותם או לא? אם לא נחשוב שבאפשרותנו להגיע לשחרור ולהארה, האם זה לא קצת צבוע לכוון להשיג משהו שאנו לא חושבים וחושבות שאפילו קיים? ואז זה הופך להיות מין משחק מטורף שאנחנו משחקים ומשחקות בו; תרגול הדהרמה שלנו אינו אמיתי.

עלינו להיות משוכנעים ומשוכנעות באמת, וזה דורש לימוד מרובה והבנה, כמו גם חשיבה מעמיקה ומדיטציה. עלינו לגלות שכנוע מלא בכך שלא רק ששחרור והארה אפשריים; אלא גם בכך שאפשר להגשים אותם. לא שהַגשמתם היתה אפשרית רק עבור בודהה שאקיימוני, אלא שלי עצמי יש את המסוגלות לעשות את זה. וליתר דיוק, באפשרותי להגשים אותם, וגם לכול השאר יש את האפשרות להגיע להגשמתם. מחובתנו להבין מה עלינו לעשות כדי להיפטר מהבלבול שלנו. מהו הדבר שבאמת ישחרר אותנו מזה? מה שבאמת ישחרר אותנו מהבלבול הוא הבנה נכונה; ולכן עלינו להבין כיצד הבנה נכונה יכולה להתגבר על הבלבול ולחסל אותו כך שלעולם לא יחזור. וכתוצאה מכול שנאמר לעיל, אנו מבינים ומבינות שהמקום שבו עלינו לעבוד ולתרגל בפועל את הדהרמה הוא בחיי היום-יום; זוהי ההתמודדות עם הבעיות שלנו, עם הבלבול שלנו ועם הקשיים שלנו בחיים בכול רגע ורגע. 

תרגול הדהרמה אין משמעו פשוט לקיחת פסק זמן מהחיים, הליכה למערת מדיטציה נחמדה ושקטה, או אפילו רק הליכה לחדר שלנו, וישיבה על הכרית כדי להימלט מהצורך להתמודד עם חיינו. בריחה אינה במוקד תרגול הדהרמה. כאשר אנו הולכים/ות למקום שקט כדי למדוט, אנו עושים/ות זאת על מנת לבנות את המיומנויות הדרושות לנו להתמודדות עם בעיותינו בחיים. המוקד העיקרי הוא החיים. ההתמקדות אינה בזכייה במדליה האולימפית בישיבה ותרגול מדיטציה! תרגול הדהרמה מכוון רובו ככולו ליישום הדהרמה בחיים.

יתר על כן, תרגול הדהרמה הוא התבוננות פנימה. באמצעותו אנו מנסים ומנסות להיות קשובים וקשובות למצבים הרגשיים שלנו, למניעים שלנו, לגישות שלנו, לדפוסי ההתנהגות הכפייתיים שלנו. עלינו לחפש במיוחד את הרגשות המפריעים. ההגדרה המאפיינת של רגש מפריע או גישה מטרידה היא שכאשר הם עולים הם גורמים לנו ו/או לאחרים ולאחרות להרגיש לא בנוח. אנו חווים וחוות אובדן של השקט הנפשי ויציאה מכלל שליטה. זו הגדרה מועילה מאוד, מכיוון שידיעתה מסייעת לנו לזהות מתי הפעולות שלנו נעשות תחת השפעת רגש או גישה שכאלה. ביכולתנו לדעת שיש דבר מה מטריד בתודעותנו אם עולה בנו תחושה של אי נוחות. בפעמים הללו, עלינו לבדוק מה קורה בפנים וליישם את תרופות הנגד כדי לתקן זאת.

זה דורש מאיתנו לגלות רגישות רבה למה שקורה בתוכנו. וכדי שנעשה משהו לשינוי המצב הרגשי שלנו, אם נמצא שהוא מטריד, נדרשת ההבנה שאם נפעל בצורה מוטרדת ומטרידה, זה ייצור הרבה אומללות גם עבורנו וגם עבור אחרים ואחרות. אין לנו רצון בזה; די לנו מזה. ואם נתכעס, איך נוכל להועיל למישהו או למישהי?

תרגול הדהרמה דורש גם היכרות קרובה עם כוחות נוגדים רבים ושונים, לא רק אחד או שניים. חיינו מורכבים מאוד ותרופת-נגד אחת לא תמיד עובדת. תרגול מסוים אחד לא יהיה היעיל ביותר בכול סיטואציה. כדי באמת ליישם דברים בחיי היום-יום נדרשת גמישות רבה ושיטות רבות ושונות. אם לא הצלחנו בשיטה הזו, אז נפעל באופן כזה וכזה; אם שיטה זו לא הועילה, אז ננסה אחרת.

המורה שלי צנז'אב סרקונג רינפוצ'ה נהג לומר שכאשר את/ה מנסה לעשות משהו בחיים, כדאי שתמיד תהיינה לך שתיים או שלוש תוכניות חלופיות. ואז, אם תוכנית א' לא עובדת, לא פשוט תוותר/י וזהו. זה בגלל שיש לך תוכנית גיבוי, ב' או ג'. אחת מהן בסופו של דבר תעבוד. מצאתי שזו עצה מועילה מאוד. זה אותו הדבר עם הדהרמה: אם שיטה א' לא עובדת במצב מסוים כלשהו, תמיד יש לנו תוכנית גיבוי. יש דברים אחרים שאפשר לפנות אליהם ולהיעזר בהם. כל זה כמובן מבוסס על לימוד, על כך שנלמד שיטות ומדיטציות שונות, שאותן נתַּרגל לאחר מכן כהכנה, כפי שנעשה באימון גופני. אנו עובדים ועובדות כדי לאמן את עצמנו להכיר מקרוב את השיטות הללו, כך שנוכל ליישם אותן בחיי היום-יום כאשר נזדקק להן. זה דורש מאיתנו להתייחס לתרגול הדהרמה לא כאל תחביב, אלא כאל התחייבות לכול הזמן באופן מלא.

אנו מיישמים ומיישמות את תרגול הדהרמה במשפחותינו. הוא מיושם על-ידנו בהתמודדות עם הורינו, עם ילדינו ובמהלך התמודדות עם הקולגות שלנו במקום העבודה. בעשותנו זאת, עלינו להימנע מקיצוניות שונות. כבר הוזכר כאן חלק קטן מזה. עלינו להימנע מהקיצוניות של הטלת האשמה בבעיותינו על אחרים ואחרות או מלקיחת האשמה המלאה רק על עצמנו – שני הצדדים תורמים. נוכל לנסות לגרום לאחרים ואחרות להשתנות, אבל קל יותר לשנות את עצמנו.

שיפור עצמי, אם כן, הוא המוקד; אך בעשותנו זאת, עלינו לנסות להימנע מהקיצוניות הנרקיסיסטית של התרכזות יתרה בעצמי. כשקיימת התרכזות יתרה בעצמי, אנחנו תמיד מסתכלים ומסתכלות רק על עצמנו מבלי לשים לב לאף אחד או אחת אחרים. זה עלול לחזק את התחושה שאנחנו מרכז היקום והבעיות שלנו הן החשובות ביותר בעולם. בעיותיהם של אף אחד או אחת אחרים אינן חשובות או כואבות.

קיצון נוסף הוא לחשוב שכולנו רעים ורעות או שכולנו טובים וטובות. נכון שעלינו להכיר בצדדים הקשים שלנו, הצדדים שעליהם עלינו לעבוד. אך עלינו גם להכיר בצדדים החיוביים שלנו, באיכויות המיטיבות שלנו, כך שנוכל לפתח אותן יותר ויותר. לרבים ורבות מאיתנו המערביים יש דימוי עצמי נמוך. אם נתמקד יותר מדי בבעיות ובבלבול שלנו, הדבר יכול בקלות לחזק את הביטחון העצמי הנמוך הזה. זו לא הנקודה כלל וכלל.

במקביל לכך שנשגיח על רגשותינו המפריעים, עלינו לאזן זאת על-ידי כך שנזכור את האיכויות המיטיבות שלנו. אפילו לבני ובנות האדם האכזריים ביותר יש ניסיון כלשהו של איכויות מיטיבות. אין ספק שהם/ן חוו החזקת גור או חתלתול בחיקם/ן, ליטוף שלו ותחושת חמימות מועטה כלפיו. כמעט לכולם/ן היתה לכול הפחות החוויה הזו. אז נכיר בכך שיש לנו את המסוגלות להעניק מעט חמימות כזו ובדרך זו נראה גם את הצדדים החיוביים שלנו. תרגול הדהרמה הוא לא רק עבודה על הצדדים השליליים שלנו; זה חייב להיות מאוזן. עלינו לעבוד גם על חיזוק הצדדים המיטיבים שלנו.

בעשותנו זאת, בניסיון לשמור על איזון בין התבוננות בחסרונותינו ובאיכויותנו המיטיבות, עלינו להימנע ממערכת קיצוניות נוספת. קיצון אחד הוא אשמה, "אני גרוע/ה. עלי לתרגל ומכיוון שאני לא מתרגל/ת, אני אפילו יותר גרוע/ה". את המילה הזו "צריך" או "צריכה" עלינו למחוק מדרך ההתבוננות שלנו על תרגול הדהרמה. זה אף פעם לא עניין של "צריך". אם ברצוננו להיפטר מהבעיות שיש לנו ולהימנע מבעיות נוספות בעתיד, הגישה הבריאה ביותר היא לחשוב בפשטות, "אם אני רוצה להיפטר מהבעיה שלי, התרגול הזה יעשה זאת". עכשיו, בין אם נעשה את התרגול ובין אם לאו, זו הבחירה שלנו. אף אחד לא אומר, "את/ה צריכ/ה לעשות זאת ואם את/ה לא עושה את זה, את/ה גרוע/ה".

אולם, עלינו גם להימנע מהקיצוניות השנייה, שהיא הקיצון של, "כולנו מושלמים ומושלמות; רק נִרְאֵה את טבע הבודהה שלנו והכל יהיה מושלם." זהו קיצון מסוכן מאוד מכיוון שהוא יכול להוביל לגישה שאין צורך שנשתנה; אין צורך לעצור או לוותר על אף אחת מהדרכים השליליות שלנו כי אנחנו כבר מושלמים ומושלמות. עלינו להימנע משני הקצוות האלה - להרגיש שאנחנו רעים ורעות או להרגיש שאנחנו מושלמים ומושלמות. בעיקרון, עלינו לקחת אחריות על עצמנו. זהו המפתח העיקרי לשילוב הדהרמה בחיי היום-יום שלנו. אנו לוקחים ולוקחות אחריות על עצמנו, לעשות משהו בנוגע לאיכות חיינו.

במהלך עבודתנו על עצמנו, נוכל לקבל השראה ממורות ומורים רוחניים, כמו גם מאחרים ואחרות בקהילה שמתרגלים איתנו. יחד עם זאת, עבור רוב האנשים, סיפורים פנטסטיים על המאסטרים שלפני מאות רבות יכלו לעוף באוויר, אינם מקור יציב להשראה מהמורים. זה משום שקשה מאד להזדהות עם דברים כאלה והם נוטים להוביל אותנו למעֵין מסע שלם של קסמים. ההשראות הטובות ביותר הן דוגמאות חיות שאכן יש לנו קשר איתן, גם אם קשר זה הוא מינימלי.

בודהות או מורות ומורים שהוסמכו לכך באמת לא מנסים להרשים אותנו, וגם לא מנסים לעורר בנו השראה. הדוגמה היא שהם כמו השמש. השמש לא מנסה לחמם אנשים; רק האופן שבו קיימת השמש באופן טבעי מחמם אותנו. אותו הדבר נכון גם לגבי מורות ומורים רוחניים גדולים. הם נותנים לנו השראה באופן ספונטני וטבעי מדרך חייהם, מהאופי שלהם ומהדרכים שלהם להתמודד עם דברים. אין כאן טריקים של קסמים. מה שהכי מעורר השראה הוא מציאותי יותר ולא יומרני.

אני זוכר את דודג'ום רינפוצ'ה. הוא הלך לעולמו לפני שנים רבות. הוא היה ראש שושלת הנינגמה והיה אחד ממוריי. הייתה לו אסתמה נוראית. גם לי יש אסתמה ולכן אני יודע איך זה כשמתקשים לנשום. אני יודע כמה קשה ללמד כשאתה לא יכול לנשום כרגיל, כי כול האנרגיה שלך צריכה להיות מופנית פנימה כדי לקבל מספיק אוויר. קשה מאוד לאנרגיה שלך לפנות החוצה במצב הזה. ובכול זאת, הייתי רואה את דודג'ום רינפוצ'ה סובל מאסתמה נוראה ועדיין עולה על הבמה ומלמד. הוא לא היה מוטרד כהוא זה מהאסתמה והתמודד עם זה בצורה מדהימה תוך מתן שיעורים נפלאים. זה היה מעורר השראה, מאד תכליתי, ללא מעשי קסמים גדולים. זוהי ההתמודדות עם מצבי חיים אמיתיים וזה מעורר השראה.

ככול שנלך ונתקדם בדרך הרוחנית, נוכל גם לקבל השראה מעצמנו. גם זה מקור השראה חשוב. אנו מקבלים ומקבלות השראה מההתקדמות שלנו עצמנו. אבל, עלינו לגלות עדינות רבה בעשותנו זאת. יש רבות ורבים שאין להם יכולת להתמודד עם המרכיב הזה מבחינה רגשית, מכיוון שהנטייה היא לגלות יהירות וגאווה אם יש התקדמות כלשהי. לכן עלינו להגדיר בזהירות מהי משמעות ההתקדמות מבחינתנו.

ראשית, עלינו להבין כי ההתקדמות לעולם אינה לינארית; היא עולה ויורדת וחוֹזֵר חֲלִילָה. זהו אחד המאפיינים העיקריים של הסמסרה, ולא מדובר רק על לידות חוזרות בעולמות גבוהים או נמוכים. העליות והמורדות מכוונים גם לחיי היום-יום. עכשיו אני מרגיש/ה מאושר/ת; עכשיו אני מרגיש/ה אומלל/ה. מצב הרוח שלנו עולה ויורד. עכשיו מתחשק לי לתרגל, עכשיו לא בא לי לתרגל - זה עולה ויורד כל הזמן, אז אל תתפלאו. למעשה, זה ימשיך כך עד שנהפוך לארהאט ונזכה להשתחרר ולהיות חופשיים וחופשיות מהסמסרה. עד לאותה נקודה, שהיא מתקדמת באופן בלתי ייאמן, הסמסרה תמשיך לעלות ולרדת. אז לא נתייאש כאשר, לאחר שתרגלנו במשך זמן רב מאוד, פתאום נִקַלָע לקושי במערכת יחסים רומנטית. פתאום, נחווה סערה רגשית - זה קורה! זה לא אומר שהיינו מתַּרגלות ומתַּרגלים נוראיים. זה בסך-הכול טבעי, בהתחשב במציאות מצבנו הסמסרי.

ניסים לא מתרחשים בדרך כלל בתרגול הדהרמה. אם ברצוננו ליישם את הדהרמה בחיי היום-יום, אל לנו לצפות לניסים, במיוחד לא לגבי ההתקדמות שלנו. כיצד נוכל למדוד את ההתקדמות באופן מציאותי? ה"ק הדלאי לאמה אומר, אל תסתכלו רק במונחים של שנה או שנתיים של תרגול דהרמה. יש להסתכל במונחים של חמש או עשר שנים של תרגול כדי לבדוק, "האם אנו רגועים או רגועות יותר ממה שהיינו לפני חמש או עשר שנים? האם יש לנו את המסוגלות להתמודד עם מצבים קשים יותר מבלי להתעצבן או להיטלטל בעקבותיהם? " אם כן, אז התקדמנו וזה מעורר השראה. עדיין יש לנו בעיות, אבל זה נותן לנו חוסן כדי להמשיך. אנחנו לא מתעצבנים ומתעצבנות כל כך במצבים קשים כשדברים לא עובדים כהלכה. יש לנו את המסוגלות להתאושש מהר יותר.

כאשר מדובר על לראות את עצמנו כמקור השראה, הנקודה העיקרית היא שההשראה הזו נותנת לנו את הכוח להמשיך בדרך. הסיבה לכך היא שיש לנו אמון מלא בכך שאנחנו הולכים והולכות בכיוון הנכון. והשכנוע המלא בכך שהליכתנו היא בכיוון הנכון מגיע רק אם יש לנו מושג מציאותי לגבי המשמעות של ההליכה בכיוון הזה -דהיינו, שתוך כדי ההליכה בכיוון הכללי הזה, נחווה כול הזמן עליות ומורדות.

אלה הם כמה רעיונות כלליים כיצד לשלב את תרגול הדהרמה בחיי היום-יום. אני מקווה שהם מועילים. תודה.