מה התועלת בלימוד בודהיזם?

זוהי נקודה חשובה: שיש לנו רצון לשנות ולהשתפר. זה לא שברצוננו לברוח לארץ הפנטזיות באמצעות המדיטציה שלנו; יש הרבה שיטות אחרות, כמו סמים ואלכוהול, שנוכל להשתמש בהן כדי לעשות זאת. ביכולתנו להאזין למוזיקה כל היום, כך שלא נצטרך לחשוב על שום דבר. לעתים קרובות, כשאנחנו תחת השפעת דברים מסוג זה, הבעיות שלנו נראות פחות רציניות או אמיתיות. אבל הבעיות תמיד חוזרות, כי לא ממש למדנו להתמודד איתן. יש רבות ורבים שמשתמשים במדיטציה כמו סם, אך זה לא יהיה לעזר-רב לאורך זמן. אפשר שנצלצל בפעמונים ונכה בתופים - קצת כמו דיסנילנד הבודהיסטית - אבל זה לא באמת ידרבן שום שינוי בתוכנו: זו רק בריחה.

עם זאת, אם נתרגל מדיטציה בהתאם ליעודה במסורת הבודהיסטית, לא יהיה זה ניסיון מצידנו לחמוק מבעיותינו, אלא להתמודד איתן ולהתגבר עליהן. זה למעשה מאוד אמיץ ודורש מאמץ רב, כי זה לא קל. עלינו גם לגלות מוכנות לכך שזה לא בהכרח יהיה כיף. נוכל להשוות זאת לאימונים גופניים, שם זה קשה והשרירים שלנו כואבים, אבל יש לנו את המוכנות לשאת בקושי הזה כדי להתחזק יותר ולשמור על הבריאות בצורה טובה יותר.

זה אותו הדבר עם תרגול מדיטציה, אלא שהעבודה נעשית על התודעה ולא על הגוף. ישנן מספר צורות של בודהיזם שבהן יש לך שילוב של מדיטציה עם עבודה על הגוף, כמו עם אומנויות לחימה, אבל לא במסורת הטיבטית. אין שום דבר רע באימון הגוף, למעשה זה מאוד שימושי; עם זאת, כאן המוקד העיקרי הוא התודעה, לא רק האינטלקט שלנו אלא גם הרגשות והלב. מאסטרים בודהיסטים גדולים הדגישו שבתחילתו של תרגול בודהיסטי, הדבר היסודי ביותר הוא לאלף את התודעה, מכיוון שדרך הפעולה, ההתנהגות וההתקשרות שלנו עם אחרים ואחרות נשלטת על ידי המצב התודעתי שלנו.

יש לנו את הכרה בכך שיש קשיים בחיינו, ויש לנו את ההבנה שהמקור לכך הוא דבר מה שאינו משביע רצון בתוככי התודעות שלנו. אם נבחן את עצמנו באמת, בכנות, נגלה שיש לנו הרבה רגשות מפריעים, מכעס ועד חמדנות, אנוכיות, קנאה, היאחזות, יהירות, השקפה מוטעית, והרשימה עוד ארוכה. אם נעמיק עוד יותר, נוכל לראות שיש חוסר ביטחון מסוים ובלבול לגבי החיים. לעיתים קרובות נדמה כי הרגשות המפריעים הללו שולטים במצב התודעה שלנו וגורמים לנו להתנהג, לדבר ולהתייחס לאחרים ואחרות באופן שיוצר בעיות עבורנו ועבורם. אפילו כשאנחנו לבד, התודעות שלנו לעיתים קרובות חוות אי-נוחות, כשכל מיני מחשבות מטרידות מתרוצצות בתוכן. במילים פשוטות, אנחנו לא באמת מאושרות ומאושרים.

מדיטציה נועדה לעזור לחולל שינוי במצב הזה. הכוונה איננה פשוט להסתמם כדי לא לחשוב על שום דבר בכלל. זה לא פתרון, גם אם יש כאלה שיתייחסו למדיטציה כאל כזאת. אופן החשיבה שלהם/ן הוא שאם רק ישבו, יעצמו עיניים ויכבו הכול, איכשהו כל הבעיות שלהם/ן ייעלמו. זה לא עובד. במקום זאת, עלינו לתקוף באופן פעיל את הבעיות שלנו.

לעתים קרובות נמצא בספרות הבודהיסטית שימוש בלשון חריפה המתארת את רגשותינו המפריעים כאויב האמיתי שלנו. זה לא הופך אותם לאיזושהי מפלצת, שזורעת בנו פחד או פראנויה. במקום זאת, עלינו להכיר בכך שעל הרגשות המפריעים האלה עלינו לעבוד. יש לנו טקסטים בודהיסטיים יפהפיים שפונים אל עושי הצרות האלה ואומרים, "נמאס לי מכם, שגורמים לי לכול הבעיות והצרות האלה. עכשיו זמנכם עבר". ואז נפשיל שרוולים, נשב וננסה לחולל שינוי בתודעותנו. זהו בעצם כול העניין במדיטציה. 

מדיטציה, במילים פשוטות, היא שיטה שבאמצעותה אנו מאמנים ומאמנות את עצמנו לבנות הֶרְגֵּלִים מועילים ולשנות את הרגלנו הרעים. אלה הם ההרגלים של דרך החשיבה שלנו, התחושה שלנו ואופן התגובה הרגשית שלנו כלפי דברים. זה דורש אימון וחזרתיות- זו שיטה מדעית. בדיוק כפי שאם נתאמן באתלטיקה, או ננגן בכלי נגינה, או נרקוד, בהתחלה זה ירגיש די מלאכותי. אבל אחרי שנתוודע לכך זה יהפוך להיות מאוד טבעי עבורנו. אותו הדבר נכון גם לגבי מה שאנו עושים/ות עם התודעות, הרגשות והתחושות שלנו.

עכשיו, עולה שאלה גדולה. האם באמת נוכל להשתנות? למעשה, כדי לעבוד על שינוי עצמנו, ראשית עלינו להשתכנע שזה אכן אפשרי. הרבה פעמים אנשים אומרים, "ככה אני וזהו; אין ביכולתי לעשות שום דבר כדי לשנות זאת אז עלי פשוט לחיות עם זה." או" אני אדם כועס, יש לי מזג רע וככה אני." אם נזדהה כל כך חזק עם משהו, באופן טבעי יהיה קשה לשנות אותו.

עלינו להתבונן בעצמנו בכנות. מדוע אנו מזדהים/ות עם דברים מסוימים? אם באמת היינו אדם כועס, אז האם לא היינו אמורים/ות לכעוס כל הזמן? עשוי להיות שגם נאשים אחרים או אחרות: אני כועס/ת מכיוון שאמי ואבי עשו זאת או אחרת. זה לא ממש מועיל. אם נתבונן עמוק יותר, נוכל לנסות ולמצוא מהיכן באמת נובעים הרגשות. גם אם נֹאמר לעצמנו כל יום, "אל תכעס/י, אל תהיה/י חמדנ/ית, אל תהיה/י אנוכי/ית", קשה מאוד להפסיק בפועל, לא? אז עלינו לחפש שיטה המאפשרת לנו לשנות את אופן התחושה שלנו מבחינה רגשית.

הבודהיזם אומר שמה שעומד בבסיס המצב הרגשי שלנו הוא מה שנוכל לכנות כ"הגישה" שלנו. המשמעות היא הדרך בה אנו רואים ורואות דברים. בואו נדמיין שאיבדנו את המִשְׂרָה שלנו. נוכל להסתכל על זה כעל אסון ואז נחוש כעס ודיכאון. למה? מכיוון שבאותו הרגע עולה בנו המחשבה שזה הדבר הגרוע ביותר בעולם שיכול לקרות.

איבדנו את העבודה - זו עובדה. אין ביכולתנו לשנות את זה. מה שנוכל לשנות הוא את אופן ההתייחסות שלנו לאובדן אותה מִשְׂרָה, ולכך מכוונת משמעות המילה "גישה". אז נוכל לנסות לראות זאת אחרת - עכשיו יש לנו יכולת לבלות יותר זמן עם הילדים שלנו, או לחשוב על שינוי תעסוקתי. בסדר, זה אולי לא יעזור לנו כלכלית, אבל לפחות לא נרגיש כל כך רע לגבי זה. אז זה הדבר שעליו נוכל להתמקד במדיטציה – מהי דרך ההתייחסות שלנו לדברים, כי זה מה שמשפיע על אופן ההרגשה שלנו. 

החבר הכי קרוב שלי נפטר בשבוע שעבר. זה עצוב. אני אכן מרגיש עצוב בקשר לכך - זה בריא; אין בזה שום דבר רע. כמובן, שאני לא שמח שהוא נפטר! אבל איך אוכל לעבוד עם מצב התודעה שלי כאן? שבוע לפני מותו הייתה לי הרגשה שאני צריך להתקשר אליו, אבל מעולם לא הגעתי לעשות זאת. הוא היה בסדר גמור, הלך להתקלח, עבר התקף לב ופשוט צנח ומת במקלחת. זה היה בלתי צפוי לחלוטין, ופתאומי מאוד. יכולתי כמובן לחוש חרטה עצומה על כך שלא דיברתי אתו כשחשבתי על זה שבוע קודם, או שיכולתי לכעוס על עצמי, במחשבה על כל הדברים שהייתי רוצה לומר לו אם הייתי יודע שהוא עומד למות. חשיבה כזאת הייתה מובילה לכך שהייתי מרגיש הרבה יותר גרוע. 

במקום זאת נזכרתי בכל התקופות המאושרות שהיו לנו יחד, ובכמה דברים נפלאים ששיתפנו - היינו חברים במשך 35 שנה - ובכמה שזכיתי להכיר מקרוב אדם כה נפלא. הוא היה כנראה מתרגל הדהרמה הנאמן והאותנטי ביותר מכול אדם מערבי שהכרתי. אני רואה בו השראה נהדרת עבורי להמשיך ביתר שאת בתרגול שלי. בדיוק כפי שהוא דאג לאשתו, ידעתי שהוא היה חש מְנוּחָם מאוד אם היה יודע שאני דואג לה עכשיו, וכך עשיתי.

זו התוצאה של מדיטציה. אתה לא צובר כוחות על טבעיים או שום דבר אקזוטי. מה שאתה מקבל הוא שכאשר אתה מתמודד עם מצב קשה, ואתה מוצא את עצמך נכנס למצב רוח שלילי, לא מאושר, אז קודם כל יש לך מספיק הבנה כדי לדעת שאם תמשיך ככה, זה רק יחמיר את המצב . אנו מגיעים/ות לכדי הבנה של דרכים טובות יותר שיסייעו לנו להבין את המצבים הקשים האלה, ועם מספיק אימונים, תהיה לנו המסוגלות לשנות לחלוטין את אופן ההסתכלות שלנו על הדברים. עדיין יתכן שנחוש עצב, כמוני כאשר איבדתי את חברי, אך תהיה לנו היכולת לשלב רעיונות המוסיפים אושר מסוים, כדי לרכך את העצב הזה.

אז נשאל, האם יש לנו את המסוגלות לשנות את אופן הראיה שלנו לגבי דברים? והתשובה היא כן. אם נסתכל על דברים שמצאנו כל כך מעניינים ונפלאים בילדותנו, הם נראים עכשיו די מטופשים, טיפשיים ומשעממים. הגישות שלנו השתנו מאוד ככל שהתבגרנו. ברגע שנשתכנע שאפשרי גם להמשיך ולשנות, אז נוכל למעשה ללמוד כמה שיטות כדי לעשות זאת. יש לכך שלושה שלבים:

• השגת מידע נכון - עלינו ללמוד מה יהיה הֵרגל מועיל יותר, באמצעות שמיעה, קריאה או למידה אודותיו. השלב הזה לא בהכרח אומר שאנו מבינים/ות זאת אלא שנוכל להבחין בכך שזו שיטה בודהיסטית.
• להרהר במשמעותו - עלינו לשקול את המידע שצברנו, לחשוב עליו ולנתח אותו מזוויות שונות, כדי שנוכל להבין אותו. עלינו להגיע להבנה שמה שנראַה בפנינו הוא אכן אמיתי ולא רק איזה הבל כלשהו. בנוסף עלינו להשתכנע שהדבר מועיל לנו, ושנוכל לשלב אותו בחיינו.
• מדיטציה - כעת אנו מוכנים ומוכנות לעשות מדיטציה על מנת לבנות את מה שלמדנו והבנו לכדי הרגל מועיל יותר.

השגת מידע נכון אינה קלה כמו שאנחנו חושבים וחושבות. יש כל כך הרבה בני ובנות אדם שטוענים שהם מלמדים שיטות בודהיסטיות אותנטיות; אבל רק בגלל שמישהו כותב ספר ומוציא אותו לאור, זה לא אומר שתוכן הספר נכון. ורק בגלל שמורה יכול/ה להיות מאוד פופולרי/ת או כריזמטי/ת, זה לא אומר שמה שהוא או היא מלמדים הוא נכון. היטלר היה מאוד כריזמטי ופופולרי מאוד, אך מה שלימד היה כמובן לא נכון.

לפיכך, בבודהיזם מודגש כי עלינו להשתמש באינטליגנציה שלנו. מה מבדיל אותנו מבעלי חיים? ניתן לאמן בעל חיים לעשות דברים רבים, אבל היתרון שלנו עליהם הוא האינטלקט. יש לנו את המסוגלות להבחין בין מה שמועיל למה שלא. גם אם משהו לא מובן לנו בהתחלה, נוכל להשתמש באינטליגנציה שלנו כדי לעבוד על הדברים, וזה בדיוק מה שעלינו לעשות בזמן הקשבה או קריאה של התורות.

כל מה שלימד בודהה מכוון להועיל לאחרים ולאחרות. אבל עדיין ביכולתנו לבדוק בעצמנו, האם הדברים שהוא לימד מועילים או לא. לשם כך, עלינו לבחון גם את ההשפעות לטווח הארוך, מכיוון שהשפעות לטווח הקצר עשויות להיות לא כל כך נעימות. זה כמו כמה סוגים של טיפולים רפואיים, שלא נעים בכלל לעבור, אבל היתרון לטווח הארוך קיים, כמו כימותרפיה לטיפול בסרטן.

אם לא עשינו את האמור לעיל, לבחון את התורה ולייחס אותה לחיינו ולחוויה שלנו, אז איך באמת נוכל להרהר בה? זה כמו לקנות משהו מבלי לחשוב אם יש לנו רצון או צורך בו, ואם זה באמת שווה משהו בכלל.

כמובן שתהליך החשיבה על התורות מועיל מאוד, ויש כאלה שאולי כבר יכנו זאת כסוג של מדיטציה. אך מה שנוכל לכנות בצורה פורמלית יותר כ"מדיטציה" הוא תהליך שבאמצעותו נשלב את המצב התודעתי הזה, המועיל יותר, בדרך ההוויה שלנו, בחיי היומיום שלנו. זה לכשעצמו כרוך בשני שלבים:

• מדיטציה מבחינה- שלב ראשון זה נקרא לעתים קרובות "מדיטציה אנליטית" וכאן נתמקד בדבר כלשהו באמצעות גישה משופרת, תוך הבחנה בכל הפרטים ובגורמים התומכים בצורה מפורטת.
• מדיטציית ייצוב- השלב השני הוא זה שבמהלכו כבר לא נבחין באופן אקטיבי בכל הפרטים, אלא פשוט נתמקד באופן דחוס יותר באובייקט שלנו, רק באמצעות המסקנה העיקרית שעלתה מתוך הניתוח שעשינו, כגישתנו כלפיו. 

רבים ורבות, שמתחילים לִמדוט, לומדים להתמקד בנשימה. אנו מרגיעים ומרגיעות את תודעותינו תוך התמקדות בנשימה שנכנסת ויוצאת. זה נשמע פשוט אבל למעשה זה קשה להפליא. מה אנו מנסים/ות לעשות כאשר אנו מתמקדים/ות בנשימה? לפני הכול, זהו ניסיון להשקיט את הקול בראשנו שמשמיע לנו כל מיני תחושות ורגשות מפריעים. זה כמו להיפטר מרעשי הרקע. אך בו בזמן, נוכל להתמקד בנשימה עם מידה מסוימת של הבנתה מתוך כך ששמענו עליה, הרהרנו בה והבנו. כאן נכנסות מדיטציות ההבחנה והייצוב. למשל, נוכל להתייחס לנשימה כאל המחשה של ארעיות: היא משתנה כל הזמן. או שנוכל להסתכל על העובדה שאין "אני" שנמצא בנפרד מהנשימה - אחרי הכול, מי נושמ/ת? אבל ניתוח מסוג זה יכול עשוי להיות מורכב מעט למתחילים/ות.

מקום טוב יותר להתחיל בו יהיה, שוב, להתבונן בעצמנו. אנחנו תמיד נמצאים/ות בלחץ רב ונרחב כל-כך, מהעבודה שלנו, מהמשפחות, מהחברה בכללותה - וכך בתודעות שלנו מתרוצצות תדיר דאגות ומחשבות מטרידות. קשה להירגע! אז עבורנו, זה יהיה מועיל מאד פשוט לפתח מסוגלות לשהות ברגיעה בליווי תחושה מקורקעת יותר. למרות שבסופו של דבר זה לא פותר את הבעיות שלנו, זה צעד ראשון בונה. על ידי התמקדות בנשימה שלנו נוכל לבוא במגע עם המציאות של גופנו - "אני חי/ה!" נשימה היא אינדיקציה טובה לכך מכיוון שהיא נמשכת ונמשכת עד מותנו. לא משנה עד כמה קשים יהיו החיים, הנשימה תמיד נמצאת שם. אם נפַתח מודעות רבה יותר לכך, זה יסייע לנו להבין שהחיים נמשכים; שלא משנה מה, החיים ממשיכים. אפילו זה לכשעצמו מועיל, כמו כאשר החבר שלי נפטר, כי אני מבין זאת, ובכן, החיים ממשיכים.

אז יש לנו את המידע הזה, חשבנו עליו והבנו אותו, והשתכנענו שיש בו הגיון. האם זה יהיה מועיל שתהיה לנו היכולת לראות שהחיים ממשיכים, שנוכל להתחבר יותר לגופנו ולא ללכת לאיבוד לגמרי בבליל המחשבות המפוחדות והדיכאוניות? כן, זה יהיה מועיל. האם יש לנו את היכולת להתמקד בנשימה שלנו בצורה מודעת? כן, גם אם רק נעצור את הפעילות האחרת שלנו למשך שנייה אחת או שתיים, נוכל להבחין בנשימה שלנו: היא נמצאת שם תמיד. לפיכך, אין אפילו צורך שתהיה לנו רמת הבנה עמוקה מאוד או מתוחכמת. כמובן שככל שהיא עמוקה יותר, כך ייטב, אבל זה מספיק להתחלה.

אנו מגיעים ומגיעות להבנה של ההתמקדות בנשימה כשיש לנו שני גורמים מנטליים, שהם מצבים מנטליים המלווים את המיקוד שלנו:

• זיהוי גס- הבחנה בדבר כלשהו ברמה הגסה
• הבחנה מעודנת – הבנה של דבר כלשהו ברמה מאוד מפורטת.

הדוגמה המסורתית המשמשת לתיאור ההבדל בין שני המצבים המנטליים הללו היא התבוננות בציור. עם זיהוי גס, נוכל להבחין בכך שזהו ציור, אולי של מספר  דמויות. בידיעה מסוג זה, נדמה שהתודעה אפילו לא אומרת זאת, אלא שהיא פשוט יודעת על-ידי הסתכלות. זה מה שביכולתנו לכנות כ"הבנה" בשפה כללית מאוד. באמצעות הבחנה מעודנת, ביכולתנו להסתכל על הציור ביתר פירוט ולהבין שמדובר בתמונה של אדם זה או אחר עם מאפיינים מסוימים.

זה מה שאנחנו עושים ועושות בזמן ההתמקדות בנשימה. יש לנו את הזיהוי וההבנה שהנשימה היא דבר שמתרחש כל הזמן, ואנו מבחינים ומבחינות בַּפרט שהיא נכנסת ויוצאת מהאף. לא משנה מה יקרה, זה יימשך כל עוד אני בחיים, אז במובן הזה היא יציבה, בטוחה ואמינה. זו הסיבה לכך שהיא נקראת "מדיטציית הבחנה" מכיוון שזה משהו שמובחן על-ידנו באופן פעיל. מבחינתנו אין ניתוח של המצב, אלא רק התבוננות והבנה שלו מנקודת מבט מסוימת בצורה מסוימת.

השלב השני, מדיטציית ייצוב, הוא השלב בו אין לנו צורך לעשות הבחנה בדרך הזו באופן פעיל, כי אנו פשוט יודעים ויודעות זאת. זהו מצב תודעתי שונה למדי בין להבין משהו בצורה פעילה לבין פשוט לדעת זאת. אנחנו עושים ועושות מדיטציה, והתוצאה היא שאנחנו הרבה יותר מקורקעים ומקורקעות ויש לנו תחושה רבה יותר של יציבות ובטחון. זה מגיע בהמשך לתרגול שלנו - שוב ושוב, ורצוי בכל יום.

באופן מיוחד, נשתדל לזכור את התרגול הזה בעיקר בשעה שנהיה בסערת רגשות. כמובן שזה קשה, והשתמשנו בעבר באנלוגיה של אימון גופני, אך בסופו של דבר ההבנה תוטמע בנו כל כך עמוק, שנדע את זה כל הזמן. נדע תמיד שהחיים ממשיכים, וברמה עמוקה מאוד, לא משנה מה שקורה, אין עם כך שום בעיה. הידיעה הזו מושרשת כל כך עמוק שזה הופך להרגל שמשנה את אופן ההסתכלות שלנו על החיים. זו התוצאה של מדיטציה. אם נשכח זאת, תמיד נוכל להתמקד שוב בנשימה ולהיזכר ולרענן את עצמנו. מה שאנחנו עושים/ות הוא לחולל שינוי אמיתי במצבי התודעה שלנו, מבחינת אופן ההתמודדות שלנו עם חיי היומיום. זו לא בריחה מהבעיות שלנו על ידי מעבר למישור פנטזיונרי כלשהו, אלא דווקא תהליך פעיל שנתחקה אחריו כדי שנוכל לשפר את מצבינו המנטליים והרגשיים, ובסופו של דבר, את המצבים שבהם נמצא את עצמנו.

את התהליך שבו עסקנו כעת אפשר לראות גם כשיטה פסיכולוגית מאוד מתוחכמת. זה בסדר לראות את זה ככה, אבל עלינו להיזהר ולא לחשוב שזו כול מהותו של הבודהיזם – בסך הכול פן אחר של פסיכולוגיה. בודהיזם הוא הרבה, הרבה יותר מזה. בבודהיזם אנו מכוונים ומכוונות הרבה יותר רחוק מזה - הארה, מתן עזרה לכולם/ן - אבל כן יש צורך שנעבור את השלב הראשון החשוב מאוד הזה.

כל כך קל פשוט לנסות ולהימלט מהבעיות שלנו, החל מלהאזין למוזיקה לאורך כל היום או להעסיק את עצמנו ללא הפסק, ועד להשתכרות כדי לשכוח מהכול. אמצעים זמניים אלה אף פעם לא עוזרים כל כך, והבעיה עצמה תמיד מופיעה שוב. באמצעות הרהור מעמיק של ממש ולאחר מכן מדיטציה על הדהרמה, תהיה לנו המסוגלות לשנות לחלוטין את האופן בו אנו רואים ורואות את עצמנו, את האחרים ואת האחרות ואת החוויות שאנו עוברים ועוברות. אמנם זה לעולם לא יגרום לכל הבעיות שלנו להיעלם באופן מידי, אבל זה מאפשר לנו להתמודד איתן חזיתית בעזרת הידיעה שיש לנו מספיק חוסן כדי להתמודד איתן.