תרגול בודהיזם במערב

יש מי שייטענו כי הנסיבות כיום שונות. יש לנו, למשל, חיים מלחיצים מאוד. ואנו באמת תמיד עסוקים ועסוקות. ובכן, האם חקלאי או חקלאית שנאבקו על ההישרדות באופן יומיומי בימי הביניים או בהודו העתיקה, שעבדו בשדות שש עשרה שעות ביום, אכן היו פחות עסוקים מאיתנו, שעובדים ועובדות במשרד? הפעילות אולי הייתה שונה, אבל הם והן בהחלט היו עסוקים באותה המידה. מה עם אנשי המערות? כנראה שהיו להם די הרבה מתח ודאגות, לגבי חיות בר, מציאת מזון וכן הלאה. היה להם גם פחד רב מאד, מפני דברים כמו ברקים ורעמים ומפני דברים אחרים שהם לא הבינו. בני ובנות אדם תמיד חיו עם פחד ומתח, האין זאת?

מה עם המגפה הבובונית (דֶבֶר)? אנחנו חושבים וחושבות שיש לנו מתח ופחד עכשיו, אבל האם ביכולתכם/ן לדמיין את החיים אז? לכן, אני לא חושב שנוכל לומר שמה שמיוחד בנו הוא שחיינו כה עמוסים ומלאי מתח. זה עשוי להיות סוג אחר של לחצים, סוג אחר של עומס מבחינת הפעילויות שמעסיקות אותנו. אבל מתח, דאגה, קוצר זמן? זה משהו שהיה וממשיך וקורה מאז ומעולם, בכול מקום.

ובהמשך לכך ייתכן ונֹאמר שהחברה והתרבות שלנו אינן חולקות אף אחת מהנחות היסוד הקיימות בבודהיזם, או את רובן. אז הבודהיזם באמת זר לתרבות שלנו. אך באפשרותנו לבחון את מעברו של הבודהיזם לסין כדוגמה, מכיוון שבסין לא האמינו בלידה חוזרת. הם חשבו במונחים שעל פיהם המתים הופכים למעין רוח או נשמה, ואז הם היו סוגדים וסוגדות לאבות-אבותיהם/ן האלה. זה שונה מאוד מלידה חוזרת, שעל-פיה אבות-אבותיהם/ן כבר לא בסביבה. אז זה לקח פרק זמן לא מבוטל עד שהסינים והסיניות הבינו הרבה מהמושגים הבודהיסטיים הבסיסיים האלה. כאשר אנו מתמודדים ומתמודדות בימינו עם אתגר דומה, אין בזה שום דבר חדש.

ההבנה של זה, שאנחנו לא "מיוחדים" ו"מיוחדות" יכולה לעזור מאוד. חִשבו על בני ובנות נוער או על אלה שיש להם/ן בעיה מסוימת, כמו אלה שההורים שלהם/ן  אלכוהוליסטים או כול בעיה אחרת. לעתים קרובות הם חושבים שהם היחידים עם הבעיה הזו, ואז הבעיה הופכת להיות ממש ענקית עבורם. אם הם לְמדים לדעת שיש הרבה אחרים ואחרות שחווים את אותם סוגי בעיות, אז הם לא לבד. הם לא מרגישים לבד ומימדי הבעיה משתלבים בהקשר גדול יותר. זה מעניק נקודת מבט אחרת, אשר באופן אופטימלי מובילה לפיתוח חמלה כלפי אחרים ואחרות עם בעיה דומה במקום לחשוב עליה רק עם צורת החשיבה של "אני, אני, אני".

אז, מבחינת יצירת תרגול יומיומי של בודהיזם, הבעיה של כולם/ן זהה: כיצד ניישם את התורות הבודהיסטיות כדי שיסייעו לנו להתמודד עם מבחני החיים? זו אינה הבעיה המיוחדת "שלי", אלא סוגיה עבור כול מי שיש לו/ה עניין בתרגול בודהיזם במערב.

עם זאת, לא נוכל להתכחש לכך שישנם כמה אתגרים ייחודיים לחיים במערב בעידן המודרני. בעבר, התמודדו רוב בני ובנות האדם עם בעיות של מעט מדי מזון ומעט מדי מידע. לפני המצאת בית הדפוס, העתקה ידנית של טקסט בודהיסטי הייתה פעולה מיטיבה ונדיבה להפליא. העמדת עוד עותק נדיר ויקר לרשות אחרים ואחרות למטרות קריאה ולימוד. אפילו רכישת הנייר והדיו הייתה הישג אדיר. כיום, יש באפשרותנו פשוט להעלות פוסט או קישור בדף הפייסבוק שלנו!

האתגר הייחודי שלנו הוא שיש לנו יותר מדי אוכל ויותר מדי מידע זמין. כיצד לבחור מה מתאים לנו? איך נוכל לעשות הבחנה כאשר קיימים שלוש מאות סוגי "מותגים" שונים של בודהיזם? זוהי בעיה גדולה, אך אין תשובת קסם. רק בגלל שמשהו מופיע במקום הראשון בחיפוש בגוגל, זה לא אומר שזה הכי טוב או שזה מתאים לצרכים של כולם/ן. עלינו להשתמש באינטליגנציה שלנו, בהבחנה ובסבלנות שלנו כדי להבין מה הכי טוב בשבילנו. על מנת להחליט מה מתאים לנו, עלינו לנסות דברים כדי להיווכח בעצמנו.

נניח, עם זאת, שלאחר תקופה שבה בדקנו לעומק, בחרנו במסורת בודהיסטית, במרכז דהרמה ובמורה ללמוד איתו/ה. ואז עומדת בפנינו התמודדות עם סוגיה נוספת: יש רמות שונות רבות כל-כך של תרגול בודהיזם, ומספר עצום של דרכים בהן נוכל ליישם אותו בחיי היומיום שלנו. איך נתחיל? יש את הרמה השטחית ביותר, שלא עושה הרבה כדי לשנות אותנו מבחינה פנימית. ואז יש את הרמה העמוקה יותר, שבה נעשית על-ידנו עבודה לשיפור עצמנו בפועל, במטרה מינימלית לשפר את איכות חיינו ולהימנע מלהחמיר את המצב. ההחלטה אם נמשיך ונתקדם לעבר מטרת השחרור וההארה תלויה באופן שבו נתפתח. אין ביכולתנו לשאוף למטרות הנעלות האלה כבר מההתחלה. לרובנו אין אפילו שמץ של מושג מהי המשמעות של שחרור והארה.

בתחילת הדרך יש משיכה מצד רבות ורבים לרמה השטחית, ולכן יש התעסקות עם הסממנים החיצוניים. כוונתי היא לכך שהם/ן יקבלו חוט אדום לענוד סביב פרק היד או הצוואר, או סביב שניהם! הם/ן יענדו מַאלָה, מחרוזת תפילה עשויה חרוזים, ולפעמים ישתמשו בה תוך כדי מלמול כלשהו. יהיה ברשותם/ן מבחר טוב של קטורת ונרות, את כול כריות המדיטציה המתאימות, את הציורים והתמונות הטיבטיות, ובסופו של דבר אולי אפילו יתחילו ללבוש בגדים טיבטיים. ואז הם/ן יתיישבו בחגיגיות באווירה הכמעט הוליוודית הזו, אבל לא יהיה להם/ן מושג מה לעשות.

אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי להודו בשנת 1969. זה היה בשיאו של עידן ההיפים והיו שם מעט מאוד מערביים ומערביות אז. אבל רבים ורבות מאלה שהיו שם לבשו במלואן תלבושות טיבטיות אקזוטיות, ואני זוכר שהייתי שיפוטי למדי כלפיהם/ן. חשבתי שזה קצת פוגע בטיבטים: המערביים והמערביות האלה פשוט חיקו והעתיקו אותם. אחר כך שאלתי את הנזיר הטיבטי שאיתו חייתי, מה הוא חושב על המערביים והמערביות האלה שמסתובבים/ות בלבוש טיבטי.  הוא השיב תשובה מועילה מאוד, "אנו חושבים שהם/ן אוהבים/ות בגדים טיבטיים." לא היה שם שיפוט כלשהו.

בין אם נתייחס לכך באופן שיפוטי ובין אם לאו, רק להחליף את הביגוד שלנו או לענוד מחרוזת והרבה חוטים מבורכים, לא באמת משנה אותנו כל-כך, הלא כן? מבחינה פנימית זה לא ממש עושה משהו. זה לא מביא יותר "ברכות". התרגול הבודהיסטי שלנו צריך להיות פנימי. 

בין אם במערב ובין אם בחברה בודהיסטית מסורתית, מה שנדרש בתרגול הבודהיסטי הוא לעשות עבודה פנימית עם עצמנו. עלינו לשנות את עצמנו, וזה לא משהו שנעשה באמצעות טקסים. לא קשה ללמוד לבצע טקסים ולדקלם משפטים בשפה זרה שאינה מובנת לנו כלל. אבל זה לא מה שיחולל בתוכנו את השינוי. עדיין נתכעס, עדיין נפתח היאחזות, ועדיין לא נסתדר עם ההורים. ה"ק הדלאי לאמה תמיד אומר שתרגול הטקסים האלה כשאין לך מושג מה את/ה עושה לא באמת מקדם אותך.

נגארג'ונה, אריאדווה וכול יתר המאסטרים ההודים הגדולים אמרו שתרגול הבודהיזם מתמצה באילוף התודעה שלך. המשמעות היא קודם כול ללמוד את התורות, את השיטות כיצד להתמודד עם רגשות מפריעים ומצבים בעייתיים, וכיצד לנתח את החוויות השונות שיש לנו. עלינו להקפיד על תשומת לב מודעת, כך שנזכור את התורות וניישם אותן כאשר נזדקק להן. בדרך זו, הן תעזורנה לנו להתגבר לפחות על בעיות החיים הרגילות כמו כעס, דאגה ועצבנות, חולי, זִקנה, בעיות בזוגיות - כול הדברים הללו ועוד.

לכן עלינו לעבוד ולשפר את אישיותנו ואת גישותינו הבסיסיות כלפי החיים כדי לשנות את עצמנו. הדבר דורש היקף עבודה עצום וזה לא פשוט לביצוע. לשם כך נחוצים לנו אורך רוח, אומץ והתמדה. הנטייה שלנו במערב היא לרצות דברים בזול, בקלות ובעיקר, במהירות. יש לנו רצון ללמוד את כול התורות כהרף-עין. ברצוננו להגיע לכול הדברים הנפלאים שעליהם אנו קוראים/ות, שאליהם הגיע בודהה וכן הלאה, ולעשות זאת באמצעות כמה שפחות עבודה שאפשר.

אולם, כדי להביא לשינוי פנימי, יש צורך ללמוד את התורות, ועל מנת לקבל תורות במערב דרוש כסף. זוהי אחת הנקודות הקשות שהיא ייחודית למדי בהיסטוריה הבודהיסטית. בדרך כלל, מעולם לא היה עליך לשלם כדי לקבל לימוד. תרמת מרצונך אם רצית, אך אף-פעם לא נדרש ממך לשלם בכניסה כדי להשתתף.

בכול אופן, במערב, כדי ללמוד עם מורות ומורים במִתקן שיש בו את כול האמצעים לכך, נדרשת תמיכה כלכלית שמגיעה או מתרומה בהתאם לרצון האישי וליכולת או באמצעות גביית תשלום בכניסה. ככה זה ברמה המעשית. הרמה העמוקה יותר של הדברים היא שאם ברצונך לקבל משהו יקר-ערך, כלומר את התורות, עליך להשקיע מאמצים רבים ולעבוד כדי לזכות בהן; אחרת אין לך הערכה והוקרה אמיתית כלפיהן. 

מבחינה היסטורית, על מנת להזמין מורים לטיבט, לא רק שהטיבטים והטיבטיות נאלצו ללכת להודו כדי להזמין אותם, אלא שהיה עליהם גם לאסוף אמצעים רבים למיניהם כולל מִנחות. הם/ן השקיעו מאמץ אדיר להפליא בהשגת התורות. היה עליהם/ן להקריב קורבנות אדירים על-מנת להשיג אותן. תראו איזו דרך חתחתים העביר מַרְפָּה את מִילַרֶפָּה כדי שיוכל לקבל את התורות. אז במובן מסוים, אם יש לנו רצון אמיתי בתורות, עלינו להשקיע מאמץ מסוים, למשל לאסוף סכום כסף, או לנסוע להודו או למקום שבו המורות והמורים זמינים.

בימינו זה קל יותר. כאן בלטביה חייתם/ן תחת ברית המועצות ולא יכולתם/ן לנסוע רחוק או להגיע לשום מקום באמת. כעת הלימוד זמין וכמדינה החברה באיחוד האירופי, יש לכם/ן די הרבה חופש לנסוע. אז כדאי מאד שתנצלו זאת ולא רק תקטרו, "אין שום דבר זמין במקום מגוריי". הכוונה אינה להישמע נוקשה, אבל אם אנחנו רציניים ורציניות לגבי שינוי עצמנו, זה דורש מחויבות. צריכה להיות לכך עדיפות בחיינו. נחוצים לנו אומץ, גבורה ואנרגיה בכדי לבצע כול מהלך שנדרש, או כדי לעשות את כול מה שצריך, על-מנת לזכות בנסיבות האופטימליות ללימוד ולתרגול.

אם אין בנו את הרצינות שתוארה לעיל, זה בסדר. אך ביכולתנו להכיר בכך: "הייתי רוצה ללמוד קצת על בודהיזם. אולי זה יכול לסייע לי בחיי, אבל אין לי רצון לעבור דירה אם אין את הנסיבות שיאפשרו לי לימוד באזור מגוריי. אין לזה עדיפות עליונה בחיי, יש דברים אחרים שחשובים לי יותר". אם זה המצב שלנו, אז זה בסדר גמור. אך לא נוכל לצפות לקבל את אותן התוצאות שאליהן היה ביכולתנו להגיע לו השקענו בכך את מירב הזמן והמאמץ. הסתכלו על כך באופן מציאותי. מאמץ מועט מביא לתוצאה מצומצמת. השקעת זמן ומאמץ מרובים מביאה לתוצאה נרחבת יותר. 

במערב נראה שיש העדפה מצד המתַּרגלים והמתַּרגלות לעשות זאת כאנשים מן השורה, ולא כנזירים ונזירות, וזה שונה במעט מהבודהיזם המסורתי. לפיכך, במקום שיהיו לנו מנזרים, יש לנו מרכזי דהרמה. זה לא היה כך לפני שהבודהיזם החל להתפתח במערב.

מה אנו מצפים ומצפות להשיג מהליכתנו למרכז דהרמה? אם נלך פעם בשבוע אחרי העבודה, ונחוש עייפות במשך מחצית מהזמן, נשיר שירים בטיבטית אך לא באמת נבין מה הולך, לאיזו תוצאה נוכל לצפות בהמשך לכך? לא להרבה. מה שבאמת עצוב הוא שרוב מרכזי הדהרמה אינם מתפקדים אפילו כמועדון חברתי כמו למשל כשהולכים לכנסייה. בין אם מדובר בנצרות, יהדות או אסלאם, נראה שיש שם תחושת ערבות של קהילה. אם מישהו או מישהי חולים או לא מגיעים, אנשים ישאלו ויתקשרו ויביאו אוכל. עושה רושם שהדבר הזה חסר במרכזי הדהרמה. בני ובנות אדם באים, עושים קצת מדיטציה, אולי טקס פוג'ה, וזהו. שמעתי תלונות מכאלה שאמרו, "מהו כול העניין בבודהיזם? הייתי חולה בבית החולים, ואף אחד או אחת לא התקשרו או ביקרו; לאף אחד או אחת לא היה אכפת." 

אם משמעו של התרגול היומיומי שלנו בבודהיזם הוא שאנו הולכים והולכות לבדנו למרכז לעשות פוג'ה או מדיטציה, ואז חוזרים וחוזרות הביתה, אבל לא אכפת לנו אפילו מהאחרים והאחרות שהם חלק מהמרכז, מה זה אומר? אז נשב שם ונֹאמר, "אני עושה זאת עבור כל היצורים החיים; מי ייתן וכול היצורים החיים יהיו מאושרים.... " אבל אז מישהו או מישהי חולה ולא אכפת לנו ולא נפַנה זמן על-מנת לבקר אותו/ה. הדבר אינו תקין. אם כך נראה התרגול הבודהיסטי שלנו, אז משהו לא בסדר. ייתכן שנהפוך להיות בעלי/ות ראיה צרה מדי או שנמצא את עצמינו מתמקדים/ות אך ורק בתרגול שלנו של עשיית פוג'ה ומדיטציה, מבלי לחשוב מבחינה חברתית על מתן סיוע לאלה שעימנו בקבוצה. בודהיזם מעורב חברתית, שהתחיל בתאילנד, הוא משהו שבאמת נחוץ שיהיה לנו יותר ממנו במערב. כבר קיימות, בכמה מרכזים בודהיסטים, תוכניות ייעודיות ללימוד בכלא, למשל. יש מעט שמתנדבים ומתנדבות להיכנס לכלא כדי לתת שיעורי דהרמה לאסירים ולאסירות, וזה נהדר. אבל למעשה זה לא מספיק לעשות רק את זה, ולא לבקר מישהו או מישהי שחלו.

עם זאת, המשמעות של להיות בודהיסט או בודהיסטית לא מסתכמת רק בלהיות אדם טוב-לב, אך כמובן שעלינו לגלות טוב-לב, זה הבסיס, וזה כלל אינו בלעדי רק לתורת הבודהה. אין אפילו צורך שתהיו דתיים או דתיות כדי לדעת שחשוב להיות אדם טוב-לב. אז כמובן, בחיי היום-יום שלנו עלינו לנסות לסייע לאחרים ולאחרות. אם אין לנו יכולת לעזור להם/ן, אז המעט שנוכל לעשות הוא לא לפגוע בזולת; זה המינימום הבסיסי. אם נרצה לומר שזה התרגול הבודהיסטי שלנו, זה בסדר. אבל עלינו להבין שזו גרסה מצומצמת מאוד של הבודהיזם.

למרות שזו גרסה מצומצמת, זה בהחלט הכרחי. ננסה לא לכעוס על הזולת ואם כן, נתנצל במהירות האפשרית. נשתדל לגלות פחות אנוכיות ויותר רגישות לצרכיהם של בני ובנות אדם אחרים ולהשפעה של התנהגותנו על הזולת. אם נעשה עסקים, ננסה לעשות זאת ביושר. אם במסגרת העבודה יהיה עלינו להתמודד עם לקוחות, ננסה לזכור שהם בני ובנות אדם בדיוק כמוני ושהם ישמחו ליחס טוב, נטול חיפזון או גסות רוח. הלקוח/ה האחרון/ה בסוף היום ראוי/ה לאותה תשומת-לב, לאותו יחס טוב ולאותה הנעימות לא פחות מאשר הראשון/ה.

על כול אלה מדבר ה"ק הדלאי לאמה כעל "ערכים אנושיים בסיסיים", ערכים שאינם מבוססים על פילוסופיה כלשהי או על דת מסוימת. עלינו ליישם אותם לא רק כשמדובר בזרים ובזרות, שם זה מעט קל יותר כי המפגש הוא קצר ואין לנו צורך להתמודד איתם/ן אחר כך. האתגר האמיתי הוא ליישם ערכים אלה כאשר נהיה עם המשפחות שלנו או עם אלה שעימם/ן אנו חיים ועם הקולגות במקום העבודה. לא נתעלם ממי שהכי קרובים/ות אלינו.

הרשו לי לשתף בדוגמה מניסיוני. כשאמי עוד הייתה בחיים והייתי מבקר אותה, היא רצתה שאצפה איתה בערב בטלוויזיה. היא אהבה במיוחד תוכניות חידונים והייתה מעודדת אותי לנסות לענות על השאלות, כמו: "כמה עולה המקרר הזה?" במצבים מסוג זה עלינו לגלות אורך-רוח ונדיבות ולא רק לשבת, להביט בשעמום, למלמל מנטרות ולהגיב בעצבנות, “איזו שאלה טיפשית! למי אכפת כמה זה עולה? " נסו לענות על השאלה, לא משנה כמה טיפשי זה נראה. לנסות לענות על שאלות כאלה הייתה הדרך שלה לשמור על מוחה פעיל בגיל מבוגר, והבעת תמיכה במה שהיא עשתה הייתה, למעשה, מחווה אנושית בסיסית של טוב-לב ונדיבות.

אם ברצוננו לתרגל בודהיזם במערב, עלינו להעמיק יותר מאשר לעשות עבודה על עצמנו רק כדי להיות אדם טוב-לב יותר. לשם כך, הבודהיזם מציע מערך עצום של שיטות המתאימות למגוון רחב של תפיסות חיים ויכולות. אלה כוללות לימוד ומדיטציה. אין בזה שום דבר אסייתי או מערבי ייחודי. עם זאת, הנקודה העיקרית היא שעלינו לשלב בחיי היום-יום את כול מה שעליו אנו לומדים ולומדות ושעליו אנו מודטים ומודטות. עלינו להפוך את תרגולנו הבודהיסטי לדרך החיים שלנו.

עם היקיצה נתחיל לְכוֹנֵן את המוטיבציה ליום שלפנינו. מה המוטיבציה שלנו? נזכור מהי המטרה שלנו ומה אנחנו עושים ועושות עם החיים שלנו, ואז ניצור את הכוונה להתמיד בכך בפועל. ההשכמה האידיאלית צריכה להיות מלווה במחשבה ש: "תודה לאל שלא מתתי במהלך השינה שלי, וכמה נפלא שיש לי עכשיו יום שלם לפַני שבמהלכו אוכל להמשיך לעבוד ולהתקדם בדרך הבודהיסטית." להתעורר עם מחשבות כאלה זה הרבה יותר טוב מאשר לחשוב: "אוי לא, לא עוד יום!"

נעשה את אותו הדבר כשנלך לישון בלילה. במקום לחשוב, "תודה לאל שהיום נגמר. אני רק מחכה כבר לצלול לתוך שינה עמוקה", נחשוב, "אני רק מחכה כבר להתעורר מחר כדי להמשיך." משמעות הדברים האמיתית, בשורה התחתונה היא "מקלט". אני לא מרבה להשתמש במילה הזאת כי אני חושב שהדבר האמיתי שעליו היא מדברת הוא על כך שיש כיוון בחיינו. זהו הכיוון שמראים לנו הבודהות, התורות שלהם והישגיהם האישיים, והקהילה הרוחנית שהלכה בעקבותיהם. זה כיוון שהוא בטוח ושמגן עלינו מפני סבל.

אם יש לנו כיוון בחיינו שיש לו משמעות ומטרה, זה מסייע לנו במידה עצומה. אנו עובדים ועובדות על מנת להיפטר מכול הבלבול ומצבי התודעה המטרידים שלנו ועל מנת שנוכל לממש את כול האיכויות המיטיבות שצפונות בנו. הטמעת הכיוון הזה בחיינו פירושה שאנו מנסים ומנסות ללכת בעקבותיהם של הבודהות והקהילה הרוחנית שלהם. נגלה שיש ערך רב אפילו לעשיית צעד קטן בלבד בכיוון הזה. אך עלינו לאשר זאת באמצעות הניתוח המדוקדק וההתנסות שלנו עצמנו. בודהה אמר לא לקבל שום דבר שהוא אמר רק על סמך אמונה. כמערביים, אולי נוכל להעריך ביתר קלות את הגישה המדעית הזו שלימד בודהה. עלינו לשמור תמיד על גישה ביקורתית.

את הכיוון הזה בחיינו יש צורך להפנים באופן עמוק מאד. הפנמת הכיוון הזה הופכת אותנו למעשה לבודהיסטים ובודהיסטיות. עצם היותך אדם נחמד לא הופך אותך לבודהיסט/ית. נדרש מאיתנו שכנוע מוחלט שזה אכן אפשרי להשיג את מה שברצוננו להשיג. אם לא נחשוב שזה אפשרי להתגבר על החסרונות שלנו ולממש את האיכויות המיטיבות הצפונות שיש בנו, אז מה הטעם בלנסות ולהשיג משהו שהוא בגדר פנטזיה?

בהתחלה, לא נאמין בוודאות שאפשר להשיג אף אחת מהמטרות הרוחניות הבודהיסטיות. אולי תהיה לנו אמונה המבוססת על איזה מורה כריזמטי/ת או אפילו על משאלת- לב. נדרשת עבודה כדי להשתכנע שאפשר באמת להגיע אליהן, צעד אחר צעד, וברגע שנשתכנע בזאת, אז באמת נשקיע בכך את כול הלב, ואת מלוא המרץ.

בתור בודהיסט/ית זה חלק מהעבודה שלנו. הדברים הללו חשובים מאוד ומסייעים לכיוון שאליו פנינו מועדות להיות יציב. אז נתחיל את היום במתן תוקף מחדש לכוונה הזו. נסיים את היום בהקדשה ובסקירה של מה שעשינו במהלך היום, כיצד פעלנו. אם התכעסנו או מה שזה לא יהיה, נודה בכך, נביע חרטה ונטהר זאת. את כול הדברים המיטיבים שעשינו נקדיש לטובת הגשמת המטרות החיוביות שיש לנו. המאסטר הטיבטי הגדול צונגקאפה אמר שכוונתנו צריכה לבוא לידי ביטוי לאורך כול היום, לא רק בתחילתו ובסופו. המשמעות היא שעלינו להזכיר זאת לעצמנו במהלך היום.

למאסטר הווייטנאמי המודרני טיך נהאת האן יש שיטה מקסימה לכך. יש לו "פעמון מיינדפולנס" שמצלצל בזמנים אקראיים במהלך היום. כולם/ן עוצרים/ות לכמה רגעים כדי להחזיר את תשומת- ליבם המודעת אל הכוונה שלהם/ן. אחד התלמידים שלי תיכנת את הטלפון הסלולרי שלו כך שהוא מצפצף בזמנים שונים במהלך היום. אז ישנן שיטות שונות בהן ביכולתנו להשתמש כדי לעזור לנו לזכור את המוטיבציה שלנו, אם זה לא משהו שעולה בנו באופן אוטומטי.

ה"ק הדלאי לאמה תמיד מדגיש שמה שהכי נחוץ לנו הוא מה שנקרא "מדיטציה אנליטית" (מדיטציה שמנתחת את הדברים), שמשמעותה, בשלב בו אנו נמצאים ונמצאות, לחשוב על התורות, בהקשר לחיינו האישיים ולחוויות שלנו. דוגמה לכך תהיה למשל לנתח מדוע יש לנו בעיות עם אדם מסוים בעבודה. כיצד נוכל להתמודד עם זה? עלינו לפתח אורך-רוח. מהן התורות שמלמדות על אורך-רוח? מהי השיטה? אז נשב בשקט ונתרגל אורך-רוח בזמן שנחשוב על אותו אדם. זהו תרגול בודהיסטי - זוהי בדיוק המילה "תרגול". אנו מתרגלים ומתרגלות על-מנת שתהיה לנו היכולת לגלות אורך-רוח במצבי חיים אקטואליים אמיתיים.

בסוף היום, נסקור את מה שעשינו. אין טעם לחוש אשמה אם לא הצלחנו לממש את הכוונה הטובה שלנו, כי אנחנו זוכרים וזוכרות שהמאפיין הבסיסי של החיים הוא שהם כרוכים בעליות ובמורדות. ההתקדמות לעולם אינה לינארית. לא משנה עד כמה ננסה, חלק מן הימים יהיו טובים וחלקם יהיו רעים. אז כשעשינו טעות כלשהי או דבר כלשהו שפוגע, נכיר בכך ונקבל החלטה לנסות כמיטב יכולתנו להימנע מלחזור על כך.

כול העליות והמורדות הללו ימשיכו לקרות עד שנהפוך להיות בריות משוחררות. עוד ארוכה הדרך לשם. עד אז, יהיו בנו חמדנות וכעס וכיוצא באלה. זה די מפכח! הגישה המסייעת ביותר להתמודדות עם כול אלה היא גישת "ההתייחסות האחידה". כשנחוש עייפות, נעשה הפסקה. זה בסדר, אין בעיה. כשנרצה להמשיך, נעשה זאת. זה גם בסדר, אין בעיה. עלינו להימנע משני הקצוות של לגלות קשיחות רבה מידי עם עצמנו או להתייחס לעצמנו כאל תינוקות. פשוט נמשיך קדימה, לא משנה מה. זוהי ההתמדה שנקראת "התמדה דמוית שריון". היא מגנה עליך בכל מצב.

הרשו לי לתת לכם/ן דוגמה של איך להימנע מלהיות מיואש על ידי יישום קו מנחה בודהיסטי. אני גר בפינה עמוסה בברלין. לפני כמה שנים בנו, מתחתי בקומת הקרקע, בית קפה מאוד, מאוד פופולרי. הוא פתוח מהשעה 7 בבוקר עד השעה 3 בבוקר, שבעה ימים בשבוע. בקיץ, יש בחוץ חבר'ה ששותים בירה, מדברים בקול רם וצוחקים כל לילה. לאחר תקופה קצרה של שכיבה במיטה שלי בלילה בניסיון לישון עם כל הרעש הזה, תוך כדי שאני מדמיין מראות כמו חביות זפת רותחות מימי הביניים שנשפכות עליהם/ן, אני זוכר את הלימוד: "תן את הניצחון לאחרים ולאחרות, קבל על עצמך את התבוסה." 

המטבח שלי הוא החדר היחיד בבית שאינו פונה לרחוב, אז העברתי את המזרן שלי לשם. אני ישן על רצפת המטבח כול הקיץ. זה שקט ונוח ואני מאוד שמח, ואני נותן את הניצחון לאחרים ולאחרות. זהו יישום מעשי של הלימוד הזה. זה לא כזה סיפור גדול לישון במטבח. 

כמו הדוגמה הזו, עלינו לגלות יצירתיות ומקוריות בעזרת התורות. ואז עלינו ליישם אותן בפועל. כמובן, שלשם כך עלינו להכיר את התורות ולכן זה יהיה מועיל אם בכול יום נוכל לרענן את זיכרוננו בנוגע לתורות על ידי קריאה, למשל, של אחד מהטקסטים הקלאסיים שמספקים קווים מנחים לדרכי התמודדות עם מצבים קשים. עטרת אבני החן של הבודהיסטווה, 37 תרגולי הבודהיסטווה ושמונת הפסוקים לאימון התודעה, למשל, מלאים בעצות מעשיות ביותר. אם נקרא בהם לעיתים קרובות, אז לא רק שזה יועיל לנו כדי לשמור על מודעות כלפיהם, אלא שגם נוכל לראות באמצעותם תגובות הולמות למצבים שאנו חווים וחוות, תוך כדי קריאת הטקסט. 

אלה הם חלק מהתרגולים היומיומיים של בודהיסטים ובודהיסטיות במערב. כפי שאמרתי, כדי להגיע לתוצאה כלשהי עלינו להשקיע הרבה עבודה קשה, וזה לא בא בקלות. 

בימינו, התורות זמינות למדי. ראינו גם שבמרכזי דהרמה רבים ובמסגרת אירועים של לימוד דהרמי נגבית עמלת כניסה, אך עדיין יש כמות עצומה של חומרי דהרמה שניתנת בחינם (כמו אתר זה!). אם יש לך מחשב וגישה לאינטרנט, אין צורך אמיתי לנסוע הרבה או לשלם סכום כלשהו. גם כמות החומר הלימודי ללא ספק תגדל בעתיד.

נוכל לטעון שזה יהיה רב-ערך יותר להסתיר את התורות בספריות כך שיהיה קשה לגשת אליהן, או כדי לוודא שיהיה צורך לשלם כדי לגשת אליהן, כי אז יידרש מאיתנו להתאמץ יותר כדי להגיע אליהן. מאידך, גם אם התורות זמינות בחינם בכול מקום, עדיין צריך להשקיע מאמץ כדי לקרוא וללמוד אותן, ונדרשת עבודה רבה כדי לתרגל אותן בפועל.

בלי קשר ליתרונות הרבים שיש לנו בעידן המודרני, מבחינת הגישה הנוחה לתורות, עדיין עלינו להשקיע בעבודה הקשה הזו בעצמנו. לוקח זמן להבין ולהפנים את התורות; זה משהו שלעולם לא ישתנה. אין דרך קלה או מהירה לעקוף זאת ומהבחינה הזו, אין שום דבר מיוחד בנו, המתַּרגלים והמתַּרגלות במערב. אז עלינו באמת לנצל את כול ההזדמנויות שיש לנו, בהתבסס על אדיבותנו וטוב-ליבנו, ובאמת לפעול להשגת המטרות הבודהיסטיות: שחרור מכול החסרונות והקשיים שלנו והגעה להארה עם ההגשמה המלאה של כול האיכויות המיטיבות הצפונות בנו.

עם זאת, נוכל לפעול להשגת שחרור והארה בצורה מציאותית, רק לאחר שנשתכנע באמת שניתן להגשים אותם. אבל איך להשתכנע? שכנוע יגיע מכך שנבין את המשמעות של מה שמכונה ה"תודעה", הרצף המנטלי. מהם המאפיינים הבסיסיים של הפעילות המנטלית הזו? היא ממשיכה מרגע לרגע, עם אובייקט שונה בכול רגע. אולם, המאפיין המגדיר אותה נותר ללא שינוי, ובלבול, כעס ורגשות אחרים חולפים, כמו ענן. את העננים האלה ניתן להסיר מכיוון שהם אינם חלק אינטגרלי מהתודעה.

זה לא רק דורש לימוד מעמיק של טבע התודעה, ושל מה הם אותם מופעים וכיצד הם מתעוררים, אלא גם חוויה ממשית של התבוננות במה שמתרחש למעשה בתודעתנו, מרגע לרגע. ואז, כמובן, עלינו ללמוד ולדעת מהי המשמעות האמיתית של להשתחרר או להגיע להארה. אם המונחים הללו הם רק מילים בשבילנו, אז זה מעורפל מדי.

אפילו לדעת מה זו בעצם הארה זה לא פשוט, כי מדובר בנקודות עדינות ביותר. בהתחלה קיים אצלנו עדיין "היתרון שבספק". אין לנו בטחון מלא בכך, אך יש לנו יסוד להניח שזה אפשרי. ואז נמשיך ונלמד ונמדוט, על מנת שנוכל להשתכנע בכך. זהו בסיס טוב לעבודה מלכתחילה.

אחד החברים שלי אומר, "אני לא יודע בוודאות אם שחרור או הארה אפשריים. אני לא יודע אם ה"ק הדלאי לאמה הוא בעצם בריה נאורה. אבל אם תהיה לי היכולת להפוך להיות כמוהו, כמו הדלאי לאמה, מבחינת הדרך שבה הוא מתנהג ומתמודד עם בעיות עצומות, זה יספיק”.

מהמערה, לשדה, למשרד, הבעיות הבסיסיות שלנו לא השתנו כל כך; בעוד שייתכן שהסביבה השתנתה, אנשים, מאז ומעולם, היו לחוצים ועסוקים. כאשר נכיר בכך, נוכל להבין שהשיטות הבודהיסטיות שתחילתן לפני יותר ממילניום עדיין רלוונטיות מאוד.

בעבר השקיעו בני ובנות אדם מאמצים עצומים בהשגת תורות בודהיסטיות, ועל כן אנחנו ברי וברות מזל שיש לנו היום גישה למגוון עצום של תורות לא רק באינטרנט, אלא גם בערים רבות בכול רחבי העולם. עלינו להסתייע באופן מועיל בכול היתרונות הללו, ובאותה העת להיות מודעים ומודעות  לכך שכמות המאמצים שעלינו להשקיע בכוחות עצמנו, לא השתנתה, ולעולם לא תשנה.