הרלוונטיות של קארמה בחיי היומיום שלנו

ישנם סוגים רבים ושונים של תוצאות הנובעות מהנטיות והפוטנציאלים הקארמיים הללו. התוצאה הכללית ביותר היא תחושת רמה מסוימת של אושר או של אומללות המלווה כול רגע מהחוויה שלנו. אם זו אומללות, זו תוצאה של התנהגות הרסנית, ואם זה אושר, זה כתוצאה מהתנהגות בונה.

בנוסף, ישנה גם תחושה של רצון לחזור על סוג פעולה קודם. קארמה לא מבשילה מתוך תוצאות עוקבות באופן ישיר. תחילה מתעוררת תחושה, כמו תחושת הרצון לצעוק על מישהו או מישהי או לחבק אותם. בהתבסס על התחושה הזו, עולה הדחף לעשות זאת בפועל וזהו הדבר שמושך אותנו לכדי ביצוע הפעולה. יש הבדל בולט בין התחושה לבין הדחף. התחושה הזו לעשות משהו דומה לרצון או לחשק לעשות זאת. אבל אני חושב שלמילה "תחושה", לפחות באנגלית, יש פַּן תֵּיאוּרי מעט יותר מאשר למילים "לרצות" או "לחשוק". המילה הזו היא פחות מחושבת ופחות מוכוונת מטרה. מתחשק לנו לחזור על משהו דומה לְמה שעשינו קודם וגם מתחשק לנו להיכנס למצב שבו משהו דומה יחזור ויקרה לנו. עם זאת, זו בהחלט אינה התוצאה של הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלנו כאשר האדם האחר פועל כלפינו באופן דומה לדרך שבה פעלנו כלפיו. חשוב שיהיה ברור, שפעולותיו כלפינו מבשילות מתוך הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלו, לא מתוך שלנו. הדבר היחיד שמבשיל מהצד שלנו הוא תחושת הרצון שלנו להיכנס למצב הזה, להיפגש עם האדם הזה וכו'.

דבר נוסף שמבשיל, במקרה הזה באופן ספציפי מתוך הפוטנציאלים הקארמיים שלנו, הוא סוג צורת החיים שבה ניתגלם בפועל, סוג הגוף וסוג הפעילות המנטלית שיהיו לנו. למשל, נחווה יכולות מנטליות שונות אם יהיה לנו מוח של כלב או אם לחילופין יהיה לנו מוח אנושי. פוטנציאלים קארמיים הם אלה שמביאים בפועל לרצף מנטלי, במקרה של לידה חוזרת כיונק, להתחברות לזרע ולביצית של זוג הורים מסוים. בדרך הזו, סוג צורת החיים והגוף שלתוכם ניתגלם נובעים מהפוטנציאלים הקארמיים הללו.

תוך כדי התבוננות בחוויותינו היומיומיות, לעתים קרובות עולה בנו מחשבה שכול דבר שנחווה על-ידנו כתחושות של אושר או של אומללות וכול תחושות הרצון שלנו לומר או לעשות דבר-מה, הינם תולדה של הבשלת הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלנו מהפעולות הקודמות שלנו מוקדם יותר בחיים האלה. אולם רק סוגים מסוימים של התנהגות קארמית מביאים להבשלה של הפוטנציאלים והנטיות שלהם במהלך מחזור החיים הנוכחי. אלה כוללים התנהגות שלילית וחיובית המוּנעת ממוטיבציה חזקה מאוד, במיוחד אם ההתנהגות מכוונת לאלה שגילו כלפינו נדיבות עצומה, כמו המורות והמורים או ההורים שלנו. הרוב המכריע של מה שמבשיל ומה שאנו חווים וחוות כהבשלה הזו במהלך החיים הנוכחיים הינם התוצאות של נטיות ופוטנציאלים קארמיים שנבנו מפעולות במהלך חיים קודמים. 

הנקודה הזו עשויה להיות קשה מאוד להבנה לחלק גדול מאיתנו, ואולי למרביתנו. כבני ובנות המערב, רובנו כלל לא משוכנע בדבר קיומם של חיים קודמים ועתידיים. זה נושא נפרד, ולמרבה הצער, אין לנו זמן במהלך המפגש הזה לחקור את קיומם של חיי עבר ועתיד ואת הדרכים המובילות לשכנוע בדבר קיומם. עם זאת, אני חושב שגם ללא שכנוע בתקפותה של לידה חוזרת, כול הדיון בנושא הקארמה יכול להיות רלוונטי מאוד לחיינו ולאופן ההתמודדות שלנו עם מה שקורה לנו.

כדי להתחיל להתמודד עם מה שאנו חוות וחווים בחיים, עלינו לפתח קשב. קשב, או תשומת-לב, הם הגורם המנטלי שרוֹתם את הפעילות המנטלית שלנו למעורבות עם אובייקט ספציפי. כאשר האובייקט הזה הוא מה שאנו חוות וחווים בכול רגע, חוגים מערביים קוראים לזה "מיינדפולנס", אף על פי שלמעשה זו אינה המשמעות הבודהיסטית שניתנת לגורם המנטלי הקרוי "מיינדפולנס". משהפכנו להיות קשובות וקשובים למה שקורה בחיינו בהיבט המנטלי והרגשי, מיינדפולנס הוא הגורם המנטלי אשר, כמו דבק מנטלי, מונע מאיתנו מלאבד את הקשב. בעת שנהפוך להיות קשובות וקשובים יותר ויותר, תהיה לנו יכולת רבה יותר לשים לב לרגע שבו עולה בנו תחושת הרצון לעשות משהו או שעולה בנו רצון לומר משהו. נוכל לתפוס את הרגע שבו הדברים מתעוררים ולהבחין במִרווח מסוים בין הרגע שבו עולה בנו תחושת הרצון לעשות משהו לבין הרגע שבו מופיע הדחף שמושך ומוביל אותנו בפועל לתוך ההתנהגות שתואמת את הרצון שעלה בנו. 

בשפה האנגלית המדוברת, מתוארים בני ובנות אדם מסוימים ככאלה שאומרים את הדבר הראשון שעובר להם בראש מבלי לחשוב. אין להם צנזור פנימי מבחינת מה שהם אומרים או מה שהם עושים. כול דבר שהוא שעולה הם פשוט אומרים או עושים באופן אימפולסיבי. אבל כאשר אנו מבחינות ומבחינים שיש מרווח בין הרגע שבו התחושה מתעוררת לבין הרגע שבו אנו פועלות ופועלים על בסיס התחושה הזו, זה מאפשר לנו להשתמש במה שנקרא "מוּדעוּת מבחינה" כדי להחליט אם לפעול לפי התחושה הזו או לא. אנו מבחינות ומבחינים במודע אם פעולה תועיל או רק תגרום להרבה בעיות. אם הפעולה עומדת לגרום להרבה בעיות, יש בנו הבנה שזה הרסני ולא נבצע אותה. לדוגמה, אין צורך שנאמר למישהי "איזו שמלה מכוערת את לובשת." זה לא ממש מועיל, הלא כן?

הנקודה היא שיש בנו הבנה שהתחושות הללו של לפעול או לדבר בדרכים מסוימות הגיעו מהֶרְגֵּלִים - אני משתמש במילה " הֶרְגֵּלִים" כאן כמונח כללי לנטיות ופוטנציאלים קארמיים. האם ההֶרְגֵּלִים האלה מגיעים ממחזור החיים הנוכחי או מתקופות חיים קודמות למעשה הופך ללא רלוונטי. מה שחשוב הוא שאנחנו פשוט פועלות ופועלים בצורה כפייתית על סמך דפוסים קודמים, הֶרְגֵּלִים קודמים, ואין שום סיבה לכך שנהיה להם לעבדים. אנחנו בני ובנות אדם, לא בעלי-חיים הפועלים ללא כול שליטה על האינסטינקטים שלהם. כבני ובנות אדם, יש לנו אינטליגנציה; וזה אומר היכולת להבחין בין מה שמועיל למה שמזיק. בין אם קיימות תקופות חיים קודמות ובין אם לאו, ביכולתנו להיווכח שלפעול על בסיס ההרגלים הרעים שלנו זה באמת טיפשי, זה רק מביא לנו עוד ועוד בעיות. ומכיוון שאין בנו רצון לגרום לעצמנו בעיות נוספות עקב חוסר מודעות, ננסה להתגבר על פעולה מתוך דחף כפייתי המבוסס על הרגלים רעים. 

במובנים מסוימים, עלינו להסתכל על דפוסי ההתנהגות הכפייתית החוזרים שלנו כאילו שהיו התמכרויות. אנו עלולים/ות להתמכר לאלכוהול, לסיגריות או לסמים. אולם, עשוי גם להיות שנתמכר לפעילויות כמו הימורים, או מין, או אפילו לכך שנצעק על אנשים. ישנן שיטות רבות, גם בודהיסטיות וגם לא בודהיסטיות, להתגברות על התמכרויות. עלינו ליישם את השיטות הללו באופן מודע, אחרת נצא משליטה ופשוט נייצר עוד ועוד בעיות.

הצעד הראשון בכל תוכנית התמכרות הוא להכיר ולהודות בהתמכרות שלנו. זה הכרחי לחלוטין. עלינו לזהות את הבעיה לפני שנוכל לפעול כדי לחסל אותה. אולם תוכניות התמכרות מסוימות יכולות להוביל אנשים להאמין שלהיות מכור/ה היא זהותם האמיתית, הבלתי משתנה, ושאף אחד או אחת לא באמת יכולים להתגבר על היותם מכורים; שלעולם לא נוכל להשיג היפסקות אמיתית של ההתנהגות הממכרת שלנו. מנקודת מבט בודהיסטית, לעומת זאת, נוכל להשיג היפסקות אמיתית של כול ההתמכרויות, כולל ההתמכרויות שלנו לסוגי התנהגות הרסניים, כך שלעולם לא יתעוררו שוב. זו המטרה שלנו כמתרגלות ומתרגלים בודהיסטים.

כאן נכנסת לתמונה ההחלטה הנחרצת להשתחרר במטרה להתגבר על דפוסי ההתנהגות הכפייתית הממכרים שלנו. ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא הנחישות שלנו להיות חופשיות וחופשיים ממשהו והנכונות לוותר עליו. התחושה הרגשית הכרוכה בכך היא סלידה מוחלטת ומיאוס: פשוט נמאס לנו מההתמכרויות ההתנהגותיות שלנו, בין אם הן התמכרויות שליליות של הרס עצמי ובין אם הן חיוביות אך נוירוטיות. לדוגמה, נמאס לנו לאבד עשתונות ולצעוק כול הזמן, או שנמאס לנו לשטוף ידיים באופן אובססיבי. לפיכך, כשיעלה בנו רצון עז לצעוק או לשטוף ידיים שוב למרות שזה עתה שטפנו אותן, נחזור ונאשר מחדש את נחישותנו לשחרר את עצמינו לתמיד אפילו מלהרגיש בדחף שכזה. כצעד ראשון, נאשר מחדש לפחות את נחישותנו לא לפעול בהמשך לרגשות שכאלה ואז נתרגל שליטה עצמית ופשוט לא נעשה זאת. אך, כמובן, ששליטה עצמית היא רק הצעד הראשון. עלינו להגיע לעומק הדברים כדי להסיר את הגורם העמוק ביותר להתנהגות הכפייתית שלנו.

בעודנו מנסות ומנסים ליישם את התורות על הקארמה בחיי היומיום שלנו, עלינו להיזהר מאי-ההבנה שאיכשהו "מגיע לנו" כול מה שאנו חוות וחווים כי זו ההבשלה של הקארמה שלנו. עם הגישה התבוסתנית הזו, ניטה לחשוב שהיינו ילד או ילדה רעים בעבר, ושעכשיו מגיע לנו מה שקורה לנו כעונש. נוכל למצוא תורות של שנטידווה שקובעות שאם לא היינו מציבים/ות את המטרה, אף אחד או אחת לא היו יורים עליה חץ. אלמלא פעלנו בצורה הרסנית בעבר, לא היינו חוות וחווים מצבים שבהם בני ובנות אדם כועסים עלינו עכשיו ומתנהגים אלינו לא יפה וכו'. הנקודה של שנטידווה היא לא להאשים את האדם האחר, אלא להטיל את האשמה על עצמנו. עם זאת, זה לא אומר שעלינו ללכת לקיצוניות ולהרגיש שאנחנו אדם רע כול כך ושמגיע לנו הסבל שפוקד אותנו, ושעל-כן עלינו פשוט לשתוק, לא להתלונן, ולקבל את העונש שלנו. אני לא חושב שזו הדרך הבריאה ביותר להתמודד עם התורות על הקארמה, וגם לא לכך מכוונת דרך התרגול המיועדת ליישם אותן.

במקום נקודת המבט הפטליסטית הזו, עלינו לבחון היבטים אחרים של תורות הקארמה כדי לראות כיצד ניתן להפיק מהם תועלת מיטיבה בחיי היומיום. כאשר נחווה משהו שקורה לנו כעת, נוכל להסיק מתורות הקארמה שהסיבה לכך נעוצה בהתנהגות הקודמת שלנו. תורות רבות מפרטות את הקשר בין מה שאנו חוות וחווים לבין התנהגות קודמת. לדוגמה, אם אנו תמיד חוות וחווים מערכות יחסים שאינן מחזיקות מעמד, אם אין לנו יכולת להתמיד ולהישאר עם מי שנֹאהב, או שבני ובנות אדם תמיד נפרדים מאיתנו, זו התוצאה של דיבור מפלג על אחרות ואחרים. אמרנו דברים נבזיים לאנשים על החברות והחברים שלהם כדי שזה יגרום להם להיפרד. כאשר החוויה שלנו היא שהחברות והחברים שלנו עוזבים אותנו, זוהי ההבשלה של הקארמה שלנו מכך שהתנהלנו באופן הזה, שבאה לידי ביטוי בכך שאנו חוות וחווים מצבים שבהם אחרות ואחרים מתנהלים כלפינו באופן דומה.

דבר נוסף שיבשיל מדיבור מפלג הוא התחושה הכפייתית לחזור על סוג זה של התנהגות. בהתחשב בנקודה זו, אז כדי להפוך את ההבנה שלנו של קארמה לכלי בונה, עלינו לבחון את עצמנו בכנות. האם יש לנו נטייה לבקר או לומר דברים נבזיים על בני ובנות אדם לאלה שאוהבים, עובדים, לומדים או מיודדים איתם? כנראה נגלה שיש בנו נטייה לנקוט בביקורתיות רבה מדי. אנו אומרות ואומרים דברים טובים על מישהו או מישהי רק לעיתים רחוקות ונטייתנו היא לומר עליהם רק דברים רעים. זה מאוד נפוץ, לא? באמת יש בנו להיטות להצביע על החסרונות של אחרות ואחרים ולספר לכולם עליהם ולהתלונן על כך. אבל, באיזו תדירות ניטה להתמקד בתכונות הטובות של אחרות ואחרים, ולשבחם בפני בני ובנות אדם אחרים? עבור רובנו זה די נדיר.

זוהי אחת הנקודות המועילות ביותר שביכולתנו ללמוד מהתורות הללו על קארמה ושנוכל ליישם בחיי היומיום שלנו. נוכל למצוא את הדפוסים בהתנהגות האופיינית שלנו התואמים את סוג הדברים שקורים לנו מבחינה חווייתית. לאחר מכן במקום ליפול לגישה תבוסתנית ש"זה מגיע לי כי הייתי כול כך גרוע/ה בחיים קודמים, והעברתי ביקורת על אחרות ואחרים", נוכל להתמקד תחת זאת בעבודה על ההתנהגות שלנו עכשיו. כשיעלה בנו רצון עז להגיד משהו נורא על מישהו או מישהי, במקום לעשות זאת, נוכל לחשוב יותר על התכונות הטובות שלהם ולשבח אותם.

ישנן דוגמאות רבות לסוגים שונים של תסמונות קארמיות שבאפשרותנו לזהות. יתכן למשל שנחווה עוני. במהלך בדיקה, יתכן שנגלה שאנו תמיד הצד שנוקט בניצול ומשתמש בדברים של אחרות ואחרים, שמנצל את הזולת, שלעולם לא משלם עבור מישהו או מישהי אחרים, הצד שתמיד מצפה שהם ישלמו עבורנו - דברים כאלה. אני מתכוון ספציפית לשימוש בדברים השייכים לאחרות ואחרים מבלי לבקש רשות, כמו לקחת אוכל מהמקרר שלהם בלי לשאול, דברים מהסוג הזה. נוכל להבחין בזיקות ובהתאמות הללו לְמה שאנו חוות וחווים ולְמה שקורה לנו, עם התחושות והנטיות שלנו לפעול בדרכים דומות בהתאמה. המאסטר ההודי דהרמהראקשיטה הצביע על רבות מההתאמות הללו בטקסט שלו לאימון התודעה "גלגל הלהבים". 

בנוסף, עלינו להבין שהתוצאות אינן מגיעות מגורם אחד בלבד. בודהה אמר שדלי אינו מתמלא על-ידי הטיפה הראשונה או הטיפה האחרונה. הוא מתמלא על-ידי אוסף כול הטיפות. כול סבל שאנו חוות וחווים אינו רק התוצאה של דבר נבזי אחד שעשינו בעבר, או אפילו של הצטברות של כמה דברים נבזיים שעשינו בעבר. אלא במקום זאת, יש כמעט אינספור סיבות ותנאים שהיו צריכים להתאחד כדי שנוכל לחוות משהו.

נניח למשל שפוגעת בנו מכונית. זה לא רק מכיוון שאולי פגענו פעם במישהו או מישהי באמצעות או ללא מכונית. זה לא רק זה, אלא זה כולל גם את כול הפוטנציאלים הקארמיים של האדם האחר שפגע בנו בפועל. ואז יש את מזג האוויר, תנאי התנועה והסיבות שבגינן יצאנו החוצה בעיתוי הזה. יש את האנשים שבנו את הכביש. יש מספר עצום של סיבות ותנאים שהיו צריכים להתאחד כדי שנוכל לחוות את הפגיעה ממכונית באופן ממשי.

כאשר נרחיב את השקפתנו על סיבה ותוצאה (סיבתיות) ונבין אותה במונחים של הסיבות והתנאים הרבים שצריכים להתאחד כדי שתתרחש תוצאה ספציפית כלשהי, אז נתחיל לפרק את המוצקות של ה"אני" בתור האשם שמגיע לו שזה קורה לו ושזו לגמרי אשמתנו. כמובן, שהאחריות היא שלנו, אבל יש הבדל גדול בין לקיחת אחריות על ההתנהגות שלנו, מצד אחד, לבין להזדהות, מצד שני, עם "אני" הקיים בצורה מוצקה, האשם והרע שכול מה שקורה למזדהות ולמזדהים איתו, קורה להם באשמתו. 

יחד עם הרחבת השקפתנו על סיבה ותוצאה, עלינו לפרק את מה שנקרא "שלושת המעגלים" המעורבים. ישנן דרכים רבות לנסח את שלושת המעגלים הללו, אך בהקשר של הבשלת הקארמה נוכל לאפיין אותם כ"אני" שחוֹוֶה את הבשלת הקארמה, מה שהבשיל מקארמה שאותו אנו חוות וחווים כעת, ומה שעשינו בעבר שהיה הגורם הקארמי לְמה שהבשיל. כאשר אין בנו את ההבנה ששלושת המעגלים מתעוררים ומתהווים מתוך תלות הדדית זה בזה ושהם משוללי קיום עצמי מצד עצמם ללא תלות בכול מה שמתוכו הם נבעו והתעוררו, אנחנו ממציאים/ות ונאחזים/ות באופן מנטלי ב"אני" קיים מוצק שהיה רע כול-כך בעבר ושעֶקב כך מגיע לנו מה שקורה לנו עכשיו. במובן מסוים, אנו הופכים/ות להיות קורבן, או להיות פושע/ת שנענש/ת, ויש לנו היאחזות בזהות המוצקה הזו לכאורה. זהו מצב תודעתי אומלל מאד, לא? זה מוביל אותנו לעשיית עניין גדול מהחוויות העכשוויות שלנו שלתחושתנו הן נוראיות ולעשיית עניין גדול ממעשינו בעבר שנתפסים גם הם כנוראיים. העניין כולו הופך להיות רווי ברגשות אשמה וברחמים על עצמנו. כול זה רק הופך את חווית חיי היומיום שלנו לגרועה יותר ויותר.

לכן, חשוב מאוד להסתייע במעט הבנה של ריקות. ללא ההבנה הזו, הדברים הופכים להיות קצת מוצקים מדי, וקל מאוד להיגרר לקיצוניות שרק תגרום לעוד בעיות וסבל כפי שתיארנו כאן. אבל גם אם אין לנו הבנה של ריקות, עלינו לפעול תוך כדי כך שנזכור שלכול מה שנחשוב, נאמר או נעשה תהיינה השלכות קארמיות. מתוך מחשבה על כך, עלינו להימנע מלפעול בדרכים הרסניות ולהתנהג תחת זאת בדרכים בונות, ופשוט לעשות זאת.

הגורם הסיבתי להימנעות מכול סוג של התנהגות הרסנית כפי שהיא נלמדת בטקסטים הבודהיסטיים, הוא לחשוב על החסרונות שבהוצאתה לפועל ומימושה. מכיוון שאין לנו רצון לחוות את תוצאות הסבל של ההתנהגות הזו, אז כאשר מתעוררת התחושה לעשות או לומר משהו הרסני, אנו נמַנע מלעשות זאת. אולם, בחלק ניכר מהזמן, זה אינו באמת קו המחשבה שלנו. אנחנו נמנעות ונמנעים כי זה פשוט מרגיש נכון לא לעשות משהו הרסני. זה הופך להיות מאוד מעניין, למעשה, משום שיש סוגים מסוימים של התנהגות שלילית שפשוט לא מרגישים נכון, כמו רמאות, ונדליזם ודברים כאלה. זה בסדר אם זה המקרה. יתכן שלא נחשוב באופן אקטיבי על ההשלכות השליליות, אבל עדיין, לא ניטול חלק בהתנהגויות מסוג זה. 

עם זאת, מה לגבי הרג יתושים? אני לא יודע מה אתכם/ן, אבל בהחלט חוויתי שזה מרגיש נכון למחוץ את היתוש, או להסתובב כאילו אני בספארי באפריקה, לרדוף ולבסוף להרוג את היתוש בחדר שלי שמחזיק אותי ער בלילה. זה מרגיש נכון. גם אם הייתה לנו הבנה של כמה זה מגוחך לצאת למסע צייד נגד היתוש הזה, בכל זאת, אנחנו עדיין נצא למרדף, לא? חשיבה על דוגמאות אבסורדיות יכולה למעשה להיות מועילה למדי במקרה הזה.

עבור סוג זה של התנהגות הרסנית, זה בהחלט הכרחי לחשוב על החסרונות שיבואו מהרג היתוש ומכך שלא גילינו סובלנות. זה לא אומר, בהכרח, שעלינו להאכיל את היתוש בדם שלנו, אלא שעלינו לנסות להשתמש בשיטה שלווה כדי להתמודד עם היתוש. נוכל לשים מעליו צנצנת כשהוא נוחת על הקיר, ואז להחליק פיסת נייר מתחת לצנצנת, ולשאת אותו החוצה מהחדר שלנו. זו שיטה מאוד מעשית, אבל עדיין עלינו להיזהר ולוודא שזה לא הופך למסע צייד. עדיין יתכן שיהיה בנו מסע צייד מנטלי תוך כדי שימוש בצנצנת ובפיסת הנייר.

זהו למעשה, מצב שכדאי שננתח. האם הוצאת היתוש מהחדר שלנו נעשית רק בגלל שאין לנו רצון לחוות את הגירוד של העקיצות, או מתוך מחשבה על היתוש? ברור שאנחנו מונעים/ות מהיתוש מזון. עלינו לשקול איזה מין הרגל נבנה על-ידנו אם נהרוג ללא הרף יתושים או זבובים, או כול דבר שהוא? ההרגל שאנו בונות ובונים הוא שברגע שמשהו מעצבן אותנו, התגובה הראשונה שלנו היא להרוג אותו. הנטייה היא להשתמש באמצעים אלימים כדי להיפטר מהמטרד, במקום לנסות ולהשתמש באמצעים שלווים. לכן, בשעה שנצוד את היתוש עם צנצנת ופיסת נייר, לפחות לא נעשה זאת עם שנאה כלפי היתוש. לא כדאי לנו שנחשוב שהיתוש הוא צורה של יצור חי שלא מקובלת עלינו ושעלינו להיפטר ממנו כי הוא פלש למרחב שלנו.

בהמשך לזאת, כמובן, ישנן שיטות מתקדמות יותר שנוכל לנקוט בהן, כמו לראות שהיתוש הזה היה אמא שלנו בתקופות חיים קודמות וכו'. אבל לרובנו, די קשה לעשות זאת בצורה כנה. הנקודה היא שלגבי דברים מסוימים זה פשוט מרגיש נכון לא לפעול בצורה הרסנית, אבל לגבי דברים אחרים עלינו באמת לאשר מחדש באופן מודע את המוטיבציה שלנו.

נקודה נוספת שברצוני להזכיר נוגעת לגורמים הספציפיים המְשַׁפְעֲלִים את הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלנו וגורמים להם להבשיל. הם נדונים בתורה על תריסר החוליות של ההתהוות המותנית במונחים של הגורמים המְשַׁפְעֲלִים את הפוטנציאלים הקארמיים בזמן המוות. גורמים אלו "משליכים" את הרצף המנטלי שלנו אל תוך לידה חוזרת עתידית.

הראשון מבין הגורמים הללו הוא החולייה של ההשתוקקות. "השתוקקות" היא התרגום של המונח הטיבטי לחולייה הזו, אבל המילה המקורית לכך בסנסקריט פירושה למעשה "צמא". הגורם השני מתורגם בדרך כלל כ"תפיסה נאחזת". זה לא התרגום הכי ברור מכיוון שיש מונחים אחרים שגם הם מתורגמים בדרך כלל כ"תפיסה" או כ"היאחזות", כמו למשל ב"להיאחז בקיום האמיתי" וההיאחזות הזו אינה זהה לשאר המונחים האלה. משמעותה של המילה כאן באופן מילולי היא "ללפות משהו" או "לתפוס משהו". ההעדפה שלי היא להשתמש במונח "לופת". זהו רגש לופת או גישה לופתת שאם נְפַתח אותם, הם ילפתו עבורנו, או יִתְּפֵּסוּ עבורנו, לידה חוזרת עתידית. למרות שבהקשר של תריסר החוליות הללו המונחים האלה מוסברים כְּמה שיְשַׁפְעֵל את השלכת הקארמה למען לידה חוזרת עתידית, יש תיאורים אלטרנטיביים לכך שהם מְשַׁפְעֲלִים גם את הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלנו בכול רגע.

זה די רלוונטי לנושא שלנו שעוסק בשאלה כיצד התורות על הקארמה רלוונטיות לחיי היומיום שלנו. קודם כול, מה זו השתוקקות? מהו הצמא הזה? זהו גורם מנטלי המכוון לרמה כלשהי של אושר או אומללות שאנו חשות וחשים, ואשר עושה מזה עניין גדול; הוא מגזים את העניין. בהתמקדות באושר, יש בנו צמא לכך שהוא לא ייגמר. במקרה של אומללות או סבל, יש בנו צמא לכך שזה יסתיים. באשר לתחושה ניטרלית, ההתייחסות היא לצמא שאנו חוות וחווים כאשר הוא נספג במצבים הגבוהים יותר של ריכוז מוחלט, שנקראים דיאנות (dhyanas). במצבים הללו יש בנו צמא לכך שהתחושה הניטרלית לא תדעך. כמובן שיכולים להיות דירוגים משתנים של הצמא וההיאחזות שיש לנו.

הגורמים הלופתים מתייחסים לרשימה של גישות ורגשות מפריעים. אחד או יותר מאלה, בשילוב עם צמא, מביאים לשִפְעוּל של הנטיות והפוטנציאלים הקארמיים שלנו. המשמעותי ביותר מתוך הרשימה הוא להתייחס לעצמנו כאל "אני" שקיים באופן ממשי, הזהה למשהו שאנו חוות וחווים בתוך המצבורים שלנו - הגוף, התודעה, הרגשות שלנו וכן הלאה - או להתייחס לעצמינו כאל כאלה שיש להם/ן בעלות על אותו "אני" באופן ממשי במובן של "שלי".

לסיכום, הצמא מתמקד בתחושה כלשהי של רמת אושר או אומללות, ואז הגישה הלופתת מתמקדת ב"אני" שחווה את אותה תחושה. גם אם אין לנו הבנה של ריקותם של הרגשות וריקותו של ה"אני", עדיין ביכולתנו ליישם בחיי היומיום שלנו את הניתוח הזה של מה שמפעיל את הפוטנציאלים הקארמיים שלנו. בכול רגע נתון אנו חשות וחשים רמה כלשהי של אושר או אומללות. ביכולתנו עדיין ליישם על התחושות הללו את התורות של מה שנקרא "שמונה הדהרמות הארציות", למשל.

המילה הטיבטית המתורגמת כ"ארציוּת", גִ'יגְטֵן (’jig rten), במונחים של "דהרמה ארצית" מורכבת משתי הברות. טֵן פירושו בסיס, וג'יג פירושו משהו שמתפרק ומתכלה. שמונה הדהרמות הארציות או שמונה המחשבות הארציות מתייחסות לגישות שיש לנו כלפי דברים בעלי בסיס מתכלה שקורים בחיינו. או שנתמוגג מאושר או שנשקע כליל בדיכאון מדברים שקורים בחיים שאין להם בסיס יציב ולכן הם חולפים.

במקרה של המְשַׁפְעֲלִים הללו של פוטנציאלים קארמיים, הדהרמות הארציות הרלוונטיות הן תחושת ההתמוגגות שלנו מאושר ותחושת הדיכאון הכבד כשאנו חוות וחווים אומללות. במקרים האלו, מהו זה שיש לו בסיס לא יציב? אלה הן התחושות שלנו של אושר או אומללות. בהיעדר בסיס יציב, הן ארעיות. אך מכיוון שאנו עושות ועושים מהן עניין גדול כאילו שהן קיימות באופן מוצק עם מחשבה שהן תמשכנה לנצח, תגובתנו כלפיהן הופכת להיות מוגזמת ובאה לידי ביטוי או בהתמוגגות עילאית או בדיכאון מוחלט כאשר הן מופיעות. כמו אדם צמא המקבל רק לגימת מים, יש בנו התמוגגות עצומה מכך שטעמנו מן האושר ורצוננו הוא לא לאבד אותו לעולם. וכמו אדם צמא שסובל מכך שאין לו מים בכלל, ניכַּנֵֵס לדיכאון באופן גורף כשנחוש אומללות ונשתוקק שזה יעלם. 

המאסטר ההודי שנטידווה מתייחס לגישות הללו כילדותיות. עלינו להתגבר על סוגים אלה של תגובות יתר ילדותיות לתחושות האושר או האומללות שלנו. לשם כך, עלינו לפתח התייחסות אחידה. "התייחסות אחידה" פירושה לא להגיב יתר על המידה לכול תחושות האושר וכן הלאה שאנו חוות וחווים, משום ש, אם לומר זאת בשפה פשוטה, טבעה של הסמסרה הוא שהיא עולה ויורדת. לפעמים תהיה בנו תחושה של אושר ולפעמים של אומללות. זה בסך הכול טבעי. ואין דרך לחזות מתי נחוש אושר או אומללות. מצב הרוח שלנו יכול להשתנות באופן מידי ללא סיבה נראית לעין. רמת האושר או האומללות שאנו חוות וחווים לא חייבת להיות דרמטית. זה יכול להיות ברמה מאוד נמוכה. מילות המפתח כאן הן, לא משנה איך נרגיש, אין בזה "שום דבר מיוחד".

למעשה, זו נקודה מאוד עמוקה. "שום דבר מיוחד" אומר שאין שום דבר מפתיע, שום דבר יוצא דופן. לְמה אנחנו מצפות ומצפים? כמובן, תהיינה עליות ומורדות, אז אין סיבה שנעשה מזה עניין גדול. עם כול חוויה שהיא שנחווה בחיים, לפעמים נחוש אושר ולפעמים אומללות. בוודאי, יש בנו את ההבנה שהאומללות נובעת מהתנהגות הרסנית ושאושר נובע מהתנהגות בונה וכו', אך אין צורך שניאחז בתחושות שלנו כבכאלה שהן כול כך פנטסטיות או כול כך נוראיות. ובהחלט אין צורך להיאחז ב"אני" גדול ומוצק, כמו "אני כל כך מאושר/ת" או "כמה שאני מסכנ/ה, אני כול כך אומלל/ה". 

ברור שבאופן קונבנציונלי יש לנו את הרצון לחוות אושר ולא אומללות. בנוסף, באופן קונבנציונלי, עם התרגולים הבודהיסטיים שלנו יש בנו שאיפה לשחרור ולהארה, שם נהיה חופשיות וחופשיים מאומללות ומסבל. אבל לא נעשה מזה עניין גדול. זו הנקודה. זה מצביע על הרלוונטיות של התורות הללו על הקארמה לגבי חיי היומיום שלנו ומה יביא לנו יותר שלווה תודעתית. שלווה תודעתית מגיעה מהתייחסות אחידה בהקשר של מצבי הרוח המשתנים שלנו בכול יום שעובר עלינו, כי באופן טבעי, לעתים נחוש אושר ולעתים אומללות. זה חלק מהסמסרה; לכך יש לצפות. אנו פשוט נמשיך עם כול סוג של תרגול דהרמה שאנחנו עושות ועושים. ואם לא נחווה תחושת אושר רבה מאד בכול רגע נתון, אז מה?

זה לא אומר שעלינו להפסיק לחוש רגשות כלשהם, שעלינו להפסיק לחוות תחושות אושר או אומללות ולהפוך להיות משוללי ומשוללות רגש באופן גורף. זה בהחלט לא זה. זה בסדר להיות שמח/ה או אומלל/ה. כאשר משהו נחמד קורה, נחוש אושר. כאשר מתרחש משהו שאינו נחמד במיוחד נחוש פחות שמחה. למשל, נלך לאכול במסעדה ונגלה שלא ניתן להזמין יותר את המנה האהובה עלינו שאותה רצינו להזמין. המנה אזלה ואנחנו לא שמחות ושמחים בכך. זה עצוב, אבל לא נעשה מזה עניין גדול. זה בסדר להרגיש חוסר שמחה, אבל לא כדאי להיאחז בתחושה הזאת ולהיתקע במצב רוח רע. 

אולי זו דוגמה מטופשת, אבל דוגמה רלוונטית יותר היא כאשר אדם שאהוב עלינו מת. זה טבעי שנחוש עצב ואומללות. אין בזה שום דבר רע. למעשה, זה מאוד לא בריא לא להתאבל. אבל, אל תיאחזו בזה ותזדהו עם העצב הזה כאילו שהוא הזהות האמיתית של "אני" גדול ומוצק שהוא כול כך אומלל. מנקודת מבט אחרת, כשאנחנו עם מישהו או מישהי ואומרים/ות כל הזמן, "אני כול כך שמח/ה. אנחנו לא נהנים?" זה פשוט הורס את כול האווירה, נכון? תחוו באופן פשוט את העליות והמורדות של החיים. אם יש בנו תחושת אושר או אומללות- זה לא עניין גדול, שום דבר מיוחד.

יחד עם גישת ההתייחסות האחידה הזו, הגישה וההשקפה האחרות שנוכל לטפח כאשר נחוש אומללות והדברים לא יתנהלו כהלכה הן להסתכל על מה שיתכן שהיה הגורם הקארמי לכך. כפי שאמרנו, נוכל לבחון ולנסות לראות את הדפוס, לראות כיצד אנו חוזרות וחוזרים על משהו שדומה לדפוס הזה, ולעבוד על זה.

דבר נוסף שאני רוצה להזכיר נוגע לשלוש רמות המוטיבציה המתוארות בלאם-רים, השלבים המדורגים של הדרך. באופן כללי, התורות על הקארמה מתוארות בטווח הראשוני של המוטיבציה. אנו נמנעות ונמנעים מלפעול בצורה הרסנית מכיוון שיש בנו חשש מתוצאות הסבל שנחווה אם לא נִמנע מכך. איננו יודעות ויודעים מה יחוו בני ובנות אדם אחרים כתוצאה מהפעולות שלנו. אין לנו יכולת לערוב להשפעת פעולותינו עליהם. אך, מהצד שלנו, באמת שאין לנו רצון לחוות את הסבל והאומללות שיהיו מנת חלקנו כתוצאה מההתנהגות ההרסנית שלנו. יש בנו חשש או דאגה מזה, אבל אנו עושות ועושים את הדברים בצורה בריאה. לא מדובר כאן על פחד מעונש. זה פשוט משום שברצוננו באמת להימנע מסבל ואומללות. ליתר דיוק, ברצוננו להימנע מסבל ואומללות בחיים העתידיים. זהו הטווח הראשוני של המוטיבציה.

ברמת הטווח הבינונית, ברצוננו להימנע מכול סוגי ההתנהגות הקארמית הכפייתית, מכיוון שברצוננו לזכות בשחרור. אם לא נשיג שחרור, העליות והמורדות של האושר והאומללות הסמסריים פשוט יימשכו לנצח. כמה נורא זה יהיה.

עם טווח מתקדם של מוטיבציה, ברצוננו להימנע מכול סוגי ההתנהגות הקארמית הכפייתית מכיוון שהם באמת מהווים מכשול ליכולת שלנו לסייע לאחרות ולאחרים. איך נוכל לסייע לזולת אם נחווה כול הזמן את העליות והמורדות האלה וכאשר באופן מתמשך יקרו לנו כמה דברים לא נעימים? המחשבה העיקרית שלנו היא שזה ישפיע לרעה על היכולת שלנו לסייע לזולת. דרך החשיבה שלנו למעשה אינה נעשית בצורה הומניטרית על כך שזה פוגע באחרות ובאחרים. אנו חושבות וחושבים יותר על המכשולים שיעכבו את היכולת שלנו לסייע להם.

יש הבדל גדול בין הגישה הבודהיסטית להתנהגות אתית מוסרית לבין הגישה ההומניטרית המערבית של "כול עוד אני לא פוגע/ת באף אחד או אחת במה שאני עושה, זה בסדר". אין שום דבר רע בגישה הזו, מלבד העובדה שלמעשה אין לנו יכולת לערוב ולהבטיח מה תהיה השפעת ההתנהגות שלנו על אחרות ואחרים. לדוגמה, יכול להיות שנגנוב משהו ממישהו או ממישהי, והם ישמחו מאוד כי מה שגנבנו היה במצב נורא והם יוכלו להזדכות עליו מהביטוח. מצד שני, יתכן שניתן למישהו או למישהי סכום כסף גדול וישדדו אותם והם יירַצחו.

כמובן, אנו מפתחות ומפתחים אהבה וחמלה בבודהיזם, וכמובן, שאין לנו רצון לפגוע בזולת. אבל, עם טווח מוטיבציה מתקדם, הדגש העיקרי הוא על כך שאין לנו רצון לעשות שום דבר שיגביל את היכולת שלנו לעזור לאחרות ולאחרים. סוג זה של מוטיבציה משתלב היטב עם כול הדרך הרוחנית הבודהיסטית של עבודתנו לקראת ההארה ועם כך שאנו מנסות ומנסים לסייע לאחרות ולאחרים באופן מלא ככול האפשר. זהו הדגש העיקרי בדיון על קארמה בבודהיזם.

מבחינת ההתנהגות היומיומית שלנו, הרלוונטיות של מוטיבציית המהאייאנה הזו הינה שהיא מוסיפה עוצמה למשמעת העצמית המוסרית שלנו. לוּ היינו פועלות ופועלים בצורה הרסנית, איך היה ביכולתנו לסייע לאחרות ולאחרים באופן אמיתי? למשל, אם תמיד נתרברב או נרמה אחרות ואחרים, אף אחד או אחת לא יסמכו עלינו. אם כך איך באמת תהיה לנו היכולת לסייע למישהו/י? ליתר דיוק, כמורות או כמורים, אם החוויה של הבשלת הקארמה שלנו הייתה מגיעה בצורה כזו שתלמידנו ותלמידותינו היו עוזבים אותנו פתאום - אם להשתמש בדוגמה הקודמת שלנו – אז איך באמת הייתה לנו את היכולת לסייע להם? הם לא היו נשארים איתנו אף פעם. הם תמיד היו עוזבים. ברור שמצב כזה יחדיר בנו מוטיבציה חזקה להפסיק לבקר אחרות ואחרים, וכן הלאה, ובמקום זאת לדבר על התכונות הטובות שלהם.

יש נקודה אחת אחרונה. באבידהרמהקושה (Abhidharmakosha), אוצר החכמה הגבוהה לנושאי יֵדע מיוחדים, המאסטר ההודי הגדול ואסוּבנדהוּ  מזכיר שיש שני גורמים מנטליים שתמיד נוכחים בכול פעולה בונה. למרות שאסנגה, בטקסט שכתב, מגדיר את הגורמים המנטליים הללו בצורה אחרת, עלינו להבין גם את ההגדרות של ואסובנדהו. הראשון מבין הגורמים הללו הוא לרחוש כבוד לתכונות הטובות ולאלה שיש להם/ן אותן. השני הוא להימנע מלהיות הרסני/ת תוך עזוּת מֵצַח. "עזוּת מֵצַח" משמעו שפשוט לא אכפת לנו. אין לנו כול כוונה להפעיל שום שליטה עצמית. לא אכפת לנו ולכן לא נִמַנע בכלל מלגלות הרסנות. פשוט נעשה מה שמתחשק לנו לעשות.

עם התנהגות בונה, יש לנו את הגישות ההפוכות: יש לנו כבוד לתכונות מיטיבות ולאלה שיש להם/ן אותן ואנו מפעילות ומפעילים שליטה עצמית. הפעולות שלנו לעולם אינן הרסניות תוך עזות מצח; אכפת לנו ממה שאנחנו אומרים/ות ועושים/ןת. יתכן אולי שזה מזכיר לנו את "זה פשוט מרגיש נכון".

זה מצביע על מה שעלינו להדגיש ולהזכיר לעצמנו בחיי היומיום לנו. עלינו לתת תוקף מחודש לַכָּבוֹד הרב שלנו לתכונות מיטיבות, כמו אורך-רוח וטוב לב, ולרחשי הכבוד כלפי אלה שיש להם/ן את התכונות הללו. הם והן מקורות להשראה גדולה. בנוסף, עלינו גם לאשר מחדש שברצוננו כן להפעיל שליטה עצמית ולדאוג לְמה שנאֵמר ונַעשה על-ידנו, ולא פשוט לפעול בצורה הרסנית ונוראית לחלוטין.

כיסינו חלק נרחב מאד בנוגע לקארמה ולגבי הדרך שבה נוכל להפוך את התורות הללו לרלוונטיות בחיי היומיום שלנו. בואו ניקח רגע לעכל גם את שני הגורמים הללו. בקצרה, בהקשר של פעולה בונה, אנחנו לא עושות ועושים את זה רק על בסיס הרצון להיות ילד טוב או ילדה טובה. זה לא הבסיס. תחת זאת, אנו פועלות ופועלים בצורה בונה על בסיס כבוד לתכונות מיטיבות ולאלה שיש להם/ן אותן, ומרגיש נכון להימנע מלהתנהג בצורה הרסנית בגלוי ללא כול שליטה עצמית. עלינו פשוט לעשות את זה ולהתנהג בהתאם!