ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות בשפה יומיומית
אני מאוד שמח להיות פה שוב בקסאלאפה, והנושא שנתבקשתי לדבר עליו הערב הוא קארמה. כמובן, כשאנו לומדים נושא כלשהו בבודהיזם, חשוב שיהיה לנו איזשהו מושג לגבי הסיבה שנרצה ללמוד אותו, מה החשיבות שלו, ואופן התאמתו לכל ההקשר של בודהיזם. בודהה דיבר ביסודו של דבר על החוויה של כל אחד ואחת, מה אנו חווים בחיים, מה מתרחש בהם. מהי החוויה הכי יסודית שלנו, של כולנו? החוויה שאיתה לפעמים אנו לא מאושרים ולפעמים אנחנו מאושרים. זו הדרך בה החיים שלנו נחווים על ידינו, הלא כן?
כשנבחן את המצב הזה של להיות לפעמים לא מאושרים, לפעמים כן מאושרים, נגלה שישנן הרבה בעיות הנוגעות לכך. כשאין לנו אושר, מן הסתם, מדובר בסבל. אף אחד לא אוהב להיות לא מאושר/ת, נכון? נוכל להיות לא מאושרים ממה שאנו רואים, כמו עזיבה של חבר/ה, או משמיעת דברים, מלים לא נעימות, וייתכן שנחווה חוסר אושר גם מחשיבה על דברים מסוימים שמתלווים אליהם רגשות שונים. אך לפעמים נחווה היעדר אושר וזה לא ייראה שיש איזשהו קשר כל שהוא לְמָה שלמעשה ראינו או שמענו, או לְמָה שמתרחש סביבנו. זו בעיה, נכון?
אך מה בנוגע לאושר? לעתים פוקד אותנו אושר, האין זה כך? תחושת שמחה למראה דברים, למשמע דברים, לשמיעת הקול של מי שאהוב/ה עלינו, ואנו יכולים לחוש אושר גם במחשבה על משהו, כמו להיזכר בזמן נהדר שהיה לנו עם מישהו/י. אך אם נתבונן יותר לעומק, נמצא שלחוויית האושר הזאת שלנו יש גם כמה בעיות המתלוות אליה. ראשית, היא לעולם לא נמשכת לאורך זמן. ואיננו יודעים כמה זמן היא הולכת להימשך. יכולה להיות לנו תחושת שמחה בשעה שנאכל כף אחת של מזון, אך זה לא מספיק- נרצה לאכול עוד ועוד ועוד. למען האמת, זו שאלה מאוד מעניינת- כמה ממשהו יש לאכול על מנת שבאמת תהיה לך הנאה ממנו? חשבו על כך. פגם נוסף, חסרון נוסף של האושר הזה הוא שאיננו יודעים מהו הדבר הבא שעומד להגיע. ייתכן שנמשיך להיות שמחים ברגע הבא, וייתכן שנהיה עצובים, זה יכול להשתנות, כך שהאושר הזה אינו בטוח.
סוג כזה של תובנה או חקירה לוגית לגבי אושר והיעדר אושר כלל אינו מיוחד לבודהיזם, למען האמת; אנשי הגות רבים וגדולים בעולם זיהו את זה ולימדו זאת. אך מה שהבודהה לימד, מה שהבודהה הבין, היה על אודות בעיה מסוג עמוק יותר, או סבל. הוא הביט עמוק יותר אל תוך המצב הזה של העליות והמורדות של החיים של כולנו, שסבל ואומללות עולים ויורדים, מעלה ומטה, ומה שהוא הבין היה שהסיבה להתרחשות הזאת היא למעשה חלק מכל רגע שאנו חווים וחוות. במלים אחרות, האופן בו דברים יחוו על ידינו עם העליות והמורדות של אושר ואומללות מנציח את המצב הבלתי מספק הזה.
אז בודהה אם כן הביט וראה מה הייתה אותה סיבה שהייתה שם בכל רגע ורגע ומנציחה את המצב הבלתי מספק הזה, והוא ראה שזהו בלבול בנוגע למציאות. במלים אחרות, בלבול בנוגע לאיך אנחנו קיימים, איך כל אחד סביבנו קיים/ת, איך העולם מתקיים.
זה די שונה ממה שהרבה אחרים אמרו. חלק מהם אמרו, למשל, שהעליות והמורדות של אושר ואומללות שאנו חווים הם בבסיסם בגלל תגמול ועונש: ממילוי החוקים או אי מילוי החוקים. הסוגייה הבסיסית בהקשר של הרגשת אושר או אומללות הייתה ציות, לפי מורים רבים. אך בודהה אמר: לא, זה לא העניין. הסיבה האמיתית הייתה הבלבול שלנו, לא הסוגייה של ציות או אי ציות; הסיבה היא להיות בבלבול לגבי החיים, בנוגע לאיך אנחנו חווים דברים. זה לא חייב להיות שם; זה משהו שניתן לנטרל, וניתן לנטרל באופן מלא, כך שלעולם לא יחזור. אז הוא אמר שהדרך האמיתית לעשות זאת היא לשנות את הדרך בה אנו חווים וחוות דברים.
נטרול הבלבול הזה לא היה עניין של לבקש ממישהו/י אחר/ת לסלק את זה עבורנו, אלא היה באופן בסיסי עניין של שינוי הגישות שלנו עצמנו, הבנתנו שלנו בנוגע למציאות. אם נוכל להחליף אי הבנה בהבנה, ואז לסגל את ההבנה הזאת כל הזמן, אז נגלה שאין לנו את העליות והמורדות הבלתי פוסקות הללו, ואנחנו לא מנציחים את העליות והמורדות של אושר ואומללות. כך שזהו הלימוד הכי בסיסי של בודהה, אם לומר זאת בשפה מאוד יומיומית.
קארמה כרוכה בסיבה ותוצאה של התנהגות
כשאנו מדברים על קארמה, קארמה היא ההסבר הבסיסי לגבי איך ולמה החוויה שלנו של אושר ואומללות עולה ויורדת- זה כל העניין בנוגע לקארמה. במלים אחרות, איך הבלבול שלנו מייצר את החוויות של עליות ומורדות, של אושר ואומללות, נעים ולא נעים. כלומר, היא כרוכה בסיבה ותוצאה, וסיבה ותוצאה כאן הן נושא מורכב באופן מרחיק לכת. כפי שבודהה אמר, דלי מים אינו מתמלא מהטיפה הראשונה ולא מתמלא מהטיפה האחרונה; הוא מתמלא באמצעות אוסף שלם של טיפות. באופן דומה, מה שנחווה בחיים שלנו הוא תוצאה לא רק של סיבה אחת- הסיבה היא לא רק דבר אחד שעשינו רק אותו בסמיכות מיידית לזמן הנוכחי או מה שעשינו עידנים אחורה. זו התוצאה של כמות עצומה של גורמים סיבתיים ותנאים.
זה למעשה די עולה בקנה אחד עם נקודת ההשקפה המדעית, מכיוון שזה אומר שאירועים לא מופיעים באופן נפרד, שלמעשה כל דבר קשור בהכול. רק להיעזר בדוגמא מאוד פשוטה, לא כולנו היינו פה בחדר, בהאזנה להרצאה הזאת, אם הספרדית לא הייתה מגיעה לאמריקוֹת, נכון? זו אחת הסיבות לכך שאנחנו כאן. באופן כזה, ישנן כל כך הרבה סיבות שונות, ישירות ועקיפות, התורמות למה שאנו חווים וחוות כרגע או בכל רגע.
קארמה, בכל אופן, מסבירה את הסיבות שספציפית נוגעות לתודעות שלנו עצמינו. אך ישנם גורמים רבים נוספים התורמים למה שנחווה על ידינו- גורמים פיזיים, למשל, מזג האויר, וכך הלאה. דברים רבים שמשפיעים עלינו מגיעים לא רק מהתודעות שלנו, אלא מהתודעות של אחרים ואחרות. ניקח למשל את הפוליטיקאים/יות שמחליטים החלטות פוליטיות מסוימות שמשפיעות עלינו, שיתכן שמעורב בהן גם בלבול מסוים, נכון?
קארמה אינה מדברת על אמונה, היא לא מדברת על גורל ועל גזירה משמים ודברים מעין אלו, אלא מדברת על איך אנו חווים וחוות דברים ואיך הגישות שלנו משפיעות על מה שנחווה בחיים. המילה קארמה משמשת באופן מאוד כללי בהתייחסה לכל מה שקשור פה במונחים של סיבה ותוצאה התנהגותית; במלים אחרות, היחסים בין סיבה ותוצאה המגיעים מההתנהגות והגישות שלנו. "קארמה" יכולה להיות מיוחסת לכל הנושא של סיבה ותוצאה באופן כללי. או שהיא יכולה להיות כרוכה באופן מאוד ספציפי באחד ההיבטים של כל התהליך הזה. כך שאם נרצה להבין את המנגנון של קארמה, נצטרך להביט בו באופן קצת יותר מדויק ומפורט.
כמה מערכות של הסבר על קארמה
כשנתחיל להתבונן על הסברים יותר מדויקים בתוך הבודהיזם, נגלה מהר מאוד שאין שם רק הסבר אחד. כמה מבני ובנות המערב מוצאים שזה קצת לא נוח. אבל אם יש לנו בעיה או מצב מאתגר, נוכל להסביר זאת בכמה וכמה דרכים שונות, לפי נקודת המבט שלנו. כך זה נעשה במערב, נוכל להסביר דברים מנקודת מבט חברתית, מנקודת מבט פסיכולוגית, מנקודת מבט כלכלית- אין בזה שום דבר מעורר תמיהה. ההסברים המגוונים הללו באמת עוזרים לנו להבין באופן מלא יותר מה מתרחש. וכל אחת מהדרכים הללו שמסבירות מה מתרחש מתבססת על מערכת מחשבתית מסוימת- מערכת של פסיכולוגיה, מערכת של פוליטיקה, כלכלה, וכך הלאה. יש לנו כאן בבודהיזם משהו דומה, ולכן נמצא שישנם כמה וכמה הסברים ממערכות ידע פילוסופיות שונות לגבי הדרך בה קארמה עובדת. יש לנו את זה גם במערב אפילו בתוך תחום דעת אחד, כמו בפסיכולוגיה- יכול להיות הסבר מנקודת המבט של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, הסבר מנקודת המבט של הפסיכולוגיה היונגיאנית; נוכל להסביר דברים בדרך סוציאליסטית, או בדרך קפיטליסטית. זה נמצא בבודהיזם, וזה למען האמת, מסייע, להתבונן בכמה ממערכות הידע הללו, מכיוון שהן מעניקות לנו תובנות שונות לגבי איך קארמה עובדת. עבור המטרות שלנו זה לא הכרחי להיכנס לפרטים לגבי ההבדלים בין מערכות הידע, אבל זה עוזר להיות במודעות לכך שישנן כמה וכמה מערכות.
המשמעות המשתמעת מכך היא כמובן, שאפשרי הדבר שגם במערב תהיינה מערכות המסבירות על אודות המתרחש גם מתוך מה שנחווה על ידינו. זה לא בהכרח סותר את מה שאנו אומרים ביחס לקארמה.
קארמה כגורם המנטלי של דחף
הקארמה עצמה, כשמדובר בה כנושא ספציפי, דבר ספציפי, מתייחסת ל- אם נלך בעקבות מערכת אחת של הסבר- גורם מנטלי. למה כוונתנו ב "גורם מנטלי"? גורם מנטלי הוא דרך להיות במודעות לגבי משהו. בואו ניקח דוגמא: נראה מישהו או מישהי ונלך לקראתם. ישנם הרבה גורמים מנטליים המעורבים כאן בהתנסות הזאת. אלו הם היבטים שונים של איך נהיה במודעות לבן או בת האדם הללו. חלקם מאוד בסיסיים, כמו להבחין בין האדם הזה למישהו אחר, או להבחין בינו לבין הקיר. התעניינות- הוא דרך להיות במודעות למישהו/י שמתלווה להתבוננות עליהם. ייתכן ויהיה שם ריכוז; מגוון רגשות עשויים להופיע שם. כל אלה הם גורמים מנטליים, והם מרושתים יחדיו ברגע הזה של ראיית בת או בן האדם ובהליכה לקראתם.
איזה גורם מנטלי הוא קארמה? קארמה היא הגורם המנטלי שמושך אותנו לאותו בן או בת האדם; זה הדחף המתלווה לראיית בן או בת האדם ואז להליכה לעברם/ן. זוהי הסיבה, לפי כמה תיאוריות, שקארמה מוסברת כמעט כמו כוח פיזי. כמובן, יכולים להיות שם גורמים מנטליים אחרים, כמו כוונה. מה בכוונתנו לעשות עם אותו/ה בן או בת אדם? נוכל להתכוון לחבק אותם או נוכל להתכוון להכות אותם בפניהם. ישנם גורמים רבים אחרים המעורבים בכך, אך קארמה היא פשוט הדחף המנטלי הזה שמושך אותנו לתוך הפעולה הזאת של לחבק או להכות תוך התבוננות עליהם והליכה לקראתם. כמו כן, יש לזכור שדחפים מנטליים הם לא רק פעולות פיזיות כמו חיבוק או חבטה. יכול להיות גם דחף מנטלי שבו נחשוב על משהו; לא רק במונחים של לומר משהו או לעשות משהו פיזי. בין אם נחשוב על משהו, בין אם נאמר משהו, בין אם נעשה משהו פיזי- בכל הדברים הללו מעורב איזשהו דחף מנטלי.
ההשפעות של התנהגות קארמית
הבודהיזם, כמו המדע, מלמד הרבה מאוד במונחים של סיבה ותוצאה. לכן, אם הדחף הזה נמשך מתוך הקארמה- נעשה דברים, נאמר דברים, ונחשוב דברים, אז תהיה לכך תוצאה. קארמה לא מדברת כל כך על ההשפעה של ההתנהגות שלנו על אחרים ואחרות- על אף, כמובן, שיש לה השפעה על אחרים ואחרות. זאת מכיוון שלמען האמת, ההשפעה של מה שנעשה לאחרים ואחרות עליהם היא, במידה רבה, תלויה באותו/ה בן או בת אדם. חלק מההשפעות של מה שנעשה לאותו בן אדם או לאותה בת אדם עליהם מגיעות מגורמים פיזיים: את/ה מכה מישהו/י והעור נפצע. זו רק סיבה ותוצאה פיזיות; לא לזו הכוונה בהקשר של קארמה. אך ההשפעה שיש לדבר על האדם השני במונחים של איך הם חווים את מה שנגיד או נעשה להם, תלויה בהם, האין זה כך? נוכל לומר משהו מאוד אכזרי למישהו או למישהי, למשל, והרגשות שלהם עשויים מאוד להיפגע; הם עלולים להיפגע מאוד. אך הם יוכלו גם לחשוב שאנחנו אידיוטים מטופשים לחלוטין, ולכן הם אינם מאמינים לנו ולא לוקחים אותנו ברצינות. או שהם עשויים אפילו שלא לשמוע אותנו או שהם עלולים לשמוע אותנו בצורה שגויה. התודעה שלהם עלולה להיות שקועה במחשבות בנוגע למשהו אחר, למשל. אז, אפילו אם היו לנו כוונות איומות באמת לפגוע ברגשות של אותו/ה אחד או אחת, אין ערובה לכך שזה באמת יעשה את זה- אפילו שמן הסתם הבודהיזם מלמד שעלינו לנסות לא לפגוע באף אחד או אחת. אבל זה לא מערב פה את הקארמה.
כשמדובר בתוצאות קארמיות של משהו, אלו הן התוצאות הקארמיות שאנו עצמינו נחווה כתוצאה מכך שפעלנו בדרך האימפולסיבית, הכפייתית, עם הדחפים הקארמיים הללו.
מהן ההשפעות בתוכנו? אחת מההשפעות- וזה מאוד דומה למה שהמדע המערבי היה אומר- היא שאנו יוצרים התניה בתוכנו לחשוב בדרך מסוימת, לדבר בדרך מסוימת, ולפעול בדרך מסוימת, כך שזה בונה נטייה לחזור על צורת ההתנהגות הזאת. וכתוצאה מהנטייה הזאת לחזור על הפעולה וגם על הפוטנציאל לחזור עליה- אנו גם עורכים הבחנה בין פוטנציאלים ונטיות, למרות שאין צורך להרחיב בנוגע לכך- כתוצאה מהן, נרצה לחזור על הפעולה הזאת.
מה זה למעשה מייצר, הנטייה הזאת או הפוטנציאל? הנטייה מייצרת תחושה- תחושה כמו לגשת אליך ולתת לך חיבוק, למשל, או תחושה כמו לצעוד לעברך ולומר לך משהו לא נעים. ואז, כשנחוש שברצוננו לעשות זאת, כמובן שיש בידינו הבחירה האם לעשות זאת או לא. זו נקודה מאוד חשובה, להבין שאכן יש לנו את הבחירה לעשות בפועל מה שמתחשק לנו לעשות או שלא. אך אם החלטנו שאנו אכן הולכים לעשות זאת, או אם אפילו לא שקלנו האם אנו הולכים לעשות זאת או לא, ורק עושים זאת בפועל, אז בשלב הבא הקארמה נכנסת לתמונה. קארמה היא הדחף, המניע, המצב הכפייתי שאיתו אכן נעשה זאת בפועל.
אם כן, ישנם דברים רבים אחרים שמבשילים מתוך הנטיות הללו. אחד מהם הוא גם, בבסיסו, התוכן של החוויה שלנו. "תוכן" הוא מילה גדולה; אני משער שעלינו להיות מעט יותר ספציפיים. זה קשור כאן, למשל, בלפגוש את האדם הזה ולא לפגוש את האדם ההוא. זה כרוך גם בדרך בה בני ובנות אדם מתייחסים אלינו. עלינו לנקוט מידה רבה של זהירות ביחס לאיך שנאמר זאת, על מנת שזה יהיה יותר מדויק. הקארמה שלנו לא גורמת למישהו או מישהי אחר/ת לצעוק עלינו- הם יצעקו עלינו כתוצאה מהנטיות שיש להם לצעוק על אנשים, אך הקארמה שלנו עצמנו היא האחראית לחוויה שבה בני ובנות אדם אחרים צועקים עלינו.
זה לא הדבר הכי קל להבנה, כמובן, אך אני חושב שדרך אחת לנסות להנגיש את ההבנה הזאת היא באמצעות דוגמא. אם לתינוק יש חיתול והוא מלכלך את החיתול, אז התינוק צריך לחיות עם זה; התינוק צריך לחיות עם הבלגן שיצר. בואו נשים רגע בצד את כל הסוגייה של האם מישהו מחליף לו את החיתול או לא, הנקודה כאן היא שנוצר על ידך בלגן ותצטרך/י לחוות את הבלגן. אנחנו יוצרים ויוצרות בלגנים בחיים, ותוך כדי שהחיים ממשיכים הלאה, אנו נקלעים ליותר ויותר בלגנים; ככה זה עובד באופן כללי. באופן יותר ספציפי, אנו פועלים בדרך מסוימת כלפי אחרים ואחרות, ונחווה את האחרים והאחרות פועלים באופן דומה כלפינו. אך עקרון נוסף חשוב מאוד כאן עם קארמה הוא שהיא לא פועלת באופן מיידי. נוכל לדבר באופן מאוד חביב ועדין אל מישהו או מישהי, ועדיין הם יתחילו להתחרפן, ולצעוק עלינו בכעס.
זו הסיבה שבעטיה כדי להבין קארמה באמת, יש לקחת בחשבון את כל הדיון על אודות לידות חוזרות, את זה שדברים לוקחים המון, המון זמן לפני שהם מייצרים את השפעת התוצאה, ושייתכן שלא ייצרו תוצאה במהלך החיים הנוכחי. למעשה, רוב הזמן הם לא. לא ממש קל עבורנו כמערביים ומערביות לקבל את זה. עבור חלק מבני ובנות האדם זה נשמע כאילו הבודהיזם אומר: "היו טובים בסבב החיים הנוכחי, ובחיים שאחרי כן, תחוו את התוצאות בגן עדן; היו רעים, ולאחר החיים הנוכחיים, תחוו את התוצאות בגיהנום".
עלינו באמת לבחון זאת די מקרוב: האם הבודהיזם אומר את אותו הדבר, או האם הדבר שונה בבודהיזם? זה לא נושא מאוד פשוט, זה נושא מורכב ביותר, מכיוון שכדי שניתן יהיה להבין את מנגנון הסיבה והתוצאה הקארמי, עלינו להבין לידות חוזרות- התפיסה הבודהיסטית של לידות חוזרות, לא תפיסה שאינה בודהיסטית של לידות חוזרות. מי זה או זאת המייצרים סיבתיות קארמית ומי זה או זאת המתנסים בתוצאה של זה? האם יש שם "אני" שיכול/ה לקבל תגמול או עונש.
אבל, אם נעזוב בצד את הסוגייה של לידות חוזרות ומי מתנסה בהן, כפי שהזכרתי בהתחלה, הבודהיזם לא מדבר על המערכת של פרס ועונש המבוססת על ציות לחוקים. הבודהיזם לא אומר שהחיים הללו הם סוג של מבחן, שנקבל את תוצאותיו בחיים הבאים שלנו. הוא רק אומר שלוקח הרבה זמן לדברים לייצר את התוצאה שלהם. נוכל לראות זאת במונחים של הסביבה. אנו פועלים באופן מסוים וזה מייצר תוצאות במהלך חיינו הנוכחיים, אך זה הולך לייצר הרבה יותר תוצאות איומות בחיי העתיד של הדורות הבאים. זה משהו מעין זה.
אושר ואומללות
ממד אחר לחלוטין שבו קארמה מבשילה- כלומר, ממד נוסף שתוצאותיו מגיעות מהפעולות הקארמיות הללו- קשור במה שדיברנו עליו בתחילת ההרצאה הזאת, שהוא הממד הזה של אושר ואומללות. בחזרנו על פעולות מסוימות, אנו חווים וחוות דברים מסוימים שקורים לנו- בני ובנות אדם המתנהגים כלפינו בדרכים מסוימות, או סלע המתדרדר מראש הצוק על הראש שלנו. נחווה את הדברים הללו באושר או באומללות. חישבו על כך, חלק מבני ובנות האדם, כשהם דורכים על מקק, מרגישים שמחה גדולה- הצלחתי לתפוס את הדבר הזוועתי הזה! אחרים ואחרות, כשידרכו על מקק, יחושו גועל, וירגישו מאוד לא שמחים. חלק מבנות ובני האדם, כשמישהו מרביץ להם, או צועק עליהם, יחושו מאוד לא שמחים ועצב רב יעלה בהם, ואחרים יחושו שמחה, "כן, אני חוטא/ת, אין בי שום דבר טוב; אני רע/ה; מגיע לי לחטוף צעקות ומכות".
ישנה האמרה המוכרת הזאת, אני חושב שהיא מגיעה מכאן ממקסיקו, או שאולי מישהו המציא אותה כסיפור והאמנתי לזה, אך הנה היא: "אם הבעל שלי מכה אותי זה אומר שהוא באמת אוהב אותי; אם הוא לא מכה אותי זה אומר שלא אכפת לו".
האושר או האומללות הללו נראים כאילו הם לקוחים כמעט מסוג של ממד אחר, נכון? מה שקורה לנו במונחים של ממד אחד הוא מה שאנו עושים ועושות באופן כפייתי, מתוך חזרתיות, ומה שאנו מתנסים בו, דברים שקורים לנו- זה ממד אחד; והממד האחר הוא איך אנו למעשה חווים וחוות את זה, באושר או באומללות. הדברים הללו שנחווים על ידינו, שני הממדים הללו, שניהם מבשילים מפעולות קארמיות בעבר, אך מפעולות שונות. אם נביט רק על הממד של אושר ואומללות, זה ממד מאוד כללי. הוא מגיע מהאופן בו ננהג- בונה או הרסני. אם ננהג באופן הרסני, התוצאה היא חוויה של אומללות; אם ננהג באופן בונה, התוצאה היא חוויה של אושר.
התנהגות בונה והרסנית
כעת זה הופך להיות מאוד מעניין כשנחקור לְמָה הבודהיזם מתכוון בבנייה או הרס. מן הסתם ישנם כמה הסברים לכך, אך כפי שראינו, לא נוכל באמת להצביע באופן ספציפי על טבעה של פעולה במונחים של ההשפעה שיש לה על מישהו או מישהי אחר/ת, כיוון שמי יודע/ת מה תהיה ההשפעה: ישנם כל כך הרבה גורמים אחרים שהולכים להיות מעורבים. כך שבנייה והרס קשורים למצב התודעה שאיתו נפעל. אם פעולתנו מבוססת על חמדנות, או היאחזות, או כעס, או סתם תפיסה מוטעית של נאיביות מוחלטת, זה הרסני. מצד שני, אם הפעולה שלנו מבוססת על היעדר מוחלט של כעס, היעדר חמדנות, היעדר היאחזות אז זה בונה. מן הסתם אם זה יותר מרחיק לכת מזה, אם זה מבוסס על אהבה וחמלה, נדיבות, וכו', אז זה בונה גם כן.
ישנם גם גורמים נוספים. מאוד מעניין לבחון את הגורמים הנוספים הללו שהופכים פעולה לבונה או הרסנית. גורם נוסף הוא אתיקה של כבוד-עצמי, או כבוד-עצמי מוסרי. יש לזה קשר לדימוי העצמי שלנו ולהערכה העצמית שלנו. אם אין לנו כבוד לעצמנו, אז לא אכפת לנו מההשפעה של ההתנהגות שלנו על עצמנו. זוהי הגישה של "מה זה משנה". עם הערכה עצמית נמוכה מעין זו, נפעל באופן הרסני. במלים אחרות, אם אחשוב על עצמי בדרכים חיוביות, אם יש לי כבוד לעצמי כבן או כבת אדם, אז לא אתחיל להתנהג כמו אידיוט/ית. לא אתחיל להתנהג בדרך טיפשית, אכזרית, מכיוון שלא ארצה לרדת כל כך נמוך להתנהגות כזאת עם עצמי- יש לי דעה הרבה יותר גבוהה על עצמי, על מה שביכולתי לעשות. זהו הגורם שעליו מדובר כאן: או שיש לנו מידה של כבוד עצמי מוסרי או שאין לנו מידה של כבוד עצמי מוסרי. זהו גורם מאוד מאוד חיוני הקובע אם ננהג בדרך בונה או בדרך הרסנית.
גורם נוסף הוא הדאגה בנוגע לאיך ההתנהגות שלנו משתקפת אצל אחרים ואחרות. על מה מדובר פה? אם אנהג בדרך איומה, איך הדבר ישתקף במשפחה שלי? איך זה ישתקף במדינה שלי? אם אנהג בדרך נוראית, מה בני ובנות אדם יחשבו על מקסיקנים/יות? אם אני בודהיסט/ית, אם אצא ואשתה לשוכרה, ואסתבך בקטטה, איך זה ישתקף בבודהיזם ובבודהיסטים/יות? מכיוון שיש לנו מספיק כבוד למשפחה שלנו, לקבוצה שלנו, מה שלא תהיינה- דת, ארץ, עיר- עם החוש הזה של אכפתיות בנוגע להשפעה של ההתנהגות שלנו, עם אכפתיות לגבי איך ההתנהגות שלנו משתקפת בעיני אחרים ואחרות, אם יש לנו את זה, נרסן את עצמנו מלהתנהג באופן הרסני; אם אין לנו את זה, ננהג באופן הרסני. זוהי תובנה עמוקה בצורה יוצאת דופן בבודהיזם. מהו הגורם המכריע? הערכה עצמית, כבוד עצמי, ומידה של הערכה כלפי הקהילה שלנו.
הדבר מעניק לנו תובנה גדולה בנוגע לכמה מן הגורמים שיש לקחת בחשבון במונחים של התמודדות עם טרור. אם שוללים מבני ובנות אדם ומהקהילה שלהם כל סוג של כבוד עצמי, הופכים את חייהם לנוראיים לחלוטין וחושבים דברים איומים עליהם, הם מרגישים שזה לא משנה מה הם ינסו לעשות. אם אין להם שום סוג של הערכה- עצמית או תחושת ערך של הקהילה, אז למה לא לצאת החוצה ולהיות הרסניים? תחושתם היא שאין להם ולהן מה להפסיד. זה, אני חושב, דבר מועיל לחשוב עליו במונחים של מהי ההתנהלות שלנו עם אחרים ואחרות, במיוחד במצבים בעייתיים בעולם. חשוּב לא לשלול אף פעם ממישהו או ממישהי תחושה של כבוד עצמי או תחושת הערכה של הקהילה שלו/ה.
אלו כמה מן הגורמים המנטליים הכרוכים כאן במה שגורם לפעולה להיות הרסנית או במה שגורם לפעולה להיות בונה. אלו גם דברים כמו לקחת ברצינות את העובדה שהדרך בה נפעל וננהג כלפי אחרים ואחרות הולכת להשפיע עליהם. הדבר מתקשר לקיומה של תחושת של התחשבות או דאגה- אני קורא לזה "גישה אכפתית". אך לפעמים יש בנו נאיביות גדולה, כשאני חושב או חושבת שאפשר לומר לך הכול לא משנה מה. הרגשות שלך לא באמת נלקחים על ידי ברצינות. בזמנים כאלה חסרה לנו גישה אכפתית.
אם ננהג עם הגורמים המנטליים מעין אלו- חמדנות, כעס, היעדר תחושה של הערכה עצמית, אי התחשבות באופן שבו מה שנעשה ישתקף אצל הזולת, חוסר אכפתיות, בלי לקחת ברצינות את איך שמעשינו הולכים להשפיע על אחרים ואחרות וגם עלינו עצמינו- מה תהיה התוצאה של זה? אומללות. האומללות הזאת, עם זאת, היא לא עונש.
עלינו באמת לחשוב על כך באופן די עמוק. האם מצב התודעה הזה עם כל הגורמים השליליים הללו הוא באמת מצב תודעה שמח, והאם באמת יוכל לייצר חוויה של אושר עבורנו? או שהוא רק עשוי לייצר אומללות? אם נחשוב על כך יותר ויותר, זה למעשה אכן הגיוני שמצב התודעה הזה, התוצאה של מצב התודעה השלילי הזה, תהיה חוויית אומללות, ואם יש לנו את מצב התודעה ההפוך, בלי חמדנות וכעס וכל יתר הדברים הללו, זה ייצר אושר.
על כן, יש לנו את הקטגוריות הכלליות הללו של התנהגות- בונה והרסנית-והן הולכות לבוא לידי ביטוי בחוויית האושר והאומללות שלנו.
אז, בנוסף, יש לנו סוגים ספציפיים של פעולות שאנו עושים; לצעוק על מישהו/י, או לנהוג בנועם כלפי מישהו/י, וכך הלאה, וגם לאלו יש את ההשפעות שלהם במונחים של נטיות לחזור על ההתנהגות ונטיות להיכנס למצבים שבהם אחרים ואחרות נוהגים באותה דרך כלפינו.
תוצאה נוספת של ההתנהגות הקארמית שלנו- אך אין צורך להיכנס לפרטים רבים פה- כרוכה בסוג הלידה חוזרת שתהיה לנו: האם ניוולד עם הגוף והתודעה הבסיסיים של כלב, של מקק, או של בן או בת אנוש. איזה מן גוף ותודעה בהקשר של החוויה של דברים מסוימים שקורים לנו ולאופן ההתנהגות שלנו בדרך מסוימת. ישנם פרטים רבים נוספים כאן, אך רציתי רק לכסות, בהרצאת המבוא הזאת, את העקרונות הכלליים ביותר.
דטרמיניזם או בחירה חופשית
אז, מצד אחד, אנו חווים וחוות סוגים שונים של התנהגות חוזרת ודברים שקורים לנו; ומצד שני, החוויה שלנו של כל זה היא של עליות ומורדות של אושר ואומללות, שלפעמים תואמים להתנהגות שלנו ולפעמים נראה כי לא תואמים לה כלל. וכל זה עולה ויורד, עולה ויורד כל הזמן ואנחנו לא יודעים מה הדבר הבא שהולך לקרות. וכמובן, מה שקורה לי לא נגרם רק על ידי הקארמה שלי בלבד. זה גם מושפע ממה שקורה עם כל כולם ביקום והקארמה שלהם, ומעשיהם, בנוסף למה שקורה עם היקום הפיזי עצמו: היסודות של היקום: מזג אויר, רעידות אדמה, דברים מעין אלו. מכיוון שכך, מאוד קשה לנבא מהו הדבר הבא שנחווה- הגורמים המשפיעים על כך הם פשוט יותר מדי מורכבים, ולמעשה בודהה אמר שזה הדבר שהכי מורכב להבין אותו מכל הדברים.
עלינו להיות די בהירים כאן, מכיוון שכל כך הרבה בני ובנות אדם שואלים זאת בנוגע לקארמה- האם יש פה דטרמיניזם או בחירה חופשית? אף לא אחד מהשניים מדויק, שניהם נקודות קיצון. דטרמיניזם בדרך כלל רומז שמישהו אחר קבע עבורנו מה נעשה או מה תהיה החוויה שלנו- איזושהי ישות חיצונית, ישות גבוהה יותר, או מה שלא יהיה. הבודהיזם טוען שזה לא העניין; זה לא שמישהו/י אחר/ת קיבלו החלטה בנוגע למה שיעשו ואנחנו רק בובות מריונטה, המשחקות במחזה שמישהו אחר כתב עבורנו.
בחירה חופשית, מצד שני, היא בערך כמו שמישהו/י ישבו במסעדה, תוך החזקת התפריט המונח לפניהם ויחליטו מה להזמין. החיים אינם כאלה. לדמיין שהחיים הם כאלה, הבודהיזם טוען, זה לא נכון, זה מבלבל. זה יכול להישמע ולהרגיש כאילו יש "אני" נפרד- נפרד מהחיים, נפרד מהחוויה, ומחוץ לכל מה שקורה כרגע מביט/ה על החיים כמו על תפריט ובוחר/ת מרכיבים מתוכו. אין בנמצא "אני" הנפרד מהחיים או נפרד מהחוויה, ומה שהולך לקרות לנו לא קיים כמו מרכיבים קטנים בתפריט שנוכל לבחור, כאילו הם כבר היו שם לפני כן, ואז רק לחצנו על הכפתור והם יצאו מהמכונה האוטומטית או משהו כזה. אני חושב שזה דימוי יעיל כדי להמחיש עד כמה זה מטופש. זה לא שחוויות מתקיימות כמו חטיפי ממתקים בתוך מכונה אוטומטית והבחירה שלך היא איזה מהם את/ה רוצה; לחיצה על כפתור, הַכְנָסַת הכסף פנימה וזה יוצא אליך החוצה. החיים אינם כאלה, נכון? זה לא שאנו מחליטים לפני כן, "היום, אחווה אושר והחוויה שלי תהיה שכולם/ן יהיו נחמדים אליי". אז נכניס את הכסף שלנו למכונת החיים ומה שבחרנו יקפוץ החוצה. זו בחירה חופשית, הלא כן? זו בחירה חופשית להחליט מה הולך לקרות לנו ומה אנו הולכים לעשות. אך מה שקורה לנו הוא הרבה יותר עדין ומורכב משתי נקודות הקיצון הללו של דטרמיניזם או בחירה חופשית.
בלבול כמקור של הקארמה
אמרנו קודם לכן בהרצאה שמה שהיה באמת די מיוחד בבודהיזם הוא שבודהה לימד את הסיבה לעליות ומורדות התדירות של חוויית האושר והאומללות שלנו ולכל הדברים למיניהם שקורים לנו שבאמת לא נרצה שיקרו ושאין לנו שום שליטה עליהם. הסיבה היא חלק מכל רגע של החוויה שלנו והיא מנציחה את כל התסמונת הזאת- והסיבה הזאת היא בלבול. לא זו בלבד, אלא שכשאנו נוהגים מתוך בלבול- בין אם באופן הרסני או באופן בונה- זה מחזק את מה שנקרא "הרגל קבוע"- ההרגל של פעולה קבועה שבלבול מלווה אותה-וכך נמשיך לפעול תוך בלבול בכל רגע נתון.
מהו הבלבול הזה? זהו נושא מאוד עמוק בבודהיזם; אך אם ננסח זאת במונחים מאוד פשוטים, אז מה שאנו מדברים עליו הוא בלבול בנוגע לאיך אני קיים, איך את קיימת ואיך כולם וכולן קיימים. למשל, לחשוב שאני מרכז היקום; אני הכי חשובה; אני תמיד צריך שדברים יקרו בדרך שלי; אני תמיד צודקת; לבני ובנות אדם צריך להיות תמיד זמן בשבילי. נוכל להבחין בגישה הזאת בהקשר של הטלפונים הסלולריים שלנו : יש לנו תחושה שאנו יכולים לטלפן לכל אחד ואחת בכל זמן שהוא ולהפריע להם בלי קשר למה שהם עושים, ועליהם להיות פנויים עבורנו, מכיוון שמה שיש לנו לומר הוא הרבה יותר חשוב מכל דבר שהם עשויים לעשות כרגע, לא משנה מהו. בהתבסס על אותו בלבול, אנו עלולים לנהוג בצורה הרסנית כלפי מישהו/י- לצעוק עליהם, להיות אכזריים כלפיהם- ונעשה זאת בגלל שהם לא עושים מה שנרצה שיעשו או שיעשו משהו שלא נאהב. עליהם לעשות מה שאני רוצה כי מן הסתם מה שאני רוצה יותר חשוב ממה שהם רוצים. או, בהתבסס על אותו בלבול, אנו עשויים לעשות משהו נחמד עבור מישהו/י, לנהוג בנועם לב כלפיהם, כי יש בנו צורך שהם יאהבו אותנו; כי נרצה שיהיו מרוצים מאיתנו. אני רוצה להרגיש שיש בי נחיצות בכך שאעשה משהו עבור מישהו/י אחר שנראה לי שהם זקוקים לו, אז אומר לבתי איך לגדל את ילדיה ואיך לנהל את ביתה. האם זה לא מה שמתכוונים אליו בלהיות לעזר? וזה לא משנה אם הבת לא רוצה את העצה והעזרה שלנו, בכל זאת נחשוב שחשיבותנו היא הגדולה מכל, ואי אפשר בלעדינו, ומן הסתם אני יודע/ת יותר מהבת שלי איך לגדל את ילדיה וכמובן שעליה לשמוע זאת ממני.
כך שיש את הבלבול הזה, והוא נמצא מאחורי התנהגות בונה והרסנית גם יחד. זה הבלבול שבעטיו אנו מנציחים את הגלגל של המעלה- מטה, מעלה- מטה. אז עלינו לבחון כיצד ניתן לנטרל אותו.
לשחרר את עצמנו מבלבול
כשנבחן את המנגנון של הדרך בה מבשילים ההרגלים והנטיות הקארמיות הללו, במיוחד הנטיות, נראה שהכול מתקשר לגישה שלנו בנוגע לעליות והמורדות הללו של אושר ואומללות שאנו חווים וחוות. יש לנו שני גורמים מנטליים שמלווים את האושר והאומללות ואשר יש להם משמעות כאן. הראשון נקרא- "השתוקקות". כשיש לנו חוויה של אושר, אנו משתוקקים- כלומר יש לנו כמיהה עזה מאוד שלא נופרד ממנה. "אל תלכי, הישארי כאן איתי כל הזמן! תוכלי להישאר יותר?"- משהו מעין זה כשאנו נהנים ונהנות להיות עם מישהו/י. או שיש לנו חוויה של הנאה ואושר מאכילת עוגת שוקולד ולכן איננו רוצים להיפרד מהאושר הזה. מכיוון שכך, נמשיך לאכול עוד ועוד ועוד ועוד, נכון? זוהי השתוקקות. אז, כשיש בנו חוויה של אומללות, כמיהתנו היא להיפרד ממנה כמה שיותר מהר. בבסיס של שניהם נמצא הגורם המנטלי השני- גישה חזקה של הזדהות עם "אני" מובחן, "אני" מוצק, שכרוך במה שאנו חווים וחוות. אני חייב שיהיה לי האושר הזה ומה שזה לא יהיה שמעניק לי את האושר הזה, עוד ועוד, ושלא יפרידו בינינו. אני חייבת להיפרד ממה שאני לא אוהבת. אני לא אוהב את מה שאתם/ן אומרים אז מוטב שתשתקו אחרת אצרח עליכם.
כשאנו חווים וחוות את העליות והמורדות של אושר ואומללות בחיים שלנו עם ההשתוקקות הזאת וההזדהות החזקה של ה"אני" המוצק עם מה שקורה- שאחרי הכול התבסס על בלבול- זה מה שגורם לכל הנטיות הקארמיות הללו להבשיל. בדרך הזאת, נוצרת על ידינו הנצחה של המעלה מטה- מעלה-מטה שלנו של אושר ואומללות וחזרה על כל ההתנהגויות הקודמות שלנו, מכיוון שהן אלו שמבשילות מהנטיות הללו. מה שבאמת נורא הוא שהבלבול הזה נמצא שם בכל רגע של אושר ואומללות. והוא מנציח יותר רגעים של אושר ואומללות, שגם בהם הולך להיות בלבול. הבלבול שאותו אנו חווים וחוות כרגע הוא התוצאה של הבלבול שהיה לנו קודם לכן, כשחווינו אושר ואומללות.
המעגל החוזר הבלתי נשלט הזה, המעגל המנציח את עצמו הזה- הוא מה שנקרא בבודהיזם "סמסרה". אם נוכל להשתחרר מהבלבול הזה, אז כל מערכת הקארמה תקרוס ונשתחרר מסמסרה. אם נחליף בלבול בהבנה נכונה- ואני לא נכנס לכל הפרטים של מה שזה אומר, רק קבלו את הרעיון הכללי- אם נחליף בלבול בהבנה נכונה, אז אין בסיס ל"אני" מוצק- אין בסיס ל"אני חייב/ת שיהיה לי את זה, ולא את זה". אין שום השתוקקות, אז אין מה שיפעיל את הנטיות וההרגלים הללו. ואם אין מה שיפעיל את הנטיות וההרגלים הללו, לא תהיה לך אפשרות לומר שעדיין יש לך נטיות והרגלים.
אנסה לתת דוגמא. אם ישנה נטייה לראות דינוזאורים, אז כשהדינוזאורים נכחדים, אין יותר נטייה לראות דינוזאורים כשתלכו דרך הג'ונגל הזה, נכון? הנטייה הזאת הייתה קיימת: כשהלכתי דרך הג'ונגל תמיד ראיתי דינוזאורים. כעת אין יותר דינוזאורים, אז אין יותר נטייה לראות דינוזאורים. בהסתייע בדוגמא הזאת, כשאין שום דבר שיגרום לנטייה הזאת להבשיל- דינוזאור שפוסע לפניך, הגורם לנטייה לראות דינוזאור להבשיל- אם אין מה שיְשַׁפְעֵל את הנטייה הזאת, לא תהיה לך יותר הנטייה הזאת. ואם הנטיות הקארמיות לא מבשילות יותר מכיוון שאין יותר נטיות, אז לא נחווה שוב את העליות והמורדות של אושר ואומללות, ובוודאי שלא נחווה כל בלבול שהוא שבא עם זה גם; גם הוא נעלם.
זוהי הדרך שבה אנו משתחררים מכל המצב הסמסרי הזה. לא נחווה יותר את חוסר הסיפוק הזה, עליות ומורדות חסרות בטחון של אושר ואומללות, אלא שבמקום זאת יש לנו חוויה יציבה מאוד של אושר מסוג אחר לגמרי, איכות לגמרי אחרת- לא סוג האושר שמעורב בו בלבול, ולא סוג האושר של "זכיתי במשחק אז הנה הפרס שלי". זה סוג של אושר שחווים כשמשתחררים ממצב קשה. אני חושב שדוגמא פשוטה, אף על פי שלא דוגמא מדויקת, כדי להגיע למה שמדובר בו כאן תהיה האושר שנחווה על ידינו כשאנו חולצים את נעלינו הלוחצות בסוף היום- זוהי הקלה מענגת שהשתחררנו מהכאב הזה.
כמו כן, מה שנחווה עם השחרור הוא שהפעולות שלנו לא תהיינה מוּנָעוֹת עוד מהדחפים הכפייתיים הללו של קארמה שמתוכם אנו פועלים בדרך מסוימת, חווים וחוות דברים מסוימים. אלא, אם אנו פועלים, מעֵבר לשחרור בלבד, על-מנת להפוך לבודהה, מה שמניע את מעשינו היא חמלה- המשאלה שאחרים ואחרות ישתחררו מסבלם ומהסיבות לסבלם.
מילות סיכום
זו ההקדמה הבסיסית לכמה מן העקרונות הכרוכים בקארמה. יש עוד הרבה, הרבה, הרבה, הרבה יותר שניתן לומר ולהסביר. חלק מזה מוסבר דרך עקרונות כלליים מסוימים, כמו למשל שסוג מסוים של פעולה יוביל לתוצאה מסוג כזה וכזה, ואם גורם מסוים נמצא שם, התוצאה תתעצם, ואם הגורם הזה לא שם- אם מַשהו נעשה על ידך בטעות, בניגוד לעשיית משהו בכוונה- התוצאה תהיה שונה, וכך הלאה. ישנם הרבה פרטים שם.
כמו כן, במונחים של מה שבאמת הולך להבשיל כרגע, מאוד קשה להכליל את זה באמצעות עקרונות, מכיוון שזה מושפע מכל יתר הדברים שקורים מכל כיוון סביבנו. מה שקורה לנו כעת, לא נוכל פשוט להכליל את מה שקורה לנו כעת כחלק מעקרונות כלליים. מכיוון שמה שקורה עכשיו מושפע מכל יתר הדברים אשר קורים. רק חישבו על מעורבות בתאונה על הכביש, מה גרם לזה לקרות? זו קארמה שהביאה את כולם/ן אל תוך הכביש הזה מצידם, ותנאי התנועה, ומזג האויר, ומצבו של הכביש. כל כך הרבה דברים הביאו את הדבר המסוים הזה של התרחשות התאונה שמבשילה עכשיו.
אם יש לנו עניין בנושא הזה, ישנו מקום נרחב לחקור היבטים שונים רבים שלו. ככל שנלמד יותר על קארמה, אני חושב שיהיה לנו יותר קל להתגבר על היותנו תחת השפעת הקארמה, כך שלא רק שנשחרר את עצמנו מסבל סמסרי, אלא שנהיה בנקודת מוצא טובה יותר של מסוגלות לעזור לכל היתר.
אילו שאלות יש לכם/ן?
שאלות
בהקשר הזה, אשמה היא מחוץ לתמונה? אין לזה שום קשר עם אשמה כאן, נכון?
נכון. להסבר הבודהיסטי על קארמה אין שום קשר לאשמה. אשמה מבוססת על חשיבה במונחים של "אני" עם מוצקות מאוד חזקה כישות נפרדת ומה שעשיתי כישות נפרדת כלשהי, כמו שני כדורי פינג- פונג, או משהו כזה. ואז יש לנו אמונה שהישות הזאת "אני" היא כל כך רעה ושהישות הזאת של "מה שאני עשיתי" הייתה כל כך רעה. כך שיש שם גם שיפוט של שתי הישויות הללו שנראות מוצקות ואז לא מרפים אחיזה מהן- זו אשמה. זה כמו לא לזרוק לעולם את האשפה מהבית שלך, אלא רק להחזיק אותה בפנים ולומר כמה נוראי זה, כמה נורא זה מריח, כמה מלוכלך, ולעולם לא לשחרר.
זה נשמע מאוד בהיר ומאוד הגיוני, ויש ביכולתי להבין את כל המערכת, ואיך להיפטר מהבלבול, והדחף, נטיות והכל. אך נראה לי שההבנה הזאת אינה מספיקה כדי להיפטר ממש עכשיו מהחוויה או מהדחף של התנהגות כפייתית.
נכון. כן, זו הסיבה שראשית עלינו לתרגל משמעת עצמית מוסרית. יש לזכור, הזכרנו שישנו מרווח זמן זעיר בין הנקודה בזמן שיש לי דחף לומר, "איזו שמלה מכוערת את לובשת היום", לנקודה בזמן בה באמת אומר זאת. אם נוכל לתפוס את המרווח הזה, אז תהיה לנו היכולת להחליט איזו השפעה הולכת להיות לזה שאומר לאישה הזאת שהיא לובשת שמלה מכוערת. ואם נראה שזה לא יהיה דבר מיטיב לומר, לא נאמר אותו. זוהי נקודת ההתחלה שלנו- עם משמעת עצמית מוסרית ועם שליטה- עצמית.
בנוסף, נוכל לבחון איזה רגש עולה בי כשאני רוצה לעשות משהו? האם אני רוצה לעשות דבר מה המבוסס על רגש מפריע, כמו חמדנות? האם הוא מבוסס על כעס; האם הוא מבוסס על תפיסה מוטעית נאיבית? האם אני חושב/ת שאם אומר שהשמלה שלך מכוערת זה לא הולך להשפיע עלייך בשום צורה? או האם אני רוצה לעשות משהו המתבסס על נועם לב, ועוד דברים חיוביים כאלה? זו הסיבה שההגדרה של גישה מפריעה או רגש מפריע מאוד עוזרת: זה מצב תודעתי, שכשהוא עולה, הוא גורם לנו לאבד שלוות תודעה ולאבד שליטה- עצמית.
תוכל/י לדעת מתי איבדת את שלוות התודעה: ליבנו פועם קצת יותר מהר; נחוש מעט חוסר נוחות. אז ננסה לשים לב, למשל, לדברים עדינים. כמו האם דבריי נאמרים מתוך גאווה? למשל, מישהי אומרת "לא הבנתי את זה" ואתה אומר, "הוֹ, אבל אני הבנתי!" תבחין בחוסר נוחות כלשהו, ישנה איזושהי גאווה מאחורי זה, איזושהי תפיסה מוטעית, ולכן זה מה שתנסה לבדוק.
אך להבין את המציאות, מה שאומר לזכות בהבנה של ריקות וכך הלאה, זה מאוד מאוד קשה, ואפילו כשהשגנו זאת, עלינו להרגיל עצמנו לכך, באופן שההבנה תהיה איתנו כל הזמן. זו הסיבה שבעטיה נתחיל עם משמעת עצמית- מוסרית, לעצור עצמנו מלהתנהג באופן הרסני.
קצת הלכתי לאיבוד. נדמה לי שהזכרת שישנם שני רגשות המנציחים את האושר והאומללות הללו, התנודות הללו. אמרת שאחד מהם הוא השתוקקות, ומה היה השני?
מה שהסברתי היה על שני הגורמים שמְשַׁפְעֲלִים נטיות קארמיות- זה מגיע מהתורות על תריסר החוליות של התהוות מותנית. האחד הוא השתוקקות, השני- פִּשַּׁטְתִּי- השני למעשה נקרא "גישה לופתת, או רגש לופת", וזוהי רשימה של כחמש אפשרויות שונות. זה מה שילפות את התוצאה, ועל כן בולט מכל הרשימה הוא לזהות "אני" מוצק עם מה שאנו חווים וחוות, עם מה שקורה.
האם ההזדהות עם "אני" מוצק היא ביחס לדבר כלשהו? ניכר שיש כאן בלבול, ושעלינו לשים לב לכך ולהשתחרר מהבלבול. אך מה בדיוק אנו מבלבלים ומהו הדבר שאנו מבלבלים אותו עימו.
זו אינה שאלה קלה לְמַעֲנֶה בדרך פשוטה. אנו מבלבלים את ה"אני" שכן קיים, ה"אני" הקונבנציונלי, עם ה"אני" הכוזב שאינו קיים. מה שאנו עושים הוא לדמיין שה"אני" הממשי שכן קיים מתקיים בדרך בלתי אפשרית כלשהי, זוהי הגזמה. זה להוסיף משהו שלא נמצא שם. למשל: אני מאושרת או אני אומללה. זה לא שאת לא מאושרת; אני מאושרת או אני לא מאושרת. כשיש חוויה של אושר או אומללות, התייחסותנו לכך היא במונחים של אושר. זה לא שאת מאושרת או שמישהו אחר מאושר- אני מאושרת. ה"אני" או ה"עצמי" הזה הוא ה"אני" הקונבנציונלי, שכן קיים.
הרשו לי להסתייע בדוגמא ל"אני" הקונבנציונלי הזה. נניח שאנחנו צופים בסרט ונאמר שהסרט הזה הוא "חלף עם הרוח". יש בו סצנה שמחה, ואז סצנה לא שמחה, ואז עוד סצנה שמחה. ובכן, מה קורה כאן? הסצנה השמחה הזאת היא סצנה מ"חלף עם הרוח" וזו שאינה שמחה היא עוד סצנה מ"חלף עם הרוח". "חלף עם הרוח" הוא איך שנתייג באופן קונבנציונלי את כל הדבר כולו, כל הסצנות, גם השמחות וגם אלו שאינן. "חלף עם הרוח" בכל אופן, הוא רק כותרת, רק שם. אך כשאנו מדברים על "חלף עם הרוח" אנחנו לא מדברים רק על הכותרת. אנחנו מדברים על הסרט בפועל- מה שהכותרת מתייחסת אליו. זהו הקיום הקונבנציונלי של הסרט: הוא קיים. הסרט איננו דבר נפרד מכל אחת מהסצנות הללו- סרט נפרד שאינו תלוי מהסצנות הללו יהיה סרט כוזב. הוא לא קיים. הקיום הקונבנציונלי של הסרט הוא רק מה שיכול להיות מתויג או תלוי, כך נֹאמַר, על בסיס הסצנות.
באופן דומה, יש לנו רגעים שמחים בחיים, יש לנו רגעים בלתי שמחים בחיים וכך הלאה, ומהו יחסינו לכל זה? אנו מתייחסים לזה כאל "אני"- ה"אני" הקונבנציונלי, שכן קיים: זה לא את/ה, זה "אני". באותו אופן, הסרט הזה הוא "חלף עם הרוח", הוא לא "מלחמת הכוכבים". אך אין "אני" שהוא נפרד מרגעי החוויה של אושר ואומללות ואשר חווה את הרגעים הללו. זה יהיה "אני" כוזב, "אני" שלא קיים. ו"אני" הוא רק מילה; אז "אני" הוא רק מה שהמילה הזאת מתייחסת אליו על הבסיס של כל רגעי החוויה של חיים.
הבלבול, אם כן, יהיה לחשוב שיש איזשהו "אני" נפרד שנמצא בתוך הגוף, מאכלס אותו, מתחבר אליו איכשהו, לוחץ על הכפתורים, ועכשיו ה"אני" הזה חווה כאב בכף הרגל שלי, ואני מאוד אומלל/ה ואני לא אוהב/ת את זה. זה כאילו שהיה שם "אני" שהוא נפרד מכל החוויה הזאת בתוך הדבר החייזרי הזה שנקרא הגוף. אז, על בסיס הבלבול בין ה"אני" הנפרד הזה – ה"אני" הכוזב הזה- לבין ה"אני" הקונבנציונלי וההזדהות עם ה"אני" הכוזב הזה, אנו חשים, תוך השתוקקות "אני מוכרח/ה להיפרד מהאומללות הזאת, מהכאב הזה, מהאומללות שאני חווה עם הכאב הפיזי". כמובן, כשאין לנו את התפיסה השגויה של "אני" מוצק, זה לא אומר שאנחנו רק נשב שם ונמשיך לחוות כאב. אם הרגל שלנו נמצאת בתוך האש, כמובן שנוציא את הרגל שלנו מתוך האש, אך הרעיון של ה"אני" שמאחורי זה הוא די שונה, אין שום פאניקה.
אך הרעיון הזה של "אני" כוזב לעומת "אני" קונבנציונלי הוא מאוד מורכב ומתקדם. אז בואו נניח לזה כרגע. במקום זה בואו נסיים כאן, למען הערב הזה עם הקדשה. נחשוב: כל הבנה שהיא, כל כוח חיובי שהוא שהגיע ממנה, מי ייתן ויעמיקו יותר ויותר, יגדלו להיות יותר ויותר חזקים ויתפקדו כסיבה להגיע להארה למען כולם/ן.