התמודדות עם התנהגות פוגענית מצד מורות ומורים רוחניים

חלק מבני ובנות האדם סבור באופן מוטעה שהבודהיזם מלמד ניהיליזם, ומדמיין כי משמעות הריקות הינה ששום דבר אינו קיים, ובשל כך, אין סיבה ותוצאה. אותו החלק רואה בזאת הצדקה לכך שכול אחד ואחת, כולל המורה הרוחני/ת, יכולים לעשות כול דבר ללא השלכות כלשהן. לחלק אחר יש השקפה מוטעית בנוגע לסיבה ותוצאה והוא מדמיין שהתנהגות פוגענית, במיוחד בשם הטנטרה, יכולה להוביל להתקדמות רוחנית. נאיביות (בורות) כזו פותחת את הדלת לאסון רוחני.

חשוב להבין כיצד אי-ההבנות הללו של מושגי-מפתח בודהיסטים יכולות לעתים להוביל לאפשרות שתלמידות ותלמידים יקבלו בהשלמה מצבים פוגעניים, למרות שתורתו של הבודהה לעולם אינה מתירה כול סוג שהוא של פעולות מזיקות מצד מורות ומורים רוחניים כלפי תלמידיהם ותלמידותיהם. במאמר הזה נבחן את נושא הסיבה והתוצאה, את נושא הריקות ואת הקווים המוסריים המנחים, ונחקור דרכים להתמודדות עם מצבים הכרוכים בפוגענות ובניצול לרעה.

ריקות (ד"ר ברזין מכנה זאת voidness) פירושה היעדרות; היא מתייחסת לעובדה שההקרנות של תודעתנו אינן תואמות את המציאות. הדבר שנעדר הוא מציאות כלשהי שתואמת את הקרנות התודעה שלנו. לדוגמה, כאשר את/ה צופה באתר אינטרנט במחשב או בטלפון הסלולרי שלך, נראה לך שהוא קיים בזכות עצמו: הנה הוא, צץ ועלה לגמרי בעצמו! אבל, זו לא המציאות. אינך רואה את אלפי שעות העבודה שהושקעו בהפקת אתר זה כדי לגרום לו לעלות ולהופיע. זה רק נראה כאילו שהוא קיים מצד עצמו, לגמרי בפני עצמו. אך למרות שהוא אינו קיים באופן שבו הדלאי לאמההוא מופיע, הוא עדיין פועל ומופיע. ביכולתנו לראות זאת באופן תָקֵף, ובאמצעות סיבה ותוצאה, נוכל ללמוד מכך משהו. בדרך הזו, הריקות מאשרת את פעולתן של הסיבה והתוצאה. מכיוון ששום דבר אינו קיים בפני עצמו- מה שאומר ששום דבר אינו קיים באופן עצמאי, אך ורק מכוח עצמו הוא- אז כול דבר יכול לפעול ולהביא לתוצאות.

לפיכך, מֵחֲמַת הריקות, להתנהגות המורה הרוחני/ת ולהתנהגותנו שלנו יש תוצאות. לומר ש: "הכול ריק, המורה ריק/ה, אני ריק/ה, מה שהוא או היא עושה הוא ריק" זו אמירה שאינה מצדיקה וגם לא יכולה לתרץ או לשלול סיבה ותוצאה ביחס לכול אחת מההתנהגויות שלנו. 

סיבה ותוצאה הן הבסיס לחיי המוסר הבודהיסטיים. חשוב להבין כי חיי המוסר הבודהיסטיים אינם מבוססים על ציות לחוקים ושיפוטיות מוסרית של טוב או רע. זה לא כמו הדתות האברהמיות או החברות האזרחיות שלנו, שבהן בני ובנות אדם נחשבים לטובים אם הם מצייתים לדִיבְּרוֹת או לחוקים האזרחיים ונחשבים באופן שיפוטי לרעים אם הם מפרים אותם.

במקום זאת, חיי המוסר הבודהיסטיים מבוססים על מוּדעוּת מבחינה, המתורגמת בדרך כלל כ"חוכמה". עלינו להבחין בין מה מועיל ומה מזיק, מה בונה ומה הרסני. הבודהיזם מגדיר התנהגות הרסנית כדרכי התנהגות, דיבור וחשיבה הנובעות מהרגלים כפייתיים, כאשר מה שמניע אותן הם הרגשות המפריעים, כגון חמדנות, כעס ובורות או נאיביות. ההתנהגות ההרסנית הזו מלווה בהיעדר מוחלט של ערך-עצמי או אכפתיות לגבי האופן שבו היא משליכה על עצמנו או על אחרות ואחרים שאנו מכבדים.

באמצעות תפיסה זו של חיי המוסר הבודהיסטיים, עלינו לבדוק ולהבחין במה שמתרחש במסגרת מערכת היחסים שלנו עם המורה הרוחני/ת שלנו. אם התנהגות המורה מתאפיינת בתאווה, בחמדנות או בכעס ותגובתנו לכך נאיבית (במובן של השקפה מוטעית), הפעולות של שני הצדדים הן הרסניות ויגרמו לסבל. הן משליכות לרעה לא רק עלינו ועל המורה שלנו, אלא גם על הקהילה הרוחנית שלנו ועל הבודהיזם בכללותו. איננו יכולים לתרץ את ההתנהגות השגויה הזו מתוך העמדת פנים שהיא באמת ריקה מקיום מצד עצמה.

בעיות נוספות נובעות מאי-הבנות לגבי טנטרה, מאסטרים ומאסטריות טנטריים, ראייה טהורה ו"סמאיה", הקשר ההדוק עם המאסטר/ית הטנטרי/ת, פשוט מכיוון שבני ובנות אדם רבים לוקחים חניכות טנטריות בטרם עת. בהיעדר היסוד היציב של לימוד ותרגול ממושך של תורות הסוטרה, יש להם הבנה מועטה של הדרך הטנטרית והם לא בחנו במידה מספקת את המאסטר הטנטרי.

ישנן רמות רבות ושונות של תלמידים/ות ומורים/ות, וישנן רשימות ארוכות של הכישורים הנדרשים לשניהם. אנחנו בהחלט לא ברמה - וברוב המקרים, גם לא המורה שלנו - של נרופה וטילופה, או מילרפה ומארפה. הדוגמאות הללו מההיסטוריה הבודהיסטית אינן רלוונטיות לנו כעת. מודלים של מה שמכונה כביכול "חוכמה שמעל ומעבר לרגיל" (“crazy wisdom”) אינם חלים על מי שחסרים לו/ה הכישורים. אם, בדומה לטילופה, יש למורה את היכולת לאכול דג חי, להניח את עצמותיו על האדמה, לנקוש באצבעות ולהחזיר את הדג לחיים - בסדר! אך האם המאסטר הטנטרי הפוגעני שלנו באמת יכול לעשות זאת? או, כפי שהוצע במפגש של המורים והמורות המערביים ב -1993 עם ה"ק הדלאי לאמה: אם למורה יש יכולת לשתות קוקטייל של שלשול, שתן, מוגלה ודם כאילו היה נקטר- בסדר, בוא נבדוק זאת! ברוח הדברים הללו, עלינו לסגל גישה מציאותית לגבי הרמה שלנו ושל המורה שלנו.

כמו עם רוב הדברים, ברצוננו להשיג דברים בזול. אנו מחפשים ומחפשות אחר מציאה: גישה לטנטרה מבלי לבצע את התרגולים המקדימים ומבלי לקיים נדרים. וגם אם אנו מבצעים/ות את הניונדרו – ההכנות המקדימות האישיות, יש לנו נטייה לחשוב שהן כרוכות רק בקידות השטתחות וכן הלאה. אך כול טקסט קובע בבירור כי ראשית עלינו להשלים את התרגולים המקדימים הכלליים, כגון לימוד אינטנסיבי ותרגול של "ארבע המחשבות המַפְנוֹת את התודעה לדהרמה". ללא הבנה מעמיקה של ארבע האמיתות של הנאצלים והנאצלות וטבע הבודהה, וללא ההחלטה הנחרצת להשתחרר, משמעת-עצמית מוסרית, ריכוז, מוּדעוּת מבחינה של ריקות, חמלה, בודהיצ'יטה וכן הלאה, תרגול טנטרה טרם זמנו עשוי לגרום לנו הרבה נזק. הדבר נכון במיוחד בנוגע לקשר עם המאסטר/ית הטנטרי/ת, לראייה הטהורה ולסמאיה.

באמצעות ראייה טהורה, אנו מתייחסים/ות למאסטר/ית הטנטרי/ת, לעצמנו ולכולם/ן כאל בודהות בדמות יִידָם, או "ישות נרתמת טנטרית". זה מתקבל על הדעת רק אם זה נעשה מתוך התבססות על טבע-הבודהה, בודהיצ'יטה והבנת הריקות וההתהוות המותנית. באמצעות בודהיצ'יטה נישַאר במיקוד על ההארה שלנו עצמנו, שעדיין לא התחוללה, אך יכולה להתחולל בהתבסס על מרכיבי טבע-הבודהה הצפונים בנו. אנו עושים/ות זאת במטרה להשיג את ההארה הזו על-מנת שנוכל להועיל באופן המיטיב ביותר לכול האחרות והאחרים. התמקדות בהארה המבוססת על מרכיבי טבע-הבודהה של המאסטר/ית הטנטרי/ת שלנו מסייעת לנו להישאר תמיד במיקוד על ההארה העתידית שלנו עצמנו ובכך להעצים את הבודהיצ'יטה שלנו.

ראייה טהורה אינה תירוץ להכחשה ולכך שנסבול התנהגות פוגענית אפילו מידיי המאסטר/ית הטנטרי/ת שלנו. יתר על כן, זה לא אומר שעקב הקשר הקרוב של הסמאיה עם המאסטר/ית הטנטרי/ת עלינו לציית באופן עיוור, כאילו שהיינו בצבא, ולהתנער מכול אחריות של שמירה על מוּדעוּת מבחינה. הנחת היסוד העיקרית הנוגעת לקשר עם המאסטר או המאסטרית הטנטריים היא שכול מה שהם אומרים או עושים נועד כשיטה לעזור לנו להגיע להארה. מטרתם היא לשחרר אותנו מהסבל, לא לגרום לנו יותר כאב. כדי להיכנס לקשר כזה, עלינו לבחון בהרחבה, לאורך תקופה ארוכה, האם יש למורה את החמלה והחכמה לפעול בצורה מיטיבה זו. עלינו גם לבחון את עצמנו כדי לקבוע אם יש לנו את המוכנות לעולם לא להתכעס על המורה שלנו, אלא לנסות וללמוד מכול מה שהוא או היא אומרים ועושים.

בחוגים הבודהיסטים הטיבטים, יש שימוש רב במונח "מסירות לגורו", ונראה כי ישנה אי-הבנה רבה בנוגע לקשר עם המורה הרוחני/ת עקב המילה המסוימת הזו "מסירות". הקונוטציה של המונח הטיבטי היא ביטוי של אמון והסתמכות על מישהו או מישהי, בדומה למערכת היחסים שננהל עם הרופא/ה שלנו. ההסתמכות שלנו על המורה מגיעה בהמשך לכך שבחנו אותם/ן היטב ואנו יודעים ויודעות שהם/ן כשירים; אנו מפקידים ומפקידות את עצמינו לטיפולם/ן, בדיוק כמו שנפקיד את עצמנו בידי הרופא/ה שלנו.

יש חברות וחברים בקהילות רוחניות שיכחישו שמשהו אינו כשורה גם לנוכח עדויות גורפות לפוגענות. לעתים קרובות הם מגיעים לבודהיזם כבריחה מבעיות העולם, בתקווה לעולם אידיאלי עם מורות ומורים מושלמים. ההזדהות שלהם עם תקווֹת השווא שמקרינות תודעותיהם, מעוורת אותם ומונעת מהם לראות את המציאות ולקבל אותה. הבנה נכונה של הריקות יכולה לסייע להם ולנו להתגבר על מצב של הכחשה. מוּדעוּת מבחינה שאינה מוּטָה היא תמיד הכרחית.

ברגע שהכרנו בכך שמשהו אינו כשורה בקהילה הרוחנית שלנו, מהי הדרך המועילה ביותר להגיב למצב פוגעני מצד המורה הרוחני/ת שלנו? להגיב בכעס זה אף פעם לא מועיל. כרגש מפריע, הכעס גורם לנו לאבד שקט נפשי ושליטה עצמית. עם זאת, ההנחיה לא להתכעס, לא אומרת שאם התנהגות המורה שלנו אינה מוסרית, לא נתנגד לכך ולא ננסה לעצור זאת. תורות הוִינַאיָה בנושא ההתנהגות הנזירית קובעות בבירור כי נזיר או נזירה לעולם אינם צריכים לציית אם הם מתבקשים על-ידי המורה לעשות משהו שלא מתיישב עם הדהרמה. זהו המצב אפילו כשמדובר בטנטרה.

בשלב הראשון של הענקת חניכה טנטרית, נהוג להקריא למקבלי/ות החניכה את הטקסט ההודי מהמאה העשירית, חמישים פסוקים על הגורו, שבו מסביר אשווגהושה שבמידה ונתבקש על-ידי המורה שלנו לעשות משהו בלתי הולם או מעבר ליכולתנו, לא נציית לכך פשוט בצורה עיוורת. הוא כותב, "הַסבר במילים (מנומסות) מדוע אין ביכולתך (לציית)." טנטרת הקלצ'אקרה קובעת גם שאם מערכת היחסים עם המאסטר/ית הטנטרי/ת משתבשת ומתגלות מגרעות רבות מידיי באדם, יש לשמור על ריחוק מנומס. עלינו להבדיל בין פעולה שנעשית מתוך כעס לבין פעולה החלטית שנעשית מתוך תודעה צלולה.

אם התנהגות המורה שלנו אינה מוסרית או שהוא או היא מבקשים מאיתנו לעשות משהו שאינו מוסרי או מעבר ליכולת שלנו, אז כפי שייעץ אשווגהושה, נסביר בנימוס שאין לנו יכולת להיענות לבקשה ונבקש הבהרה נוספת. אם זהו ההליך שעל-פיו התנהלנו אפילו בשלב המקדים בו בחנו כראוי את המורה ואת עצמנו לפני שנכנסנו למערכת היחסים, אז על אחת כמה וכמה עלינו לפעול לפי אותו הליך במקרה של לקיחת חניכות טנטריות בטרם עת, ללא בחינה או הכנה מתאימה מראש.

אם מורה פוגעני/ת לא עושה תהליך מתקן לאחר שהתעמתנו איתו או איתה בנימוס וביקשנו הסבר, אסור לנו לוותר. גם אם אין לנו את המסוגלות למנוע מהכעס להתעורר, עלינו להרהר על המצב ולא לפעול בחופזה. פעולה שנעשית מתוך כעס מעמעמת את בהירות התודעות שלנו ומביאה לאובדן שליטה עצמית, מה שמוביל אותנו לעשות דברים לא חכמים שגורמים נזק לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרות ולאחרים בקהילה הרוחנית. לנקוט בצעדים חריפים במצבים כאלה – כמו למשל, לחשוף את הנושא בפומבי כדי לבייש את המורה ולגרום לו או לה לחדול ממעשיהם - אין פירושו לעשות זאת ממקום של כעס. עלינו לטפל בבעיה באמצעות תודעה חומלת. בעזרת חמלה, ברצוננו לסייע לכול המעורבים והמעורבות להימנע מסבל, כולל המורה. גם אם נדרש מאיתנו לנקוט בצעדים חריפים, כאשר זה נעשה מתוך חמלה, התודעות שלנו צלולות, אין בנו כעס וביכולתנו לבחור באופן מושכל מה לעשות.

חוויה של מצב פוגעני בקרב בני ובנות אדם מובילה לעתים קרובות להתמודדות עם רגשות אשמה חזקים. כתוצאה מהפגיעה עשויה לעלות במי שעברו זאת המחשבה שהמצב נובע מכך שהם רעים או שהן רעות ושעל-כן מגיע להם/ן שהקארמה השלילית הצפונה בהם/ן תבשיל לכדי עונש. התפיסה המוטעית הזו מביאה לתוך התורות הבודהיסטיות את התפיסה המערבית המוּסְרָנִית של אשמה, ורק מביאה לנו יותר סבל.

אשמה נובעת מזיהוי של עצמי כרע/ה, מזיהוי המורה כרע/ה, ומזיהוי של מה שעשיתי אני ומה שעשה או עשתה המורה כדבר רע. הקרנות התודעה שלנו מקרינות שהזיהוי השיפוטי הזה הוא אכן נכון וקבוע ואנו מחזיקים ומחזיקות בחוזקה בזיהויים הללו מבלי להרפות מהם. אבל אם הדברים קיימים בדרכים הבלתי אפשריות האלה כפי שזה נראה בדמיון שלנו, אז שום דבר לא יכול להשתנות לעולם. המצב אף-פעם לא יוכל להיות מושפע מסיבה ותוצאה, ואנחנו והקהילה שלנו לעולם לא נוכל להשתקם מהשערורייה. זה יהיה בלתי-אפשרי לטהר קארמה שלילית צפונה ולא ניתן יהיה להגיע לשחרור ולהארה. הקיום שלנו יהיה רע וארור באופן נצחי, וכך יהיה גם קיום המורה. זה לא בודהיזם. סיבה ותוצאה תמיד תקֵפות, ואפילו את הנזק הכואב ביותר של אסון רוחני ניתן לטהר ובאפשרותנו לשקם.

כפי שמציין ה"ק הדלאי לאמה, חשוב להבדיל בין האדם לבין התנהגותו של האדם. ביכולתנו לפסול את התנהגותו ההרסנית של האדם או את ההתנהגות הנאיבית שלנו עצמנו, אך לעולם לא נפסול את האדם. באמצעות תודעה רגועה וצלולה ובעזרת מוּדעוּת מבחינה, נשמר את החמלה שלנו כלפיו או כלפיה וכלפי עצמנו. 

מתוך הטקסט של שלביה המדורגים של הדרך: הנחיות אישיות ממנג'ושרי הדלאי לאמה החמישי מצביע על-כך שאל לנו להתכחש, בנאיביות (מתוך בורות), לחסרונות המורה הרוחני/ת שלנו. כפי שקובעות סוטרות רבות, כמעט בלתי אפשרי למצוא מורה בעל/ת כול האיכויות החיוביות; אבל צריך שלפחות תהיינה למורה יותר איכויות חיוביות מאשר שליליות. ברוח הדברים הללו, אל לנו לעולם להתכחש לאיכויות החיוביות אפילו לאלה של מורה פוגעני/ת. נוכל להרוויח הרבה יותר מכך שנעריך ונכיר באיכויות החיוביות ובכול מה שלמדנו מאותו האדם מאשר מכך שנתרגז ונתלונן על התנהגותו או התנהגותה ההרסנית והבלתי מוסרית. 

משחווינו מערכת יחסים כואבת עם מורה פוגעני/ת, עלינו בהחלט לגנות ולפסול את התנהגותם/ן, ואפילו לנקוט בצעדים חריפים כדי לשים לכך סוף, במידה וצעדים עדינים יותר לא צלחו. אולם אל לנו לדבוק בכך בחוזקה, ולחשוב ללא הרף שזה היה "כל כך גרוע", ולהמשיך להתלונן, מבלי להניח לזה. במילים אחרות, נתמודד עם המצב ואז נשחרר אותו, ונחזיר את הדגש להכרה בתועלות שבהן זכינו מאותו אדם ובמה שהרווחנו מהלימוד. לא נתכחש לזאת. הגישה הזו עולה בקנה אחד עם עצתה של טנטרת הקלצ'אקרה לשמור על ריחוק מכובד. היא פותחת את הדלת לקהילה רוחנית להשתקם משיבושים מסוג זה. אחרת יישארו כולם/ן במצב של טראומה ורבות ורבים עלולים להתייאש ולוותר על דרכם הרוחנית. עלינו לסייע לאנשים להחלים. לכן חשובה כל-כך החמלה; היא המפתח לכול סוגי האושר.