פגשתי לראשונה את יונגדזין לינג רינפוצ'ה בינואר 1970 בבודגאיה, שם שהה בקביעות בחודשי החורף והעניק את הלימוד השנתי במקדש הטיבטי שם. בודגאיה עדיין לא הייתה מפותחת באותה תקופה, והיה בה עוני רב. קהל פרוע של מצורעים עמד לאורך דרך העפר שלפני הסטוּפָּה, כשהם חושפים את גדמיהם המרקיבים בפני עולי הרגל ומתחננים לנדבה ביבבה מונוטונית. כאחד מקומץ הזרים שם, המוני ילדים צעירים לבושים בסמרטוטים היו עוקבים אחרַי לכול מקום שהלכתי, כמו נחיל יתושים, כשהם מושכים בבגדי ומתחננים לכמה מטבעות תוך כדי שהם מייבבים באופן מונוטוני שוב ושוב בקול גבוה, "בַּקְשִׁיש, מֶמְסַהַאבּ." צליינים נלהבים ביצעו הקפות והשתטחויות סביב הסטוּפָּה, בשעה שכלבי בר וחזירים בעלי מראה פרהיסטורי תרו אחר מזון בשדה שמאחורי הסטופה, ששימש כשירותים המקומיים באוויר הפתוח. זו הייתה סצנה שלעולם לא אשכח.
במעמד הזה, קיבלתי מיונגדזין לינג רינפוצ'ה את החניכה הראשונה שלי של צ'נרזיג ולקחתי על עצמי לראשונה את נדרי הבודהיסטווה. הנוכחות יוצאת הדופן של יונגדזין רינפוצ'ה, שהקרינה כבוד ועוצמה, היוותה ניגוד חד לעליבות ולכאוס שסבבו את השטח שמחוץ לשערי המנזר. מרשים במיוחד היה קולו של יונגדזין רינפוצ'ה כשהוא לימד. קולו קלח והתנגן ללא מאמץ, כמו זרם יציב, לכאורה מבלי שעצר אף פעם כדי לקחת נשימה.
המפגש הבא שלי עם יונגדזין לינג רינפוצ'ה היה בדהרמסלה בספטמבר 1971. מורי, גשה נְגוָואנג דהַרְגְיֵי, הביא אותי לשם מדלהאוזי, יחד עם שָׁארפָּה רינפוצ'ה וקהַמְלוּנג רינפוצ'ה, כדי להשתתף באירוע גדול. שני חונכיו של הוד קדושתו הדלאי לאמה העניקו לו ולמכללות הטנטריות שהתאספו את שלושת הָעֲצָמוֹת הטנטרה הגבוהות ביותר של מסורת הגלוג. יונגדזין לינג רינפוצ'ה העניק את ההָעֲצָמה של הגויאסאמדג'ה" (Guhyasamaja), וקיאבג'ה טריג'אנג רינפוצ'ה העניק את העצמת הצ'קראסַמבַארָה לואיפָּה (Chakrasamvara Luipa). עד כמה שידוע לי, זו הייתה אולי הפעם האחרונה שבה קיבל הוד קדושתו העצמה פומבית משני חונכיו. כתלמיד הבכיר, הוד קדושתו הדלאי לאמה הוּשׁב אל מול חונכיו, על כס כבוד מעט נמוך יותר. כמערבי היחיד שהשתתף, ישבתי בגומחה לצד הכס, היכן שעומדים כיום פסלי הגורו רינפוצ'ה והצ'נרזיג -בעל 1000 הזרועות. היה לי את טווח הראייה המושלם. הרצינות, הענווה ויראת הכבוד של הוד קדושתו בפני חונכיו, שימשו כמודל נצחי לדרך הנכונה להתייחס למורה הרוחני ולמאסטר הטנטרי.
לאחר מכן, במהלך כמה שנים, קיבלתי עוד מִסְפר שיעורים וחניכות מיונגדזין רינפוצ'ה. הזכורה ביותר הייתה שוב החניכה עבור וואג'רהבהאיירבה, פעם נוספת במקדש בבודגאיה. במהלכה תיאר יונגדזין רינפוצ'ה את ארמון המַנְדָלָה על ידי הצבעה על המאפיינים השונים במרחב שסביב הארמון. ההדמיה הייתה כול כך חיה עבורו עד שהיא הפכה להיות חיה גם עבורנו בקהל.
היכולת הזו לשפר את הפוטנציאלים של אנשים סביבו הייתה אחת התכונות הדגולות של יונגדזין לינג רינפוצ'ה. לעתים קרובות אני מציין זאת כדוגמה למה שנקרא "פעילות מאירת עיניים של הִתְּעַלוּת". לפני שהשפה הטיבטית שלי הגיעה לרמה המתאימה של היכולת לתרגם בעל פה עבור המורים שלי, תמיד נדהמתי מכך שכאשר הייתי מגיע לבקר את יונגדזין רינפוצ'ה, איכשהו דרך הבהירות וההשראה שהוא הקרין, הצלחתי להבין את דבריו בטיבטית בצורה הרבה, הרבה יותר טובה מזו שבה יכולתי להבין את דבריו של כול אחד אחר באותו זמן. זה היה כאילו הוא הקרין בהירות של התודעה ישירות לתוך המוח שלי.
לאחר שכישורי השפה הטיבטית שלי השתפרו במידה מספקת, התחלתי מדי פעם לתרגם עבור יונגדזין רינפוצ'ה כאשר הוא היה מעניק לימוד פרטי לזרים אחרים. הוא היה נדיב ביותר בהיענותו לבקשות לתת הסברים לגבי תרגולים שונים, והסכים בנדיבותו לענות על שאלות הדהרמה שלי בכול פעם שנזקקתי לכך. הקפדתי שלא לעשות שימוש יתר ולנצל כך את הזכות הנדירה והיקרה להפליא הזו.
פעם אחת, כאשר תרגמתי עבורו הסבר מורכב שהוא נתן על תרגול אַוָואלוֹקִיטֶשְׁווָארָה, יונגדזין רינפוצ'ה ציין בפני, לפני שהתלמיד נכנס לחדר, שהוא תוהה אם האדם הזה אכן יממש את הנלמד בתוך התרגול שלו. אבל הוא חש שיהיה ערך לכך שיעניק לו הסבר כלשהו. ואז, המשיך יונגדזין רינפוצ'ה ונתן לו הסבר מיומן מאוד שלא נכנס לעומק רב או לפרטים, אבל היה בו מספיק כדי לקוות שימריץ את האדם וינסוך בו השראה לבחון את התרגול ולהתנסות בו. זה שימש מודל עבורי לכך שבעֵת הענקת לימוד, מוטיבציה אלטרואיסטית כנה להקנייתו היא הגורם החשוב ביותר עבור המורה. כשברשותך המוטיבציה הזו, זה יוביל באופן טבעי לכך שהיקף ההסבר שיינתן יתאים לרמתם ולצרכיהם של התלמיד או התלמידה. אם התלמיד או התלמידה יישמו את התורות בפועל או לא, זוהי כבר האחריות שלהם. היה קשה לעמוד בסטנדרט הגבוה הזה של איך להיות מורה מושלם.
בתור מי שהוכר באופן נרחב כהתגלמות האנושית של וואג'רהבהאיירבה (Vajrabhairava), צורתו העוצמתית של מנג'ושרי, דמות הבודהה המשלבת את הבהירות, האינטליגנציה והחוכמה של כול הבודהות, יונגדזין לינג רינפוצ'ה הרעיף סביבו את האנרגיה העוצמתית הזו של בהירות, בעודו כמו סלע איתן של יציבות ותמיכה. זה היה סוג האנרגיה שכאשר היית בנוכחותה גרמה לך להפסיק להתנהג או לחשוב כמו ילד קטן מוטרד ומבולבל, ובמקום זאת לגלות בהירות וחדות, ולהיות גם מפוכח וגם יציב רגשית ומנטלית.
כדוגמה לתכונה זו, אני זוכר שפעם ביקרתי את יונגדזין רינפוצ'ה בביתו בדהרמסלה. יונגדזין רינפוצ'ה ישב על מיטה נמוכה בצד אחד של פינת החדר ואני הייתי על מיטה נמוכה אחרת בצדה השני של אותה הפינה. בזמן שהוא ענה על כמה שאלות שהיו לי לגבי תרגול המדיטציה שלי, הופיע לפתע עקרב גדול על הרצפה בינינו. יונגדזין רינפוצ'ה, שתמיד היה כל כך מכובד, הרים את זרועותיו באוויר בפראות וקרא בקול נלהב ונרגש "אוי ואבוי, עקרב!", ואז הוא הביט בי בעיניו הפקוחות לרווחה ואמר, "אתה לא מפחד?" הבטתי בחזרה בעיניו ואמרתי "איך אני יכול לפחד מול וואג'רהבהאיירבה עצמו?" וזה היה נכון, לא פחדתי. יונגדזין רינפוצ'ה צחק וצחק למשמע תשובתי. אחר כך נכנס המלווה שלו עם כוס ופיסת נייר, החליק את הנייר מתחת לעקרב, הניח את הכוס מעליו והוציא אותו בטקסיוּת החוצה ושחרר אותו בחצר. נדמה היה כאילו יונגדזין רינפוצ'ה ביים את כול האירוע כחלק מהשיעור שלי.
למרות שרוב האנשים היו מבוהלים ממנו והייתה בהם יראת-כבוד כלפי יונגדזין לינג רינפוצ'ה, בשל אנרגיית הוואג'רהבהאיירבה המרשימה והחזקה להפליא הזו, יונגדזין רינפוצ'ה עצמו מעולם לא חש שהתגובה הזו הייתה הולמת. פעם אחת כשהייתי עימו בחדרו במקדש בבודגאיה, נכנס נזיר צעיר עם צלחת ועליה מִנחות מ"צוֹג" טקס הפוג'ה שהנזירים ערכו למטה. ניכר היה שהנזיר הצעיר היה נרגש ומפוחד מההימצאות בנוכחותו של מאסטר כה גדול. אחרי שהוא עזב, יונגדזין רינפוצ'ה ציחקק ואמר לי, "הם כולם כול כך מפוחדים ממני. אין צורך לפחד, נכון".
כמו וואג'רהבהאיירבה עַז הרוח עם מנג'ושרי הַשָּׁלֵו בתוך ליבו, יונגדזין לינג רינפוצ'ה היה סֶלַע יסוד אֵיתָן וקשוח של יציבות מבחוץ, תוך שהוא חם, נדיב וחכם לאין שיעור מבפנים. אני מחשיב את עצמי בר מזל במידה שלא תיאמן שהייתי תלמידו והמתרגם שלו מדי פעם.