תפוצת הבודהיזם באסיה

למרות שמעולם לא פיתח תנועה מיסיונרית, לימודי הבודהה נפוצו למרחוק במהלך מאות השנים, תחילה לדרום מזרח אסיה, בהמשך דרך מרכז אסיה לסין ולשאר מזרח אסיה, ולבסוף לטיבט וליעדים נוספים במרכז אסיה. לעתים קרובות הבודהיזם התפתח באזורים אלה באופן טבעי, בשל העניין המקומי באמונות בודהיסטיות של סוחרים מארצות אחרות. לעתים שליטים אימצו את הבודהיזם כדי לעזור להעביר אורחות מוסר לאנשיהם. אך אף אחד לא הוכרח להמיר את דתו. באמצעות הפיכת המסר של הבודהה נגיש לציבור, אנשים היו חופשיים לבחור מה מועיל עבורם.

לימודי הבודהה נפוצו בשלווה ברחבי תת היבשת ההודית, ומשם הרחק ובאופן נרחב לכל אסיה. בכל עת שהגיעו לתרבות חדשה, השיטות והסגנונות הבודהיסטיים עוצבו כדי להתאים למנטליות המקומית, מבלי להתפשר על נקודות המפתח של חכמה וחמלה. בודהיזם אף פעם לא פיתח הירארכיה חובקת כל של סמכות דתית שיש לה מנהיג שהוא מעל כולם. במקום זאת, כל ארץ שאליה הוא הגיע, פיתחה את המתכונות שלה, את המבנה הדתי שלה, ואת המנהיגות הרוחנית שלה. בהווה, הידוע מכולם ומי שזוכה להכי הרבה כבוד מבחינה בינלאומית מכל הסמכויות הללו הוא הוד קדושתו הדלאי לאמה של טיבט. 

היסטוריה קצרה

ישנן שתי חלוקות עיקריות של בודהיזם: שראוואקאיינה (המרכבה הקטנה), ששמה דגש על שחרור אישי, ומהאייאנה (המרכבה הגדולה), המדגישה עבודה להגעה לכליל הארה של הבודהה מתוך מטרה להיות מסוגל/ת לעזור לכולם/ן. גם למרכבה הקטנה וגם לגדולה יש הרבה חלוקות משנה. בהווה, רק שלוש צורות עיקריות שרדו: חלוקת משנה אחת של השראווקאיינה בדרום מזרח אסיה, הידועה בתור תהרוודה, ושתי חלוקות של המהאייאנה, הנקראות המסורות הסינית והטיבטית. 

  • מסורת התהרוודה נפוצה מהודו לסרי לנקה ובורמה (מיינמאר) במאה השלישית לפני הספירה. משם, היא הגיעה לשאר דרום מזרח אסיה (תאילנד, קמבודיה ולאוס). 
  • אסכולות אחרות של שראווקייאנה נמצאות עד היום בפקיסטן, אפגניסטן, החלק המזרחי ואזור החוף של אירן, ומרכז אסיה. ממרכז אסיה, עברו לתוך סין במאה השנייה אחרי הספירה. צורות אלו של השראווקייאנה שולבו מאוחר יותר עם היבטי המהאייאנה שהגיעו באותו נתיב מהודו, כשהמהאייאנה בסופו של דבר הופכת למתכונת הדומיננטית של הבודהיזם בסין וברוב מרכז אסיה. המתכונת הסינית של המהאייאנה נפוצה מאוחר יותר לקוריאה, יפן וויאטנאם. 
  • מסורת המהאייאנה הטיבטית החלה במאה השביעית אחרי הספירה, כשהיא יורשת את מלוא ההתפתחות ההיסטורית של הבודהיזם ההודי. מטיבט, היא התפשטה דרך אזורי ההימאלייה ולמונגוליה, מרכז אסיה, וכמה וכמה אזורים של רוסיה (בוריאטיה, קלמיקייה, וטוּבה).

בנוסף, החל מהמאה השנייה לספירה, צורות הודיות של בודהיזם מהאייאני נפוצו לויאטנאם, קמבודיה, מאלזייה, סומאטרה וג'אווה במעלה נתיב המסחר הימי מהודו לדרום סין. אף אחת מהן לא קיימת כיום. 

איך הופץ הבודהיזם

ההתפשטות של בודהיזם לאורכה ולרוחבה של מרבית אסיה נעשתה בצורה שלוה, והתרחשה במספר דרכים. בודהה שאקיימוני, כמורה נודד החולק את התובנות שלו עם אלה שהיו ערוכים/ות לקבלן והעניין שגילו בה הממלכות הקרובות, יצק את היסודות. הוא הנחה את הנזירים שלו ללכת הלאה בעולם ולהורות את לימודיו. הוא לא ביקש מאחרים ואחרות להוקיע ולוותר על דתם שלהם/ן ולהמיר אותה לאחת חדשה, מאחר ולא חיפש לייסד דת משלו. מטרתו של בודהה הייתה אך ורק לעזור לאחרים ואחרות להתגבר על המחסור באושר ועל הסבל שיצרו לעצמם/ן, בשל היעדר הבנה בנוגע למציאות. דורות מאוחרים יותר של אלו שפסעו בעקבותיו קיבלו השראה מהדוגמא שהיווה, וחלקו עם אחרים ואחרות את שיטותיו, אותן מצאו מועילות לחיים. כך שמה שקרוי היום "בודהיזם" נפוץ למרחוק ובאופן נרחב.

לעתים, התהליך התפתח באופן טבעי. למשל, כשסוחרים בודהיסטים ביקרו והתיישבו בארצות שונות, כמה מחברי/ות האוכלוסיות המקומיות פיתחו באופן טבעי עניין באמונות הזרים הללו, כפי שקרה עם הצגת האסלם לאינדונזיה ומאלזייה מאוחר יותר. התהליך הזה התרחש גם עם בודהיזם בארצות נווה המדבר לאורך דרך המשי במרכז אסיה, במהלך שתי המאות שלפני ואחרי הספירה כאשר שליטים מקומיים והעמים שלהם למדו יותר על הדת ההודית הזאת, הם/ן הזמינו נזירים מהאזורים שמהם הגיעו הסוחרים במקור כיועצים או מורים, ולבסוף, רבּים ורבּות מהם/ן אימצו את האמונה הבודהיסטית. שיטה טבעית נוספת הייתה באמצעות ההיטמעות החברתית האיטית של כובשים, כמו היוונים לתוך החברה הבודהיסטית של גנדהרה שנמצאת במרכז פקיסטן של ימינו, במהלך המאות שלאחר המאה השנייה לפני הספירה.

לעתים קרובות, ההפצה התרחשה בראש ובראשונה בשל ההשפעה של המלוכנות החזקה שאימצה ותמכה בבודהיזם עצמו. באמצע המאה השלישית לפני הספירה, למשל, בודהיזם נפוץ דרך צפון הודו כתוצאה מהמרת הדת האישית של המלך אשוקה. הקיסר הגדול בונה האימפריה הזה לא כפה על נתיניו לאמץ את האמונה הבודהיסטית, אך באמצעות הצבת איגרות חרוטות על עמודי ברזל בכל רחבי ממלכתו עודד את אנשיו להתנהל בדרכי מוסר, ודרך יישום העקרונות בעצמו, עורר באחרים ואחרות השראה לאמץ את לימודי הבודהה.

המלך אשוקה גם המיר אחרים באופן פעיל מחוץ לממלכה שלו באמצעות שליחת מיסיונרים לארצות רחוקות, לעתים כפועל יוצא מהזמנה של שליטים זרים, כמו המלך דווהנמפייה טִיסָה מסרי לנקה. בזמנים אחרים הוא היה שולח נזירים כשליחים ביוזמתו שלו. הנזירים שהגיעו לביקור לא היו מפעילים לחץ על אחרים ואחרות להמרת דת, אלא פשוט הנגישו את לימודי הבודהה, באפשרם לבני ובנות אדם לבחור בשביל עצמם/ן. עדות לכך היא העובדה שבמקומות כאלה כמו דרום הודו ובורמה הדרומית, בודהיזם היכה שורש במהרה, בעוד שבמקומות כמו הקולוניות היווניות במרכז אסיה, אין ראייה לכזאת השפעה מיידית. 

מלכים דתיים אחרים, כמו המלך המונגולי בן המאה ה 16 אלטאן חאן, הזמינו מורים בודהיסטים לממלכות שלהם והכריזו על הבודהיזם כעיקר האמונה הרשמי של הארץ, על מנת לסייע לאחד את עמם ולחזק את שלטונם. כחלק מהתהליך, הם אולי אסרו פראקטיקות רוחניות מסוימות של דתות לא בודהיסטיות, ילידות המקום, ואף רדפו את אלו שהאמינו בהן, אך צעדי הדיכוי הנדירים הללו נבעו במובהק ממניעים פוליטיים. שליטים שאפתניים מסוג זה עדיין מעולם לא כפו על אנשים לאמץ אופני פולחן ואמונה בודהיסטיים. זה לחלוטין לא חלק מעיקרי האמונה הבודהיסטיים. 

סיכום

בודהה שאקיימוני אמר לאנשים לא ללכת אחרי תורותיו מתוך אמונה עיוורת, אלא לעשות זאת רק אחרי שבחנו אותן היטב. אין צורך לומר אם כן שאנשים אינם צריכים לקבל את לימודי הבודהה מתוך כפייה מסיונרית קנאית או צו מלכותי. בתחילת המאה ה 17, נאייג'י טואין ניסה לשחד נוודים ממזרח מונגוליה ללכת אחר הבודהיזם בהציעו בעל חיים ממקנה הצאן והבקר לכל פסוק שאותו ישננו כדי לזכור בע"פ. הנוודים התלוננו לרשויות, והמורה השתלטני נענש ונשלח לגלות.

בדרכים מגוונות, בודהיזם הצליח להיות מופץ באופן שליו לאורכה ולרוחבה של מרבית אסיה, בנושאו מסר של אהבה, חמלה וחכמה, תוך התאמה לצרכים ולזיקות של בני ובנות אדם שונים.

Top