הסיפור שלי

באוניברסיטת פרינסטון, תוכנית חדשה החלה למשוך יותר ויותר סטודנטים למחלקה ללימודי אסיה. באותה תקופה, היו מעט מאוד סטודנטים; אלו היו ימיה הראשונים של מלחמת וייטנאם, ומעט מאוד אמריקאים ידעו שפות אסייתיות כלשהן. הייתי נרגש מאוד מכיוון שהייתה זאת הזדמנות ללמוד סינית, אז הגשתי  מועמדות, והתקבלתי. בגיל 18, התחלתי ללמוד סינית בפרינסטון, והשלמתי את השנתיים האחרונות של תעודת הבגרות שלי שם. 

תמיד התעניינתי בדרך שבה פילוסופיה סינית השפיעה על האופן שבו הבודהיזם הובן בתקופה בה הוא הגיע לסין, ולאחר מכן, בדרך בה הבודהיזם השפיע על הפילוסופיה הסינית. אז למדתי מחשבה סינית, פילוסופיה, היסטוריה, בודהיזם וכך הלאה. נשלחתי לקורסים מרוכזים במרכזי לימוד לשפות בעונות הקיץ: שנה אחת בהרווארד, שנה אחת בסטנפורד להתחיל ללמוד סינית קלאסית, ולאחר שקיבלתי את התואר שלי, לקיץ בטאיוואן. להשלמת לימודי ההסמכה שלי חזרתי בחזרה להרווארד. התחלתי כבר ללמוד יפנית כחלק מהתוכנית הסינית, ועד הזמן בו קיבלתי את תואר המאסטר שלי בשפות של המזרח הרחוק, כבר הייתי במסלול לימודים מאוד מעמיק ונרחב של לימודי סינית. 

רציתי להכיר את הצד ההודי כפי שהכרתי את הצד הסיני, לראות מה היו ההשפעות בהתפתחות הבודהיזם, ולכן התחלתי ללמוד סנסקריט. קיבלתי דוקטורט בין מחלקתי משתי מחלקות: המחלקה ללימודי סנסקריט ולימודי הודו, והמחלקה ללימודי שפות של המזרח הרחוק. לימודי סנסקריט והודו הובילו לטיבטית, והדגש היה על פילוסופיה והיסטוריה של הבודהיזם. 

אתם/ן יודעים/ות, יש לי צמא רב מאוד לידע, אז לקחתי קורסים נוספים בפילוסופיה ופסיכולוגיה ושמרתי על העניין שלי במדע במהלך כל זאת. בדרך זו השלמתי את לימודיי, ולמדתי שיטות כלליות בחקר בודהיזם של תרגומים השוואתיים. היינו מסתכלים על טקסטים בודהיסטיים בסנסקריט ואז רואים איך הם תורגמו לסינית וטיבטית, וכמו כן לומדים את ההיסטוריה של התפתחותם של רעיונות והקשרים ההדדיים שלהם עם היסטוריה כללית. ההכשרה מן הסוג הזה הייתה לי לעזר רב במהלך הקריירה שלי. 

תוך כדי כך, תמיד עניין אותי איך יהיה זה לחשוב בפועל בדרך הזאת, של כל הפילוסופיות הללו והדתות של אסיה שעליהן למדתי. הצורות השונות של בודהיזם והינדואיזם, ודאואיזם וקונפוציוניזם. אבל, לא היו הזדמנויות אמיתיות לבוא במגע עם המסורת החיה; זה היה כאילו למדתי את הדתות של מצריים העתיקה. העניין שלי בכל אופן, היה גדול מאוד.

אבל, כאשר התחלתי ללמוד טיבטית ב 1967, רוברט ת'ורמן הגיע בחזרה להארוורד והיינו בני כיתה. ת'ורמן היה אחד מהתלמידים הקרובים של גשה וואנגיאל וחי אתו במשך כמה שנים. הוא אפילו היה נזיר למשך כשנה ונסע להודו ללמוד בדהרמסלה. הוא היה זה שסיפר לי על גשה וואנגיאל ועל האפשרות ללמוד בדהרמסלה, היכן שהיו הטיבטים והוד קדושתו הדלאי לאמה. התחלתי לבקר את גשה וואנגיאל במנזר שלו בניו ג'רזי בכל פעם שחזרתי הביתה לחופשות, והתחלתי להבין מהו למעשה הבודהיזם כמסורת חיה. למרות שביקרתי את גשה וואנגיאל פעמים רבות, מעולם לא הייתה לי ההזדמנות לחיות וללמוד אתו. על כל פנים, הוא באמת עורר בי השראה לנסוע להודו ולהמשיך שם את לימודיי, אז הגשתי מועמדות למלגת פולברייט כדי שיתאפשר לי לעבוד על הדוקטורט שלי בהודו עם הטיבטים. 

הגעתי להודו ב 1969 בגיל 24, ושם פגשתי את הוד קדושתו הדלאי לאמה והשתלבתי לחלוטין בחברה הטיבטית. זה הרגיש כאילו כל חיי עד אז היו מעין מסוע שהוביל אותי לשם- ממשפחה רגילה בניו ג'רזי, למלגות מלאות בפרינסטון והרווארד, וכעת לדלאי לאמה ולמאסטרים הטיבטים הגדולים סביבו. ראיתי שכל מה שלמדתי על בודהיזם טיבטי היה מאוד חי ופה היו אנשים שלמעשה ידעו מה פשרן של התורות הבודהיסטיות. כאן נקרתה בדרכי הזדמנות הפז ללמוד מהם. 

כשהגעתי להודו, לא ידעתי טיבטית מדוברת. לפרופסור שלי בהרווארד, פרופסור נאגאטומי, לא היה למעשה שום מושג בנוגע לאיך אפילו לבטא את השפה מבחינת הגייה. הוא היה יפני ולמדנו טיבטית לפי כללי הדקדוק היפניים, מאחר שבאותו זמן ספר הלימוד היחיד שהיה זמין הסביר את התחביר הטיבטי בהשוואה ללטינית! ללטינית וטיבטית אין דבר במשותף, בעוד שתחביר יפני הוא למעשה די קרוב לטיבטית.

היה עליי ללמוד את השפה המדוברת, אך לא היו בנמצא ספרי לימוד כלשהם או חומרי לימוד זמינים. דרך הקשר שלי עם גשה וואנגיאל, יכולתי לתקשר עם שני טולקואים (התגלמויות מחדש של לאמות) צעירים, שארפה רינפוצ'ה  וקהמלונג רינפוצ'ה, אשר שהו במנזר שלו למשך מספר שנים וידעו אנגלית היטב. הם חיו בדלהויז, מקום בו התיישבו פליטים טיבטים רבים. שם, הם ארגנו עבורי בנדיבות ליבם מקום לגור בו עם נזיר טיבטי, סונאם נורבו, בבית קטן במעלה ההר. הוא לא ידע אנגלית, אני לא יכולתי לדבר טיבטית, אך מכיוון שגרנו יחד, היה עלינו לתקשר איכשהו. כאן, לימודי חקר הבודהיזם וההכשרה הנוספת שהייתה לי נכנסו לתמונה. הרגשתי כמו אנתרופולוג בבורנאו או אפריקה, מנסה לפענח שפה אחרת. 

כול השפות האסייתיות שלמדתי עזרו לי מאוד להיות מסוגל לשמוע את צלילי ההגייה בשפה הטיבטית ולהתקדם מעט. כשרציתי לתקשר עם סונאם, הייתי כותב משהו (מאחר שידעתי איך לכתוב בטיבטית), והוא היה אומר לי איך לבטא זאת מבחינת הגייה. כך עבדנו ביחד, והיו לי גם כמה שיעורי שפה עם מישהו אחר. בסופו של דבר, השניים הללו, כל אחד מהם רינפוצ'ה צעיר, הציעו שאלמד עם המורה שלהם, גשה נגוואנג דהרגיי. 

הגעתי להודו על מנת לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי, ולמרות שתכננתי לערוך מחקר על הנושא הטנטרי הכל כך עצום של גויאסאמאדג'ה, סרקונג רינפוצ'ה, אחד ממוריו של הוד קדושתו הדלאי לאמה שאליו ניגשתי לבקש עצה, שכנע אותי שהיה זה אבסורד מוחלט, ושאני לגמרי לא מוכן לכך. טריג'אנג רינפוצ'ה, החונך הצעיר של הוד קדושתו, הציע במקום זאת שאלמד קודם את הלאם-רים, שלבי הדרך המדורגת. באותו זמן לא היה שום דבר מתורגם בנוגע לכך, כך שזה היה חדש לחלוטין עבורי. באותם ימים הספרים הזמינים היחידים שהיו על בודהיזם טיבטי היו אלו של אלכסנדרה דויד-ניל, אוואנס וואנץ, לאמה גובינדה ועוד כמה מעטים. אני למדתי את המסורת שבעל פה של הלאם-רים עם גשה נגוואנג דהרגיי ולאחר מכן ביססתי את עבודת הדוקטורט שלי על כך.

חייתי בצורה מאוד פרימיטיבית בדלהויז, בלי מים בבית שלי ובלי שירותים. גשה דהרגיי חי בצורה הרבה יותר פרימיטיבית, בכל אופן, בבקתה ששימשה לְשַׁכֵּן פרה לפניו. היה מקום אך ורק למיטה שלו, ומעט מרחב לפני המיטה, שם שלושת החניכים הצעירים- העונים לתואר רינפוצ'ה ואני ישבנו על רצפת הבוץ בזמן שהוא לימד. ג'האדו רינפוצ'ה הצטרף לשארפה רינפוצ'ה, קהמלונג רינפוצ'ה ואליי; מאוחר יותר הוא הפך להיות אב המנזר של הוד קדושתו הדלאי לאמה, מנזר נאמגייאל. הרפת הזאת, מלאה בזבובים ובכל סוגי החרקים האחרים, הייתה המקום בו למדנו. 

זו הייתה תקופה מאוד מרגשת בזכות כל כך הרבה דברים שהתחילו אז. הוד קדושתו הדלאי לאמה הביע עניין במה שעשינו, הלימודים שלנו, ואז נתן לנו כמה טקסטים קטנים לתרגם עבורו. כשהוד קדושתו בנה את הספרייה של הכתבים, היצירות, והארכיונים הטיבטיים בדהרמסלה, הוא ביקש מגשה דהרגיי להיות שם המורה עבור מערביים ומשארפה רינפוצ'ה רינפוצ'ה, שעזרו לי, להיות המתרגמים. שאלתי אם אוכל גם אני להיות לעזר והוד קדושתו אמר, "כן, אבל תחילה חזור לאמריקה, הגש את עבודת הדוקטורט שלך, קבל את התואר שלך, ואז תשוב". 

במהלך התקופה ההתחלתית הזאת בהודו, ניסיתי להשתלב בחברה הטיבטית מתוך הנחה שיש לטיבטים תפקיד מסורתי שהם קשורים אליו. כך הפכתי להיות מתרגם. היה לי עניין עצום בלהתחיל את התרגול הבודהיסטי האישי שלי וכך בתחילת 1970, הייתי לבודהיסט באופן פורמלי והתחלתי בתרגול מדיטציה. מאז המשכתי למדוט כל יום ויום. 

בתור מתרגם/ת, צריכים להיות לך לא רק כישורי שפה, אלא גם הבנה מאוד עמוקה של הבודהיזם, מה שאומר מדיטציה והטמעת תורות הלימוד בתוך התרגול בחיים האמיתיים. אין דרך לתרגם מונחים טכניים הדנים במצבי תודעה שונים או התנסויות שונות במדיטציה, מבלי להתנסות בהם בעצמך. מונחי התרגום שהיו בשימוש נבחרו בעיקר על ידי מיסיונרים שהיו מעוניינים בראש ובראשונה בתרגום התנ"ך לטיבטית, והיה להם מעט מאוד ניסיון עם המשמעות האמיתית של המלים בבודהיזם, לכן, מאז אותה תקופה ראשונית, שילבתי את התרגול הבודהיסטי שלי עם הכשרתי בחקר הבודהיזם. 

שבתי בחזרה להרווארד בסוף 1971, ולאחר מספר חודשים, הגשתי את הצעת המחקר שלי וקיבלתי את הדוקטורט באביב 1972. הפרופסור שלי ארגן משרת הוראה טובה מאוד עבורי בעוד אוניברסיטה יוקרתית, כי תמיד הייתה לי כוונה להפוך לפרופסור באוניברסיטה, אך סירבתי למשרה. לא רציתי להעביר את שארית חיי עם אנשים שרק עסקו בניחושים לגבי כוונת הבודהיזם. במקום זאת, רציתי להיות עם אלו שידעו בדיוק למה הכוונה, ולקבל ידע ולימוד מהמסורת האותנטית, בעודי ממשיך להחזיק בפרספקטיבה האובייקטיבית שלי מהכשרתי בחקר הבודהיזם. כמובן שהפרופסור שלי חשב שאני משוגע, אך למרות זאת חזרתי להודו. היה מאוד זול לחיות שם, כך שזה התאפשר.

עברתי לדהרמסלה והתחלתי לעבוד עם גשה נגוואנג דהרגיי רינפוצ'ה ושארפה וקהמלונג רינפוצ'ה, שכבר עבדו אז בספרייה. גרתי בבקתה קטנה אף יותר מזו שבדלהויז, עדיין בלי מים או שירותים ובלי שבחלון היחיד שהיה שם תהיה אפילו זכוכית. סונאם נורבו, הנזיר הטיבטי שהיה איתי, בא אף הוא לגור איתי. בחישוב כולל, חייתי בהודו בבקתה המאוד פשוטה הזאת כביתי במשך 29 שנים. 

באותו זמן, עזרתי לייסד את לשכת התרגום בספרייה עבור הוד קדושתו, והמשכתי את לימודיי. ראיתי שהרקע שלי בחקר הבודהיזם נתן לי למעשה את הכלים להתקדם בלימודי התורות הבודהיסטיות. ידעתי את ההיסטוריה ואת שמות הכתבים השונים, והיו אנשים שלימדו אותי את התוכן האמיתי, כך שיכולתי לחבר דברים די בקלות. הוד קדושתו הדלאי לאמה עודד אותי ללמוד עם כל ארבע המסורות הטיבטיות, למרות שלפני כן למדתי גלוגפה, כדי שאוכל לראות את התמונה הרחבה יותר של מלוא הטווח של הבודהיזם הטיבטי. זה היה זמן מרגש מאוד מכיוון שבאותם ימים, לאנשים לא היה מושג בנוגע להיקף האמיתי של מה שבכלל הכילו תורות הלימוד של הבודהיזם הטיבטי. 

ב 1974, התחלתי ללמוד עם אחד ממוריו של הוד קדושתו הדלאי לאמה, סרקונג רינפוצ'ה, שאותו הכרתי לראשונה בחטף בשנת 1969. ממש מתחילת הקשר שלנו בדהרמסלה, הוא ראה שהיה לי את החיבור הקארמי להיות מתרגם עבורו, ובהמשך עבור הוד קדושתו הדלאי לאמה, ולכן הוא אימן אותי בכך. למרות שכבר תרגמתי אז ספרים, היה זה אימון בתרגום שבעל פה ובהוראה. הוא נהג להושיב אותי לידו על מנת שאראה איך הוא התנהל עם בני ובנות אדם שונים. הוא גם אימן את הזיכרון שלי: בכל פעם שהייתי אתו הוא היה עוצר בפתאומיות ואומר: "חזור מילה במילה על מה שזה עתה אמרתי", או, "חזור על מה שהרגע אמרת, מילה במילה". 

התחלתי לתרגם עבורו בשנה העוקבת כשהוא לימד אחרים שהגיעו מהמערב. הוא לא לימד אותי מעולם שום דבר שהוא רק בשבילי, תמיד היה זה לימוד לצורך תרגום למישהו אחר- חוץ מקלצ'אקרה. את הקלצ'אקרה הוא לימד אותי בפרטיות; הוא ראה שהיה לי איזשהו חיבור עמוק. מעולם לא הורשיתי לכתוב הערות במהלך אף אחד מהשיעורים, אלא היה עליי לזכור הכול תמיד ולכתוב זאת לאחר מכן. לאחר זמן מה, הוא אפילו לא הרשה לי לכתוב הערות לאחר השיעור. הוא נהג לתת לי דברים אחרים לעשות, ואז יכולתי לכתוב הכול רק מאוחר בלילה. 

באופן דומה לדרך בה גשה וואנגיאל נהג עם חניכיו הקרובים, כך סרקונג רינפוצ'ה נזף בי כל הזמן. אני זוכר פעם אחת שבה תרגמתי עבורו, שאלתי אותו מה פירושה של מילה שלא הבנתי שהוא אמר באותו רגע. הוא גער בי ואמר, "הסברתי לך את המילה הזאת לפני שבע שנים. למה לא זכרת את זה? אני זוכר!".

השם המועדף עליו עבורי היה "אידיוט" והוא מעולם לא פספס הזדמנות להצביע  על כך כשנהגתי כמו אחד כזה, במיוחד בפני אנשים אחרים. זה היה אימון מצוין. אני זוכר פעם אחת, כשתרגמתי עבור הוד קדושתו הדלאי לאמה, היה שם קהל של 10,000 אנשים לערך, והוד קדושתו עצר אותי, צחק, ואמר, "הוא בדיוק עשה טעות". מהאימון שקיבלתי של להיות מְכֻנֶּה אידיוט כל הזמן, הייתי מסוגל להמשיך לתרגם ולא לזחול אל מתחת לשטיח. תרגום דורש תשומת לב אדירה וזיכרון עצום, כך שהייתי מאוד בר מזל לקבל לא רק הכשרה בחקר הבודהיזם, אלא גם אימון טיבטי מסורתי. 

אומנתי באופן מאוד אינטנסיבי עם סרקונג רינפוצ'ה במשך 9 שנים. תרגמתי עבורו, עזרתי לו עם המכתבים והנסיעות שלו, ובכל הזמן הזה הוא אמר לי "תודה" רק פעמיים. זה גם סייע לי מאוד מאחר שכמו שהוא נהג לומר, למה עליי לצפות? שיטפחו לי על הראש ואז כמו כלב אכשכש בזנבי? המוטיבציה לתרגום צריכה להיות להיטיב עם הזולת, לא לקבל שבחים הנלווים ל"תודה". כמובן, כל המדיטציה הבודהיסטית שלי והתרגול היו לחלוטין הכרחיים כדי להיות מסוגל לעבור דרך כל התהליך הזה של אימון מסורתי בלי שלעולם אתכעס או אוותר. 

סרקונג רינפוצ'ה עבר מן העולם ב 1983. לאחר מכן, התחלתי לקבל הזמנות לנסוע ברחבי העולם על מנת להרצות, מאחר שכבר ביקרתי ברבים מהמקומות הללו כמתרגם של רינפוצ'ה. באותה תקופה, כבר תרגמתי לעתים עבור הוד קדושתו הדלאי למה. אבל תרגום לא כרוך רק במלים, אלא נוגע בהסבר ותרגום רעיונות. בפגישות המאוד מוקדמות הללו שהיו להוד קדושתו עם פסיכולוגים, מדענים, ומנהיגים רוחניים, המשימה שלי הייתה למעשה להסביר את הרעיונות שלהם, לא את מילותיהם (מכיוון שלרוב המילים שלהם לא היו מלים תואמות בטיבטית), וליצור גשר תרבותי. וזה היה בדיוק מה שתמיד עניין אותי, מגיל מאוד  צעיר, איך לגשר בין תרבויות שונות במונחים של תורות הלימוד הבודהיסטיות. כדי לכונן גשר שכזה עליך להכיר טוב מאוד את שתי התרבויות, לדעת איך בני ובנות אדם חושבים ואיך נראים החיים שלהם. כך שהייתה לי הזכות הגדולה והמאוד נדירה שהתאפשר לי לחיות עם טיבטים למשך זמן כה רב, לזכות בהיכרות מעמיקה מאוד עם דרך החשיבה שלהם, צורת החיים שלהם, וכך הלאה. זה היה הכרחי לחלוטין לצורך הנחלת הבודהיזם. 

יזמתי וגם התבקשתי להוציא אל הפועל כמה פרויקטים בינלאומיים עבור הוד קדושתו הדלאי לאמה. אחד מהדברים העיקריים היה לנסות לגרום לכך שהעולם ייפתח אל עבר הוד קדושתו והטיבטים. לא היו להם דרכונים, רק תעודות פליט, ולכן הם לא יכלו לקבל ויזות לשום מדינה אלא אם כן הוזמנו אליה. אך היו להם קשרים במקומות מעטים בלבד. כעת, הדוקטורט שלי מהרווארד התגלה כמועיל מאוד, כיוון שהייתה לי אפשרות להיות מוזמן מכל רחבי העולם לתת הרצאות אורח באוניברסיטאות. בדרך הזאת יצרתי קשרים שהובילו בעתיד לכך שטיבטים ולמעשה הוד קדושתו יוזמנו לחו"ל, ולפתיחת לשכות של הוד קדושתו באזורים שונים בעולם. ב 1985, התחלתי להגיע לכל הארצות הקומוניסטיות לשעבר, כמעט לכל ארצות אמריקה הלטינית, ולחלקים נרחבים מאפריקה. התחלתי אז לנסוע למזרח התיכון על מנת לפתוח דיאלוג בין בודהיסטים ומוסלמים. 

במהלך כל זאת, התמקדתי בכתיבת דיווחים שיישלחו חזרה להוד קדושתו כדי שהוא ידע מעט על התרבות וההיסטוריה של כל אחת מהמדינות בה ביקרתי. שוב, הרקע שלי בהרווארד אפשר לי לפגוש את מנהיגי הדתות השונות של המדינות הללו וללמוד מהם יותר על הדתות שלהם, כך שכאשר הוד קדושתו ביקר במדינות הללו, היה לו מושג טוב בנוגע למהות האמונות שלהם. כל ההכשרה שלי בחקר הבודהיזם ובמדע עזרה לי לראות מה היה חשוב, לערוך זאת, ולהציג זאת בדרך בה זה יהיה מועיל.   

הייתי מעורב בכל כך הרבה פרויקטים. אחד המעניינים ביותר היה פרויקט שהסתייע ברפואה טיבטית על מנת לעזור לקורבנות צ'רנוביל, אשר אורגן על ידי משרד הבריאות של ברית המועצות. למרות שרפואה טיבטית הוכחה כאפקטיבית ביותר, כשברית המועצות התפרקה, רוסיה, ביילורוסיה ואוקראינה סירבו לקחת חלק בפרויקט, והתעקשו שנארגן שלושה פרויקטים נפרדים, מה שהיה בלתי אפשרי מבחינה פיזית וכלכלית. למרבה הצער, זה היה סופו של הפרויקט.

פרויקט מרגש נוסף היה ארגון התרגום וההוצאה לאור של ספרים של באקולה רינפוצ'ה במונגולית מודרנית, על מנת לסייע עם התחדשות הבודהיזם שם. באקולה רינפוצ'ה היה השגריר ההודי במונגוליה באותו הזמן.  

בסיכומו של דבר, נסעתי ליותר מ 70 מדינות ברחבי העולם ולימדתי בהן. במהלך כל זאת שמרתי על תרגול המדיטציה היומי שלי, מה שהיה לעזר רב בכך שהוא אפשר לי להמשיך הלאה. במשך הזמן, המשיכו להזמין אותי ליותר מקומות על מנת ללמד ולהרצות. סיבובי ההרצאות הפכו ליותר ויותר ארוכים; הארוך מכולם ארך חמישה עשר חודשים- שתיים או שלוש ערים שונות מדי שבוע, תוך נסיעות לכל עבר. עם כל הנסיעות הללו, היה זה תרגול המדיטציה הבודהיסטי שנתן לי את היציבות לעשות את כל זה, במיוחד מאחר שתמיד נסעתי לבד. 

במהלך השנים הללו כתבתי ספרים רבים, ובנקודה מסוימת, גיליתי שזה לא היה מאוד פשוט, כשהבסיס שלי בהודו, לעבוד עם חברת המול"ות שלי, Snow lion. כמו כן רציתי לפעול בכיוון של האינטרנט והיה קשה מדי לעשות זאת בהודו. לכן, ב 1998 עברתי מהודו למערב. לאחר שנה בה ניסיתי מגוון מקומות שהזמינו אותי, החלטתי להתיישב בברלין, גרמניה. כבר ידעתי גרמנית כך שזו לא הייתה בעיה, ושם ניתנה לי העצמאות הגדולה ביותר. זה היה מאוד חשוב עבורי; לא רציתי להיות כבול לארגון כל שהוא. ברלין גם הייתה מיקום נוח ממנו אפשר היה להמשיך לנסוע בקלות לארצות המזרח אירופאיות, רוסיה והרפובליקות של ברית המועצות לשעבר שם לימדתי לעתים קרובות ואשר אליהן חשתי קשר קרוב במיוחד. 

הגעתי למערב עם יותר מ 30,000 דפים של כתבים שלא יצאו לאור- כמה וכמה ספרים שלא הושלמו שכתבתי, הערות הקריאה הנלוות אליהם, תרגומים של כתבים אותם למדתי, ותמלולים של כמה מההרצאות שלי עצמי והרצאות שניתנו על ידי מורים אותם תרגמתי. היה גם מקבץ גדול של הערות שכתבתי מתוך שיעוריו של הוד קדושתו, שלושת המורים העיקריים שלו, וגשה דהרגיי. הייתי מאוד מודאג מכך שכל זה ייגמר בכך שיושלך לאשפה כשאמות. 

הייתי בעמדה כזאת שהיא זכות בל תאומן, ודי ייחודית, ללמוד למשך זמן רב כל כך עם הדגולים מבין הלאמות הגדולים של הדור האחרון. מה שלמדתי והקלטתי היה יקר לאין שיעור והכרחי ממש לצורך שיתופו עם העולם. ספרים, למרות שאולי מאוד נחמד לאחוז בהם והם נראים יפה מאוד, לא מגיעים לקהל מאוד גדול אלא אם כן מה שנכתב על ידך הוא רב מכר, מה שאף אחד מהספרים שלי לא היה. באופן כללי, ספרים הם דבר יקר לייצור; הם יקרים לקניה; לוקח זמן עצום לייצר אותם ואין לך אפשרות לתקן אותם עד המהדורה הבאה. למרות שאני חובב גדול של לימודי היסטוריה, גם הפניית מבט אל עבר העתיד אהודה עליי מאוד, והעתיד הוא האינטרנט. למען האמת, ההווה אף הוא האינטרנט. כשתודעתי נתונה לכך, החלטתי להשקיע את כל עבודתי באתר, וכך התחלתי את berzinarchives.com בנובמבר 2001. 

העיקרון הראשי שתמיד עמד לנגד עיניי הוא שהכול באתר צריך להיות נגיש לכול ללא תשלום, ללא פרסומות וללא מכירה של דבר. החומר באתר כולל את כל ההיבטים המגוונים של הבודהיזם הטיבטי, מכסה את ארבע המסורות הטיבטיות העיקריות, למרות שבראש ובראשונה את מסורת הגלוג. ישנו גם חומר השוואתי רב, חומר על רפואה טיבטית, אסטרולוגיה, היסטוריה בודהיסטית, היסטוריה אסייתית, והרבה חומר על הקשר בין בודהיזם ואסלאם. אני גם מאמין מאוד גדול בלתרגם דברים לשפות רבות אחרות. 

העבודה עם המדור המוסלמי היא מאוד, מאוד חשובה, אני מרגיש, והוד קדושתו הדלאי לאמה הינו תומך נלהב של זה. מהמסעות שלי בעולם האיסלמי והרצאותיי באוניברסיטאות שם, ברור לי שאנשים שם צמאים לידע על העולם. זה חיוני להרמוניה גלובלית לא להדיר אותם, אלא להנגיש גם להם את תורות הלימוד של טיבט, אך בלי רמיזה זעירה אפילו לניסיון להמיר את דתם לבודהיזם. 

עד 2015, ארכיוני ברזין היו זמינים ב 21 שפות וזכו ל-כשתי מיליון כניסות גולשים/ות בשנה. זאת כתוצאה מהעבודה המאומצת של יותר מ 100 עובדים/ות בשכר ומתנדבים/ות. בשנים האחרונות, הוד קדושתו הדלאי לאמה הדגיש שוב ושוב את הצורך בבודהיזם של המאה ה 21. בהשראת הדבר, החלטתי לרתום כמה מבני דור המילניום (מיליניאלס) שיכלו לעזור לי בתכנות מחדש של האתר כך שיוכל להגיע לקהל נרחב יותר בעתיד. זה מה שהוליד את studybuddhism.com.

לאתר החדש יש עיצוב רספונסיבי (גמיש) לחלוטין הנראה היטב במסך המחשב כמו גם בכל המכשירים הנישאים ביד. בהתבסס על בדיקות ואנליטיקות משתמשים, יצרנו אתר אינטרנט שנועד לענות על הצרכים של המשתמשים. הרחבנו בצורה ניכרת גם את הנוכחות שלנו ברשת החברתית, והוספנו תוכן עשיר של שמע וצפייה. המטרה היא להוות צומת מרכזי עבור בני ובנות אדם המתעניינים בבודהיזם טיבטי דרך ידע נגיש וקל לעיכול מההתחלה ועד לרמות המתקדמות. אנו רוצים ליצור קהילת משתמשים היכולים ללמוד יחד, ולספק פלטפורמה פתוחה ללימודים הטובים ביותר שיש בנמצא.

בנקודה הזאת, אנו מתחילים עם מספר קטן של שפות וכמות מוגבלת של תוכן קודם. מאמרים רבים חדשים התווספו, המכוונים במיוחד למתחילים/ות. האתר הישן ימשיך להיות זמין דרך האתר החדש, עד שנעביר באופן מלא את כל החומרים שלו לגרסה העדכנית. 

אז, זה מעט מהסיפור שלי. במהלך כל זאת שמרתי על תרגול בודהיסטי חזק מאוד. למשל, במהלך רוב השנים הללו מדטתי למשך כשעתיים בכל יום. עשיתי גם הרבה ריטריטים ארוכים של מדיטציה. נכון להיום הפחתתי מזמן המדיטציה שלי, אך אני עדיין בהחלט מודט לפחות 30 דקות בכל יום. ואלו הם הדגשים החזקים שבתורות הלימוד על חמלה, על מוטיבציה נאותה, על התגברות על אגואיזם וכך הלאה, המהווים את ההיבטים העיקריים שאני תמיד מדגיש. 

באמצעות ההשראה שקיבלתי מהמורים שלי, החל מגשה וואנגיאל שהוביל אותי להוד קדושתו הדלאי לאמה, ומשם למוריו של הדלאי לאמה, עלה בידי לנהל חיים משמעותיים שאני מקווה שהיו מועילים והיטיבו עם הזולת. תוך שימת התרגול הבודהיסטי וחקר הבודהיזם בכפיפה אחת, הן עם הצד החוויתי והן עם הצד האובייקטיבי של הבודהיזם. אולי הסיפור שלי יוכל להוות השראה לחלק מכם/ן לעשות זאת גם.