להיות מורה גדול על-פי גישתו של סרקונג רינפוצ'ה

באופן אישי, רינפוצ'ה אפילו בדק וחקר ספקות שעלו בפרשנות הבודהיסטית המקובלת. בעשותו כך, הוא פעל בעקבות התקדים של צונגקאפה. הרפורמטור הזה, בן המאה הארבע עשרה, הצביע על כך שכתַּבים מכובדים רבים של מאסטרים הודים וטיבטים כאחד סתרו זה את זה או הכילו קביעות לא הגיוניות. צונגקאפה חשף ובחן בקפדנות את הנקודות הללו, בעודו דוחה עמדות שלא עמדו במבחן ההיגיון או לחילופין מסַפק פרשנויות חדשות ומלאות תובנות לקטעים שלא הובנו נכונה קודם לכן. רק לאלה שהם בעלי ידע נרחב בכתבים ובעלי ניסיון מעמיק במדיטציה יש את הכישורים לפרוץ דרך חדשה שכזו. סרקונג רינפוצ'ה היה אחד מהם.

לדוגמה, זמן קצר לפני מותו, רינפוצ'ה קרא לי והצביע על קטע מאחד הכתַבים הפילוסופיים הקשים ביותר של צונגקאפה, "תמצית הסבר מצוין של משמעויות הניתנות לפרשנות ומשמעויות מוחלטות" (Drang-nges legs-bshad-snying-po). רינפוצ'ה שינן מהזיכרון את החיבור הזה בן כמה מאות העמודים בכול יום כחלק מהתרגול היומיומי שלו. הקטע עסק בשלבים להסרת הבלבול מהתודעה ובאופן מיוחד בנושא ה"זרעים" של הבלבול. הפרשנויות הסטנדרטיות מפרשות את הזרעים הללו כתופעות משתנות שאינן משהו פיזי וגם אינן דרך לדעת משהו. כדי להעביר את המסר של הנקודה הזו, תרגמתי את המונח כ"נטיות" ולא כ"זרעים". בעודו מסתמך על הגיון, על ניסיון ועל קטעים אחרים מהטקסט, הסביר רינפוצ'ה שזרע של אורז הוא עדיין אורז. לפיכך, זרע של בלבול הוא "מקור" של בלבול. לפרשנות המהפכנית הזו יש השלכות עמוקות בנוגע לאופן ההבנה ודרך העבודה עם התת-מודע.

למרות הגאוניות החדשנית של סרקונג רינפוצ'ה, הוא שם דגש בכול עת ובכול המובנים על הענווה והיעדר העמדת הפנים. לפיכך, למרות שהוא היה הלאמה הבכיר ביותר במנזר שלו במונדגוד, רינפוצ'ה לא בנה בית מפואר ראוותני, אלא רק בקתה פשוטה. גם ביתו בדהרמסלה היה צנוע ביותר, עם שלושה חדרים בלבד לארבעה אנשים, אורחים תכופים, שני כלבים וחתול.

ממש כפי שרינפוצ'ה עצמו נמנע מכול מִפגן שמעיד על גְּדֻלָּותוֹ, הוא ביקש גם מתלמידיו להימנע  מלהאדיר אותו. כמה מתרגולי המדיטציה, לדוגמא, מתרכזים סביב הקשר עם המורה הרוחני/ת של האדם, למשל בעת ביצוע הדמיות מפורטות הידועות בשם גורו-יוגה וחזרה מילולית על מנטרה המכילה את שם הלאמה בשפת הסנסקריט. בתרגולי גורו-יוגה, רינפוצ'ה תמיד הנחה את תלמידיו לדמיין את הוד קדושתו הדלאי לאמה. כאשר נשאל לשמו המַנטרי, רינפוצ'ה תמיד נתן את שמו של אביו כדי שיחזרו וישננו אותו. אביו של רינפוצ'ה, סרקונג דורג'ה-צ'אנג, היה אחד מגדולי המתרגלים והמורים של תחילת המאה העשרים. הוא היה מחזיק שושלת הקלאצ'קרה של ימיו, מה שאומר שהוא הוכר כמאסטר האחראי על העברת יידע הקלאצ'קרה לגופו ועל ההתנסות המדיטטיבית  לדור הבא.

סגנונו הצנוע של רינפוצ'ה בא לידי ביטוי בדרכים רבות אחרות. כשרינפוצ'ה נסע, למשל, הוא הלך בעקבות הדוּגמא של מהטמה גנדי. הוא התעקש לנסוע בקרונות המחלקה השלישית בעלי שלוש הקומות ברכבות הודיות, אלא אם כן היה צורך ספציפי לנהוג אחרת. זה היה נכון אפילו אם המשמעות הייתה לישון ליד השירותים המצחינים, כפי שקרה כשיצאנו מדהרמסלה לכיוון דלהי במהלך הסיור הראשון שלנו ביחד למערב. רינפוצ'ה אמר שזה מצוין לנסוע באופן הפשוט וההמוני הזה מכיוון שזה עוזר לפתח חמלה. כול שלושת מחלקות הרכבת מגיעות ליעדן באותו הזמן, אז למה לבזבז כסף? רינפוצ'ה ממש לא אהב מחוות בזבזניות של אנשים כלפיו, בין אם על ידי תשלום עבור כרטיסי רכבת במחלקה ראשונה או על ידי לקיחתו למסעדות יוקרתיות.

פעם אחת, כאשר רינפוצ'ה שב לדהרמסלה מספיטי, כמה תלמידים אחרים ואני חיכינו לקבל את פניו בשׁוּק ההודי עם הגעתו. לאחר שצפינו במכוניות ואוטובוסים רבים חולפים על פנינו מבלי שרינפוצ'ה היה בתוכם, נכנסה לרחבת השוק משאית ישנה ומלוכלכת. והנה, סרקונג רינפוצ'ה ישב לו שם בתא הצפוף של המשאית, עם חרוזי התפילה שלו בידו. הוא והמלווים שלו עשו במשך שלושה ימים את כול הדרך מספיטי באמצעי התחבורה הזה, כשדעתם אינה נתונה כלל לענייני נוחות או מראה חיצוני.

כאשר רינפוצ'ה שב לדהרמסלה עם המלווים שלו ואני חזרתי מפסטיבל המונלאם הגדול במונדגוד, היינו צריכים לחכות כול היום לרכבת בפּוּנָה. הוא שהה בשמחה בחדר במלון רועש וחם ביותר מדרג ג' שמוֹכֵר סוודרים טיבטי מקומי הציע לנו להשתמש בו. למעשה, לעתים קרובות רינפוצ'ה היה מציע שניקח את אוטובוסי הלילה במהלך מסעותינו בהודו, מכיוון שזו הייתה הדרך הזולה והקלה יותר. לא היה אכפת לו להמתין בתחנות אוטובוס צפופות. הוא היה אומר לנו שיש לו הרבה תרגילי מדיטציה שיעסיקו אותו. רעש, כאוס ולכלוך סביבו מעולם לא הפריעו לריכוז שלו.

רינפוצ'ה מעולם לא נשאר זמן רב במקום אחד, אלא עבר ממקום למקום לעתים קרובות. הוא אמר שזה מועיל להתגברות על היאחזות. לפיכך, כשהיינו בסיור, מעולם לא נשארנו יותר מימים ספורים בבית אחד, שמא נשתהה יתר על המידה במקום שקיבל את פנינו ונהפוך לנטל על המארחים שלנו. בכול פעם ששהינו במרכז בודהיסטי שבו שימש כמורה נזיר טיבטי מבוגר יותר, רינפוצ'ה היה מתייחס אל הנזיר כאל חברו הטוב ביותר. הוא מעולם לא הגביל את מערכות היחסים הלבביות שלו לאדם מיוחד אחד בלבד.

באשר היה רינפוצ'ה ולא משנה היכן, הוא הקפיד על תרגול נחוש לאורך כול היום ובלילה כמעט ולא יַשן. הוא היה מדקלם מנטרות וטקסטים להדמיה טנטרית (סדהאנות, sadhanas) לא רק בין פגישות, אלא אפילו במהלך מרווח הזמן שנוצר בעת שהמתין לתרגום שלי כשהיו לו מבקרים זרים. הוא ביצע את סדהאנת המדיטציות שלו במכוניות, ברכבות, במטוסים - הנסיבות החיצוניות מעולם לא היו חשובות. הוא הדגיש שתרגול יומיומי נחוש מעניק תחושה של המשכיות לחיינו בכול מקום אליו נלך ובכול מעשינו. כך ביכולתנו להשיג גמישות רבה, ביטחון עצמי ויציבות.

רינפוצ'ה גם מעולם לא עשה הצגות בנוגע לתרגול שלו. הוא אמר שיש לעשות את הדברים בצורה שקטה ופרטית, כמו למשל לברך את האוכל לפני האכילה או לומר תפילות לפני לימוד. לדקלם פסוקי הודיה והקדשה ארוכים לפני ארוחה בחברת אחרים ואחרות עלול רק לגרום להם אי-נוחות או לגרום להם להרגיש שנעשה מצידנו ניסיון להרשים או לבייש אותם. יתר על כן, הוא מעולם לא כפה תרגולים או מנהגים כלשהם על הזולת, אלא ביצע את כול התפילות או הטקסים שעל פיהם נהג בדרך כלל המרכז שהזמין אותו, לפני ואחרי הענקת הלימוד.  

אף על פי שרינפוצ'ה העניק מנחות נרחבות להוד קדושתו ולמנזרים טיבטים ומערביים כאחד, הוא מעולם לא התפאר בכך או אמר עליהן דבר. הוא לימד לעולם לא לעשות זאת. פעם, בווילורבה, איטליה, הגיע גבר צנוע בגיל העמידה לראות את רינפוצ'ה. בצאתו מהחדר הניח בשקט, אפילו לא במקום בולט, אלא על שולחן צדדי, מעטפה ובה תרומה נדיבה. רינפוצ'ה אמר לאחר מכן שזו הדרך להעניק מנחות ללאמה.

רינפוצ'ה הדגיש, עם זאת, שעל הענווה שלנו להיות כנה, לא כוזבת. הוא לא אהב אנשים שהעמידו פנים שהם צנועים, אך שלמעשה היו גאוותנים ויהירים או שחשבו שהם יוגים גדולים. הוא נהג לספר את הסיפור על מתרגל יהיר, בעל רקע של נוודים, שהלך ללאמה גדול. בעודו מתנהג כאילו מעולם לא ראה לפני כן דבר כלשהו מהציוויליזציה, האיש שאל מהם הכלים הפולחניים על שולחנו של הלאמה. כשהצביע על החתול של הלאמה ושאל מהי החיה המופלאה הזו, הלאמה העיף אותו החוצה.

רינפוצ'ה במיוחד לא אהב זאת כאשר אנשים התרברבו באופן שחצני בתרגולים שלהם. הוא אמר שאם בכוונתנו ליטול חלק בריטריט מדיטציה, או אפילו אם סיימנו ריטריט, אין צורך שנכריז על כך בפני הזולת. עדיף לשמור דברים מסוג זה פרטיים מבלי שאף אחד או אחת ידעו על מעשינו. אחרת, דיבור של אנשים על אודותינו יגרום למכשולים רבים, כמו גאווה, או לקנאה ותחרות מצד הזולת. איש לא ידע איזו דמות-בודהה היוותה את תרגולו הטנטרי העיקרי של צונגקאפה. רק כאשר תלמידו, קדרוב ג'ה, התבונן בו רגע לפני מותו, בעודו מגיש לו שישים ושתיים מנחות מתוך כוס המנחות הפנימיות שלו, הוא הסיק שהיה זה צ'קרהסמווארה, דמות-הבודהה המגלמת אושר פנימי. באופן דומה, איש לא ידע מהו תרגולו האישי העיקרי של סרקונג רינפוצ'ה, למרות ששמו יצא לפניו כמי שבקי ומומחה בקלאצ'קרה.

רינפוצ'ה סיפר לעתים קרובות על גֵשוֹת הקדאמפה שהסתירו את התרגול הטנטרי שלהם בצורה כול כך יסודית, עד שרק כאשר אנשים מצאו ואג'רה ופעמון זעירים שהיו תפורים בפינת הגלימות שלהם לאחר מותם, יכול היה מישהו להבין מה הם תרגלו. רינפוצ'ה חי את חייו לפי המודל הזה. רינפוצ'ה בדרך כלל היה הולך לישון חצי שעה לפני כול בני הבית שלו והיה קם בבוקר מעט אחריהם. עם זאת, המלווים שלו ואני ראינו לעתים קרובות שהאור המשיך לדלוק בחדרו לאחר שכולם כביכול הלכו לישון וכבה רק זמן קצר לפני שבני הבית התעוררו.

פעם אחת, ביֶגֶנְדוֹרף, גרמניה, המלווה הבכיר של רינפוצ'ה, צ'ונדזיילה, חלק את חדר השינה עם רינפוצ'ה. בעודו מעמיד פנים שהוא ישן, צפה צ'ונדזיילה ברינפוצ'ה קם באמצע הלילה ומבצע את התנוחות המאומצות השונות הקשורות לששת התרגולים של נארופה. למרות שבמהלך היום רינפוצ'ה נזקק בדרך כלל לעזרה בקומו ובלכתו, למעשה היו לו הכוח והגמישות לתרגל את תרגילי היוגה האלו.

רינפוצ'ה תמיד ניסה להסתיר את מעלותיו. למעשה, הוא אפילו לא רצה לחשוף את זהותו בפני זרים. פעם, זוג אינדונזי מבוגר יותר הציע לנו טרמפ במכוניתם מפריז לאמסטרדם. לאחר שהגענו לאמסטרדם, בני הזוג הזמינו את רינפוצ'ה לביתם לארוחה. רק לאחר מכן, כאשר אנשי המרכז הבודהיסטי המקומי התקשרו לבני הזוג כדי להזמין אותם ללימוד שהעניק רינפוצ'ה, הם הבינו מי היה למעשה האורח שלהם. הם חשבו שהוא היה רק נזיר זקן וידידותי.

ברוח זאת, רינפוצ'ה היה לפעמים משחק שח עם ילדים כשהוא נסע לחו"ל, או שהוא היה מבקש מהמלווה הצעיר יותר שלו, נגאוונג, לשחק והוא היה עוזר לשני הצדדים. הילדים חשבו שהוא רק סבא זקן וחביב. פעם, כשרינפוצ'ה טייל ברחובות מינכן, גרמניה, בזמן חג המולד, הילדים עקבו אחריו, כשהם חושבים, בגלל גלימותיו האדומות, שהוא סנטה קלאוס.

רינפוצ'ה אפילו הסתיר את העובדה שהוא יודע לא מעט אנגלית. לאחר חניכת הקלאצ'קרה בספיטי, חודש לפני שרינפוצ'ה הלך לעולמו, נפרדתי ממנו במנזר טאבו כדי לחזור לדהרמסלה. שכרתי אוטובוס עבור קבוצה של מערביים והגיע הזמן לנסוע. אולם אחת הזרות, ברגע האחרון, נסעה לבקר במנזר קְיִי, שנמצא במרחק עשרים קילומטרים במעלה העמק, ולא שבה בזמן המצופה. בזמן שנסעתי לקְיִי למצוא אותה, תלמיד איטלקי הלך לראות את רינפוצ'ה, אבל ללא מתרגם. רינפוצ'ה, שמעולם לא דיבר מילה באנגלית עם אף זר לפני כן, פנה לאיטלקי ושאל אותו באנגלית מושלמת, "איפה אלכס?" כשהאיש קרא, "אבל רינפוצ'ה, אתה לא מדבר אנגלית" רינפוצ'ה רק צחק.