אני שמח מאוד לדבר על פילוסופיה בודהיסטית בפני בני ובנות אדם שברובם מגיעים ממדינות לא בודהיסטיות. זה חשוב לפיתוח הבנה הדדית. הבנה הדדית היא הכרחית מכיוון שכולנו חיים על כוכב הלכת האחד הזה, ובכוכב הלכת הזה ישנן דתות רבות. כיום קיים מידע זמין על כל כך הרבה מהמסורות הללו. לעיתים בעבר, כאשר בני ובנות אדם היו מבודדים יותר, אז זה היה בסדר שתהיה להם תפיסה רעיונית של אמת אחת, דת אחת, וזה היה טוב. זה התאים להם. אבל עכשיו, כיום, עצם אורח חיינו מרמז על כך שעלינו לְתַּקשר, ואנחנו אכן מקיימים אינטראקציה. בתקופה כזו, לפעמים אמונה בדת אחת ואמת אחת יכולה להיות מועילה מאוד עבור אדם אחד; זה מאוד מועיל עבור אותו אדם לפתח אמונה חד-נקודתית. אבל במונחים של החברה הרחבה יותר, עלינו לפתח את התפיסה הרעיונית של אמיתות מרובות. זוהי המציאות. במשך מאות שנים הייתה קיימת הבנה של אמיתות רבות והתפתחות של דתות רבות. לכן, כדי לפתח תפיסה רעיונית של מספר דתות ומספר אמיתות, מועיל ללמוד על מסורות דתיות אחרות.
באשר אליי, בטיבט, מוסלמים, מוסלמים טיבטים, חיים שם כבר כמה מאות שנים, לפיכך, ידענו שהאסלאם קיים, אבל לא התנהל דיון רציני נרחב לגבי האמונות שלהם. חשבנו רק שהמסורת הבודהיסטית שלנו היא הטובה ביותר. אבל כשהגענו להודו פגשנו באמונות רבות, בבני ובנות אדם רבים, ולכן התחלנו בשיח רציני על דתות שונות. למדתי על ההבדלים הנוגעים לנצרות ולאסלאם, וכן להינדואיזם, סיקיזם, ג’ייניזם, זורואסטריות וסוּפיוּת, ולכן נוצרו יותר מגעים עם אנשים מהדתות השונות הללו. זה מועיל מאד ללמוד עליהן על-מנת לפתח כבוד. זהו הבסיס לפיתוח הרמוניה דתית. זוהי הסיבה לכך שכאשר אנשים שואלים אותי על תורות הלימוד הבסיסיות הנוגעות לבודהיזם, המחשבה שלי היא לא להמיר את דתם, אלא רק ליידע אותם.
מספר נזירים ונזירות בודהיסטים טיבטים שהו למשך כמה שבועות במנזרים נוצריים, והם למדו להכיר בערכה של המסורת הנוצרית. אני אומר להם שאנחנו, הנזירים והנזירות הבודהיסטים, חייבים לדאוג יותר לשירותים חברתיים ולחינוך ובריאות, כפי שנעַשָֹה במנזרים הנוצריים. האחים והאחיות הנוצרים תרמו רבות בתחומי החינוך והבריאות, וגם אנחנו צריכים ללמוד להעניק שירות גדול לאנושות. אבל, מצד שני, לפעמים עבודה מיסיונרית גרמה לבעיות מסוימות. אנחנו יכולים ללמוד דברים מועילים רבים ממסורות אחרות ואתם, בעלי אמונות דתיות שונות, יכולים ללמוד הרבה מאיתנו.
בודהיזם הוא אחת הדתות ההודיות העתיקות. במשך למעלה מ-3,000 שנה התפתחה בהודו התפיסה הרעיונית של החילוניות. אין פירוש הדבר חוסר כבוד לדת, אלא כבוד לכל הדתות, כולל כבוד ללא-מאמינים. הניהיליסטים הקדומים, השָׁרְוָוקות (Charvakas), לא האמינו בסבבי חיים עתידיים; הם לא האמינו בשום רוחניות; אך חילוניות פירושה כבוד גם ללא-מאמינים הללו. הבודהיזם התפתח בסביבה מסוג זה, ולכן גם הבודהיזם מכבד בני ובנות אדם שונים בעלי השקפות שונות. זו הסיבה שבודהה לימד השקפות פילוסופיות שונות, משום שבקֶרב תלמידיו שלו עצמו היו כאלה בעלי נטיות מנטליות שונות. חלק מההשקפות והעמדות הפילוסופיות נראות כסותרות זו את זו, מכיוון שלתלמידיו היו נטיות מנטליות רבות ושונות, כך שהשקפה פילוסופית אחת עשויה הייתה שלא לסייע לכולם. לכן, המשמעות היא שבודהה כיבד נקודות מבט אינדיבידואליות שונות ולימד בהתאם לנטיותיהן. זהו סימן מובהק למתן כבוד ולקבלה כאחים ואחיות, גם את מי שאינם מאמינים, באשר הם בני ובנות אנוש. לכן, חלק מהידע הבודהיסטי בנוגע לתודעות שלנו, לרגשות שלנו, הינו מועיל גם עבור לא-מאמינים, כדי להיות מסוגלים להתמודד עם רגשות מפריעים. זו הסיבה שאני שמח לתת כאן כמה הרצאות על בודהיזם בפני קהל הכולל גם מאמינים מדתות אחרות וגם לא- מאמינים.
אנחנו, בני ובנות האדם, התחלנו את דרכינו על הפלנֵטה הזו ובסופו של דבר התפתחה האינטליגנציה שלנו כך שהיא סיפקה לנו תפיסות רעיוניות מסוימות המסייעות לנו כאשר אנו מתמודדים עם מצבים ממש קשים בחיים המובילים לתחושת חוסר אונים. היה עלינו לפתח רעיונות מסוימים, תפיסות רעיוניות מסוימות, שיוכלו לסייע לבני ובנות אדם לשמור על התקווה שלהם, ואשר אכן התגבשו לכדי פיתוח של אמונה: אמונה שישנה תקווה כלשהי במצבים קשים.
במהלך חמשת אלפים השנים האחרונות, במקומות שונים, בני ובנות אדם פיתחו צורות שונות של אמונה. אמונה מועילה מאוד לשמירה על תקוותנו; והאמונה הזו התפתחה בהדרגה, יחד עם נימוקים, לכדי השקפות פילוסופיות מסוימות שנועדו לחזק את האמונה הזו. לאחר מכן, על בסיס זה, צמחו דתות שונות בעלות השקפות פילוסופיות שונות. מתוך כך התהוו מערכות הדת העיקריות בעולם.
במהלך אלפי השנים האחרונות פשוט תלינו את כל תקוותינו באמונה דתית, אך במהלך שלוש מאות השנים האחרונות, שוב, האינטליגנציה האנושית שלנו מצאה דרכים לבצע חקר בסיסי יותר של מהי המציאות. אז התפתח המדע המודרני, ומכאן התפתחה גם הטכנולוגיה המודרנית. הטכנולוגיה מספקת לנו את מבוקשינו באופן מיידי, וכך האנושות פיתחה עניין בחומרנות. בעקבות זאת, בני ובנות אדם רבּים כבר לא גילו רצינות רבה כל כך לגבי אלוהים, לגבי אמונה דתית.
כיום ניתן לראות שאלו ההולכים בעקבות ישו המשיח או בעקבות אֵל או אֵלות אחרים, וגם אלו ההולכים בעקבות בודהה, מחשיבים עצמם כמאמינים, בדומה למתרחש בקֶרב מאמינים בודהיסטים, אך במצבים ממשיים בחיים הם אינם מייחסים חשיבות רבה לְמה שאמונתם שלהם מלמדת. הם נוהים אחר אמצעים ארציים כדי להשיג יותר עושר וכוח, ולשם כך הם משתמשים בשקרים ומתנהלים בבריונות כלפי אחרים. זה מצביע על כך שהם לא מאד רציניים לגבי אמונתם הדתית. נדמה שהקטגוריה הזו של בני ובנות האדם הולכת וגדלה. ולכן, אני מחשיב את כל אלו הטוענים שהם הולכים בדרך הדת באופן כזה, כלֹֹֹא-מאמינים למעשה.
מאמין אמיתי הוא מישהו שמְתַּרְגל אהבה וחמלה 24 שעות ביממה. באשר לאהבה עצמית, אפילו לבעלי חיים יש כזו. אבל הסוג האמיתי של אהבה הוא האהבה הכרוכה בדאגה לרווחתם של אחרים ואחרות. עם אהבה כזו כבסיס, אין מקום לשקרים, רמאות או בריונוּת. איך ייתכן שננסה להשיג את רצוננו שלנו בדרך של עוול? את אלה העושים זאת אני רואה כְּלֹא־מאמינים, או כמי שאינם רציניים באמונתם. יש מי שאפילו מביעים ביקורת בגלוי כלפי הדת משום שכל כך הרבה "מאמינים" לכאורה לא באמת מקיימים את תורתה. לפיכך, אנו זקוקים למאמץ מסוים כדי לקדם ערכים פנימיים, בין אם אנו מאמינים או לא-מאמינים - דרך מדעית יותר.
כעת, הדבר אכן אפשרי. שני גורמים מעידים על כך. ראשית, ישנם הרבה בני ובנות אדם שיש להם את כל התנאים הנוחים לחיים קלים, אך כבני ובנות אנוש, עמוק בפנים, משהו חסר. הם חווים חרדה, פחד ולחץ, ולכן הם אומללים וחשים בדידות עמוקה. האנשים הללו מבינים בסופו של דבר את המגבלה הטמונה בערכים חומריים. הם נוכחים לדעת שערכים אלה לבדם לא יביאו לחוסן פנימי, או לתודעה שמחה ושלווה יותר.
הנקודה השנייה היא שבמהלך מאתיים או שלוש מאות השנים האחרונות המדע התפתח. מחקר מדעי מחפש אחַר האמת. הם בוחנים את המציאות. מדענים של ממש ניחנים בתודעה פתוחה. הם ספקנים, הם עורכים מחקר. גם הבודהיזם שם דגש על ספקנות; ספקנות מובילה לשאילת שאלות וזה מביא לחקירה ולחיפוש אחַר תשובות. לכן ספקנות היא מועילה, בהינתן שהיא אובייקטיבית. לפיכך מחקר מדעי מתחקה אחַר המציאות.
אז, בסוף המאה ה-20, המדע המודרני החל לערוך יותר מחקרים בנוגע למוח, לחלקיקים, לחומר, ובמיוחד מומחי המוח בשיתוף עם מדע הרפואה הגיעו להבנה שרגשות חשובים למען הבריאות. יש קשר חזק בין הרגשות שלנו לבין האופן שבו המוח שלנו פועל והאופן שבו הגוף שלנו מגיב. לפי חלק מהמדענים, כאשר מתפתח בנו פחד, זרימת הדם מתגברת לעבר הרגליים שלנו, וזה מכין אותנו לכך שנוכל לברוח. כאשר עולה בנו כעס, זרימת הדם מתגברת לעבר הידיים שלנו, כך שנהיה מוכנים להילחם ולהגן על עצמנו. באופן כזה, הגורמים הרגשיים והביולוגיים קשורים מאד אלה באלה בזיקה הדדית. לפעמים הצד הפיזי מביא להשפעה רגשית ולפעמים רגשות מביאים להשפעה פיזית. משום כך, מומחים למוח בימינו מגלים עניין רב יותר ברגשות ובאופן בו הם מתפתחים.
רגש הוא חלק מהתודעה. כבר עתה, מדענים מסוימים עורכים ניסויים: הם מעניקים מעט אִימון בתחום המיינדפולנס (תשומת לב מודעת) והחמלה לאנשים, אפילו לילדים. לפני האִימון הזה, הם בודקים את לחץ הדם ואת רמת הורמון הלחץ, ולאחר שלושה או ארבעה שבועות הם בודקים זאת שוב. הם גילו שלחץ הדם והמתח פחתו בעקבות התרגולים הללו. אפילו סטודנטים מגלים שכוח הריכוז שלהם השתפר ושגם מערכות היחסים החברתיות שלהם נעשו שלוות וידידותיות יותר. לכן, מספר אוניברסיטאות, במיוחד בארצות הברית, אך גם בהודו, עורכות כמה פרויקטים ניסיוניים. אז כיום, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ובמהלך תחילת המאה ה-21, תחום המדע ערך מחקרים נוספים בנוגע לרגשות, בנוגע לתודעה.
כמה אלפי שנים של מסורת דתית, בדרכים שונות, עסקו גם בתודעה. כל המסורות הדתיות נושאות את מסר האהבה, הסליחה, החמלה וההתפתחות העצמית; כל אלה קשורים לתודעה. אמונה היא גם משהו ברמה המנטלית. אמונה חד-נקודתית מביאה לחוסן פנימי, סוג מסוים של אושר. בקֶרב הדתות העיקריות קיימות שתי קטגוריות. האחת היא תאיסטית, אמונה באל בורא, סוג קבוע ומוחלט של אלוהים; זה נמצא ביהדות, בנצרות, באסלאם, והינדים רבים מאמינים בכך גם כן. הסוג השני הם הג'ייניסטים, הבודהיסטים וקבוצה אחת של בני דת הסַמקייה שאינם מקבלים אֵל בורא. כך שאין תפיסה רעיונית של האֵל כבורא; דברים קורים בעקבות גורמים ותנאים משֶׁל עצמם. שלוש הדתות הללו של הודו מאמינות בסיבתיוּת בדומה לדרוויניזם: הכל קורה על פי סיבה ותוצאה, ללא בורא.
דתות תאיסטיות מאמינות שהאֵל ברא הכל, במיוחד אותנו, ולכן הוא באמת אבינו. עם אמונה חד-נקודתית המאמינים פועלים בכניעה כלפי האֵל הבורא. זה מצמצם יהירות אנוכית. "אני בריאה של אלוהים, לכן אני משרת את אלוהים." התפילה היא חלק מעבודת האֵל, אך העיקרון המרכזי של עבודת האל הוא לגלות אהבה כלפי שאר היצורים, יתר הברואים והברואות. לכן, לדתות תאיסטיות יש, פחות או יותר, את אותה השפעה של צמצום ההתרכזות בַּעצמי ופיתוח אלטרואיזם.
בודהיזם וג'ייניזם גם מנסים לצמצם התרכזות בַּעצמי ויהירות. בודהיסטים מדגישים את היעדר האמונה בַּ"עצמי" כהיותו מַשהו מוצק הקיים באופן בלתי תלוי, בפני עצמו, מצידו הוא; ה"אני" או ה"עצמי" הם רק הגדרה מוסכמת. זוהי דרך לצמצם את הגישה המרוכזת בַּעצמי של האדם. לכן, ישנן גישות שונות אך יש להן את אותה ההשפעה: לצמצם התרכזות בַּעצמי ולהעצים אלטרואיזם.
אם נסתכל על המסורת הבודהיסטית ההודית העתיקה, ובפרט על מסורת נלנדה, נראה שהכְּתבים שלהן תמיד מציינים השקפות פילוסופיות שונות. הכְּתבים הטיבטיים המאוחרים יותר, מניחים, כדבר מובן מאליו, שהקהל הוא ברובו בודהיסטי, ולכן אני חושב שעלינו לחזור למסורת ההודית. היו שם כל כך הרבה מסורות ולכן הן ניתחו באופן אנליטי את ההשקפות השונות ולפעמים התדיינו באמצעות קרב-שיח (דיבֵּייט) על השקפותיהן. אבל בטיבט, מאז המאה ה-8 או ה-9, הפכו רוב הטיבטים לבודהיסטים, כך שלא הייתה רלוונטיות רבה בדיון על ההשקפות הפילוסופיות השונות הללו למיניהן. אך כיום, מחוץ לטיבט, קיימות כל כך הרבה דתות והשקפות שונות, ולכן חשוב מבחינתנו שנכיר אותן, כך שבעזרת ידע נכון נְפַתֵּחַ הבנה הדדית, ובעזרת הבנה הדדית נְפַתֵּחַ כבוד הדדי והרמוניה דתית.