שלמות הנדיבות: דאנהפרמיטה

נדיבות היא גישה שבה יש לנו את הנכונות לחלוק ולתת את כל מה שדרוש לזולת. היא אינה באמת מכוונת לכך שעלינו למסור הכול באופן מוחלט ובכך להפוך לעניות או לעניים מרודים בעצמנו, כאילו שהעוני כשלעצמו הינו סגולה, כפי שניתן למצוא בחלק מהדתות. כאן, נדיבות פירושה שיש לנו את הנכונות לתת ללא היסוס וללא מכשולים, וכאשר ראוי לתת, מה שמצריך מאיתנו לעשות הבחנה. לא ניתֵּן אקדח למי שרוצה לצאת ולהרוג במחשבה, "אה, אני כל כך נדיב/ה! הנה כסף לאקדח שלך! " דוגמה נוספת לנדיבות בלתי הולמת עשויה להיות מתן כסף למישהו לשם רכישת סמים.

תרגול נדיבות אין פירושו שעלינו להיות עשירות או עשירים; גם אם חיינו מלווים בעוני רב ואין לנו מה להציע, נוכל עדיין לגלות את הנכונות לתת. אחרת, איך יוכלו אי-פעם מי שחיים וחיות בעוני לפתח נדיבות? לכן, בכל פעם שנראה שקיעה יפה, נוכל לגלות נדיבות ולאחל שכולם/ן יוכלו להנות ממנה. נוכל לעשות את אותו הדבר עם נופים מרהיבים, מזג אוויר טוב, אוכל טעים וכו'. כל זה נחשב לנדיבות! נוכל לגלות נדיבות לא רק עם הדברים שבבעלותנו, אלא גם עם דברים שאינם שייכים לאיש. במהלך מדיטציה, נוכל לדמיין נתינה של כל מיני דברים נפלאים לאחרות ואחרים, אולם אם באמת יש בבעלותנו דבר מה שיכול לסייע למישהו/י אחר/ת והם זקוקים לו, אז לא רק נדמיין נתינה אלא ניתן זאת בפועל! 

נדיבות היא ההפך מקמצנות, שהיא חוסר נכונות לחלוק דבר כלשהו עם הזולת או לתת לו אותו. הקמצנות הזו מלווה בדרך כלל בתחושה שאם ניתֵּן לאחרות ולאחרים, אז לנו עצמנו לא יישאר דבר. אבל, בניגוד לכך:

אם אשמור הכול לעצמי, מה יישאר לתת לזולת? - אמירה טיבטית

עלינו להיזהר שלא להגיע למצב של קיצוניות. בד בבד עם ההירתמות שלנו לסייע לזולת, עלינו לאכול ולישון בעצמנו. עלינו לדאוג גם לעצמנו, ועל כן, בנוגע לנדיבות, מדובר יותר על לשתף ולחלוק את מה שיש לנו. בּוֹדהיסַטווֹת מתקדמות או מתקדמים במיוחד יכולים להקריב את חייהם כדי לעזור לזולת, אך בשלב בו אנו נמצאות ונמצאים אין לנו את היכולת המציאותית לעשות זאת. אי לכך אין ביכולתנו ואנחנו לא צריכות וצריכים עדיין לתת הכול עד לנקודה שבה נגווע ברעב. אך עם זאת עלינו עדיין לגלות מוכנות לרתום את גופנו לטובת עזרה לזולת, דבר שיכול להיעשות בצורה של מתן סיוע בביצוע עבודה קשה או מייגעת, או אפילו באמצעות עבודה פיזית. אסור לנו לפחד ללכלך את הידיים!

נדיבות כוללת גם שיתוף של מה שמכונה "המאגר הצָפוּן של הזכות" (merit) שלנו, שהוא אוסף האיכויות המיטיבות הגלוּם של כל כוח חיובי שהצלחנו לבנות. אוכל להשתמש בדוגמה מחיי שלי: כתוצאה ממאגר צָפוּן חיובי שנצבר מפעולות מיטיבות בחיים קודמים, התאפשר לי להיפגש וללמוד עם כמה מהמאסטרים הבודהיסטים הגדולים ביותר בהודו ולקבל הזמנות למפגשים מכול רחבי העולם וכך ליצור קשרים חיוביים עם בני ובנות אדם רבים ומדהימים. מצב זה צבר פוטנציאל חיובי עוד יותר וכחלק מהתרגול שלי, אני מנסה לחלוק את "המאגר הצָפוּן של הזְכות" הזה עם הזולת ולא לשמור על מה שיכול להבשיל ממנו רק לטובת עצמי. כאשר זה מתאים, אני מעמיד לרשות אחרות ואחרים את הקשרים שלי על ידי כך שאני עורך להם/ן היכרות עם אותם המאסטרים ועם מלומדות ומלומדים נוספים מרחבי העולם. אני מנסה לשתף את מה שלמדתי במסגרת השכלתי האוניברסיטאית ובמהלך כמה עשרות השנים שבהן למדתי ותרגלתי מדיטציה בהודו. בשורה התחתונה זו משמעותו של שיתוף המאגר הצָפוּן של הזכות שלנו: לפתוח את הדלת עבור הזולת. 

באופן כללי, מדובר על ארבעה סוגים של נדיבות:

1. מתן סיוע חומרי
2. מתן שיעורים ועצות
3. מתן הגנה מפני פחד
4. מתן אהבה

הנדיבות של מתן סיוע חומרי מתייחסת לרכוש שלנו, אוכל, ביגוד, כסף וכל דבר אחר שיתכן ויש לנו. היא כוללת את התחושה של הנתינה כשראוי לתת, ואת צורת הנתינה שצריכה להיעשות באופן מכבד, לא כמו זריקת עצם לכלב. אין צורך שיהיו בבעלותנו ממון רב או רכוש גדול על מנת שנוכל לתרגל מתן סיוע חומרי, מכיוון שביכולתנו לתת גם דברים שאינם בבעלותנו. המשמעות אינה שנצא לגנוב, כמו רובין הוד מודרני! אלא, שנכַוֶון לדברים ציבוריים כמו לנקות את הסביבה כדי שקהל רחב יוכל ליהנות ממנה. זו מתנה נפלאה לאחרות ולאחרים. נוכל גם לחלוק כול חוויה משמחת, כמו "שיוכלו כולם/ן ליהנות ממזג האוויר היפה" וכו'.

אין צורך שנחשוב רק במונחים של נתינת דברים פיזיים ממשיים. נוכל לנדב גם את גופינו, במובן של הזמן שלנו, העבודה, העניין, האנרגיה, התמיכה והעידוד וכו'. כל אלה הן דרכים מיומנות לגלות נדיבות בעזרת דברים חומריים.

כמובן שזה לא מתאים לתת לאנשים רעל, נשק או כל דבר שיתכן שישתמשו בו כדי לפגוע בעצמם או בזולת.

בהקשר הבודהיסטי, מדובר בהענקת לימודי הדהרמה - התורות הבודהיסטיות - אך ביכולתנו להרחיב נדיבות מסוג זה גם לתחומים שאינם בודהיסטים. לא מדובר רק בהוראה, תרגום, תמלול, פרסום או יצירה ועבודה במרכזי חינוך, אלא מדובר גם על כול הכרוך במענה לשאלות של אנשים, מתן עצות ומידע אם וכאשר יש ביכולתנו לעשות זאת וכו'.

למסורת הסַאקְיָיה יש גם את מִינחות הסַמַדְהִי (ריכוז), שבמסגרתן אנו נותנים ונותנות לזולת היבטים שונים של תרגול הדהרמה שלנו. כל מה שלמדנו מלימוד וקריאה, מוצע לאחרות ולאחרים ונעשה בו שימוש  בכדי לעזור להם. אותו הדבר נעשה על ידנו עם כל הידע, האמונה, המשמעת, התובנה והריכוז שצברנו, כמו גם ההסברים שלנו על התורות. כל זה מתאים להיכלל בקטגורית הנדיבות של מתן הדהרמה, אך כמובן שנוכל להרחיב זאת ולחלוק כל ידע מועיל שיש ברשותנו עם הזולת.

נדיבות מסוג זה מתייחסת למתן עזרה ליצורים אחרים כאשר הם במצב רע. זה כולל הצלת בעלי חיים שעומדים להישחט, ושחרורם לחופשי של כול אותם הכלואים בכלובים ובמכלאות. הצלת זבובים מטביעה בבריכת שחיה והגנה על בני ובנות אדם ובעלי חיים מפני חום או קור עז – המשמעות של כול זה היא לספק הגנה. אם יש חיפושית בדירה שלנו, אנחנו לא פשוט נזרוק אותה מהחלון, ונצדיק זאת במחשבה שהיא לא תיפגע כשהיא תנחת חמש קומות למטה. הנדיבות של מתן הגנה מפני פחד תהיה להוציא אותה החוצה, בעדינות. לעולם לא נוריד עליה את המים בשירותים, ונאחל לה דרך צלחה!

נוכל לכלול כאן הרגעת אחרות ואחרים כשהם מפוחדים, בין אם אלה הם הילדים שלנו או אולי בעל חיים שנִיצוֹד. לדוגמא, אם חתול מתעלל בעכבר, ננסה להגן על העכבר על ידי לקיחתו משם.

בטנטרה, לנדיבות של מתן הגנה מפני פחד יש פרשנות מתקדמת נוספת, שהיא מתן התייחסות אחידה מצידנו לאחרות ולאחרים. המשמעות היא שלזולת אין לחלוטין סיבה לפחד מאיתנו, כי אין בכוונתנו להיצמד ולהיאחז בו, או לדחות אותו בכעס ובעוינות, או להתעלם ממנו מתוך השקפה מוטעית. באופן הזה, יש בנו פתיחות באותה המידה כלפי כולם/ן, וזו מתנה נפלאה באמת להעניק לכל אחד ואחת.

טנטרה מדברת גם על סוג רביעי של נדיבות, המכונֶה נתינת האהבה. הכוונה אינה לכך שנסתובב ונחבק את כולם/ן אלא לכך שנעניק לכול אחד ואחת את משאלתנו שהם יהיו מאושרות ומאושרים. זו ההגדרה של אהבה - הרצון שבני ובנות אדם אחרים יהיו מאושרים ושתהיינה להם הסיבות לאושר.

כאשר נתרגל כל אחת מהגישות מרחיקות הלכת, ננסה לשלב בתוכן את כול אחת מחמש האחרות גם כן. בעת תרגול נדיבות:

• בשילוב עם משמעת עצמית מוסרית, נשחרר את עצמנו מכל המניעים הנסתרים השגויים או הבלתי הולמים.

• בשילוב עם אורך רוח (סבלנות), לא יהיה אכפת לנו לשאת באף אחד מהקשיים הכרוכים בכך.

• בשילוב עם התמדה, נשְמח בנתינה, מבלי לעשות זאת מתוך תחושת חובה או מחויבות.

• בשילוב עם יציבות מנטלית, נתרכז בהקדשת הכוח החיובי שנבנה מתוך נתינה.

• בשילוב עם מוּדעוּת מבחינה, נכיר בכך שלַצד הנותן (עצמנו), לַצד המקבל ולַדבר שניתן, אין כול סוג של קיום עצמי (בפני עצמם, מצידם הם). הם כולם תלויים זה בזה. אין צד שנותן בלי צד שמקבל.

יש טווח רחב של מצבים המצביעים על כך שאופן הנתינה שלנו מוטעה ועלינו להימנע מאלה. יתכן שניתֵּן מתוך תקווה שאחרות ואחרים יתרשמו, או שנחשוב שאנחנו נפלאות או נפלאים מתוך מימוש ערכי הדת; או, וזה די שכיח, שכאשר ניתֵּן, נצפה לקבל תמורת זאת משהו, גם אם זו רק תודה. עם זאת, כשאנחנו נותנים או נותנות, זה לא הולם לצפות למשהו בתמורה, אפילו לא לתודה, שלא לדבר על הצלחה גדולה בשיפור מצבם/ן של מי שקיבלו בפועל. זה בעיקר תלוי בקארמה שלהם/ן. יש ביכולתנו להציע עזרה כלשהי, אך אל לנו לצפות בתמורה להצלחה או להכרת תודה.

אני זוכר שפעם אחת בעונת הגשמים בדהרמסלה, הודו, היה עכבר שטבע במי ביוב. הוצאתי אותו ושמתי אותו על הקרקע לייבוש, ובעוד הוא שוכב שם, נץ גדול ירד וחטף אותו. הכול תלוי בקארמה של הפרט, גם אם ננסה לעזור לו. נוכל לתת למישהו או מישהי את כל ההזדמנויות והסיוע להצליח, אבל הם עדיין עשויים להתגלות ככישלון נורא.

יתר על כן, אם אכן מתחוללת תוצאה טובה, לעולם אל לנו להתגאות בפני האדם האחר, או להזכיר לו את כל מה שעשינו ונתנו לו. אסור לנו להמעיט בערכם של אחרות ואחרים כאשר נעזור להם, מתוך מחשבה שאנחנו עושות או עושים להם טובה גדולה. למעשה, הם אלה שעושים לנו טובה בעזרת נכונותם/ן לקבל ומאפשרים לנו לבנות את הכוח החיובי שיביא אותנו להארה, ויאפשר לנו לעזור לזולת ככל האפשר.

זו גם מוטיבציה בלתי נאותה לתת מתוך תחושת אשמה או חובה, אולי מתוך תחושה שאם מישהי או מישהו אחר העניקו תרומה, גם עלינו לתרום או אפילו להתעלות עליהם/ן על ידי מתן סכום גדול יותר.

בעת תרגול נדיבות, המחשבה היחידה שלנו צריכה להיות להיטיב עם הצד המקבל, גם באופן זמני וגם בסופו של דבר. ננסה כמיטב יכולתנו ואם זה יצליח או לא, לפחות ניסינו. זהו לא רק רעיון מופשט של "בטח, אני רוצה לעזור לכל היצורים החיים", אבל שאחר כך לא נטריח את עצמנו אפילו לעזור לשטוף את הכלים!

כמובן, שנדיבות יכולה להיות דו-כיוונית. אם אחרות או אחרים רוצים לעזור לנו ולגלות נדיבות, אז אין צורך שנסרב מתוך גאוה לקבל הזמנות או מתנות. רבות ורבים עושים זאת כשמישהו מנסה לקנות להם משהו, אפילו משהו קטן כמו ארוחת ערב. אם נסרב לקבל את נדיבותם, נימנע מהם את האפשרות לבנות כוח חיובי. למעשה, זהו אחד מנדרי הבודהיסטווה, שעלינו לקבל את הזמנותיהם והצעותיהם של אנשים לעזור, אלא אם כן זה עשוי להזיק להם. 

פעם נסעתי עם סרקונג רינפוצ'ה ברחבי איטליה ובאו אנשים לשאול אותו כמה שאלות. כשעזבו, הם פשוט הניחו מעטפה עם מִנחה על השולחן ליד הדלת. סרקונג רינפוצ'ה נגע בנקודה חשובה באומרו לי, "זו הדרך הנכונה לתת. לא כפי שעושים האנשים האלה שנכנסים ועושים מופע גדול של הענקת המנחה באופן אישי לידי הלאמה, כך שהלאמה ידע מי נתן ובאמת יעריך זאת ויחשוב עליהם טובות." תמיד עדיף לתת בשקט, בעילום שם, בלי לעשות הצגה גדולה. הטוב ביותר הוא לעשות זאת בצורה מהנה ומכבדת מסוג זה.

אל לנו לגרום לזולת לחכות למה שבכוונתנו לתת, או להציע עזרה אבל לתת אותה רק למחרת. זה שוב קצת מתקשר לנושא הצעת המנחות. סרקונג רינפוצ'ה היה אחד ממוריו של הדלאי לאמה וכל כך הרבה אנשים נהגו להגיע לראותו. הוא ציין שהוא מצא שזה חסר התחשבות וקצת מגוחך שאנשים חיכו עד שהגיעו ישירות מולו כדי לבצע השתחוויות ארוכות באומרו "כל מה שזה עושה זה לבזבז את הזמן שלי. אני לא צריך לראותם משתטחים. זה לא למען תועלתי שלי שהם מציעים השתחוויות. הם צריכים לעשות זאת לפני שהם נכנסים כדי שיוכלו לומר לי ישירות את מה שברצונם להגיד." זה מקובל מאוד שטיבטים נותנים קַאטוֹת - צעיפים טקסיים - ללאמות, אך זה לא צריך להיעשות במטרה להרשים אותם. זכרו, ההשתטחויות הן למען תועלתנו אנו, ולא למען זו של המורה. 

לא משנה מה נחליט לתת, חשוב שניתן את זה בעצמנו, באופן אישי. לאטישה היה עוזר שרצה להגיש את כול המנחות עבור המורה, למלא את קערות המים וכן הלאה. אטישה אמר לו: "חשוב לי מאוד לעשות זאת בעצמי. האם גם תלך לאכול במקומי?" בכל פעם שזה אפשרי, עלינו לעשות דברים כאלה באופן אישי בעצמנו.

אם קיבלנו החלטה לתת דבר מה, אל לנו לשנות את דעתנו, או להתחרט אחר כך ולקחת אותו בחזרה. יתרה מזו, ברגע שנתנו משהו, אין צורך שנעמוד על כך שהשימוש בו יעשה על ידי הצד המקבל בהתאם לרצון שלנו; זה חל במיוחד על מצבים שבהם ניתן כסף תוך התעקשות על אופן השימוש בו. זה דומה לכך שניתן תמונה למישהי או מישהו ואז נבקר בביתם ונגלה שהתמונה לא נתלתה על הקיר וניפַּגע מעט. למעשה, ברגע שנתנו משהו, הוא כבר לא שלנו.

אני זוכר שפעם בדהרמסלה, היה המנזר הזה שבו איכות האוכל הייתה ממש ירודה ולכן הנזירים לא כל-כך היו במיטבם. בקרב המערביים אספנו קצת כסף ונתנו להם כדי שיקנו אוכל איכותי יותר. בסופו של דבר הם פשוט השתמשו בכסף כדי לקנות עוד לבנים ולהמשיך בבניית מקדש גדול וטוב יותר! זה ממש הרגיז את המערביים, שעשו סצנה גדולה מכך שהם לא משתמשים בכסף כדי לקנות אוכל. הפתרון היה שאם ברצוננו שהם יאכלו אוכל מזין יותר, עלינו לקנות להם בפועל את האוכל ואז הם יצטרכו לאכול אותו! אז היה עלינו לפעול באופן מתוחכם מעט. עם זאת, היינו צריכים לקנות להם את מה שהם אוהבים לאכול, ועבור הטיבטים זה אומר בשר, גם אם חלק מהמערביים לא הסכימו לכך. לקנות טופו או משהו שהם לעולם לא יאכלו זה לא באמת מתאים.

למרות שראיתי את סרקונג רינפוצ'ה כמעט מידי יום, נהגתי להביא לו תמיד משהו קטן. כעבור זמן מה הוא נזף בי ואמר, "למה אתה מביא לי את כל הקאטות והקטורות האלו? אני לא צריך את הגַ'אנְק הזה! " הוא קרא לזה גַ'אנְק! "מה אעשה עם 1,000 קאטות?" הוא אמר, "אם בכוונתך להביא דברים, הבֵא לי משהו שאני אוהב ויכול להשתמש בו." ידעתי שהוא אוהב בננות, אז הייתי מביא לו בננה. אם ברצוננו לתת לאחרות או לאחרים, עלינו לעשות זאת במיומנות ולתת את מה שהם אוהבים. האמינו לי, ללאמות האלה יש מספיק קטורת!

ובאותה הנקודה, חשוב להביא דברים באיכות טובה, לא רק דברים שאין לנו חיבה כלפיהם או שאין לנו שום שימוש בהם. יש אנשים שלעולם לא ירצו לקבל שום דבר, אז אולי נֹגיד להם, "מישהו נתן לי את זה ואני לעולם לא אשתמש בזה. בבקשה קח/י את זה. אני לא רוצה לזרוק את זה." יש גם דברים שלא מתאים לתת, כמו המבורגר לאדם שהוא צמחוני. אם מישהו או מישהי נמצא/ת במשטר דיאטטי מסוים, נזרום עם זה. לא נביא עוגה למישהו או מישהי שעושים דיאטה קפדנית!

מבחינת מתן הדהרמה, אם מישהו או מישהי רוצה לנהל איתנו קרב-שיח (דיבֵּייט) מתוך מוטיבציה של כעס, היאחזות, גאווה או סתם סקרנות לשמה, אין צורך שנתווכח או שניתן להם את הטקסטים הבודהיסטיים. תמיד נלַמד ונדון בנושאים דהרמיים רק עם מי שפתוחים/ות או קשובים/ות לכך. לא הולם ללמד או לדון עם מי שאינם/ן כאלה. למעשה, זה בזבוז זמן, וזה רק תורם למצב תודעה שלילי ולעוינות מצידם/ן. נלַמד את אלה שפתוחים/ות ורוצים/ות ללמוד.

אם נלַמד, הלימוד יינתן בהתאם לרמת האדם האחר. לא נמטיר על תלמידות ותלמידים את כל האוקיאנוס של הלמידה והידע שלנו רק כדי להוכיח את חוכמתנו הרבה. לא נעביר שיעורים מתקדמים מידי, אלא אם כן זה מועיל לתת טעימה קטנה. לפעמים, הוראה מתקדמת יותר יכולה לתת השראה לאנשים לעבוד קשה יותר כדי לנסות ולהבין אותה, וזה גם מועיל אם יש מישהו או מישהי ביניהם שהם קצת יהירים. לפעמים ה"ק הדלאי לאמה מעניק לימוד בצורה מאוד מסובכת לפרופסורים ופרופסוריות באוניברסיטאות וכן הלאה, כדי להדגים עד כמה מתוחכמת התורה הבודהיסטית. זה עוזר להפיג כל תפיסה לפיה הבודהיזם הוא פרימיטיבי או נחשל.

אני זוכר שפעם ביקר סרקונג רינפוצ'ה במרכז דהרמה מערבי, והם רצו שילַמד, תוך יומיים בלבד, את הפרק על הריקות מתוך ספרו של שנטידווה. זה למעשה מגוחך! לוקח כשנה רק לעבור על החלק הזה של הטקסט באופן יסודי ומעמיק. רינפוצ'ה החל להסביר את המילים הראשונות של הפרק, ברמה מתקדמת ומסובכת ביותר, כדי להראות, באמצעות כל מילה, עד כמה זה מורכב. אף אחת ואחד בקהל לא יכלו להבין את דבריו, מה שגם העיד עד כמה היה זה יהיר לחשוב שזה משהו שאפשר ללמד או להטמיע בהוראה של יומיים בלבד. ואז הוא מיתן את רמת הלימוד והתאים אותה לרמת ההבנה של הקהל ופשוט הסביר את המשמעות הכללית של חלק קטן מהטקסט.

כאשר ה"ק הדלאי לאמה מעניק לימוד לקהל רב, הוא מלמד מעט עבור כל אחת מרמות הקהל שם. רוב הזמן, הוא מלמד ברמה מאוד מתקדמת, המכוונת לכל לאמה, גשה וקנפו גדולים שנוכחים בלימוד. מכיוון שהוא מתקדם יותר מכולם, הוא יכול ללמד אותם/ן ברמה הזו, ואז יוכלו הם/ן להסביר זאת בצורה פחות מורכבת לתלמידות ולתלמידים שלהם/ן. במצב מסוג זה, הלימוד שניתן לא מכוון לרמת המכנה המשותף הנמוכה ביותר, מכיוון שיש אחרות ואחרים שביכולתם להעביר את הלימוד ברמה זו. עליך ללמד ברמה הגבוהה ביותר, כך שהלימוד יוכל להתמתן אחר כך באופן מדורג ולהתאים את עצמו לרמות השונות. 

לבסוף, חשוב לתת רק למי שזקוקות או זקוקים לזאת. אם מישהו או מישהי לא צריכים את זה אלא רק רוצים משהו מתוך חמדנות והיאחזות- כמו ילדות וילדים שרוצים שוקולד כל היום- אז זה לא מתאים לתת. עלינו להשתמש במוּדעוּת המַבְחינָה שלנו כדי להחליט מה, מתי ולמי הולם או בלתי הולם לתת. טרונגפה רינפוצ'ה טבע את המונח הנפלא "חמלה אידיוטית"; לא נעזור לכולם/ן לעשות כל מה שירצו, כי זה יכול להיות טיפשי למדי! נדיבותנו חייבת להיות מתואמת עם חוכמתנו.

תרגול נדיבות אינו דורש מאיתנו להיות עשירות או עשירים או שיהיה לנו הרבה רכוש. לא משנה היכן אנחנו או מה מעשנו, ביכולנו להתחיל לפתח תודעה נדיבה באמצעות שיתוף מנטלי של כל מה שמסב לנו הנאה – שאיפת האוויר הצח, השקיעות המדהימות שנהנה מהן, הארוחות הטעימות שנאכל. המִשאלה שיוכלו גם כול האחרות והאחרים להנות מכול מעשנו היא הבסיס לשלב הבא, שבו ניתֵּן לזולת הלכה למעשה את מה שהוא זקוק לו.

אם יש לנו אפשרות, זה נפלא לתת סיוע חומרי, אבל ביכולתנו לגלות נדיבות גם באמצעות הזמן והאנרגיה שלנו. כשאנחנו נותנים ונותנות בשמחה ועם מוטיבציה צרוּפָה, נדיבות הופכת לכוח עוצמתי שמבטיח את השגשוג והאושר שלנו ושל בני ובנות אדם אחרים.