לידה חוזרת יקרת ערך כבנות ובני אנוש
מדוע לידת אנוש יקרת ערך היא כמו אבן חן ממלאת משאלה?
הגוף האנושי יקר הערך הזה שיש לנו הוא יותר יקר מאבן חן ממלאת משאלה. זהו הבסיס לפנאי; אך הפנאי וההזדמנות שהגוף שלנו מאפשר לנו הם לא על מנת להגיע לתחושת היי מסמים, אלא כדי לתרגל דהרמה. מדוע הגוף האנושי יקר הערך הזה הוא יותר יקר מאבן חן ממלאת משאלה? הסיבה לכך היא שבעזרת אבן חן ממלאת משאלה נוכל להשיג מזון ושתייה לחיים האלו, אך אבן חן ממלאת משאלה לא תוכל להביא תועלת בחיים העתידיים. לכן הגוף הזה שיש לנו המאפשר לנו את ההזדמנות לתרגל דהרמה הוא יותר יקר מאשר אבן חן כזאת.
כולנו רוצים/ות אושר כל הזמן ולכמה שיותר זמן שאפשר. אך לא משנה איזה אושר נשיג במהלך החיים הללו, הוא מאוד קְצַר מועד מכיוון שהוא נמשך רק למשך זמן החיים הקצר הזה. אז אם נרצה אושר שנמשך לאורך זמן, נצטרך לחשוב על חיי העתיד שלנו. אבן חן ממלאת משאלה לא יכולה להעניק לנו שחרור מלידה חוזרת בשלושת מישורי הקיום הגרועים ביותר ולא תוכל להבטיח לנו חיי נצח. אך בעזרת הסתייעות בגוף האנושי יקר הערך הזה כבסיס העבודה שלנו, נוכל להגן על עצמנו מלידה נמוכה יותר; ו, כמו ג'טסון מילארפה, בהסתייעותנו בו כבסיס לתרגול דהרמה, נוכל להגיע להארה במהלך החיים הללו. לפיכך מאחר שאבן חן ממלאת משאלה לא יכולה להבטיח לנו את הדברים הללו שגוף האנוש יקר הערך שלנו יכול, גופנו הוא יותר יקר מאבן חן ממלאת משאלה.
עלינו אם כן לתרגל דהרמה עם גוף האנוש יקר הערך הזה. אך הנטייה שלנו היא להחזיק בהשקפה הנגדית- למרות שהוא יותר יקר מאבן חן ממלאת משאלה, אנו מסתייעים/ות בו להשגת יותר ויותר רווחה חומרית, ואפילו יש בנו מוכנות להקריב את חיינו לשם המטרה קצרת המועד הזאת. ישנם הרבה בני ובנות אדם בעולם עם יותר אינטליגנציה ועושר מאתנו, אך באמצעות הסתייעותנו בגוף האנוש יקר הערך שלנו לתרגול דהרמה, נבנה הרבה יותר כוח חיובי (חסד) מהם/ן. חשוב אם כך לא לבזבז את לידת האנוש יקרת הערך הזו , אלא לנצל אותה להגשמת שלוש המטרות שהיא מסייעת לצורך הגשמתן: השגת אחת מהלידות החוזרות הטובות יותר בעתיד, שחרור, והארה.
לא משנה בכמה אובייקטים חומריים נחזיק, הם לא יביאו לנו שביעות רצון. אפילו אם יש בבעלות של מישהו או מישהי את כל הדברים החומריים שבעולם, הם לא יהיה מסופקים. על כן זה ברור שאפילו כל התכשיטים ממלאי המשאלה לא יוכלו להביא סיפוק. נוכל להתנסות בעובדה הזאת בעצמנו- אם ניסע ברכבת או באוטובוס עם מטען רב, מאוד קשה לנסוע; אבל לו לא היו לנו כל החפצים הללו, זה היה הרבה יותר קל.
עלינו לנסות אם כן לתרגל דהרמה באותו אופן. למשל, ג'טסון מילארפה, כשחי במערה שלו, לא היה לו רכוש חומרי. ג'טסון מילארפה ושאקיימוני בודהה הבינו עד כמה דברים חומריים הם שוליים ולא נחוצים וויתרו עליהם על מנת לתרגל את הדהרמה. וגם אתם/ן, שחייתם/ן בהרבה מדינות עשירות בעולם, הגעתם/ן להבנה שדברים חומריים אינם כה חשובים והשארתם אותם מאחור כדי להגיע לכאן ולתרגל את הדהרמה.
הסיבות להשגת לידה חוזרת של חיי אנוש יקרי ערך והקושי הכרוך בכך
עלינו להרהר מדוע כל כך קשה להגיע לגוף האנוש יקר הערך הזה. קשה להשיג אותו כי קשה כל כך לייצר את הסיבות שיובילו אליו. ישנן שלוש סיבות עיקריות לכך:
- שמירה מהודקת על משמעת עצמית מוסרית.
- תרגול שש הגישות מרחיקות הלכת (שש השלמויות).
- נשיאת תפילות בטוהר כוונה.
שמירה מהודקת על משמעת עצמית
מאוד קשה לשמור על משמעת עצמית מוסרית מהודקת, ומאוד קשה עבורנו להכיר בכך ולהעריך זאת אצל הזולת. בנוסף לכך במונחים של משמעת עצמית מוסרית, ישנן עשר הפעולות ההרסניות, ועלינו לקחת בחשבון שרוב בני ובנות האדם בעולם אפילו לא יודעים מה הן. וכמובן שבקרב אלו שכן יודעים מהן, הרוב לא מתרגלים הימנעות מהן.
ישנן שלוש פעולות הרסניות של גוף:
- לקיחת חיים- למשל, אנו עשויים/יות לדעת שעלינו להימנע מהריגה, אך כשחרקים עוקצים אותנו, באופן אינסטינקטיבי נמחץ ונחסל אותם.
- לקיחת מה שלא ניתן לנו- אפילו אם איננו יוצאים/ות החוצה ומבצעים/ות גניבה מובהקת, אנו עלולים/ות להשתמש באמצעים מתוחכמים כדי לקחת דברים מבני ובנות אדם אחרים, כך שזה כמעט אותו הדבר.
- מעורבות בהתנהגות מינית בלתי הולמת- יש לנו המון השתוקקויות להיות עם בני/ות זוג של אחרים/ות.
אנו צוברים וצוברות את הפעולות ההרסניות הללו של הגוף בכל יום כמו טיפות גשם הנופלות עלינו כשאנו בחוץ בגשם.
ארבע הפעולות ההרסניות של דיבור:
- אמירת שקרים – משהו שנצבר על ידינו כל הזמן. למשל, אם יש בכוונתנו לרדת במורד הגבעה ומישהו/י שואל/ת אותנו לאן פנינו, נגיד שפנינו למעלה הגבעה.
- דיבור מפלג- לגרום לחברים וחברות לנהוג בצורה לא חברותית אלו כלפי אלו ולהביא את מי שכבר נפגעו קשרי החברות שלהם/ן- לפתח אפילו עוד יותר איבה. אלו מעשינו הקבועים באמצעות דיבור שלילי על הזולת.
- דיבור לא נעים- זה משהו שלא מכוון בהכרח כלפי בני/ות אנוש. למשל, אם הכלב נכנס לחדר שלנו, אנו עלולים/ות לומר, "הסתלק! צא החוצה מכאן!" ולהסתייע בשפה נוקשה. זוהי טעות מאוד גדולה להשתמש בשפה פוגעת או לא נעימה מכיוון שידוע לנו איך כשמישהו/י מדבר/ת אלינו בשפה לא נעימה כלפינו אנו חשים/ות מאוד פגועים/ות, וגם אחרים ואחרות, כולל בעלי חיים, מרגישים/ות כך.
- פטפוטים חסרי משמעות- באופן מעשי כל מילה שיוצאת מהפה שלנו היא פטפוט סרק: "הייתי במדינה הזאת", "עשיתי כך וכך". אם תדברו הרבה, תעלו את הסיכויים להמשיך לבצע את הפעולה ההרסנית הזאת של דיבור. מאחר שאינני יודע אנגלית, אין לי את ההזדמנות לפטפט באנגלית, אז אני יכול לצבור פטפוטים בשפה הטיבטית בלבד!
שלוש הפעולות ההרסניות של תודעה:
- לחשוב בצורה חמדנית- למישהו/י יש בית מאוד נחמד, וכיו"ב, ועולה בך השתוקקות שהוא יהיה שלך, חשיבה שמקננת בך כל הזמן, ורקימת מזימה איך להשיג אותו. זה לא מאוד טוב, אבל זה משהו שיש לנו הרבה ממנו.
- מחשבה שיש בה רצון להרע- לבקש שלא יהיה אושר למישהו/י, או שייפגעו. זה משהו שאיננו מבקשים/ות רק עבור אויבינו, עולה בנו רצון להרע גם כשחברינו וחברותינו מרגיזים/ות אותנו.
- חשיבה משובשת ולעומתית- למשל, לחשוב שאין לידות חוזרות בעתיד או ששלושת אבני החן של מקלט אינן יכולות לסייע לאף אחד, או לחשוב שלערוך טקס מנחת פוג'ה זה בזבוז זמן או שהגשת מנחה של מנורות חמאה מבזבזת חמאה או שהכנת מנחות טורמה היא כמו לזרוק צאמפה (גרעיני שעורה קלויים).
קשה לנו להימנע מלבצע את זה. ואם לא נגרום לעצמנו להימנע מלבצע את זה, לא ניתן יהיה להשיג לידה יקרת ערך בהתגלמות של בני/ות אנוש. אין זמן כרגע להיכנס לפרטים, אך אם תרצו לדעת יותר, יהיה עליכם/ן ללמוד את לימודי הלאם-רים.
תרגול שש הגישות מרחיקות הלכת (שש השלמויות).
הסיבה השנייה להשגת לידה חוזרת בהתגלמות של חיי אנוש יקרי ערך, היא תרגול שש הגישות מרחיקות הלכת או פאראמיטות (שש השלמויות):
- נדיבות
- משמעת עצמית מוסרית
- אורך רוח
- התמדה
- ייצוב מנטלי (ריכוז)
- מוּדעוּת מבחינה (חכמה)
אלא שבמקום לתרגל נדיבות, אנו מתרגלים/ות קמצנות והעברת גישתנו הקמצנית הלאה, אל עבר אחרים ואחרות. במקום שיהיה לנו אורך רוח, עולה בנו כעס. במקום שתהיה לנו התמדה שאיתה נחולל עוז רוח ונהנה מתרגול הדהרמה, יש בנו עצלות ורצון לישון כל הזמן. במקום שתהיה לנו יציבות מנטלית, אנו צוברים/ות שיטוט מנטלי- למשל, בחזרה על מנטרה התודעות שלנו נודדות לכל מקום- ואנו מפתחים/ות את הסיכויים לכך שזה יקרה בהמשך.
פעם היה מורה ש, בעודו באמצע תרגול, נזכר שהייתה משימה שהוא רצה שהחניך שלו יבצע, אך שכח לומר לו. ברגע שנזכר, הוא הפסיק את המדיטציה שלו, קם ואמר לו לעשות זאת. זה היה השיטוט התודעתי שלו. כל פעם שאנחנו מתרגלים/ות תרגולי חזרה על מנטרות, התודעה שלנו נוטה לנדוד.
במונחים של מוּדעוּת מבחינה מרחיקת לכת, עלינו לטפח את המוּדעוּת המבחינה שמבינה ריקות. אבל אנחנו לומדים/ות דברים ארציים במקום, כמו ציור, כך שלא מתבצעת בנו בנייה של סוג הידע הנכון.
בקצרה, מאוד קשה לייצר את הסיבות ללידה חוזרת בהתגלמות של חיי אנוש יקרי ערך. בראותנו כמה זה נדיר שיהיה לנו כזה גוף, עלינו לחשוב שיש לנו אותו רק בפעם הזאת וניתן לאבדו מאוד בקלות. אם לא ננצל את חיי האנוש יקרי הערך הללו שאליהם הגענו, יהיה מאוד קשה להגיע אליהם בעתיד.
הגשת מנחה של תפילות בכוונה טהורה.
עלינו להשלים את שמירת המשמעת העצמית המוסרית שלנו ותרגול שש הגישות מרחיקות הלכת עם נשיאת תפילות כנות להשגת חיי אנוש יקרי ערך. אין הכוונה לתפילות כמו "הו בודהה, הענק לי פרס אם אני ילדה טובה או ילד טוב ואשבח אותך כל הזמן". במקום זאת, זה מאוד עצמתי לכוון את ההתכוונות שלנו ואת האנרגיה החיובית שלנו, עם הקדשה ספציפית להשגת חיי אנוש יקרי ערך.
חשוב שההקדשה תהיה ספציפית. במנזר גנדן היה מושב כתר, כס ישיבה מאוד גבוה של ראש מסדר הגלוגפה, מושב כתר הגנדן. בטיבט, תמיד היו בעלי חיים במנזר, ויום אחד פרה נכנסה לתוך המקדש ונשכבה על מושב הכתר. הנזירים מאוד הופתעו מכך, ולכן שאלו מורה מאוד בכיר שם, "מה הסיבה לכך?" המורה אמר: "בהתגלמות קודמת שלה בחיי עבר, הברייה הזאת התפללה שתזכה לשבת על מושב הכתר של גנדן, אך לא הייתה מספיק ספציפית!".
הפוגות משמונת המצבים של היעדר פנאי:
טבעם של חיי אנוש יקרי ערך הוא שהם נהנים משמונה הפוגות. המשמעות היא, שלעת עתה, החיים הללו חופשיים משמונה מצבים זמניים של היעדר פנאי. מצב של היעדר פנאי הוא כזה שבו אין סיכוי לתרגל דהרמה.
ישנם ארבעת המצבים של היעדר פנאי שאינם מגולמים בחיי אנוש:
- יצור שנקלע למישור קיום חסר שמחה (יצור גיהנום)- במידה ונתגלם מחדש במישור קיום חסר שמחה, אין סיכוי לתרגל מכיוון שהגוף שלנו עולה באש כל הזמן.
- רוח לפותה (רוח רעבה, פְּרֵטַה)- אם ניוולד כרוח, יהיה בנו רעב מתמיד ודחף כפייתי של מחשבה על אוכל.
אם נתעורר בבוקר ולא נשיג ארוחת בוקר, לא תהיה בנו המסוגלות לתרגל דהרמה. אם נתעורר עם כאב ראש, לא נוכל לתרגל דהרמה. לכן, ניתן לשער על סמך הניסיון שלנו, שאם ניוולד כרוח רעבה ונחיה 60 שנה בלי אוכל, לא נגלה עניין בתרגול דהרמה. לכן עלינו להעריך עכשיו כמה בנות ובני מזל אנחנו שלא נולדנו מחדש כברייה מעונה הלכודה במישורי הגיהנום נטולי השמחה או כרוח רעבה הלפותה תמידית בצורך לאכול.
- יצורים מסוג בעלי החיים - גם אם ניוולד בתור הכלב של הוד קדושתו הדלאי לאמה , אפילו לא נוכל לחזור על תפילת המקלט. יש לנו מזל רב כל כך שאיננו כאלה.
- יישות שמימית (אל מאריך ימים)- לאלים מאריכי ימים במישורים שמימיים יש כל כך הרבה עונג ארצי עד שאין להם כל עניין לתרגל דהרמה.
לשריפוטרה היה חניך שהתמסר אליו בצורה חזקה מאוד עם "גישת המסירות-לגורו". לאחר שהחניך עבר מן העולם, הוא נולד במישור הקיום של אלים. שריפוטרה, בהסתייעותו בכוחותיו העל חושיים הבלתי רגילים, יכול היה לראות שחניכו הנאמן נולד במישור הקיום הזה. לכן הוא חשב באותה עת שילך לבקר אותו. כששריפוטרה הגיע למישור הקיום של האלים, כל מה שהחניך הזה עשה, זה נופף לו לשלום. לא היה בו עניין בגורו שלו או בתרגול דהרמה, מאחר והוא נהנה שם עד מאוד.
נוכל להבחין בכך מתוך ניסיון החיים שלנו. אם מישהו הוא מאוד עני, הוא מוכן לתרגל דהרמה. אך אם הוא נעשה עשיר ומאוד נוח לו, הוא מאבד עניין. כך שבנוסף שפר עלינו מזלנו שלא להיוולד במישור הקיום של אלים מאריכי ימים.
ישנם ארבעה מצבים של חיי אנוש של היעדר פנאי. להיוולד בלידה חוזרת:
- במקום בו אין את מילותיו של הבודהה- למשל, ישנם בני ובנות אדם שנולדים/ות בארצות או בזמנים בהם אינם יכולים/ות אפילו לשמוע מילה של דהרמה. אנחנו לא במצב הזה.
- בחברות ברבריות- במקומות בהם בני ובנות אדם מעוניינים רק בהשגת מזון ולבוש.
בטיבט ישנו הר שנקרא- טסארי. טיבטים וטיבטיות הולכים לשם כל 12 שנה. שבט הלובה שחי שם הוא מאוד ברברי, וכדי לעבור דרך ארצו אדם חייב לשלם מס. המס היה יאק, וכשאנשי הלובה היו מקבלים את היאק, הם היו הורגים אותו מיידית ואוכלים אותו ושותים את הדם שלו. כך שאנחנו בני ובנות מזל שלא נולדנו במקום כזה, אפילו כבני ובנות אנוש.
- עם נכות רצינית- אם נולדנו עם עיוורון, חירשות או פיגור, או עם לקות פיזית, מנטלית, או חברתית, יהיו לנו מכשולים רציניים ללמוד ולתרגל.
- באזורים שיש בהם גישות אנטי-רוחניות- מקומות בהם בני ובנות אדם חושבים/ות שכל תרגול רוחני שהוא, במיוחד הדהרמה הבודהיסטית, הוא בזבוז מטופש של זמן וכל מה שחשוב זה לעשות כסף, למשל.
אם יש לנו לידת אנוש יקרת ערך המשוחררת מכל המצבים הללו של היעדר פנאי ו, בנוסף, אנו מבינים ומבינות את הסיבות שמביאות להגעה אליה, המזל מאיר לנו פנים כפליים. בני ובנות אדם רבים שיש להם כאלה חיי אנוש יקרי ערך לא מבינים מהן הסיבות להמשיך להגיע בעתיד לעוד לידות חוזרות מעין אלו.
אנלוגיות
נוכל להסתייע באנלוגיות שיעזרו לנו להבין את הקושי הכרוך בהשגת גוף אנוש יקר ערך. למשל, הדבר נדיר כמו גרגירי חול שיידבקו על פני המראה כשיִזָּרְקוּ לכיוונה.
אם נחשוב על הדברים הללו, נבין עד כמה זכינו בכך שהתגלמנו מחדש בגוף האנוש הנוכחי שלנו, ושעלינו לחשוב שמתאפשר לנו לזכות בו באופן חד פעמי רק הפעם. חישבו על מאות מיליוני בני ובנות האדם בהודו וכמה מעט מהם/ן מתרגלים/ות דהרמה. כך שיש ביכולתנו לראות כמה זה נדיר.
פעם היה לאמה שהעביר לימוד על הקושי בהשגת לידה חוזרת כבן אנוש. מונגולי בקהל אמר: "אם אתה חושב שזה כל כך קשה להשיג לידה חוזרת יקרת ערך כבן אנוש, עלייך ללכת לסין ולראות כמה אנשים יש שם!". זה עשוי להיות כמו לומר לי שעליי ללכת לברית המועצות.
אלו נושאים מאוד טובים לחשוב עליהם במהלך מדיטציה.
לנצל היטב את הגוף יקר הערך שלנו ולחיות חיים משמעותיים.
אם נחשוב כמה קשה עמלנו בחיים קודמים כדי להשיג את גוף האנוש יקר הערך הזה, תהיה בנו התלהבות רבה בכמיהתנו להפוך את החיים הללו למשמעותיים. דוגמא לכך היא שאם היינו נושאים/ות משא עד מחצית הדרך במעלה ההר ואז פשוט שומטים/ות אותו, הוא היה נופל כל הדרך למטה. העבודה שעשינו כדי להשיג לידה חוזרת בהתגלמות של חיי אנוש יקרי ערך במהלך החיים הנוכחי היא כמו העבודה של לשאת את המשא עד מחצית הדרך במעלה ההר; ואם נשמוט אותו, אז כל העבודה הזאת תרד לטמיון.
אז כעת כשיש לנו גוף אנוש יקר ערך, עלינו לא רק לייחל לאחד כזה בעתיד. מאחר שיש לנו אותו עכשיו, עלינו להסתייע בו כעת כדי להגיע למצב ההארה המושלם של הבודהה. אם לא, זה יהיה בדיוק כמו מצב שבו יהיה לנו שק של אורז ופשוט נשב לידו בלי לאכול אותו, ורק נתפלל שיהיה לנו עוד שק בחיים הבאים שלנו. עלינו לנצל באופן מלא את התגלמותנו בחיי אנוש כרגע.
להיות במודעות למוות
המוות הינו וודאי
אם ניקח בחשבון איזה מן גוף אנוש יקר ערך יש לנו, הוא לא עשוי מסלע או מתכת. אם הוא היה כזה, הוא היה יכול להישאר לזמן רב. למעשה, אם נחתוך חתך בגופים שלנו כדי לראות מה יש לנו בתוכם, הם מכילים הרבה דם ומעיים, כמו הקרביים של בעלי חיים שאנשים תולים בבתיהם אחרי שהם קונים בשר בשוק. החלקים הפנימיים שלנו עדינים כמו חלקיו הפנימיים של שעון.
אם נחשוב על מוות ועל איך שבני ובנות אדם מתו, נוכל להעביר באצבעותינו מחרוזות חרוזים רבות, תוך מניית כל חרוז בהן. אם הייתי חושב על כמות הטיבטים והטיבטיות שמתו מאז ההגעה לדהרמסלה, יכולתי להעביר את כל המחרוזת שלי מהר מאוד.
אין אף אחד שיש לו גוף אנוש שלא מת. ואם תחשבו על איך צמחים ועצים מתים, תוכלו לראות שזה רק עניין של זמן עד שאתם/ן תמותו. הסיום הטבעי של להיוולד הוא למות. אין שום דבר אחר שמישהו יכול לעשות. סיכומה של הגעתנו המשותפת לכאן היא היעלמותנו והסיום הסופי של לעלות למעלה הוא לרדת למטה. עם ההכרה בכך שאין שום דבר אחר עבורנו לעשות חוץ מלמות, עלינו לנסות לתרגל דהרמה ככל שנוכל לפני שהמוות יגיע.
ולכן עלינו לחשוב על האופן בו נמות. דמיינו שאתם נעשים חולים/ות מאוד, והבשר שלכם מקבל צבע נוראי, ואתם הופכים להיות חלשים מאוד. כל הקרובים והקרובות שלכם/ן בוכים ואומרים כמה נורא זה, והרופא מגיע ונותן לכם/ן תרופה, אך אז הוא רק נוקש בלשונו ואומר שזה כבר מאוחר מדי.
אנו יכולים/ות למות בכל רגע
כמו כן, אין וודאות בנוגע לזמן בו תמותו. ניתן לראות הורים זקנים מאוד עם שיער שיבה כשהם קוברים את הגופות של ילדיהם. ובני ובנות אדם רבים נחנקים למוות בעודם אוכלים ארוחה רגילה.
למשל, תוכלו לחשוב במונחים של הדוגמא הזאת מטיבט. אדם אחד שם נתחי בשר גדולים בצד ואמר שהוא יאכל אותם בבוקר, אך נתחי הבשר נשארו זמן רב יותר ממנו. דוגמא נוספת: הכרתי איכר המגדל תפוחי אדמה מסימלה שהלך להכין לחם מטוגן לצהרים, אך נפטר בעוד הלחם עדיין היה בתנור.
הדרך הטובה ביותר לזכות בהבנה של ארעיות ומוות היא לא לקרוא עליהם מתוך ספרים, אלא לחשוב על אחרים ואחרות שאנו יודעים/ות שמתו.
רק הדהרמה יכולה לעזור לנו בזמן המוות
מהי חשיבותו של תרגול המדיטציה על מוות? היא מראה שהדבר היחיד שיש ערך לעשייתו הוא תרגול דהרמה.
אם נחשוב במונחים של דברים חומריים, נוכל לראות שאין לנו אפשרות לקחת שום דבר אתנו. למשל, אם אתה סוחר עשיר שהרוויח הרבה כסף, כל מה שיכול להישאר לך הוא פיסת בגד יקרה יותר שאפשר יהיה לכרוך בה את הגוף במטרה לשרוף אותו. במונחים של כמות הפעולות הרסניות שהסוחר הזה עשה כדי לצבור את עושרו תוך נסיעה מארץ לארץ, היא עשויה להיות עצומה.
אם יש לך משרתים רבים או עובדים או שאתה המפקד הכללי של 100,000 חיילים, אף אחד לא יוכל לבוא אתך כשתמות. אפילו ארץ שכל כולה מלאה קרובים וקרובות לא תוכל לעזור: כל מה שהם/ן יוכלו לעשות הוא לעמוד לידך תוך כדי המוות שלך, להטריד אותך מאוד ולהפריע מאוד למותך השָׁלֵו ולהתגלמותך מחדש.
הדבר היחיד שיוכל לעזור בזמן המוות הוא התרגול של דהרמה, מכיוון ש, אם בנית מספיק כוח קארמי חיובי מפעולות בונות, זה יוכל להיטיב מאוד עם הלידות החוזרות העתידיות שלך; אך כוח קארמי שלילי יהפוך אותן לגרועות יותר. זה משהו שיש לך אפשרות להבין מבלי לחשוב על המוות. הרבה טיבטים היו מאוד עשירים בטיבט, אך היה עליהם לעזוב תוך שהם נושאים עימם רק את הידע שלהם והאיכויות הפנימיות שהיו להם באותו הזמן. כך שעלינו לתרגל את הדהרמה באופן טהור במהלך חיינו ולא לבזבז את הזמן על פעולות ארציות.
עלינו להחשיב את כל הפעולות הארציות של החיים הללו כחסרות חשיבות כמו מוץ של חיטה. לפעולות ארציות אין מהות. עלינו להתייחס לפעולות ארציות כאל ילדים וילדות הבונים ארמונות בחול. כשהם יסיימו לשחק איתם, הם פשוט יעזבו אותם מאחור וילכו משם. זוהי הדרך שבה עלינו להתייחס לפעולות ארציות.
אם תחשבו על כל זה, הדבר יעזור מאוד לתרגול הדהרמה שלכם.
שני טווחי המוטיבציה המצומצמים יותר
הטווח הראשוני
אם ניקח בחשבון את כל הפעולות הארציות כלא הכרחיות וכחסרות חשיבות רבה, נבין שהדבר החשוב היחיד הוא תרגול הדהרמה שלנו. לתרגל דהרמה פירושו לעשות משהו שייטיב עם הלידות החוזרות שיגיעו בעתיד שלך. למשל, לסגל את הגישה: "עכשיו השגתי חיי אנוש יקרי ערך; אני הולכ/ת להסתייע בהם כדי למנוע נפילה למישורי הקיום הגרועים בחיי עתיד". זוהי הרמה המינימלית של ניצול חיי האנוש היקרים שלנו.
מה שימנע מאתנו מליפול לשלושת מישורי הקיום הגרועים ביותר הוא לשמור על משמעת עצמית מוסרית מהודקת. אך אפילו אם נחולל כוונה של כמיהה נחושה מאוד לשמור על משמעת עצמית מוסרית, היא תתנוון בהדרגה. כך שעל מנת למנוע מעצמנו נפילה ללידה חוזרת נוראית, עלינו להשתחרר מהרגשות המפריעים שלנו. הדבר דומה לכביסה של פיסת לבוש מטונפת באופן קיצוני- בהתחלה מסתייעים בעוצמה מעטה, ואז לאט לאט מעלים את העוצמה. כדי לפטור את עצמך מרגשות מפריעים, יש להתחיל לאט ובעדינות ובאופן הדרגתי לעבוד עם עצמך עד למאמץ עוצמתי מלא. כך שעל מנת לשמור על משמעת עצמית מוסרית, יש ליישם זאת באיטיות, ואז תוך יישום הדרגתי תוכל/י לשחרר את עצמך מרגשות מפריעים; אחרת המאמצים שלך יתנוונו בקלות.
אם תהיו במעקב אחר משמעת עצמית מוסרית כדי להימנע מלידה חוזרת בשלושת מישורי הקיום הגרועים ביותר, זוהי הרמה המינימלית של תרגול דהרמה.
הטווח הבינוני
אפילו אם נמצא מילוט מלהיוולד בשלושת מישורי הקיום הגרועים ביותר וניוולד בחיים הבאים בתוך מישורי הקיום רוויי העונג והשמחה של האלים, או אפילו כבן או בת אנוש, עלינו לנסות להבין שכל הלידות החוזרות הסמסריות הן סבל. זה נדון באופן נרחב בלימודי הלאם-רים, אך יכול להיות מתואר באמצעות הדוגמא הזאת: את/ה עומד/ת בשמש ונעשה מאוד חם, ואז את/ה נכנס/ת פנימה. אז הצלחת להימלט מהסבל של מצב בו חם לך, אך נותרת עם המצב שבו קר לך. אין שום מצב סמסרי שבו אנו משוחררים/ות מסבל.
הרגשות המפריעים גורמים לנו להסתובב במעגלים בסמסרה, בלידות חוזרות ונשנות באופן בלתי נשלט. השורש- כמו השורש של עץ- הוא אחיזה בזהויות המוּבְנוֹת כקיימות מצד עצמן. התנועה המעגלית שלנו בסמסרה היא כמו סיבוב בקרוסלה והגעה לשום מקום. הדרך היחידה לרדת ממנה היא להגביה את עצמנו, לטפס מעליה, להתעלות עליה. על מנת לעשות זאת, עלינו להפוך להיות אָרְיַיה, בְּרִיָה שהגיעה לידיעה תבונית נשגבת, מישהו או מישהי שיש לו/ה מוּדעוּת מבחינה בלתי מושגית המבינה היעדר עצמיות, ההיעדר של "נשמה" בלתי אפשרית. זוהי המוּדעוּת המבחינה של ריקות.
על מנת לטפח את הידיעה התבונית הזאת של ריקות על הרצף המנטלי שלנו, נחוץ להגיע לשאמטה, מצב תודעה שקט ויציב; ועל מנת להגיע אליו, דרושה לנו משמעת עצמית מוסרית. כך ששלושת האימונים הגבוהים יותר- האימונים הגבוהים יותר של משמעת עצמית מוסרית, ריכוז מוטמע, והבחנה מודעת- מאפשרים לנו להתעלות מעל לידות חוזרות הנשנות בצורה בלתי נשלטת. אם נתרגל זאת, נוכל להפסיק לנוע במעגלים בסמסרה.
ישנם שלושה סיווגים של בריות שהתעלו למצב של ארייה:
- אלו שהגשימו את דרך הרְאִיָּה של התודעה (דרך הרְאִיָּה)
- אלו שהגשימו את דרך התודעה המְתַרְגֶּלֶת (דרך המדיטציה)
- אלו שהגשימו את דרך התודעה שאין עוד צורך להתאמן בה (הדרך בה אין עוד למידה).
לבריות שהשיגו את דרך הרְאִיָּה של התודעה לפני זמן קצר ישנה תפיסה ישירה לא מושגית של ריקות. אלו שהגשימו את דרך התודעה המְתַרְגֶּלֶת מודטים/ות עוד ועוד וירגילו עצמם/ן לבנות את ההרגל של התפיסה הלא מושגית הזאת של ריקות. אם מדטת ומדטת והרגלת את התודעה שלך באופן שלם לתפיסה הזאת של ריקות והסרת לנצח את המיסוכים הרגשיים המונעים שחרור מתודעתך, את/ה ארהט, בריה משוחררת.
הטווח המתקדם של מוטיבציה
אהבה וחמלה
אבל זה לא מספיק לשחרר רק את עצמך, מכיוון שכל היצורים בעלי המגבלות (היצורים החשים) נמצאים באותה מצוקה. כל היצורים בעלי המגבלות זהים בכך שכולם סובלים וכולם כמהים להשתחרר מסבל.
אם נְפַתֵּחַ את התודעה השואפת לכך שכל היצורים בעלי המגבלות יהיו משוחררים מסבל, זה מה שנקרא "חמלה". אך על מנת לטפח את המשאלה שכל היצורים בעלי המגבלות ישילו מעצמם את הסבל, תצטרכ/י למדוט על הסבל שלך עצמך במשך זמן רב, ואז, בהכירך כמה נורא זה, תוכל/י לפתח החלטה נחרצת להשתחרר- הנחישות להיות חופשי/ה. ברגע שהגעת לרעיון של כמה נורא הוא הסבל והמשאלה להיפטר ממנו בעצמך, תוכל/י ליישם את המחשבה הזאת על כל היצורים. זוהי חמלה.
לכן, ההחלטה הנחרצת להשתחרר היא המשאלה עבורי להיות נטול/ת סבל, בעוד חמלה היא המשאלה עבור כל היצורים להיות נטולי סבל. ההבדל בין חמלה ואהבה הוא שעם חמלה נחשוב, "כמה נפלא זה יהיה אם כל היצורים בעלי המגבלות ייפרדו מסבל ומהסיבות לסבל"; בעוד שאהבה היא המשאלה שכל היצורים יהיו ניחנים באושר וסיבות לאושר.
איך לפתח התייחסות אחידה ובודהיצ'יטה
מהי הסיבה לכך שאין לנו אהבה וחמלה? למה איננו מבקשים/ות עבור כולם/ן שישתחררו מסבל ושיהיה להם/ן אושר? הדבר נובע מכך שהתודעות שלנו אינן מהוקצעות- הן מחוספסות; יש להן נקודות גבוהות ונקודות נמוכות. מהי אותה אי אחידות שבתודעות? זו שעל פיה יש לנו מידה רבה של היאחזות בקרובים/ות ובחברים/ות שלנו, וכשאנו רואים/ות את אויבינו או אנשים שאיננו אוהבים/ות, עולה בנו מידה רבה של דחייה.
אז איך נהפוך דרך מחוספסת בעלת מהמורות לדרך בעלת מישור ישר וחלק? נוכל להבין זאת באמצעות חשיבה על הדוגמא הזאת: אדם אחד נתן לך 100 רופי אתמול, ועוד אדם נתן לך 100 רופי היום. האדם שנתן לך 100 רופי אתמול חבט לך בפנים הבוקר, והאדם שנתן לך 100 רופי היום חבט לך בפנים אתמול. את מי יש לאהוב ואת מי לא לאהוב?
אם כך, באותו אופן, עלינו לחשוב איך האויבים שלנו בעבר תרמו לנו רבות וייתכן שבעתיד היו לעזר רב. באותו אופן, החברים/ות שלנו הזיקו לנו באופן רב בעבר ויעשו כך שוב בעתיד. זה רק עניין של זמן.
דוגמא נוספת- ישנם אנשים שונים שהם קניבלים, או אפילו אנשי זאב או ערפדים. ייתכן ונרגיש שיש בנו משיכה גדולה אליהם ונתחתן עם אחד מהם, אך לילה אחד הניבים שלהם ייחשפו והם יאכלו אותנו.
כשאת/ה מכה כלב, הוא נובח ונושך אותך. אז אם נתכעס על אויב, תגובתנו תהיה זהה לאופן שבו מגיב הכלב. עלינו לבטל את אי האחידות שבתודעה, ההיאחזות והדחייה הללו שיש לנו, ולהגיע להתייחסות אחידה של התודעה. על גבי ההתייחסות האחידה הזו נוכל לפתח אהבה וחמלה- כמו שתצטרכ/י לסלול מחדש וליישר דרך מחוספסת כדי שמכונית תוכל לנסוע בה.
צריכות להיות לנו מחשבות עוצמתיות כמו הדינמיט שמתפוצץ ומְשַׁטֵּחַ כביש. אילו מן מחשבות? לחשוב על נדיבות הלב של יצורים אחרים בעלי מגבלות. למשל, אנו שותים/ות חלב. הוא מגיע מפָּרוֹת ומנקבות תאו המים. הן משוטטות בחוץ ואוכלות עשב ושותות מים, וכל מה שאנחנו עושים/ות זה לקחת מהן את החלב. ארנבות וחולדות מנוצלים לצורך ניסויים רפואיים, כך שהתרופות שיש ברשותנו הן על חשבון החולדות והארנבים שהקריבו את חייהם עבורנו.
ישנם כמה יצורים בעלי מגבלות שאנו מחשיבים/ות כאויבינו ואשר הזיקו לנו. אך אם נשווה את הנזק שהם גרמו לנו אל מול נדיבות הלב שלהם, האחרונה גוברת בהרבה על הראשונה. והנזק שהם גרמו לנו יכול למעשה להיות לעזר רב. כדי להפוך לבודהה, עלינו לפתח אורך רוח, ולשם כך יש צורך באנשים מעצבנים. אם כולם/ן היו מאוד נחמדים, לא היה עולה בידינו לפתח אורך רוח. אלו שמתכעסים עלינו הם יצורים בעלי מגבלות, לא בודהות; לכן הם אלו שמלמדים אותנו אורך רוח. לדוגמא, כשאטישה הגיע לטיבט הוא הביא אתו הודי מאוד פראי שתמיד בחן את הסבלנות שלו. כשנשאל מדוע הוא מביא אותו, הוא אמר שזה לשם תרגול אורך רוח. אז, יצורים בעלי מגבלות ובודהות הם שווים בנדיבות ליבם כלפינו.
זה מתועד ב- "המדריך לאורח חייו של הבודהיסטווה" מאת שנטידווה.
ישנה סיבה שבעטיה בודהה לא מתכעס. הסיבה היא שיש לו ריכוז חד נקודתי, ריכוז מוטמע המשוחרר מכל הרגשות המפריעים. מכיוון שיש לבודהה את הריכוז החד נקודתי הזה, הוא לא מתכעס. כך שעלינו לפתח זאת. בבוקר עלינו להתעורר עם שתי מחשבות:
- היום אין בכוונתי לגרום לאחרים ואחרות להתכעס.
- אין בכוונתי לאפשר לאחרות ואחרים להכעיס אותי.
אם נרגיל עצמינו לכך, תהיה בנו המסוגלות להפחית את הרגשות המפריעים שלנו ובסופו של דבר לפתח את המצב המשוחרר לתמיד מרגשות מפריעים ולפיכך להפוך לבודהות.
אם נשאל מהו הדבר שנוכל לעשות כדי להנעים לבודהות, הדבר הוא לעזור ולנהוג בנועם כלפי היצורים בעלי המגבלות. זה מה שבאמת מנעים לבודהות. למשל, אם נפגוש בהורים וילדיהם נוכל לשמח את ההורים בכך שננהג בנועם כלפי הילדים והילדות יותר מאשר אם נהיה נחמדים רק כלפי ההורים. באופן זהה, הבודהה נעשה שמח יותר אם הלבבות שלנו פתוחים אל עבר היצורים בעלי המגבלות כפי שהם פתוחים כלפי הבודהות. כך שעל בסיס כל זאת, עלינו לנסות לפתח את שאיפת הבודהיצ'יטה: "אני הולכ/ת להגיע למצב של הבודהה על מנת להיטיב עם כל היצורים בעלי המגבלות".
להגיע להארה במהלך החיים הנוכחי
יתרה מכך, צריכה להיות לנו כוונה מאוד חזקה להגיע למצב הזה של הבודהה למען כל היצורים בעלי המגבלות במהלך החיים הנוכחי, ממש עכשיו. בודהה אמר שישנה דרך להגיע להארה במהלך החיים הנוכחי. ומהי הדרך הזאת? זאת הדרך הטנטרית. אם תלכו בעקבותיה, אפשרי הדבר להגיע להארה במהלך החיים הנוכחיים.
אפילו שיש לנו כוונה מאוד חזקה להגיע להארה במהלך החיים הנוכחי, אל לנו לחשוב שמדובר בעניין קל, מכיוון שצברנו מידה רבה של פעולות הרסניות מזמן ללא ראשית. טנטרה עשויה להיות מהירה, אך זוהי דרך מאוד קשה. אל לנו לחשוב שתרגול הדרך הטנטרית הוא מהיר כמו עלייה על מטוס- זה לא עד כדי כך קל. למשל, ג'טסון מילארפה עבר תלאות רבות עם הגורו שלו מארפה- בניית מגדלים, חבטות, וסבל רב שעבר עליו. מכיוון שכך, הוא יכול היה להגיע להארה באותו מהלך חיים. אך לא נִרְצֶה לעבור אפילו שבריר מהתלאות שעברו על מילארפה.
אם אכן יש לנו כוונה חזקה להגיע להארה במהלך החיים הנוכחי ויש בנו מוכנות לעבור קשיים רבים, אז יש סיכוי שאם נתרגל בהתמדה, נוכל, למעשה, להגיע למצב הבודהה בעצמנו.
סיכום
היוולדותנו עם גוף אנוש יקר ערך, מאפשרת לנו להסתייע בו על מנת לתרגל את הדהרמה ולהשיג לידות חוזרות מוצלחות יותר, שחרור והארה. לשם כך, עלינו ללכת בעקבות דרך מדורגת. הדבר מצריך הימנעות מעשר הפעולות ההרסניות, שחרור עצמנו מהרגשות המפריעים ו, עם הנחישות להיות משוחררים/ות מסמסרה ועם שאיפת הבודהיצ'יטה, להשיג ריכוז חד נקודתי וידיעה תבונית לא מושגית של ריקות.