חייו של בודהה שאקיימוני

בהתאם למסורת שבה מדובר, ניתן לראות את בודהה כאדם רגיל שהשיג שחרור באמצעות המאמץ יוצא הדופן שלו עצמו, או כישות שכבר הגיעה להארה והופיעה לפני 2,500 שנים כשהיא מביאה לידי ביטוי פעילויות במטרה להראות את הדרך להארה. כאן, נתבונן בחייו של בודהה, ונבחן איזה סוג של השראה נוכל לקבל לטובת הדרך הרוחנית שלנו.

על פי תיארוך מסורתי, בודהה שאקיימוני, הידוע גם בשם גאוטמה בודהה, חי בין השנים 566 ל-485 לפני הספירה במרכז צפון הודו. מקורות בודהיסטים שונים מכילים מספר רב של תיאורים משתנים של חייו, כאשר פרטים נוספים מופיעים רק באופן הדרגתי, לאורך זמן. קשה לוודא את הדיוק של רבים מהפרטים הללו, מאחר שהסַפרות הבודהיסטית הראשונה נכתבה רק שלוש מאות שנים לאחר שבודהה הלך לעולמו. אף על פי כן, רק משום שפרטים מסוימים הופיעו בכתב מאוחר יותר מאחרים אינה סיבה מַסְפֶּקֶת לבטל את תקפותם, שכן רבים מהם היו יכולים להמשיך להיות מועברים בעל פה.

בדרך כלל, ביוגרפיות מסורתיות של מאסטרים בודהיסטים גדולים, כולל בודהה עצמו, נערכו למטרות דידקטיות, לא לשם תיעוד היסטורי בלבד. ליתר דיוק, הביוגרפיות עוצבו בצורה כזו שתלַמד ותעניק השראה לחסידים הבודהיסטיים ללכת בעקבות הדרך הרוחנית לשחרור והארה. על מנת להפיק תועלת מסיפור חייו של בודהה, עלינו להבין אותו בהקשר הזה, ולבחון את השיעורים שנוכל ללמוד ממנו.

מקורות המידע על אודות חיי הבודהה

מקורות המידע המוקדמים ביותר בנוגע לחייו של הבודהה כוללים, במסגרת כתבי התהרוודה, כמה סוּטוֹת פאלי (Pali suttas) מאוסף הדיונים באורך בינוני (פאלי: Majjhima Nikaya) ומאסכולות ההינאייאנה השונות מִסְפָּר טקסטים של ויניאה הנוגעים לכללי משמעת נזיריים. עם זאת, כול אחד מהטקסטים הללו נותן רק חלקים מסיפור חייו של בודהה.

התיאור המורחב הראשון הופיע ביצירות פואטיות בודהיסטיות של סוף המאה ה-2 לפנה"ס, כגון "סוגיות גדולות"- Great Matters (Skt. Mahavastu) של אסכולת המהאסנגיקה של ההינאייאנה. הטקסט הזה, שהיה מחוץ ל"האוספים דמויי שלושת הסלים" (Skt. Tripitaka, Three Baskets), הוסיף, למשל, את הפירוט שבודהה נולד כנסיך במשפחה מלכותית. יצירה פואטית נוספת כזו הופיעה בספרות של אסכולת סַרְבַסְטיוואדה של ההינאייאנה- "סוטרת ההדגמה הנרחבת" "The Extensive Play Sutra"

(SKt. Lalitavistara Sutra). גרסאות מהאייאנה מאוחרות יותר של הטקסט הזה השאילו והרחיבו את הגרסה הקודמת הזו, למשל בכך שהסבירו ששאקיימוני הפך למואר לפני עידן ועידנים, והופעתו כנסיך סידהרתה, התרחשה רק על מנת להדגים את הדרך להגעה להארה כדי להדריך אחרות ואחרים.

בסופו של דבר חלק מהביוגרפיות הללו נכללו ב"האוספים דמויי שלושת הסלים". המפורסם ביותר הוא "מעשיו של הבודהה"- (Skt. Buddhacarita) Deeds of the Buddha מאת המשורר אשוואגהושה(Ashvaghosha)  שנכתב במאה ה-1 לספירה. גרסאות אחרות הופיעו אפילו מאוחר יותר בטנטרות, כמו בספרות על אודות טנטרת ה"צ'אקרהסמבָרה(Chakrasamvara) ". שם, ניתן למצוא את ההסבר שבזמן שהופיע כשאקיימוני ולימד את "הסוטרות על הבחנה מודעת מרחיקת לכת" Sutras on Far-reaching Discriminating Awareness (סוטרת שלמות החכמה, (Skt. Prajnaparamitasutra הופיע בודהה בו- זמנית כוואג'רהדהרה ולימד את הטנטרות.

מכול תיאור נוכל ללמוד משהו ולקבל השראה. בכל אופן, הבה נתבונן בעיקר בגרסאות המתארות את הבודהה ההיסטורי.

לידתו של בודהה, חייו המוקדמים וההחלטה הנחרצת להשתחרר

לפי התיאורים המוקדמים ביותר, שאקיימוני נולד למשפחת לוחמים אריסטוקרטית ועשירה בממלכת שאקייה, שבירתה היתה קפילאוואסטו, על הגבול בין הודו לנפאל של ימינו. אין אִזכור לכך ששאקיימוני נולד כנסיך במשפחת המלוכה, כאשר תיאורים על לידתו הנסיכותית והשם סידהרתה הופיעו רק מאוחר יותר. אביו היה שודהודנה אבל שמה של אמו, מָאיָאדֶַווי, מופיע רק בגרסאות מאוחרות יותר, וכך גם התיאור על התעברותה הנִסִּית כאשר ראתה בחלומה את הפיל הלבן בעל ששת הניבים כשהוא חודר לצידה, ותחזיתו של החכם אסיטה שבודהה עתיד להיות או מלך גדול או חכם גדול. לאחר מכן, הופיע גם התיאור של לידתו הטהורה של בודהה מצד אמו, במרחק קצר מקפילאוואסטו בחורשת לומביני, שם הוא עשה שבעה צעדים ואמר: "הגעתי", כמו גם מותה של אמו במהלך הלידה.

כאדם צעיר, בודהה חי חיי תענוגות. הוא התחתן עם אישה בשם יאשודהרה, ויחד נולד להם בן, רהולה. בגיל 29, בודהה ויתר על חיי המשפחה ועל מורשתו הנסיכותית והפך לשוֹחֵר רוח פושט יד.

חשוב להסתכל על הוויתור של בודהה בהקשר החברתי והתקופתי שלו. כשבודהה עזב כדי להפוך לשוחר רוח, הוא לא נטש את אשתו וילדו תוך הפקרתם לחיים של קשַיים ועוני. הם בהחלט היו מטופלים על ידי משפחתו העשירה והמורחבת. בודהה היה גם חבר בקאסטת הלוחמים, כלומר שהיה עליו ללא ספק לעזוב את משפחתו יום אחד כדי לצאת לקרב, משום שזו הייתה חובתו כגבר כפי שהיה מקובל.

ניתן להילחם באינסוף קרבות נגד אויבים חיצוניים, אבל הקרב האמיתי הוא נגד האויבים הפנימיים שלנו, וזה הקרב שבמסגרתו יצא בודהה להילחם. בודהה משאיר את משפחתו מאחור למטרה הזו וזה מעיד על כך שחובתו של שוחר הרוח או שוחרת הרוח הינה להקדיש את כול חייהם למרדף. אם, בעולמנו המודרני, היינו עוזבים או עוזבות את משפחותינו כדי להפוך לנזירים או לנזירות, היה עלינו לוודא שהן מטופלות היטב. הכוונה היא לא רק לבני ובנות הזוג והילדים שלנו, אלא גם להורינו המבוגרים. בין אם נעזוב את משפחותינו ובין אם לא, כבודהיסטים ובודהיסטיות, זוהי חובתנו להפחית את הסבל על ידי התגברות על התמכרות לעונג, כפי שעשה בודהה.

בודהה רוצה להתגבר על הסבל, באמצעות הבנה של טבע הלידה, ההזדקנות, החולי, המוות, הלידה החוזרת (לידה מחדש), העצב והבלבול. בסיפורים מאוחרים יותר, בודהה נלקח למסעות מחוץ לארמון על ידי נהג המרכבה שלו צ'אנה. בעיר ראה בודהה בני ובנות אדם שהיו חולים, זקנים ומתים, כמו גם סגפנות, כאשר צ'אנה מספק לו הסבר בנוגע לכול אחד ואחת מהם. בדרך זו, בודהה הכיר וזיהה את הסבל שכולם וכולן צריכים לחוות, וניסה לחשוב על דרך לצאת מהמצב הזה.

האירוע הזה שבו בודהה מקבל עזרה בדרך הרוחנית מנהג המרכבה שלו מקביל לסיפור על ארג'ונה ששמע מפיו של נהג המרכבה שלו, קרישנה, על כך שמחובתו כלוחם להילחם בקרב נגד קרוביו, ב"בהגווד גיטא"-Bhagavad Gita. הן בהקשרים הבודהיסטים והן בהקשרים ההינדיים, ניתן להבחין במשמעות העמוקה יותר של ההליכה אל מעבר לחומות חיינו הנוחים על מנת לנסות ולגלות את האמת. ניתן לראות את המרכבה כְּזו שמייצגת את כלי הרכב של התודעה המוביל לשחרור, כאשר דבריו של נהג המרכבה הם הכוח המניע - זה של החיפוש אחר המציאות.

לימודיו והגעתו להארה של בודהה 

כשוחר רוח נודד שחי בפרישוּת, בודהה למד שיטות להשגת יציבות מנטלית וריכוז מוטמע נטול צורה עם שני מורים. הוא הצליח להגיע לרמה הגבוהה ביותר של המצבים העמוקים הללו של ריכוז מושלם, שבהם הוא לא חווה עוד סבל גס או אפילו אושר ארצי רגיל, אבל זה לא סיפק אותו. הוא נוכח בכך שהמצבים הללו סיפקו הקלה זמנית בלבד שאינה קבועה, מהרגשות הבלתי צלולים הללו; הם בהחלט לא הסירו את מצבי הסבל העמוקים והאוניברסליים שהוא ביקש להתגבר עליהם. עם חמישה בני לוויה, הוא תרגל אז סגפנות קיצונית, אבל גם זה לא הסיר את הבעיות העמוקות יותר הקשורות ללידה חוזרת (לידה מחדש) באופן בלתי נשלט (סמסרה). רק בתיאורים מאוחרים יותר מופיעה התקרית שלפיה בודהה שבר את צום שש השנים שלו על גדות נהר הניירנג'אנה, כשהעלמה סוג'אטה הציעה לו קערת אורז מבושל בחלב.

עבורנו, הדוגמה של בודהה מצביעה על כך שאנחנו לא צריכים/ות להסתפק רק בכך שנגיע לרגיעה מוחלטת או שנחווה תחושה של "היי" במהלך המדיטציה, לא כל שכן בעזרת אמצעים מלאכותיים כגון סמים. גם נסיגה לתוך טראנס עמוק, או עינוי או הענשת עצמנו בשיטות קיצוניות זה לא פתרון. עלינו לעשות את כול הדרך עד לשחרור ולהארה, ולעולם אל לנו להסתפק בשיטות רוחניות שאינן מצליחות להביא אותנו למטרות האלו.

לאחר שבודהה דחה את הסגפנות, הוא הלך למדוט לבדו בג'ונגל, כדי להתגבר על הפחד. בבסיס כול הפחדים מצויה ההיאחזות בקיומו הבלתי אפשרי של ה"אני" ובהמשך לכך גישה אפילו עוד יותר חזקה של הוקרה עצמית שעומדת בבסיס החיפוש הכפייתי שלנו אחר הנאה ובידור. לכן, ב"גלגל הלהבים" ("The wheel of sharp weapons"), המאסטר ההודי דהרמהרקשיטה מהמאה ה-10 לספירה השתמש בדימוי של טווסים המשוטטים בג'ונגלים של צמחים רעילים ככאלה המייצגים בודהיסטוות העושים שימוש ברגשות הרעילים של תשוקה, כעס ותפיסה מוטעית (naivety) ומתמירים את אותם רגשות כדי לסייע להם להתגבר על גישת ההוקרה העצמית שלהם ועל היאחזותם ב"אני" בלתי אפשרי.

לאחר תרגולי מדיטציה רבים, בודהה הגיע להארה מלאה בגיל 35. תיאורים מאוחרים יותר מספקים פרטים על כך שהשיג זאת מתחת לעץ בודהי בבודגאיה של ימינו, לאחר שהצליח להדוף התקפות של האל המקנא מארה, שניסה למנוע את ההארה של בודהה באמצעות עוד ועוד מופעים מפחידים ומופעים של פיתוי כדי להפריע למדיטציה שלו.

בתיאורים המוקדמים ביותר, בודהה הגשים הארה מלאה על ידי השגת שלושת סוגי הידע: הידע המלא על כול סבבי החיים הקודמים שלו עצמו, הידע לגבי הקארמה והלידות החוזרות של כול האחרים והידע על אודות ארבע אמיתות הנאצלים והנאצלות. תיאורים מאוחרים יותר מסבירים שעם ההארה הוא השיג ידע-כול.

הענקת לימוד וייסוּד קהילה נזירית בודהיסטית

לאחר שהגיע להארה, בודהה היסס ללמד אחרים ואחרות את הדרך להשיג את אותה ההארה, משום שהרגיש שאף אחד או אחת לא יוכלו להבין זאת. אף על פי כן, האלים ההודיים בְּרַהְמָה- בורא היקום, ואינדרה- מלך האלים, הפצירו בו ללמד. בעת ששטח את בקשתו בפניו, אמר ברהמה לבודהה שהעולם יסבול בלי סוף אם הוא לא יצליח ללמד, ושיהיה לפחות כמה אנשים שיוכלו להבין את דבריו.

פרט זה עשוי להיות מרכיב סאטירי, המעיד על עליונותן של תורותיו של בודהה, אשר התעלו על השיטות שהציעו מסורות רוחניות הודיות מסורתיות בזמנו. אם אפילו האלים הנעלים ביותר מודים שהעולם זקוק לתורתו של בודהה מכיוון שלהם עצמם חסרות שיטות להבאת סבלם של כולם לסיומו התמידי, אז על אחת כמה וכמה, מה יש לומר לגבי נחיצותן של התורות עבור אנשים מן השורה. בנוסף על כך, בדימויים הבודהיסטים, ברהמה מייצג גאווה יהירה; אמונתו הכוזבת שהוא הבורא הכול יכול מייצגת את תמצית הבלבול הטמון במחשבה שה"אני" הבלתי אפשרי הזה קיים ויכול לשלוט בכול דבר בחיים. אמונה כזו מביאה בהכרח לתסכול ולסבל. רק תורותיו של בודהה על האופן שבו אנו קיימים וקיימות בפועל יכולות להציע דרך להביא להיפסקות אמיתית של הסבל האמיתי הזה והסיבה האמיתית שלו.

לאחר שנעתר לבקשתם של ברהמה ואינדרה, בודהה עשה דרכו לסַראנַת ובפארק הצבאים העניק לימוד של ארבע האמיתות של הנאצלות והנאצלים לחמשת בני לווייתו הראשונים. בדימויים הבודהיסטים, צבאים מייצגים עדינות ולפיכך בודהה מלמד שיטה עדינה, כשהוא נימנע משני הקצוות הקיצוניים של נהנתנות וסגפנות.

עד מהרה הצטרפו לבודהה מספר צעירים מוורנאסי הסמוכה, כשהם חיים בפרישות קפדנית. הוריהם הפכו לתלמידים מן השורה (שאינם נזירים) והחלו לתמוך בקבוצה בעזרת מתן נדבה. מיד לאחר שכול אחד מחברי הקבוצה סיים את הכשרתו במידה מספקת והפך להיות מספיק מיומן הוא נשלח ללמד אחרים. בדרך הזו, קבוצת שוחריו פושטי היד של בודהה גדלה במהירות ועד מהרה הם התיישבו ויצרו קהילות "נזיריוֹת" אינדיבידואליות במקומות שונים.

בודהה ארגן את הקהילות הנזיריות הללו על פי קווים מנחים מעשיים. נזירים, אם יורשה לנו להשתמש במונח הזה בשלב המוקדם מאוד הזה, יכלו לקבל מועמדים ולצרפם לקהילות, אבל היה עליהם לציית לאיסורים מסוימים כדי להימנע מהתנגשויות עם הרשויות החילוניות. לפיכך, בשלב זה, בודהה אסר את ההצטרפות לקהילות הנזירים על פושעים, על אלה ששירתו שירות מלכותי כמו בצבא, על עבדים שלא שוחררו מעבדות ועל מי שסבלו ממחלות מדבקות כמו צרעת. יתרה מכך, אף אחד מתחת לגיל 20 לא יכול היה להתקבל. בודהה רצה להימנע מצרות ולהבטיח את הכבוד מצד הציבור לקהילות הנזיריות ולתורת הדהרמה. זה מראה שכמי שמתרגלים ומתרגלות את תורותיו של בודהה, עלינו לכבד את המנהגים המקומיים ולנהוג בכבוד, כדי שאנשים יתרשמו לטובה מהבודהיזם ויכבדו אותו בתמורה.

עד מהרה חזר בודהה למגהדה, הממלכה שבה שוכנת בודגאיה. הוא הוזמן לעיר הבירה, רג'אגרהא - ראג'גיר של ימינו - על ידי המלך בימביסארה, שהפך לפטרונו ולתלמידו. שם הצטרפו גם שריפוטרה ומודגאלייאנה למִסְדַּר ההולך וגדל של בודהה, והפכו לכמה מתלמידיו הקרובים ביותר.

בתוך שנה אחת מהארתו, חזר בודהה לקפילאוואסטו, ביתו, שם הצטרף בנו רהולה למסדר. אחיו למחצה של בודהה, ננדה יפה התואר, עזב את הבית זה מכבר והצטרף. המלך שודהודאנה, אביו של בודהה, נעצב מאוד מכך שהשושלת המשפחתית נקטעה ולכן ביקש שבעתיד, יהיה על בן לקבל את הסכמת הוריו כדי להצטרף למסדר הנזירי. בודהה נתן לכך את הסכמתו המלאה. מטרת התיאור הזה היא לא שנראה בו התאכזרות מצד הבודהה כלפי אביו, אלא כדי שניווכח בחשיבות שיש לאי-יצירת תחושות שליליות כלפי הבודהיזם, במיוחד בתוך המשפחות שלנו עצמנו.

פרט מאוחר יותר על המפגש של בודהה עם משפחתו הוא על הסתייעותו בכוחות-העל שלו כדי להגיע לגן העדן של שלושים ושלושה האלים, או על פי כמה מקורות, לגן העדן של טושיטה, כדי ללמד את אמו, שנולדה שם בלידה חוזרת. הפרט הזה מצביע על כך שחשוב מאד להוקיר את טוב הלב האמהי ולגמול עליו בהתאם. 

צמיחת המסדר הנזירי הבודהיסטי

הקהילות המוקדמות של נזיריו של בודהה היו קטנות, וכללו לא יותר מ-20 גברים. כול אחד מהם היה עצמאי, כשהוא מתנהל בהמשך למערך הסייגים שנקבעו לשם יציאתם של הנזירים לקבץ נדבות. פעולותיה והחלטותיה של כול קהילה הוכרעו בהצבעה עפ"י הסכמה רחבה בין חבריה כדי להימנע מכול מחלוקת, ואף אחד מהחברים לא הוגדר כסמכות הבלעדית. בודהה הורה להם לקחת את תורות הדהרמה עצמן כסמכות. ניתן היה אפילו לשנות את כללי המשמעת הנזירית עצמם במידת הצורך, אך כול שינוי היה חייב להתבסס על הסכמה רחבה של הקהילה כמכלול.

המלך בימביסארה הציע שאפשר אולי שבודהה יאמץ כמה מנהגים של קבוצות רוחניות אחרות שאוספות נדבות, כמו הג'יינים, שקיימו אסיפות רבעוניות. על פי המנהג הזה, חברי הקהילה הרוחנית היו מתאספים בתחילת כול ריבעון של שלבי הירח כדי לדון בתורות. בודהה הסכים, ובכך הראה שהוא פתוח להצעות לנהוג על-פי מנהגי התקופה, ובסופו של דבר הוא עיצב היבטים רבים של הקהילות הרוחניות שלו ושל מבנה הלימוד של תורתו בעקבות הג'יינים. מַאהַאווירה, מייסד הג'יניזם, חי כחצי מאה לפני בודהה.

שריפוטרה גם ביקש מבודהה לנסח כללים לקוד של משמעת נזירית. בודהה החליט שמוטב להמתין עד שיתעוררו בעיות ספציפיות, על מנת שהם יוכלו לכונן בעטיין נדר כדי למנוע הישנות של תקרית בעייתית דומה. מדיניות זו ננקטה הן ביחס לפעולות הרסניות מטבען, שהיו מזיקות לכול מי שמבצע אותן, והן ביחס לפעולות ניטרליות מבחינה אתית האסורות על אנשים מסוימים במצבים מסוימים ובהמשך לסיבות מסוימות. לפיכך, כללי המשמעת (vinaya) היו מעשיים ונוסחו באופן נקודתי כדי לתת מענה מסוים ומוגדר, כאשר השיקולים העיקריים של בודהה היו להימנע מבעיות ולא לגרום לפגיעה.

בהתבסס על כללי המשמעת, הנהיג בודהה את שינון הנדרים באסיפת הנזירים הרבע-חודשית, כאשר הנזירים הודו בגלוי בכול הפרות הנדרים שביצעו. ההפרות החמורות ביותר גררו בעקבותיהן גירוש מהקהילה, והאחרות הסתכמו רק בקלון של תקופת מבחן. מאוחר יותר, המפגשים הללו התקיימו רק פעמיים בחודש.

לאחר מכן קבע בודהה ריטריט בן שלושה חודשים בעונת גשמים, שבמהלכו שהו הנזירים במקום אחד ונמנעו מלצאת לכול מסע שהוא. המטרה הייתה למנוע מהנזירים לפגוע ביבול משום שהם נאלצו ללכת בשדות כאשר הכבישים הוצפו. המהלך הוביל להקמת מנזרים קבועים, מה שהיה דבר מעשי. שוב, ההתפתחות הזו התחוללה במטרה להימנע מלפגוע בקהילת האנשים מן השורה, ועל מנת לזכות בכבוד מצידם.

החל מריטריט העונה הגשומה השנייה ואילך, בודהה העביר 25 קיצים בחורשת ג'טוואנה מחוץ לשרוואסטי, עיר הבירה של ממלכת קוֹשָלה. כאן, בנה הסוחר אנאט'האפינדאדה  מנזר עבור בודהה והנזירים שלו, והמלך פְּרַאסֶנַאג'יט המשיך לתת חסות לקהילה. מנזר זה בג'טאוואנה היה זירה של אירועים גדולים רבים בחייו של בודהה, כשהמפורסם ביותר הוא אולי אירוע הבסתם של מנהיגי שש האסכולות הגדולות הלא-בודהיסטיות באותה תקופה בתחרות של כוחות מופלאים.

בעוד שבימינו אולי לאף אחד או אחת מאיתנו אין את היכולת לבצע מעשי גבורה מופלאים, השימוש שעשה בודהה במעשים המופלאים, במקום בהיגיון, על מנת להביס את יריביו, מצביע על כך שכאשר תודעותיהם של אחרים ואחרות סגורות בפני היגיון, הדרך הטובה ביותר לשכנע אותם בתקֵפות ההבנה שלנו היא להפגין את רמת מימוש הידיעה התבונית שלנו באמצעות פעולות והתנהגות. יש לנו גם אמירה כזו באנגלית, "מעשים מדברים חזק יותר ממילים".

ייסוּד מסדר הנזירוּת הבודהיסטי של הנזירוֹת

מאוחר יותר בקריירת ההוראה שלו, בודהה ייסד קהילה של נזירות בוָיִשאלי, לבקשת דודתו מַהַאפְּרָגָ'פַּאטי. בתחילה הוא נרתע מלהקים מסדר שכזה, אבל אז החליט שהדבר יהיה אפשרי אם תידרש רשימת נדרים נרחבת יותר עבור הנזירות מאשר זו של הנזירים. בעשותו כך, בודהה לא אמר שנשים הן חסרות משמעת יותר מגברים ולכן נדרשות לאימון רב יותר באמצעות קיום נדרים נוספים. אלא שהוא חשש מכך שהקמת מסדר נשי תביא למוניטין רע ולקיצן בטרם עת של תורותיו. מעל לכול, בודהה רצה למנוע חוסר כבוד למסדר מצד הקהילה בכללותה, ולכן על קהילת הנזירות היה להתעלות מעל לכול חשד בנוגע לכול התנהגות לא מוסרית שהיא.

באופן כללי, בכול מקרה, בודהה הסתייג מלנסח כללים והיה מוכן שהכללים הפחותים בחשיבותם יבוטלו אם הם יתגלו כלא נחוצים. זוהי מדיניות המראה את הדינמיקה של שתי האמיתות - האמת העמוקה ביותר ויחד עם זאת כבוד לַאמת המוסכמת (הקונבנציונלית) בהתאם למנהגים המקומיים. למרות שמבחינת האמת העמוקה ביותר אין בכלל בעיה עם קיומו של מסדר לנזירוֹת, כדי למנוע מאנשים מן השורה באותה תקופה מלהסתכל בחוסר כבוד על התורות הבודהיסטיות, היה צורך בכך שיהיו יותר כללי משמעת עבור הנזירוֹת. מבחינת האמת העמוקה ביותר, זה לא משנה מה החֵברה אומרת או חושבת, אבל מבחינת האמת המוסכמת (הקונבנציונלית) חשוב שהקהילה הבודהיסטית תזכה בכבוד ובאמון הציבור. לפיכך, בזמנים מודרניים ובחברות שבהן זה עלול להביא לחוסר כבוד כלפי הבודהיזם, אם המנהגים הבודהיסטים ירַאו ככאלה שיש בהם דעה קדומה כלשהי לגבי נזירות או נשים בכלל, או לגבי קבוצת מיעוט כלשהי, רוחו של בודהה היא לשפר את אותם מנהגים בהתאם לנורמות של אותה תקופה.

אחרי הכול, סובלנות וחמלה היו נקודות המפתח העיקריות של תורתו של בודהה. למשל, בודהה עודד תלמידים ותלמידות חדשים, שתמכו בעבר בקהילה דתית אחרת, להמשיך לתמוך באותה קהילה. במסגרת המסדר הבודהיסטי, הוא הורה לחברים לטפל זה בזה, למשל אם הם חולים, כי כולם היו בני המשפחה הבודהיסטית. זהו קו מנחה חשוב גם עבור כול הבודהיסטים והבודהיסטיות מן השורה (מי שאינם נזירים או נזירות).

השיטה הדידקטית של בודהה

בודהה לימד אחרים ואחרות הן באמצעות לימודים מוּנְחים מילוליים והן על ידי הדוגמה החיה שלו. את הלימודים המונחים מילולית הוא העביר בעזרת שתי שיטות, כשהאחת מיועדת ללימוד בקבוצה והשנייה להנחיה אישית. בפני קבוצות, בודהה היה מסביר את תורתו בצורה של שיח, כשהוא חוזר לעתים קרובות על כול נקודה במילים שונות כדי שהקהל יוכל להבין ולזכור אותה טוב יותר. כאשר העניק הנחיה אישית, שבדרך כלל הייתה ניתנת לאחר ארוחה בבית שאליו הוזמן עם הנזירים שלו לארוחת צוהריים, בודהה השתמש בגישה אחרת. הוא מעולם לא התנגד או קָרָא תִּגָּר על השקפתם של המאזין או המאזינה, אלא אימץ את עמדתם ושאל שאלות כדי לעזור למאזין/ה להבהיר את מחשבותיו/ה שלו/ה. בדרך זו, בודהה הוביל את האדם לשפר את עמדתו ובהדרגה לקבל הבנה עמוקה יותר של המציאות. דוגמה אחת היא כאשר בודהה הוביל חבר יהיר בקאסטת הברהמינים להבין שעליונות אינה נובעת מהקאסטה שלתוכה הוא נולד, אלא מהתפתחות תכונותיו הטובות של האדם.

דוגמה נוספת היא ההַכוונה שהעניק בודהה לאם שכולה שהביאה אליו את תינוקה המת, כשהיא מתחננת לבודהה שיחזיר את הילד לחיים. בודהה אמר לה להביא לו זרע חרדל מבית שהמוות מעולם לא ביקר בו והוא יראה מה הוא יכול לעשות. האישה עברה מבית לבית, אבל בכול אחד מהבתים נחוותה החוויה שמישהו בו מת. אט, אט היא הבינה שכולם/ן חייבים למות בבוא היום, ובדרך הזו היא הייתה מסוגלת להביא לשריפה את גופת תינוקה המת עם תודעה שלוה יותר. 

שיטת הלימוד של בודהה מראה לנו שכדי לעזור לבני ובנות אדם במפגשים אישיים, עדיף לא להתעמת איתם. הדרך היעילה ביותר היא לעזור להם לחשוב בעצמם. עם זאת, בעת הענקת לימוד לקבוצות של אנשים, עדיף להסביר את הדברים בצורה ישירה וברורה.

מזימות נגד בודהה ופילוגים

שבע שנים לפני שבודהה עבר מן העולם, בן דודו הקנאי דוואדאטה זמם לתפוס את מקומו של בודהה כראש המִסדר. באופן דומה, הנסיך אַגַ'טָאשָטְרוּ תכנן לשבת על כס המלכות במקום אביו, המלך בּימבּיסארה, כשליט מגאדהה, וכך קשרו השניים קשר יחד. אַגַ'טָאשָטְרוּ ביצע ניסיון התנקשות בחייו של בימביסארה, וכתוצאה מכך המלך ויתר על כס המלוכה לטובת בנו. כשראה את הצלחתו של אַגַ'טָאשָטְרוּ, ביקש ממנו דוואדאטה להתנקש בבודהה, אך כול הניסיונות לרצוח אותו נכשלו.

דוואדאטה המתוסכל ניסה אז לפתות נזירים להפנות עורף לבודהה כשהוא טוען שהוא אפילו "קדוש" ממנו, והציע מערכת נוקשה יותר של כללי משמעת. על פי "נתיב הטיהור" (Pali: Visuddhimagga) שנכתב על ידי מאסטר התהרוודה בודההאגהוסה, במאה ה-4 לספירה, ההצעות החדשות של דוואדאטה כללו:

  • ללבוש גלימות שהוטלאו יחדיו מסמרטוטים
  • ללבוש שלוש גלימות בלבד
  • ללכת אך ורק לשם קיבוץ נדבות ולעולם לא להיענות להזמנות לארוחות
  • לא לדלג על שום בית כשהולכים לקבץ נדבות
  • לאכול במהלך ישיבה אחת כול נדבה שהיא שנאספה
  • לאכול רק מתוך קערת הנדבה האישית
  • לסרב לכול שאר המזון
  • לחיות רק ביער
  • לחיות מתחת לעצים
  • לחיות באוויר הפתוח, לא בבתים
  • לשהות בעיקר בשטחי גופות המתים
  • להיות מרוצים מכול מקום לינה שמוצאים, תוך שיטוט מתמשך ממקום למקום
  • לישון בתנוחת ישיבה, אף פעם לא לישון בשכיבה.

בודהה אמר שאם נזירים ירצו ללכת בעקבות כללי המשמעת הנוספים הללו, זה בסדר גמור, אבל זה יהיה בלתי אפשרי לחייב את כולם לעשות זאת. מספר נזירים אכן בחרו ללכת בעקבות דוואדאטה ולכן עזבו את הקהילה של בודהה כדי להקים מסדר משלהם.

באסכולת התהרוודה, כללי המשמעת הנוספים שקבע דוואדאטה נקראים " 13 branches of observed practice". נראה שמסורת נזירי היער, כפי שעדיין ניתן למצוא למשל בתאילנד של ימינו, נובעת מהתרגול הזה. תלמידו של בודהה, מַהַאקָאשיָאפָּה, היה המתרגל המפורסם ביותר שהלך אחר המשמעת המחמירה יותר הזו, שמיוצגת ברובה בימינו על ידי אנשים קדושים נודדים, סַדהות (sadhus), במסורת ההינדית. התרגול שלהם הוא ככול הנראה הֵמְשֶכָה של מסורת הנדודים של קבצנים שוחרי רוח מתקופת בודהה.

לאסכולות המהאייאנה יש רשימה דומה של 12 מאפיינים של תרגול מובחן (Observed practice). רשימה זו משמיטה את "לא לדלג על שום בית כשהולכים לקבץ נדבות", ומוסיפה במקום זאת את "ללבוש גלימות שנזרקו בפח האשפה", בעוד ש"ללכת לקבץ נדבות" ו"לאכול רק מקערת הנדבה" נספרים ככלל אחד. חלק ניכר מנוהלי המשמעת הללו ננקטו מאוחר יותר במסורת ההודית על ידי מתרגלים טנטריים שהגיעו להישגים נשגבים, מַהַסידהות (mahasiddhas) שניתן למצוא גם בבודהיזם המהאייאני וגם בהינדואיזם.

ההתפצלות ממסורת בודהיסטית מבוססת כדי להקים מסדר אחר, או במונחים מודרניים אולי, להקים מרכז דהרמה נפרד, לא הייתה הבעיה. הפעולה הזו לא נתפסה כיצירת "פילוג בקהילת הנזירים", אחת מחמשת הפעולות השליליות הקשות ביותר. דוואדאטה אכן יצר פילוג כזה, מכיוון שהקבוצה שהתנתקה והלכה אחריו טיפחה כוונות זדון קיצוניות מאוד כלפי קהילת הנזירים של בודהה, וביקרה אותם קשות. לפי כמה תיאורים, כוונות הזדון של הפילוג הזה נמשכו כמה מאות שנים.

התיאור של הפילוג הזה מראה שבודהה היה סובלני להפליא, וכלל לא פונדמנטליסטי. אם שוחריו רצו לאמץ קוד משמעת מחמיר יותר מזה שקבע להם, זה היה בסדר; ואם לא הייתה להם משאלה כזו, זה גם היה בסדר. איש מעולם לא היה מחויב לתרגל את מה שבודהה לימד. אם נזיר או נזירה רצו לעזוב את המסדר הנזירי, גם זה היה בסדר. עם זאת, מה שהרסני ביותר הוא לפלג את הקהילה הבודהיסטית, במיוחד את הקהילה הנזירית, לשתי קבוצות או יותר המטפחות כוונות זדון ומנסות להכפיש ולפגוע אחת בשנייה. אפילו הצטרפות לאחד הפלגים לאחר מכן והשתתפות במסע השנאה של אותו הפלג, מזיקה מאוד. עם זאת, אם אחת הקבוצות עוסקת בפעולות הרסניות או מזיקות, או נוקטת משמעת מזיקה, אזי שמתוך החמלה יש להזהיר אנשים מפני הסכנות שבהצטרפות לקבוצה זו, אך אסור לעולם לערבב את המניע עם כעס, שנאה או משאלה לנקום.

הליכתו של בודהה לעולמו

למרות שעם השגת השחרור, בודהה היה מעבר לַהֶכְרֵחַ לחוות מוות רגיל באופן בלתי נשלט, בכל זאת, בגיל 81, החליט בודהה שיהיה מועיל ללמד את שוחריו על אודות הארעיות ולעזוב את גופו. לפני שעשה זאת, הוא נתן למלווה שלו אננדה הזדמנות לבקש ממנו להמשיך לחיות וללמד זמן רב יותר, אך אננדה לא הבין את הרמז שבודהה נתן. זה מראה שבודהה מלמד רק כאשר הוא מתבקש, ואם אף אחד או אחת לא שואלים או מתעניינים, אז הוא עוזב והולך למקום אחר, שם הוא יכול להועיל יותר. נוכחות של מורה והענקת הלימוד תלויה בתלמידים ובתלמידות.

מאוחר יותר, בקושינאגרה, בביתו של פטרון בשם צ'ונדה, בודהה חלה באופן קטלני לאחר שאכל את הארוחה שהוצעה לו ולנזירים שלו. על ערש דווי, בודהה אמר לנזירים שלו שאם יש להם ספקות או שאלות ללא מענה, עליהם להסתמך על לימודי הדהרמה שהעניק להם ועל המשמעת המוסרית שעליה הם שומרים, כאשר אלֶה יהיו מעתה ואילך המורה שלהם. בודהה הצביע על כך שכול אחד ואחת יהיו חייבים להבין עבור עצמם דברים מתוך התורות, מכיוון שלא תהיה סמכות מוחלטת שתספק את כול התשובות. ואז, הלך בודהה לעולמו.

צ'ונדה היה נסער לחלוטין, בְּמחשבה שהוא הרעיל את בודהה, אבל אננדה ניחם אותו באומרו שלמעשה צ'ונדה בנה כוח חיובי או "מצבור זכות צָפוּן" (merit) רב מאד מכך שהציע לבודהה את הארוחה האחרונה שלו לפני מותו.

לאחר מכן גופתו של בודהה הובאה לשריפה, והאפר שלו הונח בסטוּפּוֹת - אנדרטאות לשימור השרידים - במיוחד במקומות שיהפכו להיות ארבעת מוקדי העלייה לרגל הבודהיסטים העיקריים:

  • לומביני - המקום שבו נולד בודהה
  • בודגאיה- המקום שבו בודהה הגיע להארה
  • סראנת- שם הוא העניק את הלימוד הראשון שלו על הדהרמה
  • קושינאגרה - שם הוא הלך לעולמו.

סיכום

מסורות בודהיסטיות שונות מלמדות תיאורים שונים על אודות חייו של בודהה. ההבדלים בין התיאורים מעידים על האופן שבו כול מסורת תופסת את הבודהה ואת מה שביכולתנו ללמוד מהדוגמה שלו.

  • גרסאות ההינאייאנה - אלו מדברות רק על הבודהה ההיסטורי. על ידי כך שהן מראות כיצד בודהה עשה עבודה עצמית אינטנסיבית כדי להגיע להארה, מחלחלת בנו ההבנה שגם כבני ובנות אדם רגילים ביכולתנו לעשות את אותו הדבר, ואנחנו לומדים להשקיע מאמץ בעצמנו.
  • גרסאות המהאייאנה הכלליות - בודהה כבר זכה להארה לפני עידנים רבים. על ידי כך שניגלה והופיע כאדם חי שחולל 12 מעשים מאירים, הוא מלמד אותנו שהארה כרוכה בעבודה נצחית למען הכלל.
  • התיאורים המופיעים בטנטרת האנוטארהיוגה - בודהה הופיע וניגלה בו-זמנית כשאקיימוני כשהוא מלמד את הסוטרות על הבחנה מודעת מרחיקת לכת (סוטרות הפראג'נאפארמיטה) וכוואג'רהדהרה המלמד את הטנטרות. זה מצביע על כך שתרגול הטנטרה מבוסס במלואו על תורת המאדיאמקה (Madhyamaka) של ריקות.

לפיכך, ביכולתנו ללמוד דברים מועילים רבים מכול אחת מהגרסאות על אודות חייו של בודהה ולקבל השראה ברמות רבות ושונות.

Top