השיטה הבודהיסטית המסורתית להשקטת התודעה נעשית באמצעות התמקדות בנשימה. באימון הבודהיסטי ישנן דרכים שונות רבות לנשום ותרגילים שונים רבים. כמעט כולם, מאלו בהם אני מתמצא, כוללים נשימה דרך האף, לא דרך הפה, ונשימה טבעית באופן עדין, ולא בכוח.
בחלק מהשיטות הללו אנו עוצרים את הנשימה ובחלקן לא. לעתים אנו עוצרים את הנשימה במהלך השאיפה פנימה ולעתים עושים הפסקה במהלך הנשיפה החוצה. הכול תלוי במטרה בפועל של תרגיל הנשימה, באופן הנשימה שלנו.
לצורך השקטת התודעה, הדרך המסורתית של ביצוע הדבר היא להסתייע בסבב מחזורי של נשיפה החוצה ואז שאיפה פנימה. ובאפשרותנו לעשות הפסקה בנשיפה החוצה, בגלל שאז באופן טבעי נשאף פנימה באופן עמוק יותר מבלי לכפות זאת. באופן הזה הפשוט כל כך של השקטה אנחנו לא עוצרים את הנשימה בשאיפה פנימה, למרות שישנן שיטות אחרות הכרוכות בכך. והסיבה לשימוש במחזוריות הזאת- כוונתי היא שישנן סיבות רבות להסתייע בסבב הזה של החוצה ואז פנימה- אבל הנה המטרה העיקרית של זה, שאם אנחנו רוצים להשקיט את המחשבות שלנו, מאחר שדרך זו של ספירה היא שונה מהאופן שבו רוב בני ובנות האדם בדרך כלל מדמיינים את המחזוריות הזאת של נשימה, הדבר מצריך יותר ריכוז. ומכיוון שזה דורש יותר ריכוז ותשומת לב, זה לא משאיר מקום רב לחשיבה על דברים אחרים, כך שזה עוזר להשקיט את התודעה.
זוהי השיטה המסורתית. אך מה שגיליתי מניסיוני הוא שבני ובנות המערב, במיוחד כשזה מגיע ללימוד, מגיעים מיום מאוד מתוח ולחוץ. הם עובדים מאוד קשה בעבודות שבדרך כלל מתאפיינות בהרבה לחצים ואז צריכים להתמודד עם פקקי תנועה וכך הלאה על מנת להגיע ללימוד המתקיים בערבים, מה ששונה ממה שקורה כשמדובר בבודהיסטים ובודהיסטיות מסורתיים בהודו או בטיבט, או כשאנחנו פשוט קמים בבוקר ויושבים ועושים קצת מדיטציה. ולכן אם הדבר הראשון שאותו תבקש מהמערביים הלחוצים כשהם מגיעים למרכז בודהיסטי זה להתמקד באופן הנשימה, שהוא שונה למדי מאופן הביצוע הרגיל שלה, אם הם כבר נמצאים במתח, מה שהדבר ייטה לעשות זה להחמיר את המתח שלהם, בגלל שזה מבלבל.
מאחר שהמטרה של התרגיל המאוד ראשוני של נשימה היא להשקיט את התודעה, אני ממליץ אפוא למתרגלים ומתרגלות מהמערב המגיעים מרקע מתוח ולחוץ שאם הם מוצאים שהדרך המסורתית של ספירת הנשימה המחזורית החוצה ואז הפסקה קצרה ולאחר מכן פנימה היא מבלבלת, וזה עושה אותם עוד יותר לחוצים, הדבר מחטיא את המטרה. על כן אין סיבה להתעקש על השיטה הזאת בהקשר המסוים הזה. במצב הזה, ההמלצה שלי היא שאם הם נלחצים מהדרך המסורתית של הפניית מבט לסבב המחזורי, הם יוכלו להסתייע בדרך המערבית יותר של מבט על הסבב המחזורי, מה שאומר פשוט לשאוף פנימה ואז בלי הפסקה לנשוף החוצה ולהחשיב זאת כסבב בספירה.
כדי להשקיט את התודעה אם כן, נוכל להתמקד במחזורי הנשימה ולספור אותם, במקרה שהתודעות שלנו מאוד מוסחות. אבל אם התודעות שלנו לא מוסחות או אם הן שקטות באופן יחסי או מוכנות, אז אין צורך לספור.
במלים אחרות, בהליכה בעקבות גישת הדהרמה המסורתית, יש לנו שלוש שיטות אפשריות בהן נוכל להסתייע. בתלות במצבו של מישהו, עליו לבצע הערכה בעצמו, ואז להסתייע בשיטות שונות. כך ש,
- אם אנחנו מאוד מאוד לחוצים ומתוחים, עלינו רק לספור את הנשימה באופן המערבי הרגיל, פנימה והחוצה כסבב אחד.
- אם אנחנו לא עד כדי כך לחוצים ומתוחים, אבל התודעה שלנו לא במיקוד, אז נוכל לבצע את הדרך המסורתית של ספירה, שהיא נשיפה החוצה ואז הפסקה ואז שאיפה פנימה.
- אם התודעה שלנו שקטה באופן יחסי, אז אין שום צורך לספור, רק להתמקד בנשימה.
ביישום השיטות מן הסוג הזה, נפנה את תשומת הלב שלנו לכך שעלינו להיות ברגישות לעצמנו וליישם שיטה מתאימה. מה שנפלא בתורות הלימוד הבודהיסטיות הוא שהן עשירות מאוד בשיטות, כך שיש בדרך כלל מספר רב של שיטות להשלמת כל מטרה נתונה שהיא. זה יהיה לעזר רב גם באימון לרגישות. עלינו לפתח רגישות לעצמנו במונחים של מהו מצבנו הרגשי הנוכחי בכל זמן נתון, ואז אם נִלְמַד כמה שיטות להשלמת כל דבר שהוא, אז ליישם את זאת שמתאימה. ואם זה לא עובד, לנסות אחת אחרת. בואו נתמקד אם כן בנשימה עם כל אחת משלושת השיטות הללו להשקטה.
[מדיטציה]
כמו כן בשלב הראשוני הזה של השקטת התודעה מבחינת העיניים שלנו, עינינו יכולות להיות או פקוחות, מביטות מטה לכיוון הריצפה, או עצומות. בודהה לימד את שתי השיטות. ישנן שתי חלוקות עיקריות של תורות הלימוד הבודהיסטיות. במסורת התהרוודה, שהיא זו שנותרה ממסורת ההינאייאנה, בדרך כלל אנו מודטים עם העיניים עצומות; במסורת המהאייאנה, שהיא החטיבה העיקרית השנייה, הדבר בדרך כלל מתרחש עם העיניים פקוחות, מביטות מטה דרך קצה האף או לעבר הריצפה. אבל אם מבטנו מופנה מטה אל עבר הריצפה, בכיוון של קצה האף, על מיקוד העיניים להיות רופף, לא ממוקד בחדות.
אז, שוב עלינו להיות רגישים לעצמנו, אבל אם אנחנו כבר מאוד מתוחים ונסערים, קל יותר למדוט בעיניים עצומות. לחילופין, אם כבר יש בנו מעט רגיעה אז מוטב לשמור את העיניים פקוחות בהביטן מטה אל עבר הריצפה, כי אנחנו לא רוצים להיות רגועים רק במונחים של התנתקות מהעולם באמצעות עצימת העיניים שלנו, אנו רוצים שתהיה לנו היכולת להיות ברגיעה ונינוחות בהתמודדות עם העולם ובהתמודדות עם הזולת. אז ביצוע הדבר עם העיניים פקוחות תורם למתכונת הזאת.
הצעד הבא הוא לתת תוקף מחודש למוטיבציה שלנו. בדרך כלל אנחנו חושבים על כך בהקשר של בחינת הסיבות הרגשיות או הסיבות הפסיכולוגיות שבעטיין אנחנו מגיעים לתרגול או עושים מדיטציה. למה אני עושה זאת? מתוך תחושת אשמה? האם אני עושה זאת בגלל לחץ קבוצתי? לעשות זאת לצורך חברתי, התקשרות לקבוצה, או מה שאני מכנה כ"דהרמה ג'אנקי" על מנת לשאוב אנרגיה ממנהיג/ה כאריזמטי/ת? או שאת/ה מאוהב/ת במורה ואם כך הגעתך כרוכה בהיאחזות. זה לא מה שמודגש בגישה הבודהיסטית, זאת גישה הרבה יותר מערבית וכמובן שזה מועיל.
אבל כאשר בגישה המסורתית הבודהיסטית נאמר על ידינו שאנו נותנים תוקף מחודש למוטיבציה, פירוש הדבר הוא לתת תוקף מחודש למהות הכוונה שלנו. מוטיבציה בודהיסטית היא קטגוריה של כוונה. במלים אחרות, מהו הדבר שאנו עושים בבואנו הנה, מה בכוונתנו לעשות. מהי מטרתנו? נוכל לחשוב על כך במונחים של שלוש מטרות אפשריות שנרצה להשיג דרך הגעתנו לכאן, שיהיו הולמות. ושוב, עלינו להיות ברגישות לעצמנו ובכנות ויושר עם עצמנו, מהי באמת המטרה שלנו, או מהי השאיפה שלנו. מכיוון שזה די קל כשמישהו או מישהי המחשיבים את עצמם כבודהיסטים יאמרו, "אני עושה זאת על מנת להשיג הארה כדי להיטיב עם כל היצורים החשים". אלו הן מלים ותוּ לא.
משום שבלי להבין ממש מה זה באמת אומר להפוך לבודהה ובלי שתהיה לך המשאלה הכנה לשחרר מלידות חוזרות באופן בלתי נשלט כל חרק ביקום, רק לומר "ובכן, אני שואף/ת להארה כדי לעזור לכל היצורים" זה דבר חסר משמעות. ועל כן, זה הרבה יותר מועיל להיות מציאותיים וכנים לגבי מהי למעשה השאיפה שלנו. אם כך, יש שלוש שאיפות הולמות. אחת עשויה להיות שדאגתנו האמיתית היא לנסות לשפר את מערכות היחסים שלנו בסבב החיים הנוכחי בלבד, כך שהגעתנו לכאן היא על מנת לעשות את האימון הזה כסוג של תרפיה המוצעת על ידי שיטות בודהיסטיות.
או שנוכל לגשת לכך מנקודת המבט של דהרמה- לייט, שתהיה שוב, "אני עושה את זה כדי לשפר את מערכות היחסים שלי בסבב החיים הנוכחי, אך רואה זאת כאבן דרך בכיוון של השגת שחרור והארה". או שנוכל לעשות זאת במונחים של דהרמה של ממש בפועל, שתהיה ש"אני עושה את האימון הזה כצעד להשגה בפועל של שחרור ואת ההארה עצמה". אז, מה שלא תהיה השאיפה או המטרה הממשית שלנו, אנו מעניקים לה תוקף מחדש. אם יש בנו כנות בנוגע למטרה שלנו, הרבה יותר קל לעשות את הדבר מעומק ליבנו. אחרת, אם אין בנו כנות לגבי המטרה שלנו, אז מה שאנחנו עושים הופך להיות משחק.
לאחר מכן אנו לוקחים החלטה מודעת להקשיב עם ריכוז. אם תשומת הלב שלנו נודדת, ננסה להחזיר אותה בחזרה, אם אנחנו הופכים להיות מנומנמים, ננסה להעיר את עצמנו. אם זה עוזר לנו להיות בריכוז רב יותר, נתקן את התנוחה שלנו- נשב זקוף, אבל לא בצורה קשיחה. כדי להעלות את רמת האנרגיה אם היא ירודה מעט, נתמקד בנקודה שבין הגבות, כשעיננו מביטות מעלה עם הראש זקוף. ואם נחוש מעט עצבנות או מתח אז כדי לקרקע את האנרגיות, נתמקד בטבור, כשהעיניים מביטות מטה, הראש זקוף. תוך שאנו שואפים שאיפה פנימה באופן רגיל נחזיק את הנשימה עד שנצטרך לנשוף החוצה.
קבלת החלטה מודעת או כוונה להתרכז מגיעות ישירות מהנחיותיו של מאיטרייה על איך להשיג ריכוז. הכיוונון של האנרגיות, הנעשה דרך התמקדות בנקודה שבין הגבות והמצח מגיע מתורות הלימוד של הקלצ'אקרה. וכך למרות שאין שום מערך בודהיסטי מסורתי של תרגולים מקדימים הַמְּקַבֵּץ יחד בדיוק את האלמנטים הללו הנמצאים כאן במקובץ, אף על פי כן כולם מגיעים מתורות הלימוד הבודהיסטיות. אבל אני כורך אותן יחד במתכונת הזאת בראש ובראשונה בגלל שמה שאני נתקל בו זה שרוב בני ובנות המערב מגיעים ללימודים מתוחים מאוד, והמערך של התרגולים המקדימים מהסוג הזה מכוון לכך. אנו זקוקים למערך של תרגולים מקדימים שיוכלו להתאים לחיים רוויי המתח והלחץ שלנו.