אנליזה בודהיסטית לעזרה בנטרול סטרס

כמובן שבעיר גדולה יש לנו עניינים כגון זיהום, ופקקי תנועה, וכך הלאה, שאותם אולי לא תמצאו בכפר, אבל אלו אינם הגורמים היחידים התורמים לסטרס שלנו. כשנביט על זה יותר לעומק, נמצא בעיות שרוב בני ובנות האדם בעולם המודרני מתמודדים איתן, בלי קשר למקום בו הם גרים, ואני חושב שניתן לייחס זאת לעובדה שיש יותר ויותר דברים הנגישים לנו, יותר ויותר בחירות, יותר מידע, יותר תחנות טלוויזיה, יותר סרטים לבחור מהם, יותר מוצרים לבחור מהם. רוב האנשים נושאים עימם מכשירי טלפון ניידים, וכך מתקבלות אצלם הודעות דוא"ל, מסרים בלתי פוסקים, שיחות צ'אט, דברים מן הסוג הזה, ולכן עולה בנו תחושה של סטרס שעלינו לעבור על הכול, עלינו לענות באופן מיידי, בגלל שאנשים אחרים מצפים שנענה באופן מיידי. ועל אף שלדברים הללו ישנם יתרונות מסוימים במונחים של לשמור עלינו מחוברים לזולת כשזה חשוב להיות מחוברים, לעתים זה פשוט עולה על גדותיו; זה בלתי פוסק, ואנו נעשים מאוד חסרי בטחון בגלל שאם נחשוב על כך, המנטליות מאחורי זה היא ש- "אני לא רוצה להחמיץ שום דבר. זה יכול להיות חשוב. אני לא רוצה להישאר להיות מחוץ לעניינים".

וכך אנחנו חשים הכרח לבדוק תמיד מה קורה, אבל כמובן שזה אף פעם לא גורם לנו לחוש בטחון, כיוון שתמיד יש משהו חדש שקורה, והודעה חדשה, ושיחה נכנסת חדשה. אם אנחנו בוחרים לצפות במשהו, בואו נאמר בערוץ היוטיוב, או בטלוויזיה- איני יודע כמה תחנות נְגִישׁוֹת יש לכם כאן במוסקבה, אבל באירופה ובאמריקה, ישנן מאות מהן, וכך אינך מרגישה בנוח לצפות במשהו כי עולה בך המחשבה "אולי יש משהו יותר טוב", וכך יש תמיד את  הדחף להסתכל, לראות "אולי יש משהו יותר טוב שאני מחמיצה".

אני חושב שדברים מהסוג הזה באמת מעלים את הסטרס שלנו, לא משנה היכן נמצא מקום מגורינו; בעיר גדולה או כפר, במיוחד בעולמנו המודרני. אנו רוצים להשתייך לאיזשהו סוג של חברה, סוג כלשהו של קבוצת חברים; אז אנחנו רוצים "לייקים" בעמוד הפייסבוק שלנו לכל דבר שאנו מעלים, כדי שנוכל איכשהו להרגיש שאנחנו מקובלים וזוכים להכרה, אך אין בנו רוגע בנוגע לכך. אנחנו לעולם לא מסופקים מכמות הלייקים שאנו מקבלים, אנחנו תמיד רוצים יותר, או "האם הם באמת מתכוונים לכך"? הם רק לוחצים על כפתור, או אולי מכונה לוחצת על כפתור (אפשר לשלם כדי שיהיו לך הרבה לייקים). ועולה בנו ציפייה נלהבת כשהטלפונים שלנו מסמנים שקיבלנו הודעה; אולי זה יהיה משהו מיוחד.

ויש לנו את הריגוש של הציפייה הזאת כשאנחנו הולכים לעמוד הפייסבוק שלנו ורואים "האם קיבלנו עוד כמה לייקים"? או שאנו הופכים להיות כמו שאני מתאר את עצמי לעיתים קרובות ככזה שמכוּר לחדשות ואני תמיד צופה בחדשות, לראות אם משהו חדש, משהו מעניין קורה, בגלל שאני לא רוצה להחמיץ דבר. 

כמובן שאם ננתח את הסוגייה הזאת יותר לעומק, נמצא שמה שמונח בבסיסה הוא תחושה של "אני כל כך חשוב, שעליי לדעת את כל מה שקורה. וכולם חייבים לחבב אותי". ביכולתנו לבצע אנליזה עמוקה למדי מנקודת מבט בודהיסטית בנוגע לשאלה מדוע אני מרגיש שאני כל כך חשוב ועליי לדעת הכול, ואני חייב להיות כל כך מקובל. למה אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו, אך אני לא רוצה להעמיק בכיוון הזה הערב. 

מצד שני, אנחנו חשים לעתים קרובות מוצפים מהמצב סביבנו, ואנו מנסים לברוח באמצעות התבוננות במכשיר הנייד שלנו, או דרך הקשבה למוזיקה תוך כדי נסיעה במטרו, או תוך כדי שיטוט בסביבה. תמיד יש לנו את האוזניות עלינו, עם האייפוד, שזו סתירה מאוד מעניינת אם נחשוב על כך. מצד אחד אנו רוצים להתקבל לתוך קבוצה חברתית, אך מצד שני כשאנחנו למעשה בחברה, אנו מנתקים את עצמנו מכולם סביב תוך כדי משחק בטלפון שלנו או האזנה למוזיקה ממש ממש חזקה. 

על מה זה מאותת לנו? זה מראה על בדידות, הלא כן? אנחנו רוצים את ההכרה החברתית הזאת; אנחנו בודדים, בגלל שלעולם איננו מרגישים באמת מקובלים, אך מצד שני, אנחנו מנתקים את עצמנו באמצעות בריחה לתוך עולמנו הווירטואלי, שגם הוא מאוד בודד, לא?

יש לנו תחושה כפייתית שאנחנו חייבים שמשהו יבדר אותנו. לא יכול להיות רגע שבו בפשטות, שום דבר לא קורה. זו שוב סתירה, בגלל שמצד אחד אנחנו כמהים לשקט ושלווה, אך מצד שני אנחנו פוחדים מהרִיק, מהיעדר המידע או מהיעדרה של מוזיקה.

אנחנו רוצים לברוח איכשהו מהסטרס של העולם החיצוני, בין אם במטרו ובין אם איפה שזה לא יהיה, כך שאנו בורחים לתוך העולם הווירטואלי הקטן שלנו של הטלפון, האינטרנט, אבל אפילו שם אנחנו מחפשים הכרה של חברים וחברות וכך הלאה, ואף פעם אין לנו תחושת בטחון. זה משהו שעלינו באמת לחשוב עליו: האם נסיגה לתוך המכשיר הנייד שלנו היא באמת הפתרון לבעיה שלנו עם סטרס? בין אם נחיה בעיר גדולה או בכל מקום אחר, האם זה הפתרון?

מה שעלינו לעשות הוא להכיר בחוויית האומללות שיש לנו כשאנחנו תקועים בהרגלים השגרתיים הללו, ולזהות את המקורות. למה אנחנו תקועים בהרגלים הללו?

לאחר מכן עלינו לפתח את הנחישות להשתחרר מהאומללות הזאת, בהתבסס על ידיעת השיטות לפטור עצמנו ממקורות האומללות, ולהיות בטוחים שהן עובדות. אבל זה לא שאנחנו רק רוצים להיפטר מהאומללות ואז להפוך להיות כמו זומבי ולא להרגיש דבר, לשוטט סָבִיב בעיר כמו מתים מהלכים. אושר הוא לא רק היעדרה של אומללות; הוא משהו המתלווה לרגש ניטראלי, רגוע. מטרתנו איננה להיות נטולי רגש, גם זו לא הנקודה. 

עלינו להכיר, אם כן, בכך שאובייקטים ומצבים חיצוניים הם לא באמת המקור לאומללות, לסבל, ולסטרס הנחווים על ידינו. אם הם היו כאלה, אז כל אחד ואחת היו חווים אותה באותה הדרך.

והבעיה איננה האינטרנט, והיא לא המכשירים הניידים שלנו. כשמשתמשים בהם כראוי, הם יכולים להועיל לנו מאוד. כמובן, הבעיה היא הגישות שלנו כלפיהם, והרגשות שהם מעוררים ומחזקים, ואיך אנחנו מנהלים בפועל את העולם המופלא הזה של האינטרנט, ואיך אנחנו מנהלים את הסיטואציות שלנו בחיים. 

יש לנו המון, המון הרגלים של הרס עצמי, ואת כולם מחולל איזשהו מצב תודעתי מפריע בין אם יהיה זה חוסר בטחון, פחד מכך שלא יקבלו אותנו, מלהישאר בחוץ, כפייתיות, דברים מן הסוג הזה. אך האסטרטגיות שאנחנו מנסים לאמץ על מנת להתגבר עליהם, באמצעות בריחה לרשת החברתית, וכו', רק מגבירות את הסטרס בתוכנו; זה רק גורם לחרדה של "האם אנשים יאהבו אותי?" וכו' להתעצם. ועד מהרה להיות אפילו יותר חזקה.

וזה נעשה אפילו גרוע יותר אם חושבים על נערים ונערות, ועל בריונות ברשת. זה לא רק שאתה מקבל לייקים וכולם רואים כמה לייקים יש לך, אלא שאם אתה מקבל תגובות של בריונות – כמו מהסוג של "לא אוהב", אז כולם רואים זאת גם כן. זה נורא, לא?

אנשים מעלים תמונות ברשת החברתית, תמונות שלהם מבלים, נכון? הם לא מעלים תמונות שלהם כשהם עוברים זמנים קשים. אז את רואה את כל החברים והחברות שלך מבלים כהוגן, וכמה מסכנה אני. אני יושבת כאן בחדר שלי עם העיניים על הטלפון, רק עם עצמי. זה לא מצב תודעה מאוד מאושר, נכון?

עלינו לסגל איזושהי גישה מציאותית לגבי מה שקורה עם כל הרשת החברתית הזאת, וכך הלאה. עלינו להכיר בכך שכמות ממש גדולה של לייקים בעמוד הפייסבוק שלך לא הולכת להעניק לך תחושת בטחון, אין לה את היכולת הזאת. זה בדיוק להיפך. אנחנו נאיביים, אנחנו חושבים שזה הולך לעשות הבדל גדול, וזה מעורר כמיהה משתוקקת לרצון לעוד לייקים- חמדנות, אף פעם אין לנו מספיק- ולחוסר הבטחון של הבדיקה המתמשכת כדי לראות אם נוספו עוד לייקים.

אני מודה שיש לי את הנוהג הזה עם האתר שלי; אני בודק כל הזמן את הסטטיסטיקות כדי לראות כמה אנשים צפו בו היום. זה אותו דבר. או כל יום לבדוק את שער החליפין של המטבע, לראות כמה הפסדת היום. אף פעם אין לנו שלוות תודעה (צחוק). או שאנחנו חושבים באופן נאיבי שנוכל לברוח לעולם הווירטואלי של משחק מחשב, ואיכשהו הבעיות שלנו ייעלמו. זה לא מאוד שונה מלשתות הרבה וודקה, הלא כן, ולחשוב שהבעיות ייעלמו.

אם נבחן את התסמונת הזאת, נראה שמתקיים פה הרבה הרס-עצמי, והדרכים שלנו לנסות להתמודד עם הלחץ והסטרס של החיים, רק מייצרות עוד בעיות.

על מנת להתמודד עם התסמונות הללו, צריכה להיות לנו מוּדָעוּת מַבְחִינָה ביחס למצבים בהם אנו נמצאים. למשל, עבודה תובענית: עלינו להתמודד איתה; זאת המציאות. עלינו לקבל את המציאות הזאת. והמציאות היא שנוכל לעשות רק כמיטב יכולתנו. אם נוכל לקבל את המציאות הזאת, זה יעזור לנו להפסיק להקרין מתודעתנו שעבודתנו היא עינוי נוראי, ועל עצמנו ש"אני לא טוב/ה מספיק".

הבעיה היא שאנחנו חושבים שעלינו להיות מושלמים, ואלא אם כן אנחנו בודהה, אף אחד אינו מושלם. ואפילו אם המעסיק/ה שלנו חושב/ת שעלינו להיות מושלמים, ומפעיל/ה עלינו לחץ להיות מושלמים, המציאות היא שזה בלתי אפשרי. ומכיוון שזה בלתי אפשרי, אז למה לנו לדפוק את הראש בקיר ולחוש אשמים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות משהו שהוא בלתי אפשרי?

אז אנחנו פשוט עושים ככל יכולתנו, עורכים תיעדוף, ומקבלים את המציאות של המצב. ואז אנחנו מנסים לשמור על ריכוז; להיות בתשומת לב מודעת למציאות של המצב שעימו אנו מתמודדים, מבלי להגזים בחשיבותו- "זה בלתי אפשרי"- או להפחית מחשיבותו "אני יכולה רק לברוח לתוך הטלפון שלי, ולשחק ולגלוש כדי להימלט מזה".

עלינו להתמודד עם זה, עלינו להתמודד עם עבודה. אם אנחנו ממעיטים בחשיבות הדבר, אז אנחנו חושבים שזה משהו שאין באמת צורך שנתמודד אתו. זה כמו לדוגמה, כשיש לכם איזושהי משימה שעליכם לבצע בעבודה, ואין לכם באמת חשק לבצע אותה, מה לעשות? האם יש לכם את המשמעת פשוט לעשות זאת בפועל או שמיד תתחילו לגלוש, או שיעלה בכם באופן מיידי הדחף להביט בנייד שלכם כדי לראות אם "אולי יש הודעה חדשה, אולי מישהו העלה פוסט יותר מעניין". זו המעטה בחשיבות המציאות של העובדה שעליכם לבצע את המשימה הזאת. כל הדברים הללו מעורבים בנחישות הזו להשתחרר. לנסות לזהות מהו הדבר, שבאמת גורם לנו את הבעיה.

איך נתמודד עם זה?

ותחילה עם משמעת-עצמית, נתחיל עם דברים קטנים, ונוכל להבין כיצד הדרך בה אנו מתמודדים עם הסטרס שלנו עובדת, אפילו מנקודת מבט מדעית, אם נבחן זאת בהקשר של הורמונים. זה נותן לנו תובנה שונה לחלוטין, ומעניק לנו בסיס מדעי למדי למה שהבודהיזם מדבר עליו.

הורמוני קורטיזול ודופמין

עולה בנו תחושת סטרס, אז מה שקורה ברמה ההורמונלית זה שרמת הקורטיזול שלנו עולה. קןרטיזול הוא הורמון סטרס, כך שאנחנו מחפשים איזושהי הקלה. זוהי האסטרטגיה שלנו, שאנחנו סבורים שתסב לנו אושר בכך שניפטר מהקורטיזול הזה שמסתובב לנו בגוף. אנחנו חושבים, אעשן סיגריה, זה יעזור; או שנגלוש באינטרנט, נחפש ברשת החברתית משהו מעניין שיקל על הסטרס הזה. מה שקורה זה שיש לנו את הריגוש והשמחה של הציפייה שזה הולך לגרום לנו להרגיש טוב יותר, כך שרמת הדופמין שלנו עולה. דופמין הוא ההורמון של הציפייה לפרס; זה מה שבעל חיים מרגיש כשהוא יוצא לרדוף אחר בעל חיים אחר; ישנה הציפייה הזאת. היא קלה לזיהוי כשאנו עומדים לפגוש אדם אהוב, משהו כזה. הדופמין עולה מאוד עם הציפייה הכרוכה בכמה נפלא זה יהיה. כשאנחנו עם האדם הזה בפועל, זה עלול שלא להיות כזה מהנה בכלל, אך הציפייה היא זו המעלה את רמות ההנאה שלך בהתבסס על הדופמין הזה; ההורמון הזה.

אנחנו יצורים מאוד ביולוגיים. אבל אחרי הסיגריה, או החיפוש באינטרנט, זה לא מספק, אז הסטרס שלנו חוזר. כך שזו לא אסטרטגיה מאוד מוצלחת.

נצטרך על כן להבחין בחסרונות של האמונה בתפיסה המוטעית שלנו שהסיגריה תפתור את הבעיה. או שמציאת משהו מעניין בחדשות, או משהו מעניין בדף הפייסבוק שלי, הולכת לפתור את בעיית הסטרס שלי.

ומשנוכחנו בכך, לאחר שהבנו את החסרונות הטמונים בַּמחשבה שזו תהיה האסטרטגיה הטובה ביותר לפעול על פיה, אז נוכל לפתח את הנחישות להשתחרר מההרגל מהסוג הזה; ההרגל לא עובד.

להימנע מלהתנהל על פי תגובות שליליות מורגלות

אז אנחנו מפסיקים לקחת מקלט בסיגריות. ועישון סיגריה זה תחום אחר לחלוטין, במונחים של: האם יש יתרון כלשהו בעישון סיגריה? לא, אין כזה. אבל במונחים של שימוש באינטרנט, ושימוש ברשת החברתית, ובדיקת ההודעות שלנו כל הזמן, ובכן, עלינו לווסת את זה. שזה לא יהיה פתוח כל הזמן. במלים אחרות, להפסיק להשתמש בזה בתור מקלט שלנו. להפסיק להשתמש בזה כבריחה שלנו. להסתייע בכל אלה בשביל המטרות המועילות שלהם, לא עבור מטרה שאין להם כל יכולת לממש. וכמובן שזה מאוד מאוד קשה, כשאנחנו משועממים, כשאנחנו מתמודדים עם משהו שאיננו אוהבים במיוחד לעשות, בעבודה או בבית, ישנו הדחף הכפייתי הזה להביט בטלפון שלך, נכון? אך בדיוק כפי שעלינו לבצע דיאטת מזון, להיפטר מעודף משקל פיזי, עלינו לבצע דיאטת מידע. להיפטר מעודף משקל מנטלי. עלינו לנסות לרסן את צריכת המידע שלנו, הודעות, מוזיקה, וכו', בדיוק כפי שאנו מגבילים את צריכת המזון שלנו.

כעת, הימנעות מהרגלינו ההרסניים הישנים הולכת להעלות בהתחלה את רמת הסטרס של הקורטיזול שלנו. בגלל שההרגלים הישנים הם מאוד, מאוד חזקים. אז, בדיוק כפי שיש לנו תסמיני גמילה איומים כשמוותרים על סיגריות, או כשמוותרים על אלכוהול או סמים- הורמון הסטרס קורטיזול- באופן דומה כשמוותרים ולוקחים הפסקה מהאינטרנט, או הודעות חברתיות, או מוזיקה, בדומה לכך, יש את הסטרס שבגמילה. זה כמו ניקוי רעלים; אנשים תארו את הגמילה ממוזיקה, במיוחד מההתמכרות לכך שתמיד יש עליהם אוזניות המחוברות לאייפוד, ובמשך די הרבה זמן לאחר הגמילה אתה שר ללא הרף בראשך. לוקח הרבה זמן להשקיט את זה. אני חושב שזה דימוי מאוד טוב; עם אובססיה למוזיקה בראש...אתם יודעים איך זה. זה המצב.

אין באפשרותך לתפקד כי אינך יכול לחשוב על דבר, כי יש את כל המוזיקה הזאת שממשיכה. במיוחד כשזה אותו פסקול של מוזיקה המתנגן שוב ושוב, משגע אותך. אך אם נתמיד בכך, רמת הסטרס הזאת של הגמילה תדעך בסופו של דבר, ואנחנו נחווה שלוות תודעה רגועה. ואז, אנחנו בעמדה טובה יותר להחליף את ההרגלים השליליים שלנו בכאלה שהם חיוביים. 

כאן יש לנו שיטות בודהיסטיות מאוד טובות שאינן מוגבלות בהכרח לבודהיסטים ובודהיסטיות; כמו להכיר בכך שאנחנו חלק מכלל האנושות, וכולנו כרוכים זה בזה בקשרי גומלין. הרווחה שלנו תלויה בכל היתר, וזו דרך הרבה יותר יציבה לקבל את הסיפוק הזה של הצורך שלנו להרגיש מחוברים לזולת וקשורים אליו, מה שלהיות חלק מרשת חברתית באינטרנט לא באמת מצליח לעשות.

ההורמון אוקסיטוצין

ישנו הורמון המיועד לכך, אוקסיטוצין. ואוקסיטוצין הוא הורמון ההיקשרות שיש לך; אימהות עם תינוקות, וכך הלאה. זה ההורמון הזה שיש בנו המניע את הצורך הזה להיקשר אלו לאלו, להרגיש חלק מקבוצה כלשהי. את הצורך הזה ניתן לספק בדרך חיובית, כמו להרגיש שאנחנו חלק מהאנושות, אנחנו כולנו שווים ושוות, כולם רוצים להיות מאושרים, אף אחד לא רוצה באומללות- כזה מן דבר, שהוא הרבה יותר יציב מאשר לנסות לספק זאת דרך השתתפות בקבוצת רשת חברתית, אשר אז תלויה בלייקים.

אני מביא את המידע הזה על הורמונים מסיבה ספציפית. הוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד אומר שעלינו להיות בודהיסטים בני המאה ה- 21- וזה אומר שיהיה לנו גשר בין תורות הלימוד הבודהיסטיות, והמדע, כדי להמחיש שישנם כל כך הרבה דברים בתורות הלימוד הבודהיסטיות שהם הרמוניים עם המדע, וכך הוא עורך את הוועידות של התודעה והחיים באופן תדיר מאוד על מנת להיפגש עם מדענים, לראות היכן נמצאים הדברים אשר ניתן להבינם כבעלי מכנה משותף, ואיך שני הצדדים יכולים לעזור זה לזה לקבל תמונה שלמה יותר על החיים.

אם אנחנו מבינים זאת, פשוט ברמה מאוד פיזיקלית ביולוגית, שאנחנו חשים מאושרים, מרגישים טוב יותר, בהתבסס על הורמונים מסוימים בתוך הגופים שלנו, אז נוכל לנתח באופן אנליטי מהן האסטרטגיות שבהן אנו נעזרים כעת כדי לנסות לספק את אותן תחושות, ואם הן לא עובדות, נוכל למצוא אסטרטגיות אחרות שניתן להסתייע בהן בדרך חיובית, נטולת הרס עצמי.

דופמין, הורמון הציפייה, והצבת מטרות בונות

דיברנו על דופמין, סוג ההורמון של הציפייה הזאת לפרס. הוא גורם לך לחוש הרבה התרגשות, כמו אריה הרודף אחר אנטילופה כדי לאכול אותה. אז יש לנו כמה דרכים הרסניות שלא עובדות, כדי לנסות להפיק תועלת מתסמונת הדופמין הזו. כמו הציפייה ליותר לייקים בעמוד הפייסבוק שלנו-זה לא עובד.

או שיכולות להיות לנו דרכים ניטראליות לנסות לְסַפֵּק זאת. יש לי חבר שהוא מרים משקולות. והוא מצפה אם כן לכך שכעת הוא יוכל להרים 180 קילו, והוא מצפה להיות מסוגל להרים 200 קילו. הוא מאוד מתרגש, זה עושה אותו מאוד שמח לצפות לפרס. אבל אפילו אז, נניח שהוא יוכל להרים 200 קילו- כבודהיסטים, בציניות רבה, היינו אומרים, האם זה מה שהולך להשיג לך לידה חוזרת טובה יותר? האם זה ישיג לו לידה חוזרת טובה יותר להיות מסוגל להרים 200 קילו; הוא לא יהיה מסופק, עכשיו הוא יהיה חייב להרים 210.

אבל אם נסתייע בתסמונת הדופמין הזאת על-מנת, בואו נאמר, לעבוד בכיוון של השגת שאמאטה, ריכוז מושלם, או השגת אורך רוח, התגברות על הכעס שלנו, וכך הלאה, כאן זה הופך להיות מאוד מרגש. במקום לחוש תסכול; "אני לא מספיק טובה, אין לי את המסוגלות להשיג זאת", תהיה לך אפשרות להתחיל לעבוד עם זה במונחים של "הנה אתגר, באמת עולה בי שמחה לנסות לפגוש את האתגר הזה". 

עלינו לנסות לעשות זאת בלי- זה מופיע בהנחיות מדיטציה- בלי ציפיות או אכזבות. זה קורה כשיש לך ציפייה להשיג תוצאות מיידיות, מזה כמובן תעלה בך אכזבה. אז בלי ציפיות, אלא עבודה שלך לקראת מטרה. ועבודה לקראת מטרה, במיוחד אם זו מטרה משמעותית, היא משהו שהוא מקור לאושר. לאושר הזה בו נחוש יש בסיס ביולוגי, אז זה תואם לחלוטין את השיטה המדעית: הבודהיזם של המאה ה-21. במלים אחרות, נוכל להסביר, בדרך שמדענים יוכלו לקבל, איך ומדוע השיטות הבודהיסטיות הן יעילות. זו המטרה.

בקצרה, עלינו לפתח את הנחישות להשתחרר, מה שאנו קוראים לו בבודהיזם- החלטה נחרצת להשתחרר. לאחר מכן על מנת לשחרר עצמנו מההרגלים הישנים השליליים שלנו, עלינו לאמן עצמנו במשמעת-עצמית, ריכוז, וּמוּדָעוּת מַבְחִינָה; מה שֶׁמְּכֻנֶּה שלושת האימונים: להבחין בין מה מסייע, מה מזיק, מה עובד, מה לא עובד, להישאר במיקוד תוך ריכוז על כך, והמשמעת לשנות את התנהגותנו בהתאם. 

המכשול למשמעת-עצמית: חרטה

על שלושת אלה לעבוד בהרמוניה, אך על מנת לפתח אותם כיאות, עלינו לסלק מעצמנו את הגורמים המכשילים אותם. חרטה מכשילה את המשמעת- העצמית שלנו. למשל, עולה בנו חרטה על כך שלא בדקנו את האינטרנט, או שענינו מיידית להודעה או לדוא"ל. חרטה כזאת מזיקה למשמעת -העצמית שלנו לבדוק את אלו רק בשעות מסוימות ביום.

האסטרטגיה המסייעת היא לכבות את צליל ההתראות- "קיבלת דוא"ל"- או הסמן במחשב שלנו או בצג הסלולארי, ולבדוק רק בתקופות קבועות של היום. לענות רק על אלו החשובות ברגע שקראנו אותן, אז נחוצה לנו משמעת-עצמית, להשאיר לאחר כך, לענות מאוחר יותר, על השאלות שיכולות לחכות עד שנהיה פחות עסוקים, או להשאיר זאת לזמן מסוים של היום שבו אנו מקדישים זמן לענות למסרים באופן קבוע.

אני חייב להתוודות שעליי להודות באשמה בהקשר הזה, ולכן אימצתי אסטרטגיה לנסות להתמודד עם שצף הדוא"לים הנכנסים. אני לא פעיל ברשת החברתית, ואיני מקבל את ההודעות הללו, אבל אני מקבל לפחות שלושים או יותר דוא"לים ביום. מה שאני עושה, במקום לענות באופן מידי, ואז לעולם לא אספיק לעשות שום דבר, אני עושה את הדבר הבא. אני בודק: על אלו שהם באמת חשובים אני עונה, אבל את היתר אני מסמן, ואני יודע שבערב, כשאין בתודעה שלי בהירות מספקת לכתיבה או לביצוע דברים חשובים יותר, זה הזמן בו אני משיב עליהם. אז אתה מַקְצֶה לכך זמן מוגדר, אחרת אתה יוצא משליטה. 

מכשולים לריכוז: ישנוניות, קהות מנטלית, ועוררות מנטלית

ישנוניות, קהות מנטלית ועוררות מנטלית מכשילות את הריכוז שלנו. עם כל אחת מהן, אנחנו מאבדים את תשומת הלב המודעת שלנו לעובדה שהימנעות מבדיקה תמידית של ההודעות שלנו תהפוך את החיים שלנו לפחות מסובכים. להישאר במיקוד על כך, לזכור את זה, לכך הכוונה בתשומת לב מודעת.

לנסות לזכור, החיים שלי יהיו הרבה פחות מתוחים, הרבה פחות לחוצים, אם אקבל את העובדה שעל רוב ההודעות הללו אני הולך, בואו נאמר, לענות בערב. או בעיתוי כלשהו, זמן שבו החלטנו שנתייחס אליהן. מה שמכשיל זאת, יש בך ישנוניות, יש בך עייפות, וכך עולה בך שכחה. וזה קל יותר ללכת לְעַמּוּד הפייסבוק שלך. או שעולה בך כבדות, ובמקום לקום ולשתות כוס מים או משהו כזה, אתה פונה לאינטרנט. או עוררות מנטלית, התודעה שלי משוטטת בכל מקום, וזה קורה; זה קורה, ופשוט בלי לחשוב, אתה עונה להודעה. אתה פונה לקרוא אותה. "אני לא רוצה להחמיץ משהו".

מכשולים לְמוּדָעוּת מַבְחִינָה: הססנות, חוסר החלטיות וספק

ודבר אחרון, הססנות לא החלטית מכשילה את הַמּוּדָעוּת הַמַּבְחִינָה שלנו. אנחנו מתלבטים לכאן ולכאן בנוגע לבדיקת ההודעות שלנו רק בזמנים קבועים- "האם זו הייתה החלטה נכונה?" כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו. ספק.

ספקות כאלה עולים בגלל שזה קשה ומלחיץ להימנע מלבדוק. כדי להתמודד עם הספקות הללו עלינו להזכיר לעצמנו את היתרונות של שינוי ההרגלים שלנו; זה יהפוך את החיים שלי לפחות קטועים אם אני פשוט אוכל להישאר עם דבר אחד ואקח אחריות על דברים בסדר הנכון, במסגרת הנכונה. אחרת זה בלגן, ובלגן הוא דבר מלחיץ.

ישנן אסטרטגיות אחרות שגם אותן ביכולתנו לאמץ כדי להפוך את החיים שלנו למאושרים יותר. למשל, אופן ההתנהלות שלנו במטרו צפוף. ככל שאנחנו ממוקדים רק בעצמנו, ורוצים להגן על עצמנו, ולברוח לתוך הטלפון הנייד שלנו, כך תעלה בנו יותר תחושת סגירות. אני לא מדבר על ניצול זמן רגוע במטרו כדי לקרוא ספר, מכיוון שזה לוקח הרבה זמן להגיע לכל מקום. אני מדבר על הזמן בו את בורחת אל הטלפון הנייד, או אל המוזיקה שלך, או למשחק. ככל שאנחנו מתמקדים יותר בעצמנו, ורוצים להגן על עצמנו, ובורחים לתוך הטלפון הנייד שלנו, כך עולה בנו תחושה גדולה יותר של סגירות, אז האנרגיה שלנו דחוסה, ויש בנו יותר תחושת מתח. אנחנו לא רגועים, מכיוון שיש בנו תחושת איום מִסַּכָּנָה, במיוחד כאן במוסקבה היכן שתחנות המטרו הן צפופות במיוחד. בברלין זה לא עד כדי כך צפוף. 

אפילו אם שקענו בַּמִּשְׂחָק בו אנו משחקים בנייד שלנו, או במוזיקה הרועשת שאנו שומעים באייפוד, הצבנו חומה סביבנו, אנחנו לא רוצים שיפריעו לנו, אז אנחנו הגנתיים. זוהי התנסות מאוד לא נעימה, למעשה, אפילו שאנחנו מנסים לבדר את עצמנו, אין בנו רוגע.

מצד שני, אם נביט על עצמנו כּעל חלק מכל ההמון הרב והצפוף במטרו, וּנְפַתֵּחַ דאגה וחמלה לכל מי שנמצא באותו מצב כמונו, התודעות והלבבות שלנו יהיו פתוחים. אנו יכולים כמובן להיות בדריכות לסכנה, אך ללא הפרנויה של התמקדות בעצמנו בלבד. נרצה שכולם יהיו בטוחים. לא ננסה להטביע את כל היתר במוזיקה או לברוח מכולם לתוך משחק. זה רק מבודד אותנו. לא נרצה לבודד את עצמנו.

מה שעוזר הרבה יותר זה להרגיש פתיחות כלפי כולם, אך להיות בפתיחות, זה גם מאוד עדין. אם יש בך אחיזה בעצמי מוצק, הנמצא בפנים, עכשיו אני נפתחתי, כעת אני חשוף, אני הולך להיפגע. זה לא יכול להיעשות על בסיס כזה. ההיפתחות לחשיבה על כולם וכולן, מצד אחד מספקת את האינסטינקט החייתי הזה של להיות חלק מהעדר. תהיה לך הרגשת בטחון רבה יותר כשאתה חלק מהעדר, יותר מאשר לבודד את עצמך מהעדר. אז ברמת בעל חיים זה עובד. אך עלינו לנקוט זהירות גם בנוגע לפירוק האני המוצק הזה בפנים שנמצא עכשיו עם החומות למטה..."עכשיו כולם הולכים לתקוף אותי".

זהו ניתוח עדין אבל אחד כזה שעוזר מאוד אם יש ביכולתך לעשות אותו. כדי לעשות זאת עלינו לשלב משמעת-עצמית, ריכוז, וּמוּדָעוּת מַבְחִינָה.

ישנן אסטרטגיות רבות אחרות שנוכל לאמץ כדי לנסות להתמודד עם סטרס בחיים שלנו, פשוטות מאוד אפילו. כמו שאם יש לנו צורך בהפסקה מעבודה אינטנסיבית, במקום לגלוש באינטרנט- לקום, לשתות מים, להביט החוצה דרך החלון- משהו כזה. במלים אחרות, פחות עוררות במקום יותר עוררות. הסטרס מגיע מעוררות-יתר. לא תרצו לפתור זאת באמצעות הכנסה פנימה של יותר עוררות אפילו. פחות הוא טוב יותר. 

עם הנחישות הזאת להשתחרר, יישום של שלושת האימונים הללו: משמעת- עצמית, ריכוז וּמוּדָעוּת מַבְחִינָה, נוכל להפחית את הסטרס שאנו פוגשים בחיי היום יום שלנו, ואת הרגלי ההרס- העצמי שיש לנו. נהיה במצב תודעתי רגוע הרבה יותר על מנת להתמודד עם הלחצים של עבודה, משפחה, מצב כלכלי וכך הלאה. וזה יהיה אפקטיבי במיוחד בהתמודדות עם המצב המודרני שלנו שבו יש לנו כל כך הרבה דברים אשר זמינים לנו במונחים של אינטרנט, רשת חברתית, מוזיקה, וכו'. זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על האינטרנט, לזרוק את הטלפונים הניידים שלנו, לעולם לא להאזין למוזיקה שוב: לא לכך הכוונה. אלא לכך שנפתח אסטרטגיה טובה יותר, הרגלים טובים יותר של איך להסתייע בהם בדרך בריאה ומיטיבה. תודה רבה.

הבעיה היא שבחיים המודרניים, עלינו להגיב לדברים. למשל, אם אנחנו בודקים את החדשות, אנחנו לא בודקים רק מתוך התעסקות עצמית בנו, אלא עולה בנו גם רצון לדעת מה לעשות, איך להגיב לדברים. למשל שיעור הריבית, לפעמים מראים און ליין איך הוא משתנה ויכול להיות שנצטרך להגיב לכך. או שמישהו עשוי לשלוח לך הודעה על אדם חולה שזקוק לעזרה. או שהקולגות לעבודה שלנו יכולים לכתוב לנו והם רוצים לשאול אותנו משהו. ואם איננו בודקים, לא נקבל את זה. או למשל הדיווח על תחזית מזג האויר. אם לא נבדוק מהו מזג האויר בבוקר, ונצא החוצה, עשוי להתקרר, לא ידענו על כך, ואנו עלולים לחלות. בכל המקרים הללו נהפוך לפחות יעילים, ואנו עלולים לבזבז את הזמן שלנו או את הבריאות וכו'...

זו הסיבה לכך שאמרתי שעלינו לפתח אסטרטגיה בריאה, אסטרטגיה חכמה לאיך להשתמש באינטרנט. אם אנחנו בעודף משקל פיזי ומתחילים דיאטה, זה לא אומר שאנחנו מפסיקים לאכול הכול בבת אחת. אנו מגבילים את המזון שאנחנו אוכלים. באופן דומה אם אנחנו בעודף משקל של מידע, אנו מגבילים את מה שנסתכל עליו ופשוט מביטים על מה שנחוץ, מה שעוזר, ודברים אחרים, כפי שאמרתי, האסטרטגיה של, לפחות עם תוכנית הדוא"לים שלי, אפשר לסמן משהו כך שתדע להסתכל עליו אחר כך, להתמודד אתו מאוחר יותר.

אבל האסטרטגיה הזאת מרמזת על כך שבכל מקרה, אנחנו מקבלים את כל המידע ואז אנו בוחרים על מה לענות, על מה לא לענות, אך עדיין אנחנו קוראים את כל ההודעות שלנו, ונקרא את כל החדשות, וכן הלאה.

שוב, יש לאמץ אסטרטגיות שונות. ישנו הבדל גדול למדי בין לבדוק את תחזית מזג האויר כשמתעוררים בבוקר ולבדוק כמה לייקים קיבלת במהלך הלילה. לא נחוץ לבדוק כמה לייקים קיבלת. וההודעות שאת מקבלת, חלק מהן הוא פרסום, חלק מזה מבני ובנות אדם שהחשיבות שלהם במונחים של העבודה שלך אינה כה גבוהה, וכך הלאה; תהיה לך אפשרות לטפל בדברים מסוימים יותר מאוחר. את יודעת מתוך רשימת אנשי הקשר שלך, מה חשוב ומה פחות חשוב. יש לי חבר שאוהב לצלם תמונות של ארוחת הבוקר שהוא מכין ושולח את זה לאנשים. אני בהחלט לא חייב להסתכל על זה. 

הוא יודע שאתה לא בודק?

אסתכל על זה מאוחר יותר, אבל אני בהחלט לא אקטע את עבודתי בשביל להביט על זה.

דתות אחרות אף הן מספקות לנו שיטות ליצירת התחושה ההורמונלית הזאת של "להרגיש טוב". מהו ההבדל בינן לבין הבודהיזם, אם כן?

זה נכון שדתות אחרות בהחלט מספקות את זה, במונחים של "ישו אוהב אותי" ו"אלוהים אוהב אותי" וכך הלאה- לזכות בהתקבלות ולעבוד לקראת מטרות. הדברים הללו בהחלט שם, זה נכון. השיטות שעליהן דיברתי הן לא מאוד ייחודיות לבודהיזם, ניתן למצוא אותן מבלי שנחוץ לשם כך הֶקְשֵׁר דתי כלשהו; אלו הן פשוט אסטרטגיות כלליות המסייעות לכל אחד ואחת. אין שום דבר בלעדי לבודהיזם במה שאני אומר.

כשאנחנו שואלים מה בלעדי לבודהיזם, זה האופן בו הוא תופס את המציאות ברמה מעודנת מאוד. ומה שהשיחות הללו עם צוותי מדע חושפות זה שאפילו זה לא כל כך ייחודי, מכיוון שתפיסת המציאות הזאת די תואמת את ההשקפה של יקום קוואנטי. אם תיקח את התיאוריה הקוואנטית למסקנה הלוגית שלה במונחים של מבנה היקום, תקבל את תורות הלימוד הבודהיסטיות על ריקות, והתהוות מותנית. 

מה עלינו לעשות אם אנחנו באמת מתכוננים לראות מישהו באופן אישי ואנו הולכים לפגוש את אותו אדם, אבל כשאנחנו פוגשים אותו בפועל, הוא רק מסתכל על הטלפון הנייד שלו ולא ממש שם לב אלינו. במצב הזה האם זה בסדר לומר במפורש לאותו אדם, שזה לא ראוי, בגלל שיש לנו פגישה של ממש?

באופן אישי, אני חושב שכן. אני חושב שזה מתאים לומר לאותו אדם "הלו! אני כאן!". יש דבר מסוים שנקרא כללי התנהגות עם הטלפון הנייד, זה מאוד חשוב, במיוחד אם אתה הורה ויש לך ילדים בגיל ההתבגרות, לבסס את המשמעת של לא לשלוח הודעות ולא לדבר בטלפון הנייד ליד השולחן בזמן ארוחת הערב. כן, תאמר שאינך מרשה זאת, ותגרום להם להניח את הטלפון בצד. יש לי חברה המלמדת באוניברסיטה אמריקנית, והיא מוֹרָהּ לתלמידים ולתלמידות שלה להניח את הטלפונים הניידים שלהם על שולחן במהלך ההרצאה. הם לא מורשים לקחת אותם איתם למקום בו הם יושבים. אני חושב שזה לגמרי הולם. מה שמאוד מעניין זה שבכל- פָּרַח מִזִּכְרוֹנִי אם זה 45 דקות או שעה, בגלל שזה סמינר בן שלוש שעות- היא נאלצת לתת לתלמידים ולתלמידות שלה הפסקת טלפון. לא שהם חייבים ללכת לשירותים, אלא שהם כל כך בלחץ מ- לא לבדוק את הטלפונים שלהם, עד שהם צריכים להידחק ולמהר לקחת את הטלפונים שלהם ולהביט בהם במהלך ההפסקה. זה מאוד מעניין, מבחינה סוציולוגית. 

זאת באמת התמכרות כרונית שיש לאנשים לטלפונים שלהם, וזה מצב שבו לעיתים קרובות עליך לסייע לאנשים לפתח איזושהי משמעת חברתית. אני חושב שזה ראוי, אם זה נעשה בצורה מנומסת. שוב, ישנו הבדל בין אם יש אסון כלשהו שהם חייבים לדעת על אודותיו, או שזה סתם פטפוט על משהו ממש לא חשוב. ובואו נהיה מציאותיים, כמה פעמים אנחנו מקבלים טלפונים על אסונות? ואם אנחנו פוגשים מישהו, ומחכים לשיחת טלפון לשמוע שילדינו הגיע הביתה בשלום, או משהו כזה, אִמְרוּ זאת לאותו אדם. נהגו בנימוס: "אני מצפה לשיחה. אני מחכה לאישור שילדי הגיע הביתה בשלום". אז הם מבינים, הכול ברור.

במהלך נסיעה במטרו, בסאבוויי, אני תמיד מקשיב למוזיקה, אבל אני עושה זאת לא על מנת להעלות את רמת העוררות, אלא כדי להוריד למעשה את כמות העוררות השלילית. זאת משום שמסביבי ישנם האנשים המדברים על משהו ולעתים אין לי רצון להקשיב לזה, ישנה שליליות רבה בשיחות הללו. יש גם פרסום במטרו, שאומר משהו שאתה תמיד יודע בעל פה. אז על לבודד עצמי מכל מחוללי העוררות השליליים הללו, אני פשוט מקשיב למוזיקה. האם אני בורח? או שאני משנה שליליות ומחוללי עוררות מאוד אינטנסיביים לכאלה שהם פחות אינטנסיביים והרסניים.

זאת שאלה מאוד מעניינת. הדבר הראשון שעולה בדעתי הוא התשובה ההודית, שאולי אינה התשובה הכי הולמת: כשאתה צופה בווידאו במהלך נסיעת לילה באוטובוס בהודו. זה נמשך לאורך כל הלילה. זה אותו הסרט שוב ושוב ושוב, בעוצמת הקול הגבוהה ביותר. אם תבקש מהנהג, "אתה מוכן בבקשה להנמיך את זה" או כל דבר אחר, התשובה ההודית תהיה "אל תקשיב לזה".

במטרו, אין הכרח להקשיב למה שכולם אומרים. זה עניין של תשומת לב. איפה נמצא המיקוד שלך? אם תשומת הלב שלך ממוקדת כולה באנשים, ורואה, למשל, את ביטויי המבע על הפנים שלהם, ואולי הם לא ממש מאושרים, אז להבּיע את המשאלה עבורם, תוך חמלה, מי ייתן וישתחררו מכל האומללות שלהם, מי ייתן ויהיו מאושרים, אז תשומת הלב שלך לא ממוקדת בְּמָה שהם אומרים; אינך מביט על הפרסומת. תשומת הלב שלך ממוקדת במשהו אחר. 

אם איננו מסוגלים לעשות זאת, אז בסדר, מוזיקה, אבל מוזיקה לא צריכה להוות אז תירוץ להתעלם מהאנשים. זאת הזדמנות מושלמת לתרגל חמלה. 

חישבו על העקרון של טוֹנְגְ-לֵן, התרגול הבודהיסטי המתקדם למדי של לקיחה ונתינה. מה שעליך לנסות לעשות במצב הזה במקום להדוף החוצה ולהציב את החומות סביב מה שאנשים אחרים מדברים עליו, אתה מקבל את זה, אז יש בך פתיחות, וקבלה של הדיבורים שלהם על דברים זניחים או שליליים, ואז אתה שולח להם משאלות אוהבות שיצליחו להתגבר על מה שלא יהיה שמטריד אותם. הם יכולים להיות מעורבים יותר בדברים יותר חיוביים ובעלי משמעות. כך שזו הזדמנות אדירה לתרגול טוֹנְגְ-לֵן.

פעמים רבות מאוד, כשיש לנו בהתחלה את ההחלטה הנחרצת להשתחרר, בנקודה כלשהי היא נחלשת ואולי בגלל עצלות, או דברים אחרים, איננו חשים בה יותר, ומה לעשות אם זה קורה, על מנת לשחזר אותה.

העצה העיקרית שלמעשה ניתנת היא להזכיר לעצמנו את החסרונות של מה שלא יהיה שממנו אנו נחושים להשתחרר; כל מצב סבל שיש בנמצא, ואת היתרונות שבשחרור ממנו. ולהזכיר לעצמנו מהי השיטה להשתחרר ממנו, ולתת תוקף מחודש לביטחון שלא רק שהיא גורמת לאמצעי הזה לעבוד, אלא שיש בנו מסוגלות לעשות זאת. כל אלה הם חלק מאוד חשוב מהנחישות הזאת להשתחרר. במלים אחרות, להזכיר לעצמנו ש- "אני אוּכַל להשתחרר מכך אם אעבוד מספיק קשה". אחרת רק תרגישו מיואשים ואז לא תעשו שום דבר, תוותרו.

אם אנחנו מתרגלים מדיטציה, זה הופך אותנו ליציבים יותר, וזה משהו שאותו אנו משיגים. אך אם כאשר אנו לוקחים תרופות על מנת שנהיה יציבים יותר, מדובר במשהו שביכולתנו להשיג באופן בסיסי ללא מאמץ, וזה לא משנה אותנו. כמובן, אם האדם חולה, ישנה נחיצות לקחת תרופות. אבל מה אם מישהו לוקח משהו בחיי היום יום רק על מנת לשפר את המצב שלו, להפחית את הסטרס והשפעות שליליות אחרות על התודעה?

אני חושב שעלינו להיות מציאותיים בנוגע לשיטות הבודהיסטיות. שיטות בודהיסטיות אפקטיביות עבור אנשים שכבר השיגו רמה מסוימת של בגרות ויציבות. אם את מוטרדת באופן רציני מבחינה רגשית, מנטלית, לא תהיה לך בינתיים המסוגלות ליישם את השיטות הבודהיסטיות. יהיה עלייך להשיג איזשהו סוג של יציבות, וטיפול תרופתי יוכל לסייע מאוד- בין אם אלו תרופות הרגעה, בין אם אלו תרופות נוגדות דיכאון, מה שזה לא יהיה. נדרש לך משהו שיעזור לך. סתם לומר, "ובכן, פשוט תרגלי מדיטציה". אנשים כאלה לא מסוגלים עדיין. אך ברגע שתהיה בך יותר יציבות, אז כמובן שיהיה עלייך להתגבר על התמכרות לתרופות. כשתהיה בך יותר יציבות, מצב התודעה שלך יהיה כזה שתהיה לך למעשה אפשרות ליישם תרגולים מדיטטיביים. לפני כן תהיה בך טרדה רגשית רבה מדי; אז אין ריכוז.

בבורמה, היו שלושה אנשים שנכלאו בגלל תליית שלט פרסומת במסעדה עם תמונת בודהה החובש אוזניות. מה יש לך לומר על זה מנקודת מבט בודהיסטית.

דֶווַאדַאטַה, בן דודו הקנאי של הבודהה, תמיד ניסה להזיק לו, אבל בודהה כמובן לא יכול להינזק, והוא בהחלט לא יכול להתעצבן על כך. אז בודהה לא היה נפגע מתמונה המציגה אותו עם אוזניות. אבל, עבור אלו ההולכים בעקבות הבודהיזם, או אלו ההולכים בעקבות כל דת שהיא, כשאנשים הם חסרי כבוד כלפי הדמות המרכזית שלהם, זה מאוד פוגעני. ואין כל סיבה לפגוע באנשים; זה מאוד בוטה. לזרוק אותם לכלא, או לקנוס אותם בסכום ממש גבוה, אולי כלל לא הולם. בכל אופן, הם לא היו צריכים לעשות את זה. חופש הביטוי לא אומר בהכרח החופש לפגוע באנשים; במיוחד כשיש בך את הידיעה שזה הולך לשלהב את הציבור. כעת, זה תלוי כמובן, מי מחליט מה פוגעני ומה לא, וניתן לנצל זאת לרעה. אך כשזה מגיע לתחום הדתי, כמו לעשות משהו חסר כבוד לישו או למוחמד או לבודהה, זה די ברור שזה לא ראוי. איך נוצרים היו מגיבים לפרסומת של ישו על הצלב חובש אוזניות ומקשיב לאַייפוד שלו כפרסומת לאַייפוד חדש? אני לא חושב שבעלי אמונה חזקה בנצרות היו מוקירים זאת.

אנו יכולים לשאוף להשגת מטרות ארציות, או מטרות רוחניות. מצאתי שיכולות להיות שתי נקודות קיצון. האחת היא להתרכז יותר במטרות ארציות, אך במקרה הזה זה אינסופי, ותגשימו מטרה אחת, ואז תצוץ מטרה נוספת. הקיצוניות השנייה שאותה אני יכול לראות בקהילות בודהיסטיות למשל, הם מנסים להשיג מטרות רוחניות, אך הם שוכחים מהמטרות הארציות. האם ישנן שיטות, או דרכים, לפתור את הסוגייה הזאת ולמצוא את האיזון?

הוד קדושתו הדלאי לאמה תמיד אומר 50/50. עלינו לראות מה הן המציאויות של חיינו .מהם תחומי האחריות שלנו: המצב הכלכלי שלנו, האם יש לנו כאלה התלויים בנו? אז להיות מציאותיים.