חלק משרידי הספרות הקדומה ביותר של הציוויליזציה האנושית עוסק בתפילה, ממזמורי בית-מקדש שׁוּמֵרִיים (ממלכת שומר) ועד ללחשים מצריים קדומים לַאֵלים. וכיום, לכל הדתות המרכזיות בעולם יש מרכיב כלשהו של תפילה. נוצרים, מוסלמים ויהודים מתפללים לאלוהים, בעוד ההינדים יכולים לבחור ממגוון אֵלים ואֵלות שאליהם יוכלו להפנות את תחינותיהם. על פניו נראָה שהבודהיזם אינו שונה. אם נבקר במקדש או במנזר כמעט בכל מדינה בודהיסטית, נמצא המוני מבקרים ומבקרות, כפות ידיים שצמודות זו לזו, דקלום מילים למול פסלי הבודהה. ועבור מי שמכירים או מכירות את הבודהיזם הטיבטי, יש לנו את מה שמתורגם לאנגלית כחרוזי תפילה, גלגלי תפילה ודגלי תפילה.
לפעולת התפילה שלושה מרכיבים: הדמות האנושית המתפללת, האובייקט שאליו היא מתפללת, ומוּשָא התפילה שעבורו נישאת התפילה. לפיכך, שאלת התפילה בבודהיזם מורכבת למדי. אחרי הכול, בדת שהיא אתֵּאִיסְטִית, ללא ישות בוראת, למי נישאת התפילה הבודהיסטית ולשם מה? אם אין מי שיעניק לנו בְּרַכוֹת, אז מה הטעם בתפילה? עבור בודהיסטיות ובודהיסטים, השאלה המהותית היא: "האם יכולה מישהי אחרת או יכול מישהו אחר לחסל את הסבל והבעיות שלנו?"
רק להתפלל לשינוי, זה לא מספיק. חייבת להתלוות לכך גם פעולה.– ה"ק הדלאי לאמה ה -14
הבודהה אמר שאף אחד, אפילו לא הבודהה עצמו עם כול חוכמתו ויכולתו, לא יכול לחסל עבורנו את כול הבעיות שלנו. זה בלתי אפשרי. עלינו לקחת אחריות על עצמנו. אם אין לנו רצון לחוות בעיות וסבל, עלינו להימַנע מהגורמים להם. אם ברצוננו לחוות אושר, עלינו ליצור בעצמנו את הגורמים לאושר. מנקודת מבט בודהיסטית, נוכל להשיג זאת באמצעות שמירה על ערכי המוסר והתנהגות מוסרית טהורה. שינוי ההתנהגות והגישות שלנו, כדי ליצור את חווית החיים שנרצה, תלוי רק בנו ובאחריותנו בלבד.
למי מתפללים בודהיסטיות ובודהיסטים?
כשנראה קהל שמשתטח מול פסלים, מציע קטורת במקדשים וקורא פסוקים באולמות, מה הוא מבקש ולמי הוא מתפלל? אמנם בעוד שיתכן וחלק מהקהל חושב לעצמו, "בודהה שאקיאמוני, בבקשה עשה שתהיה לי מכונית מרצדס!" או "הבודהה המרפא, בבקשה רפא את המחלה שלי," מרבית המורים והמורות הבודהיסטים היו אומרים שלתפילות מסוג זה יש ככל הנראה תועלת מועטה.
במקום זאת, בבודהיזם תפילתנו לבודהות ולבּוֹדְהִיסַאטְווֹת היא על מנת לקבל את ההשראה ואת הכוח להשקיע בעבודה עצמית כדי שנוכל ליצור גורמים משלנו לאושר, ובו בזמן להועיל לזולת ככל האפשר. זה לא שהבודהות מנופפים במטה קסמים ופתאום יש לנו כוחות מיוחדים כלשהם לעשות את זה, אבל כשנחשוב על הדוגמה שהם נותנים לנו - הם משמשים עבורנו כמודלים לחיקוי– נתמלא ביטחון במחשבה ש"כן, ביכולתי לעשות זאת"!.
פעילויות תפילה בודהיסטיות, כמו דקלום סוטרות, חזרה על מנטרות, כמו גם הַדמיה (ויזואליזציה) של ישויות נרתמות (deities), קשורות כולן להתחברות שלנו ליכולותינו הפנימיות לפיתוח רגשות בונים כמו חמלה, נלהבות, אורך רוח וכן הלאה, ולעיסוק בפעולות בונות של עזרה לזולת.
תפילת שבעת-הענפים
תרגול ידוע מאד הוא תפילת שבעת-הענפים, שמכילה בתוכה את תמצית הדרך הבודהיסטית כולה. ישנם שבעה חלקים, שלכל אחד מהם ייעוד מובחן:
(1) אקוד לכולכם הבודהות שבֵּרַכְתֶּם בחסדכם את שלושת הזמנים, לדהרמה ולאסיפה הנעלָה מכול, בקידה עמוקה עם גופַי המרובים כמספר כל האֲטוֹמִים בעולם.
(2) כשם שמנג'ושרי ואחרים העניקו לכם מנחות, המנצחות והמנצחים, כך גם אני אגיש מנחותיי לכם, מְגינָיי ומגינותיי שהלכו אל הכך, ולילדיכם הרוחניים.
(3) לאורך כל קיומי הסמסרי מזמן ללא ראשית, בחיים אלו ואחרים, ביצעתי מבלי משים מעשים שליליים, או גרמתי לאחרות ולאחרים לבצע אותם, ויותר מכך, תחת ייסוּרֵי הבלבול של התפיסה המוטעית, שמחתי בהם – כול מעשיי שעשיתי, אני רואה אותם כטעויות ומצהיר/ה עליהם בגלוי בפניכם, מְגינָיי ומגינותיי, מעומק ליבי.
(4) בעונג, אשמח באוקיאנוס העוצמה החיובית מכך שפיתחתם את משאלות הבודהיצ'יטה להביא אושר לכל יצור בעל מגבלות, ובפעולותיכם שסייעו ליצורים בעלי מגבלות.
(5) כשכפות ידיי צמודות זו לזו, אפציר בכם בודהות כל הכיוונים: אנא האירו במנורת הדהרמה את הדרך עבור יצורים בעלי מגבלות הסובלים ומגששים דרכם באפלה.
(6) כשכפות ידיי צמודות זו לזו, אפציר בכם המנצחות והמנצחים, שעברו אל מעבר לצער: תחינתי אליכם, הישארו אינספור עידנים כדי לא להשאיר בעיוורונם את היצורים התועים הללו.
(7) באמצעות כול עוצמה מיטיבה שבניתי על ידי כך שעשיתי כול זאת באופן הזה, לוּ אסיר כול סבל של כול היצורים בעלי המגבלות.
- החלק הראשון של התפילה הוא הקידה. נַַקוּד בפני הבודהות כהבעת כבוד לכול מה שהם מייצגים: חמלה, אהבה וחוכמה. קידה מלאה, כאשר החלק הגבוה ביותר בגופינו- הראש- נושק לרצפה, גם עוזרת לנו להתגבר על גאווה ולפתח ענווה.
- לאחר מכן נגיש מִנְחוֹת. בודהיסטיות ובודהיסטים רבים מציעים קעריות מים, אך האובייקט עצמו אינו חשוב במיוחד. מה שחשוב הוא מוטיבציית הנתינה – הזמן שלנו, המאמץ, האנרגיה, וגם הרכוש - שעוזרת לנו להתגבר על ההיאחזות.
- שלישית, נתוודה על חסרונותינו וטעויותינו. יתכן שלפעמים התנהגותנו מתאפיינת בעצלנות או באנוכיות, ולעיתים בדרכים הרסניות מאד. נתוודה על התנהגויות אלה, נביע על כך חרטה ונמשיך הלאה עם נחישות חזקה להשתדל שלא לחזור על אותן טעויות. זהו חלק מההתגברות על היותנו תחת השפעתם של דחפים קארמיים שליליים.
- ואז, נשמח. נחשוב על כל הדברים הטובים שהבאנו לכדי מימוש בעצמנו, ועל כל העבודה הבונה המדהימה שנעשתה על ידי אחרות ואחרים. נסתכל גם על הדברים הגדולים שנעשו על ידי הבודהות. זה עוזר לְהָמִיר את הקנאה.
- לאחר מכן, נבקש את הלימוד, אשר יוצר בתוכנו מצב תודעתי פתוח לקליטה ולהבנה. נאמר, "ברצוננו ללמוד, ברצוננו ליצור אושר לעצמנו ולזולת!"
- נפציר במורות ובמורים שלא לעזוב. בחלק הקודם לזה נפתחנו ללימוד, וכעת רצוננו הוא שהמורים והמורות לא יעזבו אותנו, אלא ילמדו אותנו עד שנגיע להארה מלאה.
- לבסוף, לפנינו הצעד החשוב ביותר שהוא ההקדשה. נקדיש כול עוצמה חיובית שיצרנו כדי שתהיה לתועלת לעצמנו ולכול שאר היצורים.
כפי שניתן לראות מתפילה זו, המטרה בבודהיזם היא לא שאיזשהו יצור חיצוני יגיע בסערה ויציל אותנו מכל הצרות שלנו. כפי שנאמר, "אפשר להוביל סוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות". במילים אחרות, הבודהות מראים לנו את הדרך, אך עלינו להשקיע מאמץ בכוחות עצמנו בכדי להתגבר על היאחזות וחוסר מודעות, וכדי לפתח את הפוטנציאלים הבונים הבלתי מוגבלים שיש לכולנו.
סיכום
בעוד שמבחינה חיצונית, לבודהיזם יש את הקישוטים והפולחנים שיש לתפילה, הרעיון אינו לפנות להוויה חיצונית כלשהי בבקשה לסיוע בחיי היומיום שלנו. הבּוּדְהוֹת והבּוֹדְהִיסַאטְווֹת הם מודלים מושלמים לחיקוי, שמראים את הדרך ממקום הימצאותנו הנוכחי, עד להארה מלאה. באמצעות תפילה לבּוּדְהוֹת ולבּוֹדְהִיסַאטְווֹת, נשאב מהם השראה ונעורר את היכולות הפנימיות שלנו עצמנו: החמלה, האהבה והחוכמה הבלתי מוגבלות, שלכולנו יש בתוכנו את הפוטנציאל לממשן.