השקפה נכונה וכוונה נכונה

יכולה להיות לנו או מוּדעוּת מבחינה נכונה או כזו שאינה נכונה: 

• נוכל להבחין נכונה ולהאמין באמיתות ההבחנה. 
• נוכל להבחין באופן מוטעה ולהאמין באמיתוּת ההבחנה. 

השקפה מוטעית היא כאשר יש לנו הבחנה מוטעית אך אנו מחשיבות או מחשיבים אותה כאמת, והשקפה נכונה היא כאשר קיימת הבחנה נכונה שאותה נתפוס כאמת. 

השקפה מוטעית

השקפות מוטעות הן למשל לטעון ולהאמין  שלמעשים שלנו אין שום מימד מוסרי בכך שחלקם הרסניים וחלקם בונים, ולהאמין בכך שהם אינם מביאים לתוצאות שישליכו על מה שנחווה בעקבותיהם. זה מאופיין במנטליות של "מה שלא יהיה" שיש לְרַבּוֹת ולרבים כיום. זה לא משנה; שום דבר לא משנה. מה שתגיד; אם אני עושה או לא עושה את זה, זה לא משנה. זה לא נכון. זה כן משנה אם נעשן או לא. אם נעשן, יהיו לכך השלכות שליליות מבחינת בריאותנו.

השקפה מוטעית נוספת היא האמונה שאין שום דרך בה נוכל לשפר את עצמנו ולהתגבר על החסרונות שלנו, ולכן אין טעם אפילו לטרוח. זה מוטעה, כי הדברים אינם קבועים או יצוקים בבטון. יש שסבורות או סבורים שאין טעם לנסות להיות טובי לב או לעזור לזולת, וכי עלינו פשוט לנסות לנצל את כולם/ן ולהרוויח מכך כמה שיותר, מכיוון שזה יביא אושר. זה מוטעה משום שזה לא מוביל לאושר. זה מביא לעימות, לקנאה ולדאגות מכך שאחרות או אחרים יגנבו את מה ששייך לנו. 

יש כל כך הרבה סוגים שונים של הבחנה מוטעית. בנוגע להתמודדות עם הסבל וגורמיו, למשל. ניקח לדוגמא מקרה שבו אחד או אחת מילדינו לא מצליחים כל כך בלימודיהם בית הספר. ההבחנה המוטעית תהיה לחשוב, "הכול בגללי. זו אשמתי כהורה." זוהי הבחנה מוטעית ביחס לסיבתיות. דברים אינם מופיעים או מתרחשים רק מסיבה אחת. הדברים קורים בגלל צרוף של הרבה מאוד סיבות ותנאים, ולא מסיבה אחת בלבד. אולי תרמנו, אך איננו הגורם היחיד לבעיה. ולפעמים אנחנו אפילו לא הסיבה - זה לגמרי מוטעה. אני חושב על הדוגמא של אדם מעורער למדי: הוא הלך למשחק כדורגל והקבוצה שלו הפסידה. לאחר מכן הוא האמין שהסיבה היחידה לכך שקבוצתו הפסידה הייתה שהוא הגיע לצפות במשחק, אז הוא החליט שהוא הביא מזל רע: "זו אשמתי שהקבוצה הפסידה."  זה מגוחך. זו הבחנה לא נכונה לגבי סיבתיות.

השקפה נכונה

ישנה חשיבות מכרעת למוּדעוּת מבחינה נכונה, ולשם כך עלינו ללמוד על המציאות, על האמת לגבי הסיבתיות וכו'. כמו מזג האוויר, המושפע מכל כך הרבה סיבות ותנאים, כך גם לנו אסור לתפוס את עצמנו באופן מוטעה כאלוהים, ולחשוב שמספיק שנעשה דבר אחד בלבד והכול יהיה בסדר עם הילד/ה שלנו והציונים הגרועים בבית הספר. הדברים לא עובדים בצורה כזאת.

מוּדעוּת מבחינה מצריכה שכל ישר ואינטליגנציה, וריכוז כדי להישאר במיקוד על ההבחנה הנכונה שלנו. לשם כך יש צורך במשמעת. כך משתלב הכול זה בזה בהתאמה.

לאחר שעשינו הבחנה בין מה שמועיל למה שמזיק, מה מציאותי ומה לא, הכוונה שלנו או המוטיבציה המחשבתית תתגבש ביחס לאופן שבו ההבחנה תשפיע או תעצב את דרך הדיבור והפעולה שלנו ואת גישתנו כלפי דברים. אם נעשה הבחנה שאינה נכונה, תופיע בעקבותיה מוטיבציה מחשבתית מוטעית וכאשר תהיה זו הבחנה נכונה, תופיע מוטיבציה מחשבתית נכונה. 

כוונה מוטעית

ישנם שלושה תחומים עיקריים שמושפעים מכוונה או מוטיבציית המחשבה:

תאווה חושית

מוטיבציית מחשבה מוטעית תהיה מחשבה המבוססת על רצון חושי – כמיהה והיאחזות בדברים חושיים, בין אם הם דברים יפים, מוסיקה, אוכל טוב, בגדים יפים וכן הלאה. מוטיבציית המחשבה שלנו שמאחורי הכוונה לממש את רצונותינו תתבסס על הבחנה מוטעית שכול אֵלֵה הם הדבר החשוב ביותר. אם תהיה לנו הבחנה נכונה, תהיה לנו התייחסות אחידה, שהיא תודעה מאוזנת המשוחררת מהיאחזות באובייקטים חושיים. 

דוגמא להבחנה מוטעית היא כאשר למשל מיוחסת חשיבות יתרה למקום שבו נאכל את ארוחת הערב ולמנה שנאכל. המחשבה שלנו היא שזה באמת יביא לנו אושר אם נבחר את המקום הנכון ואת המנה הנכונה שמחוץ לתפריט. בעזרת הבחנה נכונה, נגלה שזה לא כל-כך חשוב, ושישנם הרבה דברים נוספים שחשובים יותר בחיים מאשר מה שיש לארוחת הערב או מה ישודר בטלוויזיה. התודעה הופכת רגועה ומאוזנת יותר.

פוֹגְעֲנִיּוֹת

המוטיבציה או הכוונה המוטעית השנייה היא פוגעניות, הרצון לפגוע במישהו או מישהי או לגרום להם נזק. כמו למשל כשמישהו או מישהי עושים טעות ועולה בנו כעס מלווה במחשבה שהם רעות או רעים ושעליהם להיענש; זוהי הבחנה מוטעית. 

נעשית מצידנו הבחנה מוטעית שבני ובנות אדם לעולם לא עושים טעויות, וזה אבסורד. עלול לעלות בנו כעס רב כל-כך עד שנרצה להכות, ולעומת זאת אם נבחין נכונה נְפַתֵּח את נדיבות הלב. זו המשאלה לעזור לאחרות ולאחרים ולהביא להם אושר, והיא כוללת חוסן ויכולת לסלוח. אם מישהו או מישהי עושים טעות, נכיר בכך שזה טבעי ולא ננטור טינה. 

אַכְזָרִיוּת (רִשעות) 

הסוג השלישי של כוונה מוטעית הוא תודעה שמלאה באכזריות (או רִשעות), ויש לסוג זה מִגְוָן היבטים:

• חוליגניות - חוסר חמלה מרושע שמלוּוֶה במשאלה שכול האחרות והאחרים יסבלו ויהיו נטולי אושר. לדוגמא, ההבחנה שמְלוּוָה במחשבה שאוהדי קבוצת כדורגל אחרת הם איומים ונוראים ושעלינו להילחם בהם רק משום שהם אוהבים קבוצה אחרת. 
• שנאה עצמית – התאכזרות של חוסר אהבה עצמית שגורם לנו לחבל באושר האישי שלנו מתוך מחשבה שאנחנו אדם רע ולא מגיע לנו להיות מאושרות ומאושרים. לעתים קרובות זה בא לידי ביטוי בכניסה למערכות יחסים לא בריאות, שמירה על הרגלים רעים, אכילת יתר וכן הלאה.
• הנאה סוטה (פרוורטית) – כאשר עולה בנו שמחה מרושעת עם שמיעת או ראיית אחרות או  אחרים שסובלים. המחשבה שמישהי או מישהו הם רעים ולכן ראויים לסבל שהם חווים, לדוגמא, כאשר פוליטיקאי שאין לנו חיבה כלפיו מפסיד בבחירות. כאן נעשית על ידנו הבחנה מוטעית שחלק מהאנשים רעים ולכן ראויים לעונש ולכך שדרכם לא תצלח, ושלַיֶתֶּר, במיוחד לנו עצמנו, מגיע שהכול יעבוד כשורה. 

כוונה נכונה

הכוונה הנכונה, המבוססת על הבחנה נכונה, תהיה גישה לא אלימה ולא אכזרית. כאשר מצב התודעה שלנו הוא כזה שלא שואף להזיק לאחרות ולאחרים שסובלים, לא להטריד אותם ולא להציק להם. כאשר אין בנו שמחה לאיד כשדברים משתבשים אצלם/ן ולא עובדים כהלכה. יש כאן גם תחושת חמלה, עם השאיפה שהאחרות והאחרים ישתחררו מסבל ומהגורמים לו, מתוך ההבנה שכולנו סובלות וסובלים, אין מי שרוצה לסבול ולא מגיע לאף אחד או אחת לסבול. אם אנשים עושים ועושות טעויות, נבין שזה מתוך בלבול שלהם ולא משום שהם במהותם רעות או רעים. הבחנה נכונה וכוונה נכונה יובילו אותנו באופן טבעי לדיבור נכון ולפעולה נכונה. 

שמונת הגורמים של הדרך משתלבים זה בזה:

• השקפה וכוונה נכונות מספקות את היסודות הראויים לתרגול, ומובילות לכך שבאופן טבעי נתנהל בעזרת דיבור נכון, פעולה נכונה ופרנסה נכונה. נעשה את ההבחנה הנכונה בהתייחס להשפעות של ההתנהגות שלנו על אחרות ואחרים, מתוך רצון לעזור לזולת ולא לפגוע. 
• על בסיס זה נעשה מאמץ לשפר את עצמנו, לפתח איכויות טובות ולא להיות מוסחות או מוסחים על ידי רעיונות מוזרים לגבי גופנו, רגשותינו וכיוצא בזה. נסתייע בריכוז כדי להישאר במיקוד על מה שמועיל, וכך תתחזק הכוונה שלנו. בדרך הזו, הכול יתחבר ויישזר יחדיו. 

למרות שניתן להציג את שלושת האימונים ואת הדרך כפולת השמונה כרצף, היעד האולטימטיבי הוא להיות מסוגלות ומסוגלים ליישם את כולם בתרגול כשָׁלֵם משולב. 

מרגע השכמתנו בבוקר ועד לרגע לכתנו לישון בלילה, החושים שלנו צמאים לגירויים. העיניים שלנו מחפשות צורות יפות, האוזניים שלנו רוצות צלילים מרגיעים, והפִּיות שלנו רוצים מטעמים. אמנם אין זה דבר רע במיוחד לרצות בחוויות מהנות, אך אם אלה הן אמות המידה של חיינו, לעולם לא נחווה שביעות רצון ולעולם לא נוכל לפתח אפילו גרם אחד של ריכוז.

שלושת האימונים במוסריות, ריכוז ומוּדעות מאפשרים לנו לחיות כל רגע בצורה הטובה ביותר. במקום לַתוּר אחר הנאות עבור עצמנו בלבד, הדרך כפולת השמונה מספקת תבנית המאפשרת לנו להועיל לא רק לעצמנו, אלא גם לאחרות ולאחרים. כאשר נבחן ונבין לעומק מדוע השקפות נכונות הן הדרך הנכונה והשקפות מוטעות אינן הכיוון, ומדוע פעולות נכונות הן מועילות ופעולות לא נכונות הן מזיקות (וכן הלאה)  ונתנהג בהתאם לכך, חיינו ישתפרו לטובה באופן אוטומטי. כך ננהל מה שנוכל לכנות כ"חיים בודהיסטים מלאים".