הֶסבֵּר
קארמה קשורה רובה ככולה לכפייתיות שלנו. היא מכוונת לדחפים החזקים או ליצרים המנטליים, המוּנַעים על ידי רגש מפריע כלשהו או גישה מטרידה כלשהי, שמניעים אותנו, כמו מגנט, לעשות מַשֶּׁהוּ, לומר דבר-מה או לחשוב על מַשֶּׁהוּ.
התנהגות כפייתית, שמביאה לידי ביטוי את הדחפים החזקים הללו, בּוֹנָה נטייה לחזור באופן כפייתי על אותה פעולה גופנית, מילולית או מנטלית. כאשר צצות נסיבות שונות למיניהן – פנימיות כמו הופעתם של רגשות מפריעים, או חיצוניות כמו סיטואציות שאנו נמצאים ונמצאות בהן או אנשים שאנו בחברתם - הנטיות הללו מובילות לתחושה של רצון לחזור על הפעולה הזו. ואז, בדרך כלל מבלי להרהר בתוצאות הפעולה, אנחנו רק נחזור עליה באופן כפייתי. ההתנהגות הכפייתית הזו גם מביאה לתחושה של חוסר שמחה או לסוג האושר שאף פעם אין בו סיפוק. הקארמה היא הדחפים החזקים והכפייתיות שמאחורי התנהגות שכזו.
זה מה שמוביל לבעיות, מכיוון שרגשות מפריעים מניעים את הדפוסים הבאים:
- דפוסי התנהגות כפייתיים - כמו היאחזות בַּחשש שמא נפסיד משהו ובדיקה כפייתית של המסרונים ועמוד הפייסבוק בטלפונים הניידים שלנו; או אטימות וחוסר התחשבות ברגשות הזולת וכתוצאה שליחת מסרונים בשולחן האוכל עם הורינו; או כעס שגורם לנו, במהלך פקק תנועה, לצפור בצורה כפייתית ולנסות לחתוך ולעקוף מכוניות אחרות.
- דפוסי דיבור כפייתיים - כמו חוסר שביעות רצון המוביל להתלוננות כפייתית; חשיבות עצמית ועוינות שמובילים לביקורת כפייתית ודיבור אגרסיבי כפייתי כמו בריונות; ביישנות ותחושת ערך עצמי נמוכה שמובילות לדיבור רך מאד.
- דפוסי חשיבה כפייתיים - כמו חוסר ביטחון המוביל לדאגה כפייתית; השקפה מוטעית לגבי המציאות או הרצון להתעלם מהמציאות שמובילים לחלימה בהקיץ.
כל הדוגמאות לעיל הן של דפוסי התנהגות כפייתיים הרסניים שמובילים להיעדר אושר. אך ישנם גם דפוסים בּוֹנים שהם בכל זאת נוירוטיים - כמו פרפקציוניזם, תיקון כפייתי של דרך חשיבתו של הזולת, עושֵי-טוב כפייתיים שלעולם אין להם או להן את היכולת לומר "לא", ווֹרְקוֹהוֹלים או וורקוהוליות וכולי. ייתכן ולסוג זה יש מאחוריו רכיב של רגש חיובי, כמו המשאלה לעזור לזולת, או לעשות טוב, אך מכיוון שמאחוריהם יש התעסקות יתר וניפוח של "אני" - "אני" צריכה או צריך להיות טוב, "אני" צריך או צריכה להיות נחוצה, "אני" צריכה או צריך להיות מושלם", הם עשויים להסב לנו אושר זמני, כמו כאשר אנו עושות או עושים משהו בצורה טובה מאד, אבל האושר לא נמשך וזו בעיה. למשל, יש לנו תחושה שאנו אף פעם לא מספיק טובות או טובים או שעדיין עלינו לעשות מעשה טוב על מנת להוכיח את עֶרכנו.
קודם כול. עלינו להירגע ולהאט. רק אז נוכל לזהות את ההבדל בין מצב שבו מתחשק לנו לעשות או לומר משהו לבין מצב שבו זה נעשה בצורה כפייתית. יש מִרווח בין לבין שבו נוכל להעריך, האם יש איזשהו רגש מטריד מאחוריו, האם אני פשוט דוחפת או דוחף את עצמי בכפייה להיות מַשהו בלתי אפשרי (כמו להיות תמיד מושלמת או מושלם), האם יש צורך פיזי כלשהו לעשות זאת (כמו להתגרד), האם זה יהיה מועיל או מזיק? לכן, יש להעריך את המצב בעזרת מוּדעוּת מבחינה ואז לתרגל שליטה עצמית כדי שלא לפעול על פי תחושה זו אם נראה לנו שאין סיבה טובה לפעול בהתאם למה שמתחשק לנו לעשות או לומר, מלבד סיבה נוירוטית כלשהי. זה דורש תשומת לב מודעת לאופן ההתנהגות, הדיבור והחשיבה שלנו והתבוננות פנימית לאורך כל היום לתרגול שליטה עצמית.
המטרה היא להיעזר במוּדעוּת מבחינה ולפעול בצורה שאינה כפייתית ככל האפשר, עם רגשות חיוביים מאחורי ההתנהגות שלנו ועם כמה שפחות בלבול בנוגע לעצמנו ולְמה שמציאותי.
מֶדִיטָצִיָה
- נירגע על ידי התמקדות בנשימה.
- ננסה לזהות את דפוסי הפעולה, הדיבור והמחשבה הכפייתיים שלנו.
- נבחר אחד מהם ונבדוק אם יש רגש מפריע מאחוריו או היאחזות במשהו בלתי אפשרי - כמו לא לעשות אף פעם טעות.
- ננסה לזהות אם כאשר אנחנו פועלות או פועלים באופן כפייתי, זה גורם לבעיה כלשהי, או רק לנו בתוכנו, או שבנוסף אנו גורמות וגורמים גם לזולת בעיות וקשיים, ושזה מוביל או לתחושת חוסר אושר או לַסוג הלא מְסַפֵּק של אושר קצר מועד.
- נחליט בנחישות שננסה לתרגל הבחנה בכדי להעריך מה מתחשק לנו לומר ולעשות, וכפי שייעץ שנטידווה, כאשר מסתמן שזה יביא להרס עצמי או רק יחזק את האגו שלנו, נתרגל שליטה עצמית ונִשָאֵר על עוֹמְדֵּינוּ כמו בול עץ.
- נבחן בזמן הישיבה המדיטטיבית, מתי מתחשק לנו לשרוט או להתגרד או להזיז את רגלנו, ואת מרווח הזמן בין הופעת החשק לרגע שבו נשרוט או נגרד, ועל כך שיש באפשרותנו להחליט אם כן או לא לפעול בהתאם למה שמתחשק לנו לעשות. ניווכח שביכולתנו לתרגל שליטה עצמית ולהישאר ללא ניע כמו בול עץ כשנקבל החלטה שהתועלת שבאי-הביצוע גוברת על התועלת שבביצוע הפעולה.
- נחליט בנחישות שבכל מה שנוגע להתנהגות כפייתית בחיי היומיום שלנו, ננסה לשים לב באופן מודע למרווח שבין העיתוי בו מתחשק לנו לעשות משהו למועד שבו אנו עושות ועושים זאת, וכאשר התועלת של אי-ביצוע המעשה גוברת על התועלת שבעשייתו, ננסה להישאר ללא ניע כמו בול עץ.
סיכום
ראינו שהתנהגותנו הכפייתית של הרס-עצמי, הנגרמת על ידי רגשות מפריעים, מובילה לחוסר אושר ולבעיות. ואפילו כאשר אנו פועלות או פועלים בכפייתיות בדרכים בונות וחיוביות, כשזה מוּנַע מחוסר ביטחון ומרעיונות לא מציאותיים לגבי עצמנו, ייתכן שיש לנו אושר קצר מועד, כמו לאחר ביצוע משימה היטב או ביעילות, אך לאחר מכן נרגיש באופן כפייתי שיש לנו מחויבות לשוב ולהוכיח את עצמנו.
עלינו להירגע ולתפוס את המרחב הזה בין מה שמתחשק לנו לעשות, לומר או לחשוב, לבין מה שאנחנו עושים ועושות בכפייה. עלינו להתבונן פנימה, לסגל תשומת לב מודעת ויכולת הבחנה. כפי שכתב אטישה ב"עטרת אבני החן של הבודהיסאטווה" (28):
"כשאהיה בחברת אחרים, אבחן בתשומת לב את דיבורי; כשאהיה לבדי, אבחן את תודעתי".
אך ננסה לעשות זאת מבלי להגיע למצב הקיצוני של קשיחות או מכַנִיוּת מכיוון שתמיד נחזור ונבדוק. יתכן ותעלה בנו התנגדות לעשות כך מתוך תחושה שאין בנו ספונטניות, אם תכונה זו אהובה עלינו, אולם אם פירושה של הספונטניות הוא לעשות כול דבר שעולה בדעתנו, מבלי להעריך את התועלת או את מידת ההתאמה שלו, אז אם התינוק בוכה באמצע הלילה, ולא מתחשק לנו לקום, אז לא נקום. או אם מתחשק לנו להכות את התינוק כדי שישתוק, אנחנו פשוט נכה אותו. לכן, כדי להתמודד עם בעיות ההתנהגות הכפייתית שלנו - הבעיות שלנו עם קארמה - עלינו לתרגל מדיטציה, כפי שעשינו, שוב ושוב, כדי שלא נפַתֵּח נוקשות וקשיחות עם עצמינו, כאילו שהיינו השוטר או השוטרת של עצמינו, אלא כדי שנפַתֵּח תשומת לב מודעת, אוטומטית וטבעית לחשקים שעולים בנו ומניעים אותנו לפעול.