אי נוחות חוֹמְרִית ומנטלית
השלום הוא עניין של כולנו, בין אם חיינו מתנהלים במזרח, במערב, בצפון או בדרום. בין אם אלה חיי עושר או עוני, על כולנו להתעניין באמת בשלום. כולנו בני ובנות אדם ולכן באופן כללי לכולנו יש עניין זהה: להיות מאושרים/ות, לזכות באושר בחיינו. ולכולנו מגיע לחיות באושר. זוהי הרמה שבה נאמרים הדברים. לכל אחד ואחת יש תחושה של "אני" או "העצמי", אבל חסרה לנו ההבנה המלאה של מה זה "אני" או "העצמי". למרות זאת, עדיין יש לנו תחושה חזקה של "אני". עם התחושה הזו מגיע הרצון לזכות באושר ולא לחוות סבל. הוא מתעורר או מופיע באופן אוטומטי. על בסיס דברים אלה, לכולנו הזכות לחוות אושר.
בו בזמן, מכורח המציאות, צפוי שנחווה בחיינו הרבה מכשולים ודברים לא נעימים. ישנן שתי קטגוריות כאלה. קטגוריה אחת של כאב נובעת מגורמים שקשורים לחומר, למשל חולי והזדקנות. כמוני לדוגמא, לי יש כבר קצת ניסיון בנושא - קשה לי לשמוע, לראות, ללכת. דברים אלה חייבים לקרות. הקטגוריה האחרת היא בעיקרה ברמה המנטלית. יתכן שברמה החומרית יש לנו נוחות, יוקרה והכול, אולם אם יש לנו קצת מתח וספקות עצמיים, נחוש בדידות. יש לנו קנאה, פחד ושנאה, ואז אין שמחה. אי לכך למרות רמתנו החומרית, ברמה המנטלית יתכן שנחווה הרבה סבל.
לגבי נוחות חומרית, אז אכן, בעזרת כסף נוכל להפחית מעט סבל ולהנות מסיפוק חומרי. עם זאת, הרמה החומרית הזו שכוללת כוח, פרסום ותהילה, לא יכולה להביא לנו שקט פנימי. למעשה, לפעמים עושר וממון רב רק מייצרים אצלנו דאגה רבה יותר. יש דאגת יתר לַשֵם ולתהילה שלנו, וזה מוביל לצביעות מסוימת, לאי נוחות מסוימת, למתח. לכן, אושר מנטלי אינו תלוי כל כך באמצעים חיצוניים, אלא בדרך החשיבה הפנימית שלנו.
ניתן לראות שיש אנשים עניים שעדיין מאוד חזקים ומאושרים ברמה הפנימית. למעשה, אם יש לנו סיפוק פנימי, נוכל לשאת כל סוג של סבל חומרי קשה ונוכל להמיר אותו. לכן, בין כאב חומרי למנטלי, אני חושב שכאב מנטלי חמור יותר. הסיבה לכך היא שעל אי נוחות חומרית ניתן להתגבר באמצעות נוחות מנטלית אך לא ניתן לחסל אי נוחות מנטלית באמצעות נוחות חומרית.
הצרות והבעיות המנטליות של אנשים עוצמתיות וקשות יותר מאלה של בעלי חיים. ברמת החומר (פיזי), יתכן שהסבל של שניהם זהה, אך כשמדובר בבני אדם, בְּשֶל האינטליגנציה שלנו יש לנו ספקות, חוסר ביטחון ולחץ. אלה מובילים לדיכאון; וכל זה קורה בגלל עליונות האינטליגנציה שלנו. כדי להתמודד עם זה, עלינו להיעזר גם באינטליגנציה האנושית שלנו. ברמה המנטלית, יש כמה רגשות שברגע שהם מתעוררים, גורמים לנו לאבד את השקט המנטלי שלנו. מאידך ישנם רגשות מסוימים שמביאים עימם חוזק. הם הבסיס לחוזק מנטלי ולביטחון והם מובילים לכך שנהיה במצב תודעתי שליו ורגוע יותר.
שתי קטגוריות של רגשות
אם כך, קיימות שתי קטגוריות של רגשות. האחת מזיקה מאוד לשלוות התודעה וכוללת רגשות הרסניים כמו כעס ושנאה. לא רק שהם הורסים את שלוות התודעה שלנו ברגע זה, הם גם הרסניים מאוד לאופן הדיבור שלנו ולגופנו. במילים אחרות, הם משפיעים על דרך הפעולה שלנו. הם מובילים אותנו לפעול בדרכים מזיקות ולכן הם הרסניים. לעומת זאת, רגשות אחרים מעניקים לנו כוח פנימי ושלווה כמו חמלה. הם מביאים לנו את כוח הסליחה, למשל. גם אם יש לנו צרות בזמן כלשהו עם מישהו, הסליחה בסופו של דבר, תוביל אותנו למצב של רוגע ולתודעה שלווה. האדם שכל כך כעסנו עליו יוכל אפילו להפוך לחבר הכי טוב שלנו.
שלום חיצוני
בדברינו על שלום, עלינו לדבר על רגשות אלו ועל שלום פנימי -שלווה פנימית. לכן עלינו לגלות אילו רגשות מובילים לשלווה פנימית. אבל ראשית אני רוצה לומר משהו על שלום חיצוני.
שלום חיצוני הוא לא רק היעדר אלימות. יתכן שבזמן המלחמה הקרה היה לנו לכאורה שלום; אך השלום הזה התבסס על פחד, פחד משואה גרעינית. לשני הצדדים היה פחד מכך שהשני שיפציץ אותם, כך שזה לא היה שלום של ממש. שלום אמיתי חייב להגיע מתוך שלום פנימי. בכל פעם שיש סכסוך, אני מרגיש שעלינו למצוא פתרון שליו וזה אומר באמצעות דיאלוג. אם כך השלום קשור לחמימות הלב ולכַּבוד לחייו של הזולת, להימנעות מגרימת נזק לזולת, ולגישה שחייו של הזולת יקרים כמו שלנו. עלינו לכבד זאת ועל סמך זאת, אם יש באפשרותנו גם לעזור לזולתנו, ננסה לעשות זאת.
בשעת התמודדות עם קשיים כשמישהו בא לעזור לנו, כמובן שנעריך את זה. אם אדם אחר סובל, אז גם אם רק נרחיב את הבנתנו האנושית, אותו אדם יעריך זאת וירגיש מאושר מאוד. אז, מתוך חמלה פנימית ותודעה שלווה, כל הפעולות הופכות להיות שלוות. אם נוכל לבסס שלווה פנימית, נוכל להביא גם לשלום חיצוני.
כבני ובנות אדם, תמיד יש לנו נקודות מבט שונות באינטראקציות שלנו זה עם זו. אולם כשבבסיס הדברים נעוצות תפיסות חזקות של "אני" ו"הם ", אז מתווספות לכך תפיסות של "האינטרס שלי" ו"האינטרס שלך". על בסיס זה, יכולה אפילו להתחולל מלחמה. המחשבה שלנו היא שהרס האויב שלי יביא לניצחון שלי. אבל עכשיו, יש מציאות חדשה. אנו תלויים זה בזה במידה רבה מבחינה כלכלית ומבחינה אקולוגית. לכן, המושגים "אנחנו" ו"הם "כבר לא רלוונטיים. אלה שהחשבנו כ"הם" הפכו לחלק מ"אנחנו". אז גורם המפתח לפיתוח תודעה שלווה הוא חמלה, המבוססת על ההכרה בכך שאנחנו שישה מיליארד אנשים על הפלנטה הזו ולכולנו יש את אותה הזכות לאושר. על סמך זה נתייחס ברצינות לכולם/ן ועל בסיס זה עלינו לסגל יכולת לכונן שלום חיצוני.
להתחיל בקטן
אם כך, למען השלום, עלינו להתחיל לפתח שלום בתוכנו, אחר כך במשפחות שלנו, ואז בקהילות שלנו. במקסיקו, למשל, חבר אחד יצר "אזור של שלום" בקהילה שלו. הוא ביסס זאת באמצעות הסכם עם כל מי שבקהילה שלו. כולם/ן בקהילה הסכימו לנסות להימנע מאלימות באופן מכוון באזור השלום הזה. הוסכם על ידי הכלל שאם נגזר עליהם להילחם או להתעמת, הם ייצאו אל מחוץ לגבולות אותו אזור. זה טוב מאוד.
קשה לבקש שלום עולמי, אף על פי שבסופו של דבר ברמה העולמית זה יהיה הכי טוב . אבל מציאותי יותר להתחיל עכשיו בהיקף קטן עם עצמנו, משפחה, קהילה, מחוז וכו', על ידי הקמת דברים כמו אזורי שלום. אז שלום פנימי, אם כן, קשור מאוד לחמלה.
כרגע הדברים באמת משתנים מאוד בעולם. אני זוכר שלפני כמה שנים חבר גרמני אחד, פרידריך פון וייצקר המנוח, שאני מחשיב כמורה שלי, אמר לי שכשהיה צעיר, בעיניו של כל אדם גרמני, הצרפתים נחשבו לאויב ובעיני הצרפתים הגרמנים היו האויב. אבל עכשיו הדברים שונים. עכשיו יש לנו כוח מאוחד, האיחוד האירופי. זה טוב מאוד. בעבר כל מדינה מנקודת מבטה ראתה בריבונות שלה דבר יקר ערך כל-כך. אבל עכשיו יש מציאות חדשה באירופה; יש אינטרס משותף חשוב יותר מאינטרסים אישיים. אם הכלכלה משתפרת, כל מדינה שחברה באיחוד מרוויחה. אז עכשיו חשוב להרחיב את המחשבה הזו לכל ששת מיליארד בני ובנות האדם על פני כדור הארץ. עלינו לחשוב על כולנו כעל בני משפחה אנושית גדולה אחת.
חמלה כגורם ביולוגי
כעת באשר לחמלה, כל אותם יונקים שנולדים מאימהות - בני ובנות אדם, יונקים, ציפורים וכן הלאה - התפתחותם תלויה בקבלת חיבה וטיפול. זה המקרה למעט רק כמה מינים, כמו צב הים, פרפרים, דגי סלמון שמטילים את ביציהם ומתים - יצורים אלה הם מעט יוצאים מן הכלל. למשל, ניקח את צב הים. האימהות מטילות את ביציהן על החוף ואז עוזבות; כך שהישרדותם של הצבים הצעירים תלויה אך ורק במאמץ שלהם. הם לא זקוקים לחיבתה של האם ובכל זאת הם שורדים. אז אני אומר לכמה קהלים שזה יהיה ניסוי מדעי מעניין מאוד אם, כאשר ביצת צב בוקעת, יחברו את תינוק הצב הצעיר ואת האֵם כדי לראות אם יש להם חיבה זה לזו. אני לא חושב שיהיו שם גילויי חיבה. הטבע יוצר אותם ככה, כך שאין צורך בחיבה. אך באשר ליונקים ובעיקר לבני ובנות אדם, ללא טיפול אימהי כולנו נמות.
כדי לטפל בתינוק בן יומו יש צורך ברגשות, שיהיו חמלה, חיבה ותחושת אכפתיות ודאגה. מדעניות ומדענים אומרים כי במהלך כמה שבועות שלאחר הלידה, מגע האם חיוני להתפתחות מוח התינוק. אנו מבחינים בכך שאותם ילדים המגיעים ממשפחה אוהבת, שופעת חיבה וחמה נוטים להיות מאושרים יותר. הם אפילו בריאים יותר ברמה הפיזית. אבל ילדים שחסרה להם חיבה, במיוחד כשהם צעירים, נוטים לחוות קשיים רבים.
ישנם כמה ניסויים מדעיים שבמהלכם הפרידו בין קופים צעירים לאימהותיהם וההבחנה הייתה כי אותם קופים צעירים היו תמיד במצב רוח רע, ונלחמו. הם לא שיחקו טוב במיוחד אחד עם השני. אבל אלה שהוחזקו אצל אמותיהם היו מאושרים ושיחקו יפה אחד עם השני. ובמיוחד ילדים אנושיים שלא זכו לחיבה כתינוקות - נוטים להפוך להיות קרים. הם מתקשים להפגין חיבה לאחרים, ובמקרים מסוימים הם הופכים לאלימים כלפי אחרים. אז חיבה היא גורם ביולוגי, גורם שמבוסס ביולוגית.
כמו כן, אני חושב שמכיוון שחמלה ורגש קשורים לרמה הפיזית הביולוגית הזו, אז לְדעת מדעניות ומדענים מסוימים אם יש בנו כל הזמן כעס ויש לנו שנאה ופחד, זה מכרסם במערכת החיסון שלנו והיא הולכת ונחלשת. אך תודעה חומלת עוזרת ומחזקת את מערכת החיסון.
בואו ניקח דוגמא נוספת. נסתכל על תחום הרפואה, אם קיים אמון בין הצוות הרפואי מצד אחד והמטופלים והמטופלות מהצד השני, זה חשוב לשיפור הטיפול. אז מהו בסיס האמון? אם ניכרת דאגה אמיתית ואכפתיות מצד הצוות הרפואי להתאוששות המטופל או המטופלת, אז האמון מגיע. אך מצד שני, גם אם לרופא/ה יש מומחיות בתחום ועם זאת ההתייחסות אל החולה היא כמו למכונה, אז יש מעט מאוד אמון. ובכן, אולי אם לרופא/ה יש מומחיות יש קצת אמון, אבל אם יש חמלה רבה יותר, אז יש עוד יותר אמון. השינה של החולה טובה יותר ויש פחות חשש. אם יש טרדה ברמה עמוקה יותר, הדאגה גוברת וזה משפיע על ההתאוששות.
אך בעיות הן כמובן בלתי נמנעות בחיים. שנטידווה, המאסטר הבודהיסטי ההודי הגדול, יעץ שבשעת התמודדות עם בעיות, ננתח אותן. אם ניתַּן להתגבר עליהן באמצעות שיטה כלשהי, אז לא לדאוג, פשוט ליישם את השיטה. אבל אם לא ניתַּן להתגבר עליהן ,אז אין צורך לדאוג, זה לא יועיל לנו כלל וכלל. קו המחשבה הזה עוזר מאד. גם כשלפנינו בעיה גדולה, נוכל למזער אותה באמצעות אופן החשיבה הזה.
כל זמן ההזדקקות לטיפול מידי הזולת, למשל בהיותנו תינוקות רכים, יש בנו את החיבה והחמלה. אך עם עצמאות רבה יותר ככל שנתבגר, תגבר נטייתנו לחוש שתוקפנות חשובה יותר מחמלה כדי להשיג את מבוקשנו. אולם כל אוכלוסיית ששת המיליארד נולדו מאימהות. כולנו חווינו אושר וסיפוק תחת השגחתה של אם אוהבת, או, אם זו לא הייתה האֵם אז באמצעות חיבתו של מישהו אחר כשהיינו תינוקות. עם זאת, באופן הדרגתי, התכונות הללו מאבדות יותר ויותר ממשקלן עם התבגרותנו ואז יש נטייה לתוקפנות, מלווה ביותר בריונות וכתוצאה מתהוות יותר בעיות.
הנחיצות לראות את המציאות
כאשר התודעה מתמלאת בכעס והמוח נשלט על ידי כעס, מדען אחד בשוודיה אמר לי ש -90% מההופעה של האדם הנורא שעליו אנו כועסים היא השלכה או הקרנה מנטלית. במילים אחרות, 90% מהשליליות מוקרנת מנטלית. המצב דומה גם כשיש לנו היאחזות ותשוקה עזה לגבר או אישה כלשהם: אנו רואים את האדם כ 100% יפה וטוב. אבל אחוז גדול מזה הוא גם הקרנה מנטלית; אנחנו לא רואים את המציאות. לכן, חשוב מאוד לראות את המציאות.
יש עוד נקודה חשובה: אין מי שרוצה צרות, אבל למה צרות מתעוררות? זה נובע מהנאיביות שלנו, מהבּוּרוּת שלנו, מהגישה שלנו: איננו רואים את המציאות. מנקודות המבט המוגבלות שלנו אין באפשרותנו לראות את כל תמונת המציאות. מה שעיננו רואות הם רק שני ממדים, אך זה לא מספיק. עלינו לסגל ראייה של הדברים בשלושה, ארבעה, שישה ממדים. עלינו להרגיע בראש ובראשונה את תודעתנו כדי לבחון באופן אובייקטיבי.
גם כאן חשוב להבין את ההבדל בין רגשות בונים להרסניים לגבי כל הנקודות הללו. במהלך התבגרותנו, פוחת בהדרגה הגורם הביולוגי של חמלה בסופו של דבר, ולכן אנו זקוקים ללימוד ולאימון של החמלה כדי לחזק אותה שוב. הסוג הביולוגי של חמלה, לעומת זאת, מוּטֵה: הוא מבוסס על קבלת החיבה מהזולת. אבל אם נעשה בזה שימוש כבסיס, הרי שעל ידי הוספת סיבות וגורמים מדעיים מחקירתנו, נצליח לא רק לשמור על רמת חמלה ביולוגית זו, אלא בנוסף אף להגביר אותה. אם כך ,בעזרת לימוד ואימון, חמלה מוּטָה מוגבלת יכולה להפוך לחמלה נקיה מאפליה ואינסופית המורחבת לשישה מיליארד בני ובנות אדם ומעלה.
חשיבותו של החינוך
המפתח לכל זאת הוא החינוך. החינוך המודרני שם דגש על התפתחות המוח והאינטלקט, אך זה אינו מספיק. בנוסף צריכה להיות לנו האפשרות לפתח חמימות לב במערכות החינוך. נחוץ להתחיל כבר מגן הילדים ולכל אורך הדרך עד לאוניברסיטה.
באמריקה, פיתחו מדענים ומדעניות תוכניות לימוד כדי לאמן ילדים לפתח יותר חמלה ותשומת לב מודעת (מיינדפולנס). וזה לא נעשה כדי לעזור לילדים לשפר את חייהם העתידיים ולהגיע לנירוואנה, אלא למען רווחתם בחייהם הנוכחיים. אפילו במספר אוניברסיטאות קיימות כבר תוכניות לימוד לפיתוח חמימות לב וחמלה. סוג זה של חמלה שאינה מוּטָה אינו מתמקד בגישות של הַיתר, אלא פשוט בהיותם בני ובנות אדם. כולנו חלק מאוכלוסיית ששת מיליארד האנשים על הפלנטה הזו, כך שכולם ראויים וראויות לחמלה שלנו על בסיס אותו גורם של שוויון.
פירוק נשק פנימי וחיצוני
אז בשביל שלום פנימי ושלום עולמי, נדרש פירוק נשק פנימי וחיצוני כאחד. המשמעות היא שברמה הפנימית נשקוד על פיתוח חמלה ואז בסופו של דבר, על בסיס זה, תהיה לנו המסוגלות לפירוק נשק כולל של כל המדינות, ברמה חיצונית. זה כמו שיש כוח מאוחד של צבאות החַיִל האירופי הצרפתי-גרמני; זה נהדר. אם יכול היה להיות כוח מאוחד לכלל האיחוד האירופי, לא היה מאבק צבאי בין החברים בו.
פעם בבריסל היה מפגש של שרי חוץ ואמרתי שבעתיד זה יעזור מאוד אם מטות האיחוד האירופי יועברו יותר לכיוון מזרח, לאחת ממדינות מזרח אירופה, למשל פולין. ואז במשך הזמן יהיה טוב להרחיב אותו ולכלול גם את רוסיה, ואז בסופו של דבר להעביר את מטה נאט"ו למוסקבה. אם זה עשוי לקרות, אז באמת יהיה שלום ולא תהיה סכנת מלחמה כאן באירופה. נכון לעכשיו, ישנם קשיים מסוימים בין רוסיה לגאורגיה, אך עלינו לשמור על תקוותנו.
על בסיס כזה של הרחבה גדולה יותר של שלום, תוכל למשל עם זמן להיסגר תעשיית החימוש כאן בצרפת ונוכל לכוון את הכלכלה לכיוונים יצרניים יותר. במקום טנקים, יוסבו המפעלים לבניית דחפורים, לדוגמא!
גם מדינות אפריקה זקוקות מאוד לעזרתנו. הפער בין עשירים לעניים הוא בעיה גדולה, לא רק בהיבט הגלובאלי; אלא גם ברמה הלאומית, הפער הזה בין עשירים לעניים הוא נורא למדי. בצרפת, למשל, יש כאן פער גדול בין עשירים לעניים. יש אנשים שאפילו מתמודדים עם רעב. אבל כולנו בני ובנות אדם ולכולנו יש את אותן תקוות, צרכים ובעיות. עלינו לשקול את כל הנקודות הללו לפיתוח שלום באמצעות שלום פנימי.